במקום בו הלב נמצא

פרק 1

טורקיה, איסטנבול, 1918 — חודשים ספורים לאחר תום מלחמת העולם הראשונה

ענני סערה שחורים מילאו את השמים, והרוח בחוץ נשבה בעוז ושרקה בצרחה חדה וגבוהה. כמו זקנה נרגנת הצוחקת צחוק פרוע, דפקה בעוז על זגוגיות חלונות רעועים, רוקדת כצוענייה עם הגשם הניתז בעוצמה לכל עבר. אברהם סזל אחז בספר התורה הקטן שברשותו, ספר ישן וחבוט, והתפלל. לראשונה בחייו עמד להפוך לאב והיה חרד לשלומה של רחל אשתו ולשלום הילד העתיד להיוולד. בעודו נושא תפילה חרישית, הוא ייחל שהמיילדת תגיע במהרה, שהסופה תשכך ולא תשבש את הדרכים המובילות אל ביתו, שאשתו האהובה לא תסבול בלידה, ושהתינוק ייוולד בריא. הוא היה חסר מנוח בחושבו כי מעולם קודם לכן לא נתקל בסופה כה עזה בטורקיה. הסופה גרועה יותר מפגזי המלחמה, מילמל לעצמו וצעד אנה ואנה בחדר המגורים, ממתין חסר אונים למיילדת שאיחרה לבוא. הוא ידע שכל מי שהיה לו ולוּ ידע מועט ברפואה, בחבישה או בעזרה לפצועים נקרא לטפל בהם. טורקיה ספגה מהלומה קשה מאוד במלחמה הזאת, וכולם הביטו כעת אל העתיד בחשש ובבלבול. בכל ציר שהגיע, שמע את אשתו מנסה להחניק צעקה. בתחילה היתה לו תקווה שמאחר שהיה לה ניסיון בליילד את נשות השכנים, היא תדע מה לעשות בלידתה שלה. אך תקווה זו התפוגגה במהרה. זה שעות מרובות שהיא סובלת מצירים והלידה לא מתקדמת. ואם לא די בכך, הרי הרוח המשתוללת בחוץ לא נתנה לה מנוח והקפיצה אותה בבהלה בכל פעם מחדש. הברקים שיסעו חליפות את השמים, ואורם שחדר פנימה יצר צללים מאיימים על קיר חדר השינה. כשנקישה עזה נשמעה על דלת העץ, לבו של אברהם החסיר פעימה בחשש. הוא פתח את הדלת לכדי סדק דק וגילה שהמיילדת סוף־סוף הגיעה. רטובה עד לשד עצמותיה ומפוחדת מהסערה, החלה מקללת בקול את הלילה הנורא, את החיילים ששוטטו ברחובות וכמעט מנעו ממנה להגיע הנה, ואת המלחמה הארורה שגבתה כל כך הרבה קורבנות והשאירה מאחור פצועים רבים.

"תודה לאל שהצלחת להגיע," אברהם התנשף בהקלה.

"בַּסְטַאדְרוֹס, ממזרים! החיילים הצרפתים והבריטים בכל פינה, כמעט מנעו ממני להגיע לפה. אֶל דִיוֹס קֶה לֶה מָאטָה, שאלוהים יהרוג אותם! מבקשים מסמכים ושואלים שאלות. טפו. חושבים שאיסטנבול שלהם ומחפשים פושעים בכל מקום." היא קיללה וגידפה, אך הפחד ניצנץ בעיניה. איסטנבול כבר לא היתה המקום שהכירה, כי אם שטח כבוש. האימפריה העות'מאנית התפוררה, ועמדות התצפית של האויב פוזרו לאורך מצרי הבוספורוס והדרדנלים, משאירות את האזרחים ללא הגנה. והצבא? איפה הצבא החזק שלהם? תהתה. הצבא פוזר לאלף רוחות. זעקות הכאב של רחל פילחו את חדר המגורים, והמיילדת החישה את צעדיה אל עבר חדר השינה. לא משתהה עוד רגע נוסף, הפשילה את שרווליה ושטפה את ידיה היטב במים ובסבון. "הַיְידֶה, רחליקה. בעזרת השם, עוד מעט תחזיקי תינוק קטן," ניסתה לעודד ולהרגיע, אך המילים היו מיותרות. מהר מאוד התברר שהצירים תכופים ושהלידה מתקדמת. לא עבר זמן רב מהרגע שהגיעה ועד לרגע שעטפה תינוקת קטנה בין זרועותיה והגישה את החבילה הזעירה לאם שחייכה בעייפות ובהקלה.

