בני הנפילים 4: עיר של מלאכים נופלים

 1 ראש השבט

"רק קפה, בבקשה."

המלצרית קישתה את גבותיה המצוירות בקו. "אתה לא רוצה לאכול שום דבר?" שאלה אותו במבטא כבד, ארשת אכזבה על פניה.

סיימון לואיס לא יכול היה להאשים אותה; היא בטח קיוותה לתשר גדול יותר מזה שתקבל על ספל קפה אחד. אבל זאת לא אשמתו שערפדים לא אוכלים. לפעמים, במסעדות, הוא הזמין אוכל בכל זאת, כדי לקיים מראית עין של נורמליות, אבל בשעת לילה מאוחרת של יום שלישי, כשמסעדת וסלקה כמעט ריקה מלקוחות, לא נראה היה לו שיש טעם. "רק הקפה."

המלצרית משכה כתפיים, לקחה ממנו את התפריט הקשיח והלכה למסור את ההזמנה. סיימון נשען על מסעד הגב של כיסא הדיינר העשוי פלסטיק והביט סביב. וסלקה, דיינר בפינת רחוב 9 והשדרה השנייה, היה אחד המקומות המועדפים עליו בלואר איסט סיייד — בית אוכל שכונתי ישן מכוסה טפטים של ציורי קיר בשחור־לבן, שבו מרשים לך לשבת כל היום כל עוד אתה מזמין קפה מדי חצי שעה. חוץ מזה הגישו שם פירוגי צמחוני עם בורשט שהוא אהב מאוד פעם, אבל הימים האלה היו ואינם.

היה אמצע אוקטובר, ובדיוק תלו את הקישוטים לקראת ליל כל הקדושים — שלט מתנודד שאיים במנת בורשט במקום ממתק ודמות ערפד מקרטון שהם כינו הרוזן בלינצ'ולה. בעבר הרחוק הקישוטים העלובים לחג הצחיקו נורא את סיימון וקליירי, אבל הרוזן בעל הניבים המזויפים והגלימה השחורה כבר לא הצחיק את סיימון במיוחד.

סיימון העיף מבט לעבר החלון. היה לילה קריר, והרוח פיזרה עלים בשדרה השנייה כאילו היו חופני קונפטי. בחורה הלכה ברחוב. בחורה במעיל גשם מהודק בחגורה, בעלת שיער שחור ארוך שהתעופף ברוח. אנשים הסתובבו והביטו בה כשחלפה על פניהם. סיימון הפנה ככה את ראשו אל בחורות בעבר, תוהה מבלי משים לאן הן הולכות, את מי הן פוגשות. לא בחורים כמוהו, את זה הוא ידע.

אבל היא דווקא כן באה לפגוש אותו. הפעמון על דלת הדיינר צלצל כשנפתחה, ואיזבל לייטווד נכנסה. היא חייכה כשראתה את סיימון, ניגשה לעברו, נחלצה מן המעיל ותלתה אותו על גב הכיסא לפני שהתיישבה. מתחת למעיל היא לבשה אחת ממה שקליירי כינתה "התלבושות האופייניות לאיזבל": שמלת קטיפה קצרה וצמודה, גרבוני רשת ומגפיים. סכין היה חבוי בחלק העליון של המגף השמאלי, וסיימון ידע שרק הוא יכול לראות אותו; ובכל זאת, כל האנשים בדיינר הביטו בה כשהתיישבה והטילה את שערה לאחור. לא משנה מה היא לבשה, איזבל משכה תשומת לב כמו מופע זיקוקים.

איזבל לייטווד היפהפייה. כשסיימון פגש אותה, הוא הניח שלא תשים לב לבחור כמוהו. התברר שהוא צדק רק בערך. איזבל אהבה בחורים שלא מוצאים חן בעיני ההורים שלה, וביקום שלה פירוש הדבר היה שוכני תחתיות — בני פיות, אנשי זאב וערפדים. העובדה שהם יוצאים קבוע כבר חודש או חודשיים הדהימה אותו, אפילו אם מערכת היחסים שלהם היתה מוגבלת בעיקרה לפגישות נדירות כמו זאת. ואפילו אם חשב בעל כורחו, שאם לא היה הופך לערפד, אם כל חייו לא היו משתנים ברגע ההוא, אולי בכלל לא היו הופכים לזוג.

היא תחבה קווצת שיער אל מאחורי אוזנה וחייכה חיוך מסנוור. "אתה נראה נחמד."

סיימון העיף מבט בהשתקפותו בחלון הדיינר. השפעתה של איזבל ניכרה בשינויים בהופעתו החיצונית מאז החלו לצאת ביחד. היא הכריחה אותו להיפטר מהקפוצ'ונים לטובת מעילי עור, ומנעלי ההתעמלות לטובת מגפי מעצבים. שעלו לו, דרך אגב, שלוש־מאות דולר לזוג. הוא עדיין לבש את חולצות הטריקו האופייניות לו, עם הכיתובים. על הנוכחית היה כתוב "אקזיסטנציאליסטים פועלים ללא תכלית". אבל בג'ינס שלו כבר לא היו חורים בברכיים וכיסים קרועים. הוא גם גידל שיער, שצנח עכשיו על העיניים וכיסה את מצחו, אבל זה היה יותר מתוך כורח מאשר בגלל איזבל.

