במקום שבו צריך אותי

זה לא פאודה, זה על החיים שלנו הקרב על תחנת המשטרה בשדרות

» רפ"ק מאלי שושנה ציפתה למשמרת שקטה ואפילו משעממת בבוקר שמחת תורה. בתור קצינת המתנדבים של מרחב לכיש, תחנת שדרות אינה תחנת האם שלה. היא הגיעה אליה כמפקדת תורנית, כדי להקל מעומס החגים על קציני התחנה הקטנה. 25 דקות בלבד עברו בין כניסתה הנינוחה למשמרת ובין תחילת הלחימה. מחבלי הנוח'בה ביקשו לכבוש את התחנה, סמל השלטון של העיר, ומשם להשתלט על הרחובות מסביב ועל שדרות כולה. מאלי וחלק משוטרי התחנה עלו לגג, התבצרו בו ונלחמו במחבלים בחירוף נפש. כוחות המשטרה שהגיעו לתגבר אותם ניהלו קרב קשה וממושך. אחרי לחימה ארוכה וסיזיפית המחבלים הוכרעו. שדרות ניצלה. «

כשאני מסתכלת על היום ההוא ושואלת את עצמי אם הייתי עושה משהו אחרת, אני עונה שלא. הייתי עושה בדיוק את אותם הדברים ורוצה שיהיו לידי אותם שוטרים אמיצים שכל אחד מהם תרם את תרומתו. הייתי עולה שוב לגג התחנה עם אביעד, שירה במחבלים מלמעלה וכך מנע את הירי על כל מי שעבר באזור. הייתי בוחרת שוב במור, שהיתה בקשר עם הכוחות האחרים והזעיקה אותם לבוא ולתגבר אותנו. הייתי רוצה את הראל ואת א' שירו על המחבלים, וגם את רם, שחיסל את המחבל האחרון שהלך בינינו והציל את כולנו. כל אחד נתן באותו היום את המרב. כולם גיבורים.

קוראים לי מאלי שושנה, אני בת 54. נולדתי בה' באייר, יום העצמאות, וזה תאריך שהולך איתי. נולדתי, גדלתי ואני גרה עד היום באשדוד. לא רואה את עצמי גרה במקום אחר. אני אם יחידנית לארז־אדיר. הבן שלי נקרא על שם אחי שאהבתי מאוד ונהרג בתאונת דרכים. שירתּי בצבא במסלול ייעודי לקצונה, והייתי קצינה בשריון. כשהשתחררתי החלטתי להגשים חלום. תמיד רציתי להיות קצינה במשטרה. חונכתי על כך שצריך לתת הכול למען ההגנה על המדינה, שאם אנחנו מקבלים משהו מהמדינה אנחנו צריכים גם לתת.

התגייסתי למשטרה, ושם אני משרתת כבר 30 שנה. למרות שהגעתי למשטרה בתור קצינה, עברתי גם שם קורס קצינים. עשיתי את כל התפקידים המקצועיים בתחנה ובנוסף הייתי קצינת יחידת הסיור הראשונה של מחוז דרום, ראש משרד הסיור, ראש משרד האבטחה והרישוי, ראש משרד התנועה כשהיינו היחידה המצטיינת הארצית, קצינת הוצאה לפועל ביחידת איתורים מרחבית, שגם היא היתה יחידה מצטיינת, ועוד. אני לא אוהבת להישאר בתפקיד אחד, אני אוהבת להיות דינמית ולשרת בתפקידים לא ממש רגועים.

ב־4 בספטמבר 2023 התחלתי תפקיד חדש. זכיתי במכרז לתפקיד קצין המתנדבים של מרחב לכיש, שהיה מבחינתי סגירת מעגל. התחלתי במשמר האזרחי כמפעילת מתנדבים, ועכשיו אני קצינת מתנדבים מרחבית, שזה מדהים. חוץ מזה, החלטתי לעשות תפקיד רגוע יותר. אחרי ארבע שנים על קו אשדוד-אשקלון, אשקלון-אשדוד, התפקיד הזה היה ליד הבית. אחרי 30 שנות שירות - רכב צמוד. אין נסיעות, אין משמרות, אין צורך להיות קצינה תורנית. שקט, תענוג.

שדרות, מה יכול להיות?

כנראה מישהו החליט שלא יהיה רגוע, לא בבית ספרנו.

