בלעדיך

1 דיקון ההווה

"אתה נפרד ממני?"

אני נושם נשימה עמוקה, אוחז את ראשי בין ידיי ומנסה למצוא שלווה בתוך הכאוס. אין לי שום רצון לגרור את זה או אפילו להילחם על מערכת היחסים העלובה הזאת. מהרגע ששמעתי שהסרטן של רט חזר ועד למותו, הקשר בין ג'וזי וביני הידרדר. על מי אני עובד? היו תמרורי אזהרה מהרגע הראשון ועכשיו אני כועס על עצמי שנתתי לזה להרחיק לכת עד כאן.

"דיקון, לפחות תענה לי," מייללת ג'וזי. "אני יודעת שפישלתי, אבל פשוט התגעגעתי אליך."

אני נושא אליה מבט המום ותוהה מה בכלל מצאנו זה בזה. "התגעגעת אליי אז שכבת עם מישהו אחר?" אני מקמט את המצח בבלבול. "תוכלי להסביר לי את זה?"

"אתה אף פעם לא כאן." היא משרבבת שפתיים והבטן שלי מתהפכת לשמע ההאשמה.

"אני כאן כל הזמן, ואם אני לא, אני בעבודה."

היא כורעת ברך בין רגליי וכל כוחותיי נדרשים כדי שלא אהדוף אותה מעליי. "אתה כאן, אבל אתה לא כאן. אני לא יודעת איפה אתה, אבל ברור שאתה במקום אחר. לא פה. לא איתי." היא תופסת את ידיי ומרחיקה אותן מפניי. "אתה זוכר מתי נגעת בי לאחרונה? מתי בפעם האחרונה אמרת אני אוהב אותך ולא כי היית צריך לומר את זה בתגובה למילים שלי?"

אשמה מחלחלת בי. "אז למה את נלחמת אם רק כפיתי עלייך לברוח לזרועותיו של גבר אחר?"

"פעם היה לנו טוב יחד. אני רוצה שזה יחזור. אתה האחד שלי, דיקון."

אני קם בלי שום גינוני טקס כי אני זקוק למעט מרחב, למעט אוויר. המילים של ג'וזי חונקות אותי. כמו לבלוע כדור קטן ומשונן, אני מרגיש שכל קצה חד מפלח אותי עוד קצת.

אני יודע שאני אחראי לרוב הבעיות בקשר שלנו, אבל אני לא יכול לשכוח את העבר או לסובב את גלגלי הזמן. אני יודע בדיוק מתי הכול נדפק אצלנו ואני יודע בדיוק למה. אני פשוט לא רוצה להמשיך לדבר על זה.

בשלב זה לא מדובר רק בבגידה של ג'וזי. אנחנו לא מתאימים זה לזה. אולי אם הנסיבות שלנו היו שונות יכולנו לבנות יחד חיים כמו שג'וזי רואה בעיני רוחה. במקום זה התעלמנו מהסימנים ושנינו סבלנו בשקט, וזה הדבר שאני מתחרט עליו יותר מכול.

ג'וזי ללא ספק מקווה לתגובה אחרת ממני. היא רוצה שאצא ואגרור את האישה שלי בחזרה למערה כדי לכבוש אותה, שאזכיר לה מי היינו ואזיין אותה כדי שכל חייה תשווה כל גבר אליי.

אולי לפני הרבה זמן הייתי עושה דבר כזה. אבל לא היום. לא דיקון הזה.

"תראי, ג'וזי," אני נאנח בתבוסה. "אני חושב שאנחנו צריכים להשלים עם העובדה שזה נגמר."

"דיקון, בבקשה," היא מתחננת. היא בולמת את צעדיי ועיניה המוצפות דמעות ננעצות בעיניי. "אני ממש מצטערת. לא התכוונתי לפגוע בך."

אני עוטף את ראשה בידיי ואגודליי מוחים את דמעותיה. "זו הבעיה, מותק. לא את פגעת בי, אלא אני בך. מתישהו לאורך הדרך הלכנו לאיבוד ואני פשוט לא חושב שאוכל למצוא את הדרך חזרה."

הכתפיים שלה רועדות וכל חלק בי רוצה להיאטם ולברוח. האשמה על מה שעשינו זה לזה וההקלה על כך שזה סוף־סוף נגמר בינינו מעוררים מלחמה של רגשות בתוכי, ואני לא יודע איזה רגש אני רוצה שינצח.