"לילה נורא להיוולד בו." המיילדת הביטה בתינוקת שפקחה עיניה בערנות כבוחנת את סביבתה החדשה. "לילה של צללים מאיימים ורוחות מתים." צמרמורת חלפה במורד גבה כשחשבה על כך. "התינוקת. משהו מוזר בה. משהו מוזר בדרך שבה היא מתבוננת." שאלוהים יעזור לה, אבל היא יכלה לחוש בעצמותיה הזקנות שמשהו יוצא דופן אצל התינוקת הזאת.

"מוזר? שום דבר לא מוזר בה." רחל חיבקה בעייפות את התינוקת אל חיקה כמנסה לגונן עליה. "נולדה לי תינוקת מושלמת. הביטי בשפתיה הוורודות. בעיניה הכחולות. היא אינה אשמה במלחמה שמתחוללת סביבה, והיא בטח לא בחרה את הלילה שבו תיוולד."

אהה, אבל כל נשמה בוחרת את היום שבו תיוולד, המיילדת חשבה לעצמה, אך בחרה לא לשתף את רחל במחשבותיה. הן חלקו את אותו המקצוע, אך רחל היתה שייכת לדור המיילדות הצעיר יותר ודעותיהן לא תמיד היו דומות.

"איך תקראו לה?" שאלה את רחל כשאברהם נכנס לחדר.

אברהם הביט באשתו בשאלה והמתין למוצא פיה. "ויקטוריה," לחשה. "ויקטוריה יהיה שמה, שכן נועדה להיוולד לשחר חדש שבו השלום ינצח וישוב לשרור בארצנו."

טורקיה, איסטנבול, 1924

רחל לקחה את סל הכביסה המלוכלכת, אחזה בידה של ויקטוריה ויצאה אל החצר המשותפת, שבה תיכננה לכבס ולתלות את הכביסה, ובה־בעת לאפשר לוויקטוריה להתרוצץ בחופשיות עם ילדי השכנים. בעוד ידיה עמוסות לעייפה, היא פגשה במדאם אינס. זו ישבה מדי צהריים על שרפרף עץ נמוך בחצר המשותפת עם פיילה מלאה בבגדים. בעודה מרימה את שולי שמלתה הארוכה עד לגובה הברכיים, הניחה את פיילת המתכת הגדולה בין רגליה והחלה לשפשף במרץ רב את הבגדים המלוכלכים.

"שמעת על החוקים החדשים?" שאלה מדאם אינס בלי להאט את קצב עבודתה. לאחר שנות מלחמה רבות טורקיה סוף־סוף הוכרה כמדינה עצמאית, ומוסטפא כמאל, שכונה לימים אטאטורק, אבי הטורקים, עלה לשלטון, ומאז הוכרזו חוקים חדשים בכל כמה ימים.

"אילו חוקים?" שאלה רחל.

"החוקים החדשים האוסרים על לימודי עברית."

"על מה את מדברת, מדאם אינס?"

"עברית נחשבת ללשון הקודש הקשורה בדת, ועכשיו הופרדה הדת מהמדינה," הסבירה מדאם אינס.

"שבכל דור ודור באים עלינו לכלותנו." רחל ניענעה את ראשה בכאב. מאז שאטאטורק עלה לשלטון, דעות רבות מכל גוני הקשת נשמעו, חלקם כועסים וחלקם מעוּדדים בגין השינויים שיצר. בחצרות הבתים התקיימו לא פעם ויכוחים סוערים על עתידה הלא ברור של האימפריה.

"ולא רק עברית," מדאם אינס הוסיפה. "גם לימודי הערבית אסורים, וכל המדרסות ייסגרו בקרוב."

"מאיפה שמעת את השטויות האלה?" רחל פטרה מעליה את דברי השכנה, שכן מה ששמעה היה בעיניה בלתי הגיוני ובלתי מתקבל על הדעת. מילא לימודי העברית, הרי בכל פעם מטילים גזרה כזו או אחרת על היהודים. אבל שיסגרו את בתי הספר של המוסלמים? שיפסיקו ללמד ערבית? רחל ידעה שאף שליט לא יפגע בעמו.