מפקד מרחב לכיש מוביל מדיניות של ערבות הדדית. במרחב יש חמש תחנות: אשדוד ואשקלון, שנחשבות לגדולות, וקריית־גת, קריית־מלאכי ושדרות, שהן הקטנות. אנחנו, קציני המטה ושוטרי המטה, מסייעים לתחנות הקטנות בחגים. כל קצין בוחר חג שבו הוא נותן משמרת אחת בתחנה קטנה, כדי לשחרר את הקצינים והשוטרים שם כך שיוכלו להיות עם המשפחות שלהם. קצת רוח גבית של המרחב לתחנות הקטנות. אני בחרתי את חג סוכות שני, כלומר שמחת תורה. בערב חג ראשון בניתי סוכה ואירחתי את המשפחה וכל מה שקשור בכך. ידעתי שבשמחת תורה, אם ארצה לצאת להקפות זה יהיה בלילה, כי בבוקר ייקח זמן לבן שלי להתעורר. אז לקחתי את הבוקר של החג השני. התפקיד שלי היה לפקד על תחנת משטרת שדרות במשמרת הזאת.

יומיים-שלושה לפני כן דיברתי עם מתי צרפתי, קצין האג"ם של התחנה, כי בכל זאת זוהי תחנה בעוטף, דברים יכולים להשתנות מעכשיו לעכשיו וצריך לדעת מה קורה. אמרתי לו, יש משהו חדש? הוא אומר מאלי, הכול רגיל, שדרות, מה יכול להיות חדש. אמרתי לו בצחוק, אז אני באה למשמרת למות משעמום. ומה שהיה בסוף זה כמעט למות, אבל בטח לא משעמום.

בבוקר שמחת תורה הכנסתי לרכב את הלפטופ, ספר וקצת חטיפים. אמרתי לעצמי, שעה-שעתיים את מסיימת את הסיבוב של כל שדרות - יש עוד עשר שעות, צריך לעשות משהו בעשר השעות האלו. הגעתי ב־6:20 לתחנה, החניתי את הניידת בחזית, יצאתי עם התיק שלי ובאתי לעמדה של היומנאית. ביומן היתה שוטרת שלי, מור שקורי, שאני מכירה מתחנת אשקלון. בן הזוג שלה, דוד פוקל, גם שירת בתחנת אשקלון. הם היו אמורים להתחתן באותו הקיץ. בני זוג לא יכולים לעבוד באותה התחנה, אז מור עברה לתחנת שדרות. צחקנו, דיברנו, העלינו זיכרונות. בתחנה היו השוטרים ממשמרת הלילה שעוד לא הלכו, ושוטרי משמרת הבוקר שרק הגיעו.

לא הצלחתי להתחיל לתדרך את המשמרת, כי נשמעה התראת צבע אדום. ירי תלול מסלול, שיגור של טילים ברמות שלא היו. ואנחנו רגילים לטילים. אני גרה באשדוד, עובדת באשקלון, עברנו כמה וכמה מערכות. בין השיגורים היו הפסקות קטנות, שתיים-שלוש דקות. רציתי לצאת ופתאום שוב אזעקה. ניסיתי לצאת - ושוב. כמו ים-יבשה, קופצת החוצה ונכנסת. רציתי לצאת כדי להתארגן על המשמרת ולשלוח צוות לסייר בעיר, לראות אם יש נפילות ומה קורה עם האזרחים.

אחרי חמש-שש דקות קיבלנו הודעה שיש נפילה בתוך העיר. הוצאתי את השוטר דניס בלנקי. אמרתי לו לך, צא לאירוע, תגיד לי מה קורה שם - אם צריך סיוע של מד"א או כיבוי אש, אם יש פצועים. במקביל קיבלנו שיחת טלפון מהצבא, הם דיווחו לנו שיש נחיתה של ארבע-חמש סירות מחבלים בחוף זיקים. לא עברו כמה דקות וקיבלנו דיווח שרכב מסחרי לבן נחטף מזיקים בידי מחבלים והוא יוצא לכיוון שלנו, אל תוך הארץ. באותם הרגעים מפקד המחוז הכריז על נוהל פרש פלשת. הפקודה אומרת שברגע שיש חדירה של מחבלים, כל המחוז הדרומי גורם לחסימה הרמטית של הדרכים והצמתים, כדי לא לאפשר זליגה מהגזרה שלנו לכיוון אשקלון או תל־אביב. אותנו המחבלים לא עוברים. במקביל המשטרה אמורה לשלוח סיוע ותגבור לשמירה על מתקנים אסטרטגיים.

התחלנו לעבור מסוג אחד של אירוע לסוג אחר. מירי תלול מסלול לפעילות חבלנית עוינת. יצאתי לרכב לקחת את האפוד שלי, ובמקביל הגיע אביעד עכא, קצין החקירות של התחנה. פקודת פרש פלשת עברה בקבוצות השוטרים והם הוקפצו מהבית לתחנה, כדי להשתלב במאמץ לבלימת המחבלים.