קליירי צחקה עליו בגלל המראה החדש; אבל בעיני קליירי כל דבר בחיי האהבה של סיימון היה על סף הגיחוך. היא לא היתה מסוגלת להאמין שהוא יוצא עם איזבל ברצינות. כמובן, היא גם לא האמינה שהוא יוצא עם מאיה רוברטס, חברה שלהם שהיתה במקרה אשת זאב, וזה היה רציני לא פחות. והיא ממש לא היתה מסוגלת להאמין שסיימון עוד לא סיפר לאף אחת מהן על האחרת.

סיימון לא בדיוק הבין איך זה קרה. מאיה אהבה לבוא אליו הביתה ולשחק ב־Xbox — לא היה להם כזה בתחנת המשטרה הנטושה שבה גרה להקת אנשי הזאב — ורק בפעם השלישית או הרביעית שהיא באה, היא נשענה לעברו ונישקה אותו לשלום לפני שהלכה. הוא היה מרוצה, ואז צלצל לקליירי כדי לשאול אותה אם הוא צריך לספר לאיזבל. "קודם תבין מה הולך איתך ועם איזבל," אמרה. "ואז תספר לה."

בסופו של דבר, זו התבררה כעצה גרועה. עבר חודש, והוא עדיין לא היה בטוח מה קורה איתו ועם איזבל, אז הוא לא אמר שום דבר. וככל שעבר זמן רב יותר, כך היה מביך יותר לחשוב שיאמר משהו. עד עכשיו הוא הסתדר. איזבל ומאיה לא ממש היו חברות, וכמעט לא התראו. לרוע מזלו, המצב עמד להתשנות בקרוב. אמה של קליירי וחברה הוותיק לוק מתחתנים בעוד כמה שבועות, וגם איזבל וגם מאיה הוזמנו לחתונה. התקרית העתידית היתה מבעיתה יותר בעיני סיימון מאשר אספסוף זועם של ציידי ערפדים שירדוף אחריו ברחובות ניו יורק.

"אז מה?" אמרה איזבל, וקטעה את רצף הרהוריו. "למה כאן ולא אצל טאקי? שם היו מגישים לך דם."

סיימון נרתע לשמע קולה הרם. איזבל היתה מאוד לא דיסקרטית. למרבה המזל, לא נראה היה שמישהו מקשיב להם, אפילו לא המלצרית שחזרה, הניחה בחבטה ספל קפה לפני סיימון, תקעה מבט באיזי והלכה מבלי לקבל ממנה הזמנה.

"נעים לי כאן," אמר. "קליירי ואני היינו יושבים כאן כשהיא למדה בטיש. יש יופי של בורשט ובלינצ'ס — מתוקים עם גבינה — וגם פתוח כל הלילה."

אבל איזבל התעלמה ממנו. היא נעצה מבט מעבר לכתפו. "מה זה?"

סיימון עקב אחרי מבטה. "זה הרוזן בלינצ'ולה."

"הרוזן בלינצ'ולה?"

סיימון משך כתפיים. "זה קישוט לליל כל הקדושים. הרוזן בלינצ'ולה מתאים לילדים. כמו הרוזן שוקולה, או מר סופר הסופר ברחוב סומסום." הוא חייך מול מבטה החתום. "את יודעת, הוא מלמד ילדים לספור."

איזבל נדה בראשה. "יש תוכנית טלוויזיה עם ערפד שמלמד ילדים לספור?"

"זה היה נראה לך הגיוני אם היית רואה אותו," מלמל סיימון.

"יש בסיס מיתולוגי מסוים להמצאה הזאת," אמרה איזבל, שעברה למצב הרצאה של ציידי צללים. "יש אכן אגדות שטוענות שערפדים מתעניינים בכפייתיות בספירה, ושאם שופכים לפניהם גרגרי אורז, הם יהיו חייבים להפסיק כל מה שהם עושים ולספור אותם עד אחד. אין כל אמת בטענה, כמובן, לא יותר מאשר בעניין הזה עם השום. וערפדים לא צריכים ללמד ילדים. ערפדים הם מפחידים להחריד."

"תודה," אמר סיימון. "זאת בדיחה, איזבל. הוא הסופר. הוא אוהב לספור. את יודעת. ‘מה אכל מר סופר הסופר היום, ילדים? עוגייה אחת, שתי עוגיות, שלוש עוגיות...‘"

פרץ אוויר קר נשב פנימה כשדלת המסעדה נפתחה ולקוח נוסף נכנס. איזבל נרעדה והושיטה יד אל צעיף המשי השחור שלה. "זה לא מציאותי."

"מה היית מעדיפה? ‘מה אכל מר סופר הסופר היום, ילדים? איכר חסר ישע אחד, שני איכרים חסרי ידע, שלושה איכרים חסרי ישע...‘"

"ששש." איזבל סיימה לקשור את הצעיף סביב צווארה ונשענה קדימה. היא הניחה יד על אמתו של סיימון. עיניה הגדולות והכהות נמלאו לפתע חיים, כפי שנמלאו חיים רק כשהיתה צדה שדים או חושבת על ציד שדים. "תסתכל לשם."