"יותר מדי שמועות יש מאז שהמלחמה פסקה. כבר אי אפשר לדעת למה להאמין," הוסיפה.

אבל מדאם אינס התעקשה והמשיכה בשלה. "אומרים שמוסטפא החליט שזהו החוק החדש. כולם ילכו עכשיו לבית הספר ללמוד טורקית."

"מדאם אינס, אל תקשיבי לכל מה שאומרים לך."

"אני אומרת לך. מורדו שמע את זה מחמיד היום בשוק. מוסטפא חושב שהוא כמו האירופאים. כמו הבריטים הבסטאדרוס, הממזרים. עכשיו אסור למוסלמים ללכת עם תרבוש ורעלה." רק המחשבה על כך היתה מזעזעת בעיניה. "וזה לא הכול. גם יין אפשר עכשיו לשתות."

"מדאם אינס, את שומעת מה את אומרת? ממתי מוסלמי ישתה יין? דִיוֹס מִיוֹ, אלוהים ישמור, מי ממציא את השטויות האלה, אני רוצה לדעת." היא ספקה כפות ידיים וניענעה את ראשה בתדהמה. "הַיְידֶה, ויקטוריה, הביתה. יָא בַּאסְטָה, מספיק עם כל השטויות שאני שומעת היום."

"חכי ותראי, מדאם סזל. זה לא שטויות," התעקשה השכנה, בעוד ידיה נכנסות ויוצאות מהפיילה מלאת הסבון והמים. "ימים חדשים הגיעו."

עם חלוף הימים התברר שמדאם אינס צדקה. מה שרחל האמינה שהוא גיבוב של שטויות החל אט־אט להתגלות כמציאות בת קיימא. תקופת הח'ליפות תמה. מעמד הסולטן התמוטט, ועמו קרסה האימפריה הגדולה. כעת דיברו כולם על מדינה חדשה ודמוקרטית. מדינה מודרנית, שבה אף לנשים יותר לבחור. הקריאה והכתיבה הפכו נגישות לכלל האזרחים, וילדים חויבו ללכת לבית הספר מגיל שש. גם את ויקטוריה רשמו לבית הספר, ובסוף כל יום נהג אברהם לאסוף אותה ולהלך עמה לאורך הבוספורוס, בעודו מביט סביבו בהנאה גלויה. טורקיה אמנם איבדה מגדולתה, אך לא מתפארתה, ואיסטנבול היתה עבורו מאז ומעולם העיר היפה ביותר בתבל. כמה אהב להלך על מדרכות האבן האפורות ולאפשר לכנפי הדמיון לשאת אותו אל חיק העבר העתיק והמפואר של המקום, להתבונן בהערכה בפינות החמד החבויות בינות הסמטאות הציוריות. לחוש על פניו את מליחות טיפות מי הים השחור המתנפצים על הסלעים או להתפעל מקצף מי ים השיש מהעבר השני. הוא התיישב על סלע גדול ופינה מקום עבור ויקטוריה.

"איבדנו כל כך הרבה חלקים מהאימפריה, ולחשוב שיכולנו לאבד גם את קושטא," סיפר לה, יודע שארצו לא גוועה, כי אם התמלאה ברוח חיים חדשה ותוססת. ובעודו מביט אל האופק, התגנבה משאלה נכספת אל לבו. "הביטי אל האופק, ויקטוריה," הוא הצביע אל המזרח. "שם נמצאת ירושלים. יום יבוא ונגור שם."

"ירושלים?" שאלה.