כולם לרוץ לגג

בחוץ שמענו ירי מנשק קל. לא הבנו. זה לא אמור להיות. איך ירי מנשק קל? אמורים להיות טילים, לא רובים. אביעד נכנס לתחנה כדי להתארגן על אפוד, מכשיר קשר, כל מה שצריך. רציתי להיכנס אחריו, ופתאום שמעתי רכב מגיע. אנחנו מדברים על 6:45 בבוקר. חג. מי יוצא מהבית ברכב? מקסימום הולכים ברגל לבית הכנסת, לא יותר מזה. הסתובבתי וראיתי טנדר לבן פתוח מגיע, עליו חמישה-שישה חמאסניקים, בנדנות לבנות על הראש, נשקים כבדים מקדימה. הסתכלתי עליהם, הם הסתכלו עלי, ואני במחשבה: הרי דיברתי עם מתי, קצין המבצעים, הוא לא אמר לי שמצלמים פרק של פאודה בתחנה. פתאום אני מבינה שזה לא פאודה, שזה על החיים שלנו. ואני מתחילה לרוץ לכיוון התחנה. בינתיים הם משגרים אר־פי־ג'י על הקומה השנייה של התחנה. אני רצה וצועקת לשוטרים שלי: כולם לרוץ לגג התחנה, כולם לגג.

רצנו לגג, יחד איתי עוד שישה שוטרים ושוטרת. ברחבי התחנה היו עוד שוטרים. אליהו הרוש, שהיה בחג במשמרת לילה, נשאר בחזית התחנה ונהרג במכה הראשונה. דניס, שיצא החוצה לאירוע נפילת הטילים, הבין שיש לחימה בתוך התחנה, חזר, נלחם במחבלים ונהרג מירי. השוטר דוד בן דיין הגיע מהבית בעקבות ההקפצה, נכנס לחדר התדרוכים ושם ירו בו. לא ידעתי את כל זה בזמן אמת. לא ידעתי מה קורה למטה, היינו בדרך לגג.

עלינו לגג שמונה. שלומי לוי, רם רייבי, הראל עמר, אביעד עכא, ירון דיין, מור שקורי, השוטר א' ואני. שלומי לא נשאר איתנו על הגג עד הסוף. בשלב מסוים אמרתי לו לבדוק אם יש מחבלים בגרם המדרגות. הוא יצא לבדוק, נתקל במחבלים, נלחם בהם ושרד. נשארנו שבעה. הרעיון היה לשלוט בשטח, לתפוס מקומות מחסה ובמקביל להשיג יכולת התקפה. זאת ההחלטה הכי טובה שקיבלנו.

ניסינו להיכנס לגג דרך דלת הכניסה, אבל היא היתה נעולה במנעול תלייה. אוטומטית הוצאתי את האקדח ורציתי לירות במנעול, אבל אז כולם צעקו: רגע, רגע! אני וגם השוטרים שאיתי הבנו שאם אני יורה במנעול, יש סיכוי שלא נצליח לפתוח אותו. חוץ מזה שהנתזים יכולים לחזור אלינו ולהרוג אותנו, כבר היה רעש למטה, בתוך התחנה. שמענו את המחבלים. הירי מלמעלה היה עלול להסגיר את העובדה שאנחנו על הגג, והם יעלו אלינו.

פרקתי את האקדח, ועם הקת שברתי את המנעול. יצאנו לגג והתייצבנו בכמה פאות. אני עמדתי ליד דודי המים ורם עמד לידי. בשלב מסוים הוא שינה עמדה כדי להיות מול הדלת ולראות אם פורצים לגג.

מאלי, רימון!

בינתיים, למטה, המחבלים הרגו את כל מי שהגיע לתחנה. התמקמנו על הגג ואביעד ירה מלמעלה וחיסל שני מחבלים. המחבלים הבינו שיש עדיין שוטרים בתחנה, שאנחנו על הגג, והתכנסו לתוך התחנה. לא עבר זמן וראינו מולנו שני חמאסניקים על הגג. אף אחד לא בלם אותם מלעלות.

החזית שפתחנו מולם מהגג לא היתה לטובתנו, אבל היא פעלה לטובת כל השאר. גם לטובת השוטרים והקצינים שבאו להילחם בהם, לשחרר את התחנה מידיהם ולהציל אותנו, וגם לטובת תושבי שדרות, כי ככה המחבלים התרכזו בתחנה. הם לא פשטו על העיר ולא תקפו תושבים. בשלב הראשון המחבלים שלטו בכביש שמוביל לתחנה והפכו אותו לשטח השמדה. כל מי שעבר שם נורה. בהמשך כל המחבלים הגיעו לתוך התחנה וכבר לא ירו על כל מי שהסתובב בחוץ.