סיימון עקב אחרי מבטה. שני גברים עמדו ליד הדלפק בעל חזית הזכוכית שבו הוצגו דברי מאפה: עוגיות בציפויים עבים, מגשי רוגלך, ודנישים ממולאים קרם. אבל לא נראה שהם התעניינו באוכל. שניהם היו נמוכים וכחושים עד כאב, עד כדי כך שעצמות הלחיים שלהם בלטו כמו סכינים מפניהם חסרי הצבע. לשניהם היו שיער אפור קלוש ועיניים אפורות חיוורות, והם לבשו מעילים בצבע צפחה עם חגורה, שהגיעו עד לרצפה.

"מה אתה אומר," אמרה איזבל, "מי אלה?"

סיימון הביט בהם בעיניים מכווצות. שניהם החזירו לו מבטים נוקבים מעיניים חסרות ריסים, דמויות חורים ריקים. "הם נראים לי קצת כמו גמדי דשא מרושעים."

"הם בני אנוש משועבדים," סיננה איזבל. "הם שייכים לערפד."

"‘שייכים', כלומר...?"

היא פלטה קול קצר רוח. "בשם המלאך, אתה לא יודע שום דבר על בני מינך, מה? אתה בכלל יודע באמת איך נוצרים ערפדים?"

"אז ככה, כשאמא ערפדית ואבא ערפד אוהבים מאוד מאוד..."

איזבל עשתה לו פרצוף. "יופי, אתה יודע שערפדים לא צריכים לקיים יחסי מין כדי להתרבות, אבל אני מוכנה להתערב שאתה לא יודע איך זה עובד."

"אני דווקא כן יודע," אמר סיימון. "אני ערפד כי שתיתי מהדם של רפאל לפני שמתּי. שתיית דם ועוד מוות שווה ערפד."

"לא בדיוק," אמרה איזבל. "אתה ערפד כי שתית מהדם של רפאל, ואז נשכו אותך ערפדים אחרים, ואז מתת. צריך שינשכו אותך בשלב מסוים במשך התהליך."

"למה?"

"לרוק ערפדים יש... תכונות. תכונות שגורמות שינוי."

"איחס," אמר סיימון.

"אל תגיד לי ‘איחס'. אתה זה שיש לו רוק קסום. ערפדים מחזיקים אצלם בני אדם וניזונים מהם כשחסר להם דם — כמו מכונות חטיפים מהלכות." איזי דיברה בשאט נפש. "היה הגיוני לחשוב שהאנשים האלה יהיו חלשים מאובדן דם כל הזמן, אבל לרוק ערפדים דווקא יש תכונות מרפאות. הוא מגדיל את ספירת תאי הדם האדומים שלהם, גורם להם להיות חזקים יותר ובריאים יותר, ולחיות זמן רב יותר. בגלל זה אין איסור בחוק על תזונה מבוססת בני אנוש. זה לא ממש פוגע בהם. כמובן, מדי פעם ערפד מחליט שהוא רוצה יותר מחטיף, שהוא רוצה מישהו שיהיה משועבד לו — ואז הוא מתחיל להאכיל את בן האנוש שהוא נושך בכמויות קטנות של דם ערפדים, רק בשביל שיהיה צייתן, שיישאר קשור לאדונו. משועבדים מעריצים את אדוניהם ואוהבים לשרת אותם. הם רק רוצים להיות קרובים אליהם. כמו שאתה היית כשחזרת לדומון. נמשכת בחזרה לערפד שאת דמו עיכלת."

"רפאל," אמר סיימון בקול עגום. "אני לא מרגיש שום דחף בוער להיות איתו עכשיו, תאמיני לי."

"לא, זה עובר כשהופכים להיות ערפדים מלאים. רק המשועבדים מעריצים את מולידיהם ולא יכולים להמרות את פיהם. אתה לא מבין? כשחזרת לדומון, השבט של רפאל רוקן את דמך, ואתה מתת, ואז הפכת להיות ערפד. אבל אם הם לא היו מרוקנים את דמך, אם היו נותנים לך במקום זה עוד דם ערפדים, בסופו של דבר היית הופך להיות משועבד."

"זה ממש מעניין," אמר סיימון. "אבל זה לא מסביר למה הם בוהים בנו."

איזבל העיפה מבט לעברם. "הם בוהים בך. אולי אדונם מת והם מחפשים ערפד אחר שייקח אותם כרכושו. אתה יכול להחזיק חיות מחמד." היא חייכה.

"ואולי," אמר סיימון, "הם באו בשביל תפוחי האדמה."

"משועבדים בני אנוש לא אוכלים מזון. הם חיים על תערובת של דם ערפדים ודם בעלי חיים. היא מחזיקה אותם במצב שבין חיים למוות. הם לא בני אלמוות, אבל הם מזדקנים לאט מאוד."

"למרבה הצער," אמר סיימון ובחן אותם, "המראה החיצוני שלהם די מידרדר."

איזבל הזדקפה בכיסא. "והם באו לכאן. נראה לי שנגלה מה הם רוצים."