"כן, ירושלים. פעם היא היתה שייכת לנו, היהודים, אחר כך לטורקים, ועכשיו הבריטים לקחו אותה כמו שלקחו חלקים גדולים אחרים מהאימפריה," אמר בכאב. כמו כל אזרח אחר בטורקיה, חש שהגאווה שלו נרמסה. המלחמה אמנם הסתיימה, הקרבות שככו והצבא פוזר, אבל האנשים שנותרו מאחור עדיין היו פצועים בגופם ובנפשם. "ככה זה במלחמות. כולם בסוף מפסידים. תראי מה קרה לטורקיה. הסולטן מת, ומהאימפריה הגדולה והמפוארת שלנו, זו שהיתה מושא קנאתן של מדינות המערב, לא נותר דבר." אברהם הוציא מכיסו פיסת לחם יבשה שגילגל בתוך נייר עיתון ישן ונתן לוויקטוריה. יחדיו הם פוררו את הלחם וזרקו את הפירורים אל הים, מביטים כיצד הדגים מכרסמים בהם בהנאה. "אבל נסים מתרחשים, קירידה, ולא תמיד הכול אבוד. המזל של כולנו היה ניצחונותיו של מוסטפא כמאל בקרבות על גליפולי, יוון, אנקרה וחלקים נוספים בטורקיה. בזכותו אנחנו יכולים לשבת פה היום ולהאכיל את הדגים בנחת. את יודעת, ויקטוריה, קומץ קטן של ארצות הצליח להשתנות מקצה לקצה בזכות שליט אחד. וקומץ קטן אף יותר הצליח לשקם את הריסותיו בפרק זמן כה קצר לאחר המלחמה ולחיות חיים שלווים ומאושרים." ואכן, אברהם חש בר מזל ומאושר בחלקו. היו לו את הבריאות שלו, ברוך השם, אישה טובה וחרוצה, ילדה בריאה ופרנסה בדמות חנות בדים שפתח בשוק. מה עוד גבר יכול לבקש לעצמו? הוא היה מרוצה מקצב החיים השקט שניהל ומהמקום שאליו הגיע, ומעולם לא תיאר לעצמו שלא ירחק היום שבו חייו וחיי משפחתו ישתנו לבלי הכר.

***

באחד הלילות, כשבני הבית נמו את שנתם, נשמעו צרחות רמות מחדרה של ויקטוריה. אברהם המבוהל ניגש לבתו הקטנה וניסה להרגיעה, בעוד ידיה התנופפו לכל עבר כאילו עדיין היתה שבויה בחלומה. "נוֹ פָּאסוֹ נָאדָה, שום דבר לא קרה, ויקטוריה. זה רק חלום. ששש..." אברהם חיבק את בתו ברוך, מנענע את גופה מצד לצד בקצב קבוע, אך ויקטוריה השתוללה בפראות. כה שבויה היתה בתוך הסיוט שלה, עד שלא היתה מודעת לנוכחותו ולניסיונותיו להרגיעה. כאשר התעוררה לבסוף מחלומה והביטה בעיניו הרכות של אביה, פרצה בבכי חסר מעצורים. לבה עדיין הלם בקצב מוגבר, וזיעה קרה נקוותה במורד גבה. "זהו השכן, אבא," מיררה בבכי, מבוהלת מהחלום אשר נראה לה מוחשי כל כך. "נפלה על ראשו קורת ברזל. ראיתי אותו מוטל מת על האדמה."

אברהם ליטף את ראשה וניסה להרגיעה. "זה רק חלום," שב ומילמל, מנענע אותה במתינות, ממתין עד אשר עיניה ייעצמו והיא תירדם בשנית. לאחר שנרדמה, הניח את ראשה בזהירות על הכר וכיסה אותה בשמיכה עבה, מהדק את שוליה היטב אל גופה הקטן. על פניו ננסך חיוך אוהב של אב היודע כי מדובר בחלום ותו לא.

אברהם לא ייחס חשיבות מרובה לחלומה של ויקטוריה, אך כשבוע לאחר מכן חלפה בשורה מרה מפה לאוזן בשוק, ואברהם האזין לה כשגופו משותק. השכן, זה אשר עבד בסלילת הרכבות, נהרג כאשר על ראשו נפלה אחת מקורות הברזל אשר נועדו להקמת המסילה. הוא תהה לגבי צירוף המקרים המוזר, אך לא העז לומר דבר. את הרהורי לבו ומחשבותיו שמר לעצמו בחשש, משכנע את עצמו שוב ושוב כי אין קשר בין חלומה של ויקטוריה ובין מה שקרה לשכן המסכן.