ירון, רם ואני ניהלנו קרב יריות עם שני החמאסניקים. להם היו קלאצ'ים ואקדחים, לנו רק אקדחים. מחבל אחד חיסלנו מיד. השני שכב לידי, גוסס, וניסה להגיע לנשק שלו. קמתי אליו, דפקתי לו כדור בראש, לקחתי את האקדח שלו וזרקתי לכיוון השוטרים שלי, כדי שתהיה לנו עוד תחמושת.

ניסיתי לשחרר גם את הקלאץ' של המחבל ולקחת לו את המחסניות, כדי שנוכל להשתמש בנשק, אבל המחסניות היו תקועות חזק. ניסינו למשוך אותן, אבל זה לקח זמן ולא היה לנו זמן. כשניסינו למשוך את המחסניות שמענו מחבלים נוספים שעולים לכיוון שלנו. העדפתי לוותר על הנשק וללכת לתפוס מחסה.

לא עובר הרבה זמן, והחבר'ה שלי צועקים לי: מאלי, מאלי, רימון! אני מסתכלת, ורואה מתחתי רימון שחור מוציא עשן לבן ועושה רעשים. אני מתכופפת, מרימה אותו וזורקת אותו דרך החלון אל המדרגות. הוא מתפוצץ ומחסל שני מחבלים. המזל היה שהרימון לא היה תִקני. אם הוא היה תקני לא היינו יושבות ומדברות עכשיו. עברו יותר משלוש שניות והוא עוד לא התפוצץ. היה לי יותר זמן לטפל בו מאשר ברימון רגיל. לא חשבתי לתפוס מחסה - המחשבה היתה שהם ימותו ולא אנחנו, שהרימון לא יפגע בי או בשוטרים שאיתי. לשמור על החיים שלנו.

בשלב הזה לא פחדתי. הייתי ממוקדת מטרה. אין זמן לפחד. אני לא חושבת שמישהו מאיתנו חשש. כולנו ביקשנו סיוע בקשר, אבל לא עבר בי רגש של פחד. מאוחר יותר, כן. זה עוד יגיע.

אחרי שהרימון התפוצץ נכנסנו לסוג של אופוריה. מחאנו כפיים. התחושה היתה שניצחנו, אפשר ללכת הביתה.

במקביל המשיכו שיגורים לעבר אשקלון ושדרות והיו נפילות, אבל דיווחתי בקשר ואמרתי לשוטרים חבר'ה, תעזבו הכול, תגיעו אלינו, אנחנו עם מחבלים בתוך התחנה, נלחמים על הגג, אין לנו תחמושת, אנחנו בלחימה וצריכים סיוע. שמעתי שרוצים להגיע אלינו, שהכוחות מתאמצים, שמענו את הלחימה מתחתינו ומסביבנו, אבל אף אחד לא הצליח להגיע אלינו. מי שניסה נתקל במכת אש בכניסה לתחנה. השוטרים הראשונים שהגיעו נהרגו ברכבים שלהם. מפקד המחוז שהגיע ניהל קרב יריות ונפצע, שוטרים נוספים נפצעו וגם מפקד התחנה. אף אחד לא תיאר לעצמו שיש כזאת מאסה של מחבלים ושיש להם כזאת תחמושת. הם יצרו אש מסיבית עם כל הארסנל שלהם - אר־פי־ג'י, רימונים, מטעני נפץ, נשק ארוך ואקדחים.

אחרי הרימון חשבנו שאפשר לנשום, אבל אז עלה הגל השני של המחבלים, שניים-שלושה שהגיעו מגרם המדרגות השני, בצד השני של הגג. הם עלו עם קלאצ'ים, רימונים ואקדחים. ניהלנו איתם קרב יריות וחיסלנו אותם. מהירי הזה שוטר אחד שלי נפצע, חטף כדור ברגל וכדור בבטן. מור שקורי עזבה את העמדה שלה, הורידה את החולצה, קשרה אותה כחוסם עורקים על הרגל שלו, וחזרה למחסה שלה. היא גם דיווחה בקשר ודיברה בטלפון עם המפקדים, עם המשפחה שלה ועם הארוס שלה. היא כל הזמן בטלפון, ואני כל הזמן אומרת לה: מור, תשבי, תתכופפי, אל תתרוממי, שלא יראו אותך. כולנו היינו עם מכשירי קשר. דיווחנו והסברנו איפה אנחנו, כדי שאם מישהו יעלה לגג להציל אותנו, שלא יירה בנו בטעות ושלא נירה בו.