המשועבדים נעו כאילו היו להם גלגלים. לא נראה היה שהם צועדים, אלא שהם מחליקים קדימה בדממה. הם חצו את המסעדה תוך שניות. עד שהתקרבו לשולחן של סיימון, איזבל כבר שלפה את הפגיון דמוי הסטילטו מהחלק העליון של המגף שלה. הוא היה מונח על השולחן, נוצץ באורות הפלואורסנט של המסעדה. הסכין היה עשוי כסף כהה וכבד, וצלבים נצרבו משני צידי הניצב. רוב כלי הנשק לדחיית ערפדים היו מעוטרים בצלבים, מתוך הנחה, חשב סיימון, שרוב הערפדים נוצרים. מי ידע ששייכות לדת מיעוט יכולה לשאת בחובה כל כך הרבה יתרונות?

"אתם קרובים מספיק," אמרה איזבל כששני המשועבדים נעצרו ליד השולחן, אצבעותיה היו במרחק סנטימטרים ספורים מהפגיון. "אמרו מה רצונכם."

"ציידת צללים." היצור משמאל דיבר בלחישה רוחשת. "לא ידענו שאת חלק מהמצב הזה."

איזבל הרימה גבה מעוצבת. "איזה מצב בדיוק?"

המשועבד השני הצביע באצבע אפורה וארוכה על סיימון. הציפורן בקצה האצבע היתה צהובה וחדה. "יש לנו דין ודברים עם שוכן־אור־היום."

"לא נכון," אמר סיימון. "אין לי מושג מי אתם. בחיים לא ראיתי אתכם."

"אני מר ווקר," אמר היצור הראשון. "לצדי מר ארצ'ר. אנחנו משרתים את הכוח הערפדי החזק ביותר בניו יורק. ראש השבט הגדול ביותר במנהטן."

"רפאל סנטיאגו," אמרה איזבל. "אם כך אתם ודאי יודעים שסיימון לא שייך לאף שבט. הוא שחקן חופשי."

מר ווקר חייך חיוך דק. "אנחנו מקווים שאת המצב הזה אפשר לשנות."

סיימון פגש את עיניה של איזבל מעבר לשולחן. היא משכה כתפיים. "רפאל לא אמר לך שהוא רוצה שלא תתקרב לשבט?"

"אולי הוא שינה את דעתו," הציע סיימון. "את מכירה אותו. מצוברח. הפכפך."

"אין לי מושג. לא ראיתי אותו ממש מאז שאיימתי להרוג אותו בפמוט. אבל הוא קיבל את זה יפה. לא הניד עפעף."

"פנטסטי," אמר סיימון. שני המשועבדים נעצו בו מבט. לעיניהם היה צבע אפור לבנבן חיוור, כמו שלג מלוכלך. "אם רפאל רוצה אותי בשבט, זה כי הוא רוצה ממני משהו. אז תגידו לי מה הוא רוצה."

"אנחנו לא שותפים לסוד התוכניות," אמר מר ארצ'ר בהתנשאות.

"אז אין מצב," אמר סיימון. "אני לא בא."

"אם אתה לא רוצה לבוא איתנו, אנחנו מורשים להשתמש בכוח כדי להביאך."

הפגיון כאילו זינק לידה של איזבל; בכל אופן, היא כמעט לא זזה, אבל עכשיו אחזה בו. היא סובבה אותו בקלילות. "במקומכם לא הייתי עושה את זה."

מר ארצ'ר חשף לעברה שיניים. "ממתי הפכו ילדי המלאך להיות שומרי ראשם של שוכני תחתיות פורקי עול? חשבתי שעניינים כגון אלה אינם ראויים לך, איזבל לייטווד."

"אני לא שומרת הראש שלו," אמרה איזבל. "אני בת הזוג שלו. מה שנותן לי זכות לבעוט לכם בתחת אם תטרידו אותו. ככה זה עובד."

בת זוג? סיימון נדהם מספיק כדי להביט בה בהפתעה, אבל היא נעצה מבט מצמית בשני המשועבדים, עיניה הכהות מבזיקות. מצד אחד הוא לא חשב שאיזבל התייחסה לעצמה אי פעם בתור בת הזוג שלו. מצד אחר, לאור המוזרות שהשתלטה על חייו, היה הגיוני שזה העניין שהדהים אותו יותר מכול. ולא העובדה שזה עתה זומן לפגישה אצל הערפד החזק ביותר בניו יורק.

"למעלת כבודנו," אמר מר ווקר, בקול שכנראה חשב שנשמע מרגיע, "יש הצעה להציג בפני שוכן־אור־היום —"

"שמו סיימון. סיימון לואיס."

"להציג למר לואיס. היו סמוכים ובטוחים, מר לואיס יזכה לרווח רב אם יהיה מוכן להתלוות אלינו ולשמוע את דברי מעלת כבודנו. אני נשבע במוניטין של מעלת כבודנו שלא ייגרם לך כל נזק, שוכן־אור־יום, ושאם תרצה לסרב להצעה של מעלת כבודנו, תהיה לך זכות הבחירה החופשית לעשות זאת."