זה יותר ממה שנתתי לעצמי להרגיש – כי רגשות הם מכוערים ואכזריים – במשך תקופה ארוכה כל־כך, וזו תזכורת לסיבה שבגללה ארזתי את כל הדברים הקשים בתוך קופסה שלא תכננתי לפתוח לעולם.

"למה שלא תיתני לי להתרחק ממך לכמה לילות? יהיה לך קצת זמן להחליט מה את רוצה לעשות עכשיו," אני מציע. "בעצם את יכולה לקחת את כל הזמן שאת צריכה ואני אישאר במוסך."

היפחות המשתנקות שלה מאיטות ונשימותיה נעשות יציבות יותר. היא מנגבת את עיניה בגב ידיה ומנענעת את ראשה אליי. "אני לא רוצה להישאר כאן לבד, בעיקר אם אנחנו לא יחד. אני חושבת שפשוט אלך לבית של אימא שלי."

אני עוצר את עצמי מלשאול אם היא צריכה עזרה או לומר לה שוב כמה אני מצטער, כי אלה לא המילים שיתקנו את המצב. שום מילה לא תתקן. במקום זה אני מתיישב בחזרה על הספה שלי, מתוח ודומם, ונותן לדממה לחצוץ בינינו.

ג'וזי מניחה מזוודת נסיעות באמצע שולחן האוכל. עיניי עוקבות אחר כל תנועה שלה כשהיא עוברת מחדר לחדר ובחזרה למזוודה, משליכה באקראי כל מה שתצטרך שם.

היא רוכסת את המזוודה ומניחה אותה על הרצפה. אני מתחיל לקום, אבל היא מרימה את ידה כדי לעצור אותי. "לא."

אני מתיישב, מרכין את ראשי ומחכה לשמוע את המנעול בדלת הכניסה נוקש. הקול מהדהד מהקירות והסופיוּת של כל זה מכה בי. פעמים רבות בחיי הרגשתי בודד. במחשבותיי, בחוויותיי, ברגשותיי. אבל כשעוד דלת נסגרת ועוד אדם עוזב, אני תוהה אם כך זה עומד להיות גם בהמשך.

הטלפון שלי בוחר לרטוט על פני שולחן הקפה בדיוק ברגע הזה והמילה "אימא" מופיעה בגדול על המסך. דיברתי איתה בסך הכול חמש פעמים בשנה האחרונה ואף פעם לא ביוזמתה. רק בגלל זה אני יודע שאני לא יכול להתעלם משיחת הטלפון הזאת.

זה אותו קרב שניטש בתוכי בכל פעם שיש קשר ביני ובין הוריי – להיות הבן הצייתן ולנקות את המצפון שלי בכך שאני מתעניין בשלומם כאילו לא קרה דבר. להתעלם מהתהום האדירה במשפחה שלנו ולהוסיף את הקשר המתוח בינינו לרשימת ההחמצות ההולכת וגדלה שאני צובר.

מכיוון שלא נותרה לי ברירה, אני עונה לטלפון אבל לא מוצא את הכוח להגיד שלום.

"דיקון?" דממה. "דיקון, חמוד, אתה שם? לא אעכב אותך."

אני מכחכח בגרוני. "היי. כן, מצטער. הקו משובש," אני משקר.

"אני רק מתקשרת לוודא שאתה מגיע הביתה בחודש הבא."

אני המום והמילים יוצאות מפי מגומגמות. "מה? למה?"

"אתה באמת שואל למה, דיקון? שכחת באיזה חודש אנחנו?"

אני צוחק במרירות. "בגלל זה התקשרת אליי בעצמך?"

"ברור. זה יהיה חוסר כבוד אם לא תבוא הביתה לבקר אותו ולשהות איתנו כדי לזכור אותו."

אני לא יודע למה מטריד אותי שהוא עדיין בראש מעייניהם. הוא הבן שלהם, כך אמור להיות. זה לא שהוא אי־פעם נעלם ממחשבותיי, אבל הייתי שמח אם מדי פעם אימא שלי הייתה זוכרת שאני עדיין כאן. עדיין הבן שלה ועדיין בחיים.

"תראה," היא דוחקת בי. "זה יום השנה למותו, דיקון, אתה מגיע או לא?"

אני מתמקד בכף ידי, פותח וסוגר את האגרוף בהידוק הולך וגובר, נאחז בכעס שמציף אותי. "לא ידעתי שאתם עושים משהו. אצטרך לבדוק אם אוכל לקבל חופש מהעבודה."