ואז עלה גל שלישי של מחבלים. הם ירו גם בדודי השמש, והתחילה להיווצר שלולית על הגג. בדיעבד זה עזר לנו ואפילו הציל אותנו, כי בגל השלישי המחבלים זרקו עלינו רימונים. רימון אחד פצע את אביעד. רם, השוטר שהיה לידו, חיסל את אחד המחבלים. שאר הרימונים נפלו לכיוון של מור, של ירון ושלי, אבל הם נפלו לתוך שלולית המים, והתפוצצו בתוכה. המים אטמו יחסית את הרסס. חלק מהרסיסים בכל זאת עפו עלינו ופגעו בנו, וההדף פגע לנו באוזניים, אבל זה לא הרג אותנו.

עכשיו הייתי כבר עם שני פצועים על הגג. דיברנו בינינו כדי לוודא שלכל אחד יש תחמושת ושכולנו עדיין בחיים. ואז השוטר לידי מסמן לי ביד שיש מחבלים בגרם המדרגות. אני מתרוממת ורואה שני מחבלים. אנחנו מנהלים קרב יריות, ואני מצליחה לחסל אותם, אבל כדור אחד שלהם פוגע בי באצבע, חודר לעצם בכף היד ומרסק לי אותה.

זאת היתה יד ימין, היד של האקדח, וכבר הייתי בגמר תחמושת. עכשיו התחילו המחשבות שאולי אנחנו לא יוצאים מפה בחיים. בקשר ביקשתי שיודיעו לבן שלי שאני אוהבת אותו. מסרתי מסר של פרידה ואז נפלתי לשלולית המים. גם איבדתי את שיווי המשקל וגם כבר לא הייתי בהכרה מלאה - מהכאב, מהריסוק, מהדימום.

הטלפון של מור ממשיך לצלצל

8:00 בבוקר. אנחנו כבר שלושה פצועים מתוך שבעה. מכשיר הקשר שלי לא היה תקין לשידור אבל עדיין הרעיש, והסלולרי שלי, שהיה בכיס, נרטב מהמים אבל ניגן מוזיקה. לא הצלחתי לסגור לא את זה ולא את זה. שכבתי על האקדח, כדי שמחבל, אם יגיע, לא ייקח לי אותו חס וחלילה. שמתי את היד על הראש - אם יבואו ויירו בי, מקסימום יירו ביד, היא תחסום את הכדור, ועד שהוא ייכנס לראש שלי אולי אני לא אמות במקום, יש סיכוי שאשאר בחיים. ככה עבר הזמן.

לקראת 10:00 בערך שמענו צרור יריות. הוא עבר צמוד אלי, מילימטרים ממני, ואחריו עוד כמה יריות בודדות. פתאום הטלפון של מור מצלצל ושוב מצלצל, וממשיך, והיא לא עונה. עד עכשיו הייתי עם הפנים לקיר, אבל הצלצול הזה שנותר בלי מענה גרם לי להסתובב. מור וירון כבר לא היו בין החיים. ראיתי גם שהראל פצוע קשה מאוד. שני הרוגים וארבעה פצועים. רק רם, שוטר שעושה שירות חובה במשטרה, לא נפגע. עכשיו כבר כולנו היינו בגמר תחמושת.

כעבור כמה שעות המים מהגג התחילו לנזול למטה, ומצאתי את עצמי רועדת ברעד בלתי נשלט, סוג של היפותרמיה ולחץ והכול. הגוף רועד כך שאי־אפשר לעצור אותו, אי־אפשר להסביר את זה אפילו.

חשבתי: אין לנו תחמושת, כולם פה פצועים או הרוגים. החלטתי להעמיד פנים שאני מתה, כדי שאם יבואו ולעשות וידוא הריגה, לפחות יחשבו שאני כבר לא חיה. המכשירים שעלי תמכו בסיפור הזה. מכשיר הקשר צפצף והטלפון זימר. יש לי ב־11:45 תזכורת להגיד ברכות השחר, אז גם התזכורת הזאת התחילה לנגן ולא הפסיקה. לחצתי על הטלפון כדי להפסיק אותה ולא הצלחתי.

רציתי לדמות את עצמי למתה אבל רעדתי. איך מתה יכולה לרעוד? חשבתי על רעיון. לפעמים כשהולכים יחפים בבית, מקבלים מכה בזרת והנשימה נעתקת לכמה שניות טובות. החלטתי ליזום מכה כזאת ודפקתי את הברך שלי בקיר. הנשימה שלי נעתקה לכמה שניות כאלו, והפסקתי לרעוד. מתברר שזה היה בזמן טוב, כי בדיוק היה מחבל שהסתובב בינינו. רם ירה בו והרג אותו. לא ראיתי את המחבל הזה בזמן אמת, הייתי עם הפנים לקיר. אחרי שראיתי את החבר'ה שלי הרוגים, כבר לא היה לי מה להסתכל לכיוון ההוא. נשאר רק להתפלל. אז מתפללים, מתפללים. שמע ישראל, שמור עלינו.