מעלת כבודנו. מר ווקר אמר את המילים בתערובת של הערצה ויראת כבוד. סיימון נרעד מעט בקרבו. כמה מזוויע להיות כבול כך לאדם אחר, ללא כל רצון אמיתי משל עצמך.

איזבל נדה בראשה; שפתיה ציירו לסיימון "לא" ללא קול. היא כנראה צודקת, חשב. איזבל ציידת צללים מצוינת. מאז גיל שתים־עשרה היא צדה שדים ושוכני תחתיות מפרי חוק — ערפדים פורקי עול, מכשפים שעסקו בקסם שחור, אנשי זאב שהתפרעו ואכלו מישהו — וככל הנראה היתה טובה במעשיה מכל צייד צללים אחר בגילה, פרט לאחיה ג'ייס. והיה גם סבסטיאן, חשב סיימון, שהיה טוב יותר משניהם. אבל הוא מת.

"בסדר," אמר. "אני אבוא."

עיניה של איזבל התרחבו. "סיימון!"

שני המשועבדים חיככו ידיהם זו בזו, כמו רשעים בקומיקס. המחווה עצמה לא היתה מפחידה במיוחד; מה שהיה מפחיד היתה העובדה שהם עשו זאת בדיוק באותו רגע ובאותו אופן, כאילו היו בובות שחוטיהן נמשכו בבת אחת.

"מצוין," אמר מר ארצ'ר.

איזבל הטיחה את הסכין בשולחן ונשענה קדימה, עד ששערה הכהה המבריק נגע בשולחן. "סיימון," אמרה בלחישה רצינית. "אל תהיה טיפש. אין שום סיבה שתלך איתם. ורפאל הוא חרא."

"רפאל הוא ערפד מאסטר," אמר סיימון. "דמו הפך אותי לערפד. הוא ה— איך שלא קוראים לזה שלי."

"אביך־מולידך, יוצרך, בוראך — יש מיליון שמות למה שהוא עשה," אמרה איזבל בהיסח הדעת. "ואולי הדם שלו הפך אותך לערפד. אבל הוא לא הפך אותך לשוכן־אור־יום." עיניה פגשו את עיניו מעבר לשולחן. ג'ייס הפך אותך לשוכן־אור־יום. אבל היא לעולם לא תאמר זאת בקול; רק מעטים ידעו את האמת, את כל הסיפור שמאחורי מה שג'ייס היה, ומה שסיימון היה בגללו. "אתה לא חייב לעשות מה שהוא אומר."

"מובן שלא," אמר סיימון והנמיך את קולו. "אבל אם אסרב ללכת, את חושבת שרפאל פשוט יעזוב את זה? הוא לא יעזוב. הם ימשיכו לבוא אלי." הוא הגניב מבט הצידה לעבר המשועבדים; נראה היה שהם מסכימים, אם כי אולי הוא דמיין זאת לעצמו. "הם יטרידו אותי בכל מקום. בחוץ, בבית־ספר, אצל קליירי — "

"אז מה? קליירי לא תעמוד בזה?" איזבל הרימה ידיים. "בסדר. לפחות תן לי לבוא איתך."

"בשום פנים ואופן לא," התערב מר ארצ'ר. "זה לא עניין לציידי צללים. זה עניינם של ילדי הלילה."

"אני לא —"

"החוק נותן לנו זכות לנהל את עניינינו ביננו לבין עצמנו." מר ווקר דיבר בנוקשות. "עם בני מיננו."

סיימון הביט בהם. "תנו לנו רגע, בבקשה," אמר. "אני רוצה לדבר עם איזבל."

השתררה דממה לרגע. מסביבם, החיים בדיינר נמשכו. הגיעה שעת העומס הלילית המאוחרת כשבית הקולנוע בהמשך הרחוב סיים את ההקרנה, והמלצריות התנהלו במהירות, נשאו צלחות מזון מהבילות ללקוחות; זוגות צחקו ופטפטו בשולחנות סמוכים; טבחים צעקו הוראות זה אל זה מעבר לדלפק. אף אחד לא הביט בהם ולא הכיר בעובדה שמשהו משונה קורה. סיימון היה כבר רגיל ללחשי תעתוע, אבל בעל כורחו הרגיש לפעמים, כשהיה עם איזבל, שהוא כלוא מאחורי קיר זכוכית בלתי נראה, מנותק משאר האנושות ומן ההתנהלות היומיומית של ענייניה.

"טוב ויפה," אמר מר ווקר, ונסוג. "אבל מעלת כבודנו שונאת להמתין."

הם התרחקו לעבר הדלת, לכאורה מבלי שהרגישו כלל במשבי האוויר הקר בכל פעם שמישהו נכנס או יצא, ועמדו שם כמו פסלים. סיימון פנה אל איזבל. "זה בסדר," אמר. "הם לא יפגעו בי. הם לא יכולים לפגוע בי. רפאל יודע על..." הוא החווה במבוכה לעבר מצחו. "זה."