עם חלוף הימים גברו חלומות הביעותים של ויקטוריה. מדי לילה הפכו החלומות ברורים וחדים יותר, מלווים במציאות מצערת. "אם אחד מהשכנים ישמע על חלומותיה של ויקטוריה, תפרוץ שמועה שהיא מכשפה אשר מטילה קללות על ראשם." קולה של רחל היה מפוחד וחסר אונים. אברהם, אשר חשש גם כן מתגובת השכנים, הציע לשמור בסוד את דבר חלומותיה של ויקטוריה, וכך מדי לילה, כאשר קול הצרחות של ויקטוריה הידהד במסדרונות הבית באימה, מיהרו השניים להרגיעה פן מישהו מהשכנים ישמע. בעודם מנסים להשקיט את הצרחות הרמות במילים רכות ובמגע עוטף, הם האזינו בדריכות לתיאורי חלומותיה, תוהים בכל פעם מחדש אם יש אמת בדבריה, בעודה מגוללת בפניהם סיפור על שכן כזה או אחר, וכמו תמיד, לאחר כמה ימים, היו מופתעים ומזועזעים לגלות את הדיוק בדבריה. חסרי אונים ואובדי עצות, הם הבחינו כיצד בתם הקטנה הולכת ומסתגרת בתוך עצמה. ויקטוריה, שעוד לא הספיקה לחגוג את יום הולדתה השביעי, ראתה בחלומותיה מראות שהיה אסור לה להיחשף אליהם. כאלה שגם גברים חסונים ובריאים בנפשם לא היו מסוגלים להתמודד עמם, וייתכן שאף היו מאבדים את עצמם לדעת.

העצב שהחל להשתקף בעיניה באורח קבע הדאיג את רחל. הילדה השובבה ומלאת החיים שהכירה העדיפה לבלות את זמנה בישיבה ליד החלון ובהתבוננות על החיים שנשקפים בעדו. הניגוד בין דמותה הקטנה והעדינה ובין עיניה הגדולות המפוכחות היה כה חד, עד כי לעתים היה נדמה לרחל שהיא מביטה אל תוך עיניה של אישה זקנה, אשר ראתה רבות בחייה. הרבה יותר מהנדרש.

"אולי תצאי לשחק קצת בחצר? האוויר יועיל לך," הציעה רחל לוויקטוריה באחד הימים, מקווה שבכך תעודד אותה מעט. ויקטוריה הפנתה את מבטה מהחלון ונעצה עיניים רבות הבעה ברחל. היא העדיפה להישאר בבית מאשר לשחק בחוץ, אך מתוך ניסיון לרצות את האם, אספה את שולי שמלתה ויצאה לחצר. רחל ליוותה אותה במבטה, בעודה מקפידה לחייך אליה ולהסתיר כל סימני דאגה. דרך החלון ראתה רחל את אחד מילדי השכונה ניגש אל ויקטוריה ומבקש לשחק עמה. ויקטוריה נענתה לו, והם התרוצצו וצחקו בגיל. לרגע קצר האמינה רחל שבתה היא ילדה רגילה כשאר הילדים, אך אז השתנתה הבעת פניה של ויקטוריה, עיניה הפכו מזוגגות, נשימותיה הפכו כבדות, והיא החלה זועקת לעזרה. רחל לא המתינה רגע נוסף ומיהרה החוצה.

"יעקב נפל, רגלו שבורה. תעזרי לו, אמא. תעזרי לו," התחננה ויקטוריה.

יעקב, בן השכנים, עמד מול ויקטוריה והביט בה בתמיהה. "גברת סזל, רק שיחקנו והיא פתאום החלה לצעוק," ניסה הילד להסביר.

"דִיוֹס מִיוֹ, אלוהים ישמור, מי זה צועק ככה?" מדאם אינס יצאה בבהלה לחצר. "יעקב, קֶה פָּאסוֹ אִיז'וֹ מִיוֹ, מה קרה ילד שלי?" היא סקרה את גופו של בנה בדאגה.

"נוֹ פָּאסוֹ נָאדָה, לא קרה כלום." בעיניה של רחל התנוצץ זיק של הבנה. היא ידעה שמדובר בחיזיון שעומד להתרחש, השאלה היחידה היתה מתי. "זה רק משחק, נכון, ויקטוריה? תגידי למדאם אינס שאת ויעקב רק שיחקתם."

היא מוללה את סינרה בעצבנות וחייכה בהתנצלות לעבר השכנה המבולבלת. "הילדים רק שיחקו, באמת לא צריך לדאוג." רחל חייכה, מקווה שבעצם חיוכה תרגיע את מדאם אינס וזו לא תוסיף לחקור. "לפעמים ויקטוריה צועקת. מההתרגשות של המשחק, את מבינה, אבל באמת לא צריך לשים לב."