אחרי שמונה שעות על הגג שמעתי קולות של אנשים מדברים. חשבתי לעצמי, אם אני מסתובבת וזה לא החבר'ה שלנו, אלא נוח'בה, הם יראו שאני חיה ויחסלו אותי, וכל מה שעשיתי עד עכשיו הלך פקקט. אבל אם זה כן שלנו, ואני לא מסתובבת, הם יחשבו שאני מתה וישאירו אותי שם, יורידו את הפצועים ולא יפנו אותי. אז לקחתי את הסיכון והסתובבתי. הרמתי את היד, עדיין מדממת, ואז האנשים על הגג צעקו: היא חיה, היא חיה. אלה היו ארבעה לוחמי ימ"מ שבאו לחלץ אותנו, ובאמת חשבו שאני כבר לא בין החיים. הלוחמים הגיעו בכבאית עם מנוף ועלו לגג כדי לחלץ אותנו. מתברר שניסו לחלץ אותנו הרבה זמן ולא הצליחו, ואז החליטו להוציא אותנו בעזרת מנוף. הם הביאו את הכבאית מתחנת הכיבוי בנתיבות. שני לוחמים אבטחו את שני גרמי המדרגות, ושני האחרים התחילו לגרור אותנו למנוף. היו עוד לוחמים שריתקו באש את שאר המחבלים בקומה הראשונה של התחנה, שלא יעלו לגג.

יש לי שוטר שנפגע מירי בבטן ואם אני מזיזה אותו הוא מתחיל לדמם, יש לי קצין שפצוע בחלק התחתון של הגוף, יש לי שוטר שכל חלק בגוף שלו מונח בצורה אחרת, ואני פצועה, והימ"מניקים אומרים לנו שאנחנו צריכים לרדת מהר־מהר. בכלל לא הייתי מודעת לכל המצב מסביב. חשבתי: למה מהר? סיימנו את הלחימה, באתם, הצלתם אותנו, אנחנו יורדים בכיף. לא היה לי מושג מה קורה.

פינו אותנו כשאני עם אצבע בגב של א', כי היתה לו פציעת ירי, שמרתי עליו שלא ידמם. כל אחד עזר לאחר במה שהוא יכול. הורידו אותנו למטה והעלו אותנו במהירות לאלונקות. על הרצפה ראינו כלי נשק זרוקים וטילי אר־פי־ג'י. הורידו ממני את האפוד המדמם ואת הנשק, העלו אותנו לאמבולנס שנהג בו ילד, אולי בגיל של הבן שלי. הוא אמר לי, אל תסתכלי מסביב, המראות לא כל כך יפים. חשבתי: שמונה שעות הייתי על הגג, כל השוטרים שהיו איתי פצועים או הרוגים, איזה מראות יכולים להיראות גרועים יותר מזה. ואז אנחנו נוסעים ורואים רכב חרוך פה, ורכב מחורר שם וגופות פזורות לאורך כל הדרך.

בבית החולים אחד השוטרים שלי מתחנה קודמת בא, מחבק אותי, מנשק אותי ובוכה, בוכה. אני אומרת לו, בסדר, זיו, גם אני אוהבת אותך, אבל למה לבכות. הוא אומר, לא ענית לקשר, לא שמענו אותך יותר, חשבנו שאת מתה, התחלנו לחפש אותך ברשימת המתים.

אחרי כמה שעות בבית החולים הייתי עדיין ברעד בלתי נשלט, עם ארבע-חמש שמיכות צמר, עדיין לא נרגעת. באו אלי ואמרו לי, את יודעת שיש עדיין לחימה בתחנת שדרות? אמרתי להם, מה זאת אומרת, אבל פינו אותנו, למה צריך עוד להילחם? זה נגמר, לא? רק אז הבנתי שהפינוי שלנו היה תחת אש. שלוחמי הימ"מ הסתכנו כדי להציל את החיים שלנו.

אחרי בערך 20 שעות לחימה מפקד המחוז החליט שהוא מקריס את התחנה על המחבלים שמתבצרים בה. בשלב הזה כבר פינו אותנו, הוציאו את הגופות של השוטרים, טנק ששוטט ברחובות שדרות ירה שלושה פגזים על התחנה, מסוק קרב ירה טיל מהאוויר, ולקינוח D-9 הגיע וגירד את שאריות התחנה. מתברר שבתחנת המשטרה היו באותו היום 26 מחבלים.