איזבל הושיטה יד מעבר לשולחן והסיטה את שערו, מגעה היה קליני יותר מאשר עדין. היא הרצינה. סיימון נאלץ להביט בסימן די פעמים במראה, וידע היטב איך הוא נראה. כאילו מישהו לקח מכחול דק וצייר סמל פשוט על מצחו, בדיוק מעל עיניו וביניהן. צורתו כאילו השתנתה לפעמים, כמו הצורות הנעות שיש בעננים, אבל הוא תמיד היה ברור ושחור, ולפעמים מסוכן למראה, כמו סימן אזהרה המשורבט בשפה זרה.

"זה באמת... פועל?" לחשה.

"רפאל חושב שהוא פועל," אמר סיימון. "ואין לי שום סיבה לחשוב שזה לא נכון." הוא תפס את אמתה והרחיק אותה מפניו. "אני אהיה בסדר, איזבל."

היא נאנחה. "כל פרט בהכשרה שלי אומר שזה לא רעיון טוב."

סיימון לחץ את אצבעותיה. "נו, באמת. את סקרנית לדעת מה רפאל רוצה, נכון?"

איזבל טפחה על ידו ונשענה לאחור. "תספר לי כשתחזור. צלצל אלי קודם כול."

"בסדר." סיימון קם וסגר את רוכסן הז'קט. "ותעשי לי טובה, טוב? שתי טובות, בעצם."

היא הרימה אליו מבט משועשע וחשדני. "מה?"

"קליירי אמרה שהיא תתאמן במכון הלילה. אם תפגשי אותה, אל תגידי לה לאן הלכתי. היא תדאג סתם."

איזבל פלבלה בעיניה. "טוב, בסדר. מה הטובה השנייה?"

סיימון נשען לעברה ונשק ללחיה. "תטעמי את הבורשט לפני שאת הולכת. מעולה."

מר ווקר ומר ארצ'ר לא היו בני לוויה דברניים במיוחד. הם הובילו את סיימון בדממה דרך רחובות הלואר איסט סייד, ונשארו כמה צעדים לפניו בדאייתם המשונה. השעה כבר היתה מאוחרת, אבל מדרכות העיר היו מלאות אנשים — כאלה שגומרים משמרת מאוחרת או ממהרים הביתה מארוחת הערב, ראשים מושפלים, צאוורונים מורמים נגד הרוח הקרה העזה. בסנט מרק'ס פלייס היו מוצבים שולחנות מתקפלים לאורך המדרכה. מכרו שם הכול, מגרביים זולים, דרך רישומי עיפרון של ניו יורק ועד קטורת אלגום מעשנת. עלים רשרשו על המדרכה כמו עצמות יבשות. לאוויר היה ריח של מפלט רכב מעורב בקטורת, ומתחת לזה, ריח של בני אנוש — עור ודם.

בטנו של סיימון המתה. הוא ניסה להחזיק די בקבוקים של דם בעלי חיים בחדרו — היה לו עכשיו מקרר קטן בתוך ארון הבגדים, במקום שאמו לא תראה — כדי שלא להגיע למצב רעב. הדם היה מגעיל. הוא חשב שיתרגל אליו, אפילו יתחיל לרצות אותו, אבל למרות שהוא ענה על מדקרות הרעב, לא היה בו שום דבר שממנו נהנה כפי שנהנה בעבר משוקולד או בוריטו צמחוני או גלידת קפה. זה עדיין היה דם.

אבל הרעב היה גרוע יותר. כשהיה רעב היה מסוגל להריח דברים שלא רצה להריח — מלח על עור; הריח המתוק והבשל יתר על המידה של דם שנבע מנקבוביות עורם של זרים. בגלל הריח הזה הרגיש רעב ומעוות ולגמרי לא בסדר. הוא הרכין את כתפיו, תקע את האגרופים בכיסי הז'קט וניסה לנשום דרך פיו.

הם פנו ימינה לשדרה השלישית ונעצרו לרגע לפני מסעדה שעל השלט שלה היה כתוב "קפה המנזר. הגן פתוח כל השנה". סיימון מצמץ כשהרים מבטו לשלט. "מה אנחנו עושים כאן?"

"זה מקום המפגש של מעלת כבודנו," קולו של מר ווקר היה אדיש.

"הא." סיימון תמה. "חשבתי דווקא שהסגנון של רפאל הוא יותר, אתם יודעים, לארגן פגישות בראש קתדרלה מחוללת, או בתחתית קריפטה מלאה עצמות. אף פעם לא חשבתי שהוא טיפוס של מסעדה אופנתית."

שני המשועבדים בהו בו. "יש בעיה, שוכן־אור־יום?" שאל מר ארצ'ר בסופו של דבר.

סיימון הרגיש משום מה שספג גערה. "לא. אין בעיה."

פנים המסעדה היה אפל. בר מכוסה שיש נפרש לאורך קיר אחד. אף מלצר או מארח לא ניגשו אליהם כשהתקדמו דרך החדר לעבר דלת בחלקו האחורי, ויצאו בעדה לגן.

במסעדות רבות בניו יורק יש מרפסות גן; מעטות מהן היו פתוחות בחורף. הם נמצאו בחצר ששכנה בין כמה מבנים. על הקירות היו ציורי קיר מציאותיים־למראה של גנים איטלקיים מלאים פרחים. העצים, שעליהם הזהיבו והאדימו בשלכת, היו מכוסים שרשרות של אורות לבנים, ומנורות חום שהיו מפוזרות בין השולחנות פלטו זוהר אדמדם. מזרקה קטנה התיזה בקצב מוזיקלי במרכז החצר.