מדאם אינס הקשיבה בבלבול להסבריה המגומגמים של רחל, לא מבינה מדוע ויקטוריה צעקה שבנה פצוע, ועוד יותר היתה תמוהה בעיניה העובדה שרחל הוטרדה כל כך מדברי ההבל של בתה. בעודה מקשיבה לרחל ולהסבריה המגומגמים שהלכו והתארכו, היא לא נתנה את דעתה על כך שיעקב התרחק מהן בריצה ברודפו אחר חתול רחוב תועה. בעוד המרדף אחר החתול התמשך, יעקב לא הבחין במהמורה שנקרתה בדרכו. רגלו התעקמה, והוא נחבט אל הקרקע לנגד עיניה המשתאות של רחל. מדאם אינס התמהמהה לרגע, כמו מנסה להבין את אשר אירע. מבטה נע בין רחל לבנה. כשההבנה חילחלה אליה, פתחה מיד בריצה אל עבר בנה החבול.

הבהלה השתלטה על רחל, ובעודה אוחזת בידה של ויקטוריה, צעדה במהירות אל הבית, מושכת אותה בכוח אלים פנימה. ויקטוריה, אשר השתרכה אחר רחל, הסבה לרגע קצר את ראשה לאחור, ולפני שדלת הבית נסגרה בפניה, הצטלבו עיניה עם מבטה של מדאם אינס, אשר הפכו לחריצים קטנים של חשד.

מיד כשנכנסו הביתה, הושיבה רחל את ויקטוריה במטבח ואסרה עליה לזוז ממקומה. היא מיהרה לסגור את חלונות הבית בחשש, מקווה שמדאם אינס לא קלטה את הנבואה של ויקטוריה, ודאגה לשלוח את אחד מילדי השכנים לקרוא לבעלה בדחיפות. בעודה ממתינה לשובו של אברהם מהשוק, התהלכה במטבח כסהרורית.

ויקטוריה הביטה באמה בעצב ושמרה על שתיקה. כשאברהם נכנס הביתה וראה את מבטה המבוהל של אשתו ואת ויקטוריה הישובה בפינת המטבח כנזופה, הבין מיד שמדובר באחת הנבואות של ויקטוריה, רק שהפעם, ניחש, לא היה מדובר בחלום ביעותים, כי אם בחיזיון שהתרחש לעיני כול. חשדו אומת כאשר רחל סיפרה לו את אשר אירע.

"מה את רואה, ויקטוריה?" שאל אברהם בזהירות את ילדתו הקטנה, וזו מיד החלה לבכות. "אל תבכי, ילדה שלי. אני רוצה להבין." טון קולו אמנם היה מנחם, אך מבטו היה חודר ולא מתפשר.

ויקטוריה חששה מכעסו של אביה, ומבטה נע בין דמותו לדמותה של אמה המפוחדת והמודאגת. הדמעות זלגו בחופשיות על פניה.

"אנחנו לא כועסים, רק רוצים להבין. עזרי לנו להבין זאת." רחל ליטפה את שערותיה ברוך, מעודדת אותה לדבר.

ויקטוריה הביטה בהוריה במבט חושש. "שיחקתי עם יעקב, ופתאום ראיתי שהוא נפל ושבר את רגלו. כשהדבר קרה, מיד צעקתי לעזרה, וכשאמא הגיעה וראיתי שיעקב עומד לצדי הבנתי שהתבלבלתי, בדיוק כמו שקורה לי כשאני חולמת." המילים יצאו בשטף מפיה.

אברהם הקשיב בדריכות לדברי בתו, ומבטו המבוהל הצטלב במבטה של אשתו. "ואז יעקב באמת שבר את רגלו?"

ויקטוריה הינהנה, ועיניה הקטנות התמלאו צער.

"ויקטוריה, האם את חושבת על משהו לפני שאת רואה את החזיונות האלה? האם... האם את מייחלת בלבך שהדברים שאת רואה יתרחשו?" הפחד ניכר בקולו של אברהם.

"לא, אבא. אני לא חושבת ולא מייחלת לדבר. לכן אני צועקת כאשר אני רואה שדבר לא טוב התרחש."

אברהם, חסר אונים ומבולבל, חיבק בפחד את ויקטוריה וניסה להרגיעה. "את חייבת להפסיק לצעוק, קֶרִידָה, את חייבת לנסות לעצור את המחשבות הללו."

"נוֹ פּוּאֶדוֹ, פָּאפָּא, אני לא יכולה, אבא," ענתה ויקטוריה בבכי.