המגן האנושי של המדינה

כשעליתי לאמבולנס, דבר ראשון ביקשתי מהנהג את הטלפון שלו, התקשרתי לבן שלי ואמרתי לו שאני בסדר, אני בדרך לבית חולים, אל תבוא. הרי היה ירי, ואנחנו באזור אשדוד-אשקלון, אני לא צריכה אותו בבית חולים, אני יכולה להסתדר בלעדיו. פחדתי שיקרה לו משהו בנסיעה חס וחלילה.

אחרי כמה ימים הוא נהיה דביקי כזה. פתאום: אמא, מה העניינים? את בעבודה? מתי את חוזרת? יום אחד הוא בא אלי כשאני שוכבת במיטה, שם עלי את הראש, ואמר לי: את יודעת, אני כועס עלייך. שאלתי: למה? מה עשיתי? אז הוא אמר לי, אני כבר לא ילד, את לא יכולה להסתיר ממני דברים כל הזמן. לכי תסבירי לו: אתה הבן היחיד שלי, המטרה שלי היא לשים אותך בצמר גפן ולשמור עליך מכל פגע וכל רע, כדי שלא תשמע ולא תדע. בזמן אמת סיפרתי לשכן שנפצעתי, אבל לבן שלי לא סיפרתי את כל מה שעבר עלי. הבן שלי שאל: איתו יכולת לדבר, ואיתי לא? סיכמנו שהוא צודק, ובפעם הבאה אני אעדכן אותו.

האצבע שלי כנראה לא תתיישר. יש לי רסיסים לאורך כל היד, מהאצבעות עד הכתף. יש לי פגיעה בשמיעה מרסיס שהיה לי באוזן, ויש לי רסיסים בראש שבלית ברירה יצטרכו ללמוד לחיות איתי. ביום הזה איבדנו במלחמה על התחנה שבעה שוטרים ושוטרת. חוץ ממי שהזכרתי היו גם אדיר שלמה, שהגיע מהבית, מאיר אברג'יל, שהגיע לתחנה ונהרג ברכב שלו, ושמואל גולימה, שליווה רכב ובו שתי בנות שההורים שלהן נרצחו בידי מחבלים. שמואל חשב שהוא מביא אותן למקום הכי בטוח שיש, ונהרג.

כולם באו להילחם. הם לא ויתרו. המטרה שלי היא להשמיע את הקול שלהם, כי הם לא יכולים להשמיע אותו בעצמם. לכן אני מספרת את סיפור הלחימה שלנו. היינו המגן האנושי הראשון של מדינת ישראל, של תושבי שדרות, של כל המחוז הדרומי. המשטרה איבדה 60 שוטרים, יש לנו חטופה בעזה, אף אחד לא חשב להישאר בבית. אנשים יצאו להילחם במכנסיים, בגופיות, בבגדי שבת, בלי לחשוב: מה, אני אלך? זה לא שלי, זה של הצבא. זה מה שלמדנו, זה מה שחונכנו עליו, זאת המטרה שלנו. בשביל זה התגייסנו, לשרת ולהגן, וזה מה שעשינו באותו היום.

כבר ביום ראשון, למחרת שמחת תורה, חזרתי לעבוד, כי אנחנו במלחמה. החבר'ה שלי עבדו סביב השעון, ואני עם הידיים שלי לא יכולתי לעשות כלום בבית. לא לשטוף כלים, לא לשטוף את הבית, לא לתלות כביסה. אבל כן יכולתי לשמוע מכשיר קשר ולענות לטלפון. מה הייתי עושה בבית? יושבת ורואה נטפליקס? מתישהו הכול יצוף ויעלה, ועדיף שזה יעלה ויצוף בלילה ולא במשך כל היום. באתי, עזרתי, לקחתי משמרות, עבדתי בלילות, בימים, איפה שצריך, מה שצריך. היו קצינים שקראו להם ינשופים כי הם עבדו כל הלילות. אז אני אשב בבית והם יעשו לילות ועוד לילות? אני לא בנויה לזה, אני לא מסוגלת. אמרו לי, מה, את מטומטמת? אם תרצי לתבוע, יגידו שחזרת לעבודה ואין לך עילה לתביעה. אמרתי, אין בעיה, אני אחזור, הכול טוב ויפה, מה שחשוב עכשיו זה שננצח את המלחמה הזאת, נחזיר את כל מי שצריך הביתה בשלום וזהו.