"אלוהים, דיקון," היא מתיזה. "אתה הבעלים של המוסך. ברור שאתה יכול לקבל חופש."

אני חושק את שיניי עד שהן חורקות. "אמרתי שאבדוק מה אני יכול לעשות."

"טוב, אם תוכל לפנות זמן בלוח הזמנים העמוס שלך, נהיה רק אנחנו, אחותך, ליאה, היידן וג'וליאן. אולי גם סבא וסבתא שלך. תוכל להביא את ג'וזי."

ג'וליאן.

שמו מרעיד כל איבר בגופי – בתחילה ברוגז ואז בסקרנות. אזכור שמה של ג'וזי והעובדה שאצטרך לספר להם שנפרדנו לא עוזרים לי להסיט את המחשבות מהכיוון שאליו שמו של ג'וליאן מוביל אותן.

אשקר אם אגיד שלא חשבתי עליו מאז הלילה שבו חיבקתי אותו בזרועותיי, ולאחר מכן יצאתי משם במהירות ובלי מילים ברגע שנרדם.

מדי פעם דמותו השוכבת שם בחוסר אונים על המיטה עולה במחשבותיי וליבי כואב עליו ונפשי דואגת. הבוז והקנאה חסרי ההיגיון שנקשרו בו בשנים שקדמו למותו של רט אינם עוד. הם התחלפו בדאגה עצומה ובקשת של רגשות עלומים המבעבעים מתחת לעורי.

אני נתלה בכל פיסת מידע שהמשפחה שלי פלטה בשיחה באחד־עשר החודשים האחרונים. מה הוא עושה, איך הוא מתמודד, אם הם רואים אותו הרבה או לא מספיק.

"דיקון," קולו של אבי בוקע דרך הטלפון וקוטע את מחשבותיי הסוררות. "מצטער לגבי אימא, היא קצת בלחץ לאחרונה." טוב, זו לשון ההמעטה של השנה. "מה שלומך, בן?"

אבא שלי הוא תמיד המתווך, ושוב הוא נכנס לעניינים ומנסה להציל את השיחה. "מה שאימא שלך רצתה לומר הוא שהיא תשמח לראות אותך. שנינו נשמח."

כשגדלתי אבא היה הכתובת בשבילי מבין שני ההורים. הוא היה הגיבור שלי – ועודנו – אבל אפילו לו קשה להעמיד פנים שהכול בסדר ביני ובין אימא. "כמו שאמרתי לה, אבא, אני אשתדל."

"אוקיי, הדלת שלנו תמיד פתוחה בשבילך." יש הפוגה משונה לפני שהוא ממשיך לדבר. "אתה יודע את זה, נכון, דיק?"

"כן," אני עונה בצרידות.

"בסדר. יופי. אוהב אותך, בן."

"גם אני אוהב אותך, אבא."

כשהשיחה מתנתקת, אני משליך את הטלפון בזעם על פני החדר ושומע אותו נחבט בקיר ומתרסק לרצפה. כל המילים שבעולם לא יוכלו להסביר כמה אני שבור כרגע, ולכן אני מרים את הטלפון המרוסק ומשליך אותו אל הצד השני של החדר ליתר ביטחון.

מי לעזאזל צריך להישאר בקשר עם מישהו בכלל?

۞

"זה הסוף?" אני שואל את ג'וזי כשאני מעמיס עוד ארגז אל תא המטען של מכוניתה. "אני יכול לעשות עוד סבב."

"לא. זה הכול."

עבר חודש מאז שג'וזי ואני נפרדנו, וכל יום מאז היה כמו מערבולת של רגשות. מעלבון לכעס ומשם לגרסה מהוססת של השלמה. ג'וזי קיבלה את זה קשה יותר משחשבתי ואני מתבייש להודות שלא הרגשתי עצוב על כל הסיפור כפי שהייתי אמור להרגיש.

הייתה לה חוצפה לשכב עם גבר אחר כתרגיל כדי למשוך את תשומת ליבי, אבל היא לא מבינה שהעובדה שהבאתי אותה לכזאת החלטה רבת השלכות פירושה שאנחנו לא מתאימים. ואנחנו כבר לא מתאימים – אנחנו נמצאים על גבול הרעילות, ופרט המידע החשוב ביותר הוא שאני לא אוהב אותה כפי שהייתי אמור לאהוב.

מגיע לה יותר. מגיע לה משהו טוב יותר. הלוואי שיכולתי לגרום לה להבין את זה.