רק שולחן אחד היה תפוס, ולא על ידי רפאל. אישה דקת גזרה בכובע רחב שוליים ישבה ליד שולחן קרוב לקיר. סיימון הביט בה בפליאה והיא הרימה יד ונופפה לעברו. הוא נפנה והביט לאחור; מאחוריו לא היה, כמובן, אף אחד. ווקר וארצ'ר התחילו שוב לזוז; סיימון המבולבל הלך אחריהם כשחצו את החצר ונעצרו במרחק קצר מן המקום שבו ישבה האישה.

ווקר קד קידה עמוקה. "מעלת כבודנו," אמר.

האישה חייכה. "ווקר," אמרה. "וארצ'ר. יפה מאוד. תודה שהבאתם אלי את סיימון."

"רק רגע." סיימון העביר את מבטו מן האישה אל שני המשועבדים ובחזרה אליה. "את לא רפאל."

"ודאי שלא." האישה הסירה את כובעה. כמות אדירה של שיער בלונדי כסוף, מבהיק באורות חג המולד, נפרשה על כתפיה. פניה היו חלקים ולבנים ואובאליים, יפים מאוד, ועיניים ירוקות בהירות ענקיות בלטו בהם יותר מכל דבר אחר. היא לבשה כפפות שחורות ארוכות, חולצת משי שחורה וחצאית צרה, וצעיף שחור היה קשור סביב צווארה. אי אפשר היה לדעת מה גילה — או לפחות מה היה גילה כשנהפכה לערפדית. "אני קמיל בלקור. לעונג לי לפגוש אותך."

היא הושיטה לעברו יד בכפפה שחורה.

"אמרו לי שאני פוגש כאן את רפאל סנטיאגו," אמר סיימון, ולא הושיט יד ללחוץ אותה. "את עובדת בשבילו?"

קמיל בלקור צחקה בקול עמוק. "בשום פנים ואופן לא! אם כי, בעבר הרחוק, הוא עבד בשבילי."

וסיימון נזכר. חשבתי שהערפד הראשי היה מישהו אחר, אמר פעם לרפאל, באידריס, כאילו לפני נצח נצחים.

קמיל עדיין לא חזרה אלינו, השיב רפאל. אני מנהיג במקומה.

"את הערפדית הראשית," אמר סיימון. "של שבט מנהטן." הוא פנה בחזרה לעבר המשועבדים. "עבדתם עלי. אמרתם לי שאני נפגש עם רפאל."

"אמרתי שאתה נפגש עם מעלת כבודנו," אמר מר ווקר. עיניו היו ענקיות וריקות, ריקות כל כך עד שסיימון תהה אם היתה להם בכלל כוונה לשטות בו, או שהם פשוט היו מתוכנתים כמו רובוטים לומר כל מה שגבירתם אמרה להם לומר, ואינם מודעים לאפשרות של סטייה מן התסריט. "והנה היא."

"בהחלט." קמיל הבזיקה חיוך רחב לעבר משועבדיה. "הניחו לנו בבקשה, ווקר, ארצ'ר. אני צריכה לדבר עם סיימון ביחידות." היה משהו באופן שבו אמרה את הדברים — הן את שמו והן את המילה "ביחידות" — שהזכיר ליטוף חשאי.

המשועבדים קדו והסתלקו. כאשר מר ארצ'ר הסתובב הבחין סיימון בסימן בצד גרונו, חבורה עמוקה, כהה כל כך עד שנראתה כמו צבע, ושתי נקודות כהות יותר בתוכה. הנקודות הכהות יותר היו חורים מוקפים טבעות של בשר יבש ומרופט. סיימון חש איך חולף בו רעד חרישי.

"בבקשה," אמרה קמיל וטפחה על הכיסא הסמוך אליה. "שב. אתה רוצה יין?"

סיימון התיישב באי נוחות על קצה כיסא המתכת הקשה. "אני לא ממש שותה."

"כמובן," אמרה במלוא האהדה. "אתה הרי בקושי גוזל. אל תדאג יותר מדי. עם הזמן תאמן את עצמך ותהיה מסוגל לשתות יין ומשקאות אחרים. חלק מן המבוגרים ביותר מבני מיננו מסוגלים לאכול מזון אנושי כמעט ללא נזקים."

כמעט ללא נזקים? זה לא מצא חן בעיני סיימון. "זה ייקח הרבה זמן?" שאל והביט בהפגנתיות בטלפון הסלולרי שלו, שאמר לו שהשעה אחרי עשר וחצי. "אני צריך לחזור הביתה."

קמיל לגמה מן היין. "באמת? למה?"

כי אמא שלי מחכה לי. בסדר, לא היתה סיבה שהאישה הזאת תדע את זה. "קטעת את הפגישה שלי," אמר. "רק רציתי לדעת מה חשוב כל כך."

"אתה עדיין גר אצל אמא שלך, נכון?" אמרה, והניחה את הגביע. "זה לא משונה, ערפד רב עוצמה שכמוך המסרב לעזוב את בית הוריו, להצטרף לשבט?"