שני ימי הולדת

אני מרגישה שביום הזה נולדתי מחדש. מעכשיו יש לי שני ימי הולדת לחגוג. זה קצת מסבך אותי, כי אני חד־הורית שחיה מהלוואה להלוואה. אני לא יודעת איך ניצלתי. אולי אחי זכרו לברכה היה שם, והחליט שהירי יהיה לידי ולא עלי. אני מאמינה שמעלי היתה שכינה. אני לא יכולה להסביר את זה אחרת, גם אם אני הכי אפיקורסית. אני לא יודעת איך להסביר את זה שרגע אחד אני חיה והשוטרים שלידי חיים, וברגע הבא הם כבר לא בין החיים אבל אני עדיין כאן.

החודש הראשון אחרי 7 באוקטובר היה קשוח־קשוח. מאוד קשה. מלוויה ללוויה, משבעה לשבעה, מאזכרה לאזכרה. אני משתדלת להיות בקשר עם המשפחות כמה שאפשר, לדבר עם השוטרים שהיו איתי ועם השוטרים הפצועים. אני לא מוותרת להם, אני מציקה להם. כשאחי נהרג אמרתי לאחיינים שלי, אני כאן, אני הדודה שלכם, מה שאתם צריכים - אני כאן. אם תרצו להיות איתי בקשר, בבקשה, אם לא תרצו להיות בקשר, גם בסדר, מה שתבחרו. רק שתדעו שדודה שלכם פה בשבילכם מתי שתרצו. וגם לשוטרים שלי אני אומרת: אני פה. מי שירצה להיות איתי בקשר, אהלן וסהלן, ומי שלא - אני גם מבינה.

המחשבות והזיכרונות מהיום הזה הולכים איתי. חשוב לי שהסיפור הזה לא יישכח, גם כי זאת ההיסטוריה שלנו וגם כי היתה שם לחימה הרואית. אנשים נלחמו כדי להציל ולתת תקווה לתחנה ולעיר שדרות כולה. זה לא מובן מאליו. צריך שיֵדעו מה עשינו, מה השוטרים עשו, ושהם היו המגן הראשון להצלת הארץ.

לכי אחורה 50 שנה, למלחמת יום כיפור. אני לא רוצה לחשוב על עוד 50 שנה. חייבים ללמוד מה היה פה ולהסיק מסקנות. איך קרתה המתקפה הזאת? צריך ללמוד מהיכולות ומהלחימה שלנו, ומה צריך לעשות עכשיו.

כשאומרים לי שאני גיבורה אני מסתכלת לצדדים. לא מבינה ולא מאמינה שמתכוונים אלי. נכון, תמיד הייתי פייטרית, תמיד היו אומרים לי שאני טום־בוי. אבל בסוף זאת העבודה שלנו. כשהתגייסתי למשטרה התגייסתי כדי לשרת, להגן, לסייע, לתת את המענה הכי טוב לתושב ולאזרח. נכון שמה שעשינו שם זה משהו שאי־אפשר להסביר. כולנו נתנו שם את כל מה שהיה לנו, נלחמנו בלי לחשוב מה יהיה. נשארנו בלי כדורים ולא חשבנו שנמשיך לחיות. נלחמנו. גיבורים? אחיינית שלי אמרה: אני מתחפשת למאלי שושנה, גיבורת ישראל. זה מצחיק אותי, אבל לה אני מרשה.

הלחימה העקשנית של שוטרי משטרת שדרות, הכוחות שהגיעו לתגבר והיחידות המיוחדות שסיימו את הקרב מנעה אסון גדול בעיר. המחבלים, שיורים זה שנים ממרחק אל עבר העיר הקרובה ביותר לרצועת עזה, הגיעו ביום הזה לקרב פנים אל פנים. הם ביקשו להרוג, לרצוח ולזרוע הרס גדול בשדרות. הלחימה המסורה על תחנת המשטרה עצרה את המחבלים ומנעה מהתוכניות שלהם להתממש.

למרות זאת, המחבלים הצליחו לרצוח 15 פנסיונרים תושבי העיר וסביבותיה, שהיו בדרכם לטיול בים המלח. הנוסעים ירדו מההסעה בשל אזעקת צבע אדום, והמחבלים ירו בכולם. מלבד הפנסיונרים נרצחו בשדרות באותו הבוקר עוד 15 אזרחים. חלקם בבתיהם, אחרים ברחוב או בעת שיצאו לסייע לפצועים.

יותר מ־25 אלף איש מתגוררים בשדרות ונאלצים להתמודד עם הטרור כבר 20 שנה. ועם כל זה הם ממשיכים להיות חלוצים, להיאחז במקום, להרחיב לפתח אותו, וליצור בו חיים, לפני וגם אחרי המתקפה בשמחת תורה.