אני טורק את מכסה תא המטען שלה.

"נהיה בקשר?" היא תוהה. אני כנראה מביט בה בבלבול, כי היא ממהרת להוסיף. "בתור ידידים."

"ברור," אני מגחך כי אין טעם להתווכח איתה. "אפשר לנסות להיות ידידים."

"כשאתמקם בדירה החדשה שלי אזמין את כולם לחנוכת בית. זה יהיה נהדר."

חוזה השכירות על הדירה שחלקנו יחד אומנם רשום על שמי, אבל הייתי מוכן להיות זה שיעזוב את הבית אם זה מה שג'וזי הייתה רוצה. היא התעקשה שהיא צריכה התחלה חדשה ולא תוכל לעשות את זה עם תזכורת לקשר בינינו, לכן החלטנו שאישאר.

האמת היא שאני בקושי בבית ולא מייחס חשיבות רבה לארבעת הקירות סביבי. אני במוסך כל הזמן, הולך לאיבוד בין המכוניות. האהבה שלי כלפי כל דבר שיש לו ארבעה גלגלים היא הדבר היחיד שלא דעך במשך השנים. למעשה המוסך – השהייה במחיצת הבחורים שאני עובד איתם, ריח השמן, המתכת והגריז – הם הדברים היחידים שמאפשרים לי להרגיש בבית. הביטחון שאני חש תחת מכסה מנוע של מכונית הופך אותי לאדם שאפילו אני לא הייתי מצליח לזהות. ממוקד. עם הרגליים על הקרקע. שלם.

כשאני מוקף במתכת ובמכונות, אני מרוצה. אני שלֵו. אם הייתי יכול לאגור בבקבוק את הזֶן הזה ולהשתמש בו בכל פעם שחיי התחרבנו, אני בטוח שלא הייתי עומד עכשיו מחוץ לדירה ונפרד כנראה מהאישה היחידה שאי־פעם תאהב אותי ואת כל מגרעותיי.

"תשמור על עצמך, דיקון." היא מניחה את ידיה על כתפיי ונאחזת בי כדי להתרומם על קצות אצבעותיה ולנשק אותי בלחי. "אני יודעת שקשה לך מאז שרט מת."

אני מרכין את ראשי ונמנע ממבטה. "אנחנו לא צריכים לדבר על זה, ג'וז."

"אתה צודק. אנחנו לא צריכים לדבר על זה, אבל אתה כן."

ידיה מונחות על לחיי. "אני מצטערת שלא הלך לנו."

"גם אני," אני אומר בקול צרוד.

"תהיה מאושר, דיק."

۞

אני עומד מול מכונת הקפה בחדר המנוחה והחבר הכי טוב והשותף העסקי שלי, וייד, שואל אותי, "אז לכמה זמן אתה נוסע?"

אני מסיר את מגשית הניקוז, מניח את ספל הנסיעות שלי בגומחה ולוחץ על כפתור ההפעלה. "אני לא יודע," אני עונה. "רק לסוף השבוע?"

"זו שאלה?" וייד מקמט את מצחו. "אתה מבקש ממני רשות?"

"אני פשוט לא רוצה להשאיר אותך כאן לבד."

הוא יושב על הספה הזוגית בפינת החדר. "אתה שקרן גרוע. אם אתה לא רוצה לנסוע, אל תיסע."

אני משפשף את פניי בידיי. "אתה יודע שזה לא כזה פשוט."

וייד הוא כנראה האדם היחיד שהחרדה שלי שקופה בעיניו. הוא יודע מצוין מתי אני מבלף. "פשוט תישאר לסוף השבוע. תגיד להם שאתה לא יכול להיות שם מעבר לכך ואם יסתדר לך, תישאר שבוע. לעזאזל, תישאר אפילו שבועיים שלמים עד חג ההודיה."

"אני לא חושב שזה יסתדר," אני אומר בדכדוך. אני טופח על גבו, כי ההיגיון הרגוע שלו הוא בדיוק מה שאני צריך עכשיו. "אבל תודה, זה רעיון טוב בתנאי שתבטיח להודיע לי אם יש כאן עומס."

"אתה יודע שיש לנו עוד חמישה מוסכניקים במשרה מלאה כאן, נכון?" הוא קם וניגש לדלת. "אתה מצטיין במה שאתה עושה, אבל לא עד כדי כך."

"עוף מפה," אני קורא אליו כשהוא יוצא מהחדר.