"תנסי, ילדה שלי. תנסי להילחם בכך ככל יכולתך." אברהם הפציר, אך היה זה חסר טעם שכן במהרה הבין שלא ניתן להילחם או לעצור את שטף החזיונות הנבואיים של ויקטוריה או את הרכילות שהחלה להתפשט כמגפה.

מחצרות הבתים הסמוכים נשמעו התלחששויות על הילדה המוזרה אשר רואה דברים ושבכוחה לקלל את ילדי הרובע והוריהם. החלו להירקם סיפורים שבחלקם היו בדיה ובחלקם מציאות שתובלה יתר על המידה, ומבטי שנאה נשלחו לעבר ויקטוריה ומשפחתה. משכנים טובים ושוחרי שלום הם הפכו למקור אשר אחראי לכל האסונות שהתרחשו מיום לידתה של ויקטוריה. המשפחה החלה להתכנס בתוך עצמה, ממעטת להיפגש עם שכנים ומכרים או לפגוש בעיניהם המפוחדות והמאשימות. בשעות היום הקפידה רחל לסגור את דלתות וחלונות ביתה מפני סקרנים וזרים לא רצויים, ומדי לילה היתה קמה לקול צרחותיה של ויקטוריה ומקשיבה קשב רב לתיאורי החלומות אשר ידעה שיהפכו במהרה למציאות.

באחד הערבים, כאשר רחל סיימה את מטלות הבית, דפיקה בהולה נשמעה על הדלת. היא ניגשה לדלת בחשש ופתחה אותה לכדי סדק צר. מאחוריה הופתעה לפגוש את מורדו השכן שגר בהמשך הרחוב. "זו אשתי. כבר שעות רבות היא סובלת מצירים. אני זקוק לעזרה. יתר השכנות לא מבינות מדוע הלידה כה ממושכת, ואין בידן לסייע. אנא, אין לי עוד למי לפנות."

דקירה של כאב פילחה את לבה של רחל. עד לאחרונה היתה מיילדת מוערכת, אך כעת השכנים התרחקו ממנה כאילו היתה נגועה בכלבת. בשקט רב הכניסה את השכן המבוהל פנימה, מבחינה כיצד בעלה שולח בו מבט מאשים, אך לא אומר דבר. אברהם עמד פנים אל פנים מול מורדו, איש העסקים האמיד ובעל ההשפעה, אשר החרים את החנות שלו בגלל ויקטוריה וגרם לו נזק כלכלי רב, וכעת, חשב לעצמו במרמור, עמד ללא בושה בפתח ביתו וביקש עזרה מאשתו.

"כדאי שאגש לעזור, לא כן, אברהם?" שאלה רחל בהיסוס את אברהם, אך זה הסב את מבטו הצידה, לא מסכים עמה, אך גם לא עוצר בעדה מללכת. המתח באוויר היה גלוי. בזמן אחר היתה רצה לסייע לשכנותיה הכורעות ללדת, אך כעת היתה תגובתה מהוססת. מבטה נדד אל עבר פינת החדר ונתקל בוויקטוריה המכורבלת בפינה והמתבוננת בשקט בנעשה. רחל הבינה שוויקטוריה יודעת דבר־מה, אך נלחמת, כמצוות אביה, לא לומר דבר. באותו רגע נדיר ניגשה רחל בנחישות לוויקטוריה, ולנגד עיני השכן המשתאה ביקשה לדעת מה ויקטוריה רואה. "ספרי לי, ויקטוריה. אל תפחדי. ספרי לי מה את רואה."

מורדו קפא במקומו, תוהה אם לא טעה בהחלטתו הנמהרת לבוא לכאן ולבקש עזרה. בחדר השתררה דממה כשעיני כול נעוצות בדמותה המפוחדת של ויקטוריה. "אמא, יש לה שני ילדים בבטן." היתה זו לחישה שקטה ומלאה בחשש.

"האם הילדים ואמם יהיו בסדר? האם הלידה צפויה לעבור בשלום?" ביקשה רחל לדעת.

"ראיתי שעזרת לה, ראיתי שידעת מה לעשות, ונולדו לה שתי בנות."

רחל צחקה בהקלה. "אלו חדשות טובות. שמעת, אדון מורדו? ויקטוריה שלי אומרת ששתי בנות צפויות להיוולד לך, ולכן הלידה ממושכת." שפתיה נשקו למצחה של ויקטוריה בגאווה. "אל תדאגי, ילדה יקרה שלי. אני כבר אדע מה לעשות. הכול יהיה בסדר כעת." היא מיהרה לעזוב וללכת לסייע לשכנתה.