אני מוסיף סוכר לקפה, בוחש בנוזל החם ואז סוגר את הפקק. כשמתוכנן לי יום ארוך, אני ממלא את ספל הנסיעות התרמי ומשאיר אותו איתי רוב היום. הקפה נשאר חמים מספיק ואני לא צריך לעצור בדרך כדי לקנות חדש.

אני יוצא מהחדר בעקבות וייד וניגש לחלל המרכזי שבו הוא רכון על תיקון המנוע של צ'ארג'ר 68' בצבע פלדה.

וייד ואני נפגשנו כשעברתי לסיאטל אחרי סיום התיכון. לא תכננתי להמשיך לקולג', העדפתי ללמוד רק מכונאות רכב בבית ספר טכני, אבל כשציינתי שאני עובר לסיאטל הוריי התעקשו שאלך ללמוד במכללה.

כיוון שהייתי זקוק לכסף מהם כדי להתחיל, הסכמתי וסיימתי תואר בהנדסת רכב. חלק ממני רצה להוכיח להם שאני יכול להסתדר היטב בכוחות עצמי, וחלק אחר רצה לחוות את המשמעות של להיות לבד, עצמאי, בלי להרגיש שאני עומד תחת צל הציפיות של כולם.

אשקר אם אומר שלא ידעתי מתי זה התחיל או איך זה קרה, אבל ככל שבגרתי וככל שרט חלה, פשוט רציתי לברוח.

הוא אובחן בלוקמיה מיאלואידית חריפה. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. הוא חלה בשפעת ארוכה כמו נצח וכשסוף־סוף הלך לרופא כדי לברר למה זה לא עובר, הם גילו את הלוקמיה.

הגוף מייצר באופן טבעי כדוריות דם לבנות כדי להילחם בזיהום ובמחלות, אבל אצל רט הסרטן מנע מכדוריות הדם הלבנות שלו לעשות את זה. במקום להגן עליו, גופו הרס אותו מבפנים.

הרופאים אמרו לנו שהגילוי נעשה מוקדם מספיק כדי שיהיה אפשר לטפל בו, וכמו במקרים מוקדמים רבים סביר להניח שהמחלה תיעלם אם הוא יהיה נקי מהסרטן במשך חמש שנים. כולנו היינו אופטימיים עד שכבר לא.

הוא היה בן שבע־עשרה כשקיבל את האבחנה הראשונית, בן עשרים ואחת כשהרופאים גילו שהמחלה חזרה, ובן עשרים וארבע כשאמרו לו שהיא התפשטה לכל עבר.

גדלתי בתחושה שאני החלק הלא מתאים בפאזל, שאני לא משתלב בשום מקום, שאני לא באמת עושה משהו יוצא דופן. תמיד חייתי בשוליים, בעיקר מבחירה ופחות מתוך גלות דרמטית מחיק המשפחה. דשדשתי לי וניסיתי למצוא דריסת רגל בתוך משפחתי, אבל אף פעם לא הרגשתי שזה מספיק.

אימא שלי רצתה עבורי את הטוב ביותר – הייתי הבכור מבין בניה – וכמו כל הורה, היא תלתה בי תקוות, חלומות וציפיות. ושוב, כמו כל הורה, היא נחלה אכזבה. לא אהבתי את הדברים שרצתה שאוהב ולא עשיתי את הדברים שרצתה שאעשה.

כשרט נולד הוא הסיר מעליי את הלחץ. אימא התפקעה מגאווה ממנו ואני התקרבתי לאבא שלי, שנתן לי להיות מי שאני.

עד שהגיע הסרטן ואיכשהו שניהם דחקו אותי מהדרך והכול חזר בעוצמה כפולה ומכופלת – ההשוואות של אימא שלי, האכזבות שלה, התזכורות התמידיות שאחי יכול למות ואני צריך לחיות למענו. הפעם הייתי אדם בוגר ואבא שלי לא הצליח לחפות על כך במתנות, במשחקים ובהסחות דעת. לכן בחרתי לעזוב. או לברוח, כפי שאימי ניסחה זאת ברהיטות.

סיאטל הייתה אמורה להיות ההתחלה החדשה שלי. וייד ואני למדנו, חגגנו, הזדיינו, השגנו עבודות שאהבנו, וחייתי את החיים שבהם יכולתי לשכוח שהוריי עסוקים ושאחי לא רחוק מסף מוות.