באותו הלילה אברהם לא עצם עין בעודו נזכר במבטים מלאי הפחד שמורדו נעץ בבתו הקטנה כשזו ניבאה את אשר יקרה. בעודו מתהפך על משכבו חסר מנוחה ומתפלל לסימן מאשתו, החשש מילא את לבו פן הלידה תסתיים אחרת מכפי שוויקטוריה ניבאה. הוא לא רצה לחשוב על תגובות השכנים או על הכעס שעלול להתפתח לשנאה יוקדת. במצב כזה, לא היה לו ספק, יהיה עליהם לארוז הכול ולעזוב. לקראת הבוקר, כאשר הידיעה המשמחת הגיעה אל אוזניו על שתי תינוקות אשר הפציעו אל העולם בסיועה המבורך של אשתו, הוא נשם לרווחה. מורדו דאג לפרסם את אשר אירע בפנים קורנות מאושר, וכאות הוקרה, העניק לאחת מבנותיו את השם רחל.

"אלזה ורחליקה הגיעו לעולם בזכותה של הגברת סזל," אמר לכל מי שהיה מעוניין לשמוע. "שברכה תבוא על ראשה ועל ראש ילדתם המיוחדת שניבאה את השמחה הזאת."

לידתן של התאומות אלזה ורחל היתה נקודת מפנה ביחס השכנים אל משפחת סזל. הנידוי, הפחד והאשמה פינו את מקומם ליחס מסביר פנים, שלווה בהסתייגות. בעיניהם עדיין התנוססו מבטי התהייה והשאלות הלא פתורות. מצד אחד, עדיין היו קיימים החשש והפחד מהילדה המוזרה הזאת ומיכולותיה, אך מצד שני החלה להתפתח סקרנות טבעית כלפי האפשרויות הגלומות בה. הם החלו להבין את הכוח העצום הטמון ביכולתה לנבא את העתיד. וכך קרה שאנשים אמיצים מספיק או נואשים דיים העזו לדפוק על דלת ביתה של משפחת סזל ולבקש את עצת ויקטוריה, על ילד חולה, על השקעה כלכלית לא בטוחה, נישואים, אהבה או בריאות.

כאשר ויקטוריה גדלה והפכה לאישה צעירה, היא למדה לשלוט בחזיונותיה. היה ביכולתה לזמן אותם אליה, או להימנע מהם בשעת הצורך. היתה זו הקלה מבורכת מבחינתה להיות מסוגלת להבחין בין המציאות שבה היא חיה ובין העתיד להתרחש, והדבר איפשר לה להתערות בחברה בלי לחשוש שמא תביך את עצמה. ואולם אף שניסתה להתערות בקרב בני גילה, היא לא תמיד הצליחה בכך. היא חיה בעולם מנוגד, שבו מצד אחד רצו לשמוע את דבריה, ומצד שני חששו ממנה ונהגו לכנות אותה מכשפה. כאשר נבואותיה נשאו חן, נהגו לשבח אותה ואת יכולותיה, וכאשר נשאה בפיה בשורות קשות, גידפו אותה ואת משפחתה.

"גם אם אנשים מידפקים על דלת ביתנו בתחנונים, אל לנו לפתוח להם את הדלת, משום שהם לא תמיד מוכנים או מסוגלים לשמוע על עתידם," אביה נהג לומר לה.

"אבל הם מבקשים לדעת, אבא. הם מתחננים ורוצים לשמוע הכול."

אברהם ניענע את ראשו לשלילה. הוא עדיין זכר בכאב כיצד נאלץ לספוג את המבטים החשדניים ואת דברי הקלס. "לפעמים הבורות עדיפה על הידיעה," ענה לה בעצב. "לא תמיד צריך לספר הכול."

"האם לשקר להם?"

אברהם שתק לרגע. "יש לך יכולת מופלאה, ויקטוריה, אך לצדה טמונה גם אחריות גדולה, ועלייך ללמוד למתן את התשובות לשאלות הקשות שאת נשאלת."

"איך?" ניסתה ויקטוריה להבין.

"מספיק אם תיתני להם תקווה. לא טוב לספר להם את הדברים שיכאיבו, רצוי להראות להם את האור. גם אם זו רק נקודה קטנה בעלטה."