החברות שלנו התהדקה כשהתחברנו מתוך אהבה למכוניות וינטג' והקדשנו אינספור שעות פנויות לשיפוץ, השבחה ותיקון שלהן עבור הבוס שלנו. התחלנו לעבוד כשוליות אצל מר דוקט במסגרת התואר ואף על פי שהוא לא היה חייב, הקשר שיצרנו בזמן העבודה הביא אותו להציע לנו משרות מלאות בסיום הלימודים.

הוא היה מבוגר בגילו, אבל צעיר ונלהב ברוחו. מר דוקט הקדיש את חייו לעסק שלו ונהג לומר שאהבתו למכוניות היא משהו ששום אישה לא הצליחה להתחרות בו.

שנה אחרי שהתחלנו לעבוד במשרה מלאה, מר דוקט מת במוסך מהתקף לב. וייד ואני היינו המומים והרוסים מהאובדן. הוא לא היה רק הבוס שלנו, אלא גם מורה רוחני וחבר.

לא הייתה לו משפחה, ווייד ואני נדהמנו לגלות שהוא הוריש לנו את מוסך דוקט. את כל העסק שלו. זאת הייתה הפתעה, אבל הפתעה משמחת.

עם השנים השקענו את כל הכסף והכוחות הפנויים שלנו כדי לוודא שהמורשת של מר דוקט תימשך, ובתוך כך וידאנו שנוכל להגשים גם את חלומותינו ואת תוכניותינו לעתיד.

עכשיו היינו ידועים כבעלי אחד ממכוני הרכב המצליחים ביותר במדינה. אנחנו מתמחים בתיקונים, תחזוקה וטיפולים חיצוניים ופנימיים. אנחנו מטפלים במכוניות אספנים, במכוניות חדשות, בחיווט ובחשמל. הרשימה אינסופית והמקום הזה, המצויד בצוות של מכונאים מוכשרים ביותר, הוא כמו בית עבורי. המקום הזה הוא החיים שלי, הוא כל מה שעמלתי עבורו וכל מה שאתגאה בו.

"אתה מתכוון לעמוד שם ולהביט בתחת שלי או שאתה מתכוון לעבור על היומן ולהחליט מה אתה רוצה להעביר למישהו אחר בזמן שתיסע?"

"אתה סותם לפעמים?" אני צוחק. הכעס שמעוררת בי הנסיעה למונטנה מתחיל סוף־סוף להתפוגג.

"כיף מדי להרגיז אותך."

אני לוקח את לוח הכתיבה משולחן העבודה וניגש אליו. "אם נסגור בסופי שבוע, לא תהיה בעיה."

הוא זוקף את גופו ומניח את מפתח הברגים על המנוע לפני שהוא מביט בי. אני מתכונן לעקיצה המוצדקת שנמצאת בדרכה אליי. "אתה זה שרצה להישאר פתוח בשבתות. אני מצאתי את אהבת חיי שרצתה ללכת לשוק כל שבת, וכל מה שרציתי היה רק להחזיק לה את היד ולשמוע אותה מתלוננת על ריח הדגים. הייתי צריך לוותר על החלום הזה ועכשיו אתה אומר לי שאנחנו צריכים לסגור בשבתות?"

"אתה מקבל חופש כל שבת שנייה," אני מנסה להצדיק את הצורך האנוכי שלי להישאר עסוק.

"תן לי את לוח העבודה," הוא מושיט את ידו ואני מוסר לו אותו. הוא מלטף באצבעותיו את הדף ואז מרים את ראשו. "נעשה משמרות מאוחרות בחמישי ושישי עד שהשבתות יהיו פנויות. בסוף השבוע שלא תהיה בו, המוסך לא יהיה פתוח בשבת בפעם הראשונה."

אני מסמן לו להחזיר לי את הלוח. ככה זה היה מאז ומעולם. וייד תמיד חיובי ומעשי, תמיד שם כדי להזכיר לי שאם רוצים הכול אפשרי. העצה הזאת מועילה כשאתה הוא הצד הפגום מבחינה רגשית בחברות. "מצטער."

הוא מעביר יד בשערו. "על מה אתה מצטער?"

"לא ידעתי שאתה רכרוכי כזה."

נביחת צחוק נמלטת מפיו והוא מסתובב כדי לחזור לעבודה על המכונית.

"אעדכן את שאר הבחורים לגבי השעות החדשות," אני אומר לו. "אחזור עוד מעט כדי להחליף אותך."

הוא מרים את ידו כדי להיפרד ובִן רגע המתח בינינו מתפוגג.