"אז קטעת את הפגישה שלי כדי לצחוק עלי שאני עדיין גר עם ההורים. לא היית יכולה לעשות את זה בערב שבו אין לי פגישה? אלה רוב הלילות, אם היית סקרנית במקרה."

"איני לועגת לך, סיימון." היא העבירה את לשונה על שפתה התחתונה כאילו היא טועמת את היין ששתתה. "אני רוצה לדעת מדוע לא הצטרפת לשבט של רפאל."

שהוא גם השבט שלך, לא? "היתה לי תחושה עזה שהוא לא רוצה שאהיה חלק ממנו," אמר סיימון. "הוא פחות או יותר אמר שיעזוב אותי לנפשי אם אני אעזוב אותו לנפשו. אז עזבתי אותו לנפשו."

"באמת." עיניה הירוקות זהרו.

"בכלל לא רציתי להיות ערפד," אמר סיימון, ותהה מעט למה הוא מספר דברים לאישה הזרה הזאת. "רציתי חיים נורמליים. כשגיליתי שאני שוכן־אור־יום, חשבתי שיכולים להיות לי חיים רגילים. או לכל הפחות משהו שדומה להם. אני יכול ללכת לבית־ספר, אני יכול לגור בבית, אני יכול לראות את אמא שלי ואת אחותי —"

"כל עוד אתה לא אוכל בפניהן," אמרה קמיל. "כל עוד אתה מסתיר את הצורך שלך בדם. מעולם לא ניזונת מבן אנוש, נכון? רק דם ארוז. עבש. של בעלי חיים." היא עיקמה את אפה.

סיימון חשב על ג'ייס, וסילק מעליו את המחשבה בחופזה. ג'ייס לא היה בדיוק בן אנוש. "לא."

"עוד תעשה זאת. ואז, לא תשכח את הדבר." היא נשענה קדימה, ושערה החיוור נגע קלות בכף ידו. "אינך יכול להסתיר את טבעך האמיתי לנצח."

"איזה בן־עשרה לא משקר להורים?" אמר סיימון. "בכל אופן, אני לא מבין מה אכפת לך. בכלל, אני עוד לא יודע למה אני כאן."

קמיל נשענה קדימה. כשעשתה זאת, המחשוף של חולצת המשי השחורה נפער. אם סיימון עדיין היה בן אנוש, הוא היה מסמיק. "האם תיתן לי לראות?"

סיימון הרגיש שעיניו ממש יוצאות מחוריהן. "לראות מה?"

היא חייכה. "את הסימן, ילדון טיפשון. את אות הנע ונד."

סיימון פער את פיו, ואז שב וסגר אותו. איך היא יודעת? אנשים מעטים מאוד ידעו על הסימן שציירה עליו קליירי באידריס. רפאל ציין שיש לשמור את הסימן בסוד עד המוות, וכך סיימון התייחס לסימן.

אבל עיניה של קמיל היו ירוקות ויציבות מאוד, ומשום מה הוא רצה לעשות את מה שביקשה שיעשה. זה היה דבר־מה באופן שבו הביטה בו, משהו בניגון קולה. הוא הרים יד, הסיט את שערו הצידה וחשף את מצחו לבחינתה.

עיניה נפערו, שפתיה נפשקו. היא נגעה קלות באצבעותיה בגרונה, כאילו היא בודקת שם את הדופק שאיננו. "אה," אמרה. "כמה שיחק לך המזל, סיימון. אתה בר מזל."

"זאת קללה," אמר. "לא ברכה. את יודעת, נכון?"

עיניה נצצו. "'ויאמר קין אל ה' גדול עווני מנשוא'. האם הוא גדול מנשוא עבורך, סיימון?"

סיימון נשען לאחור, והניח לשיער ליפול למקומו. "אני מסוגל לשאת אותו."

"אבל אתה לא רוצה." היא העבירה יד עטויה כפפה סביב שולי כוס היין, כשעיניה קבועות בו. "ואם הייתי יכולה להציע לך דרך להפוך את מה שאתה רואה בו קללה ליתרון?"

הייתי אומר שאת סוף סוף מגיעה לסיבה שבגללה הבאת אותי לכאן, וזאת התחלה. "אני מקשיב."

"זיהית את שמי כשאמרתי לך אותו," אמרה קמיל. "רפאל כבר הזכיר אותי, אני מבינה?" היה לה מבטא, קלוש מאוד, שסיימון לא זיהה בדיוק.

"הוא אמר שאת ראש השבט והוא מנהיג אותם רק בהיעדרך. ממלא את מקומך — כמו סגן נשיא או משהו."

"אה." היא נשכה בעדינות את שפתה התחתונה. "זאת לא האמת במלואה. אני רוצה לספר לך את האמת, סיימון. אני רוצה להציע לך הצעה. אבל קודם כול אני צריכה לקבל ממך הבטחה."

"מה בדיוק?"

"שכל מה שמתרחש בינינו הלילה כאן, יישאר סוד. אסור שייוודע לאיש. לא לחברה הג'ינג'ית הקטנה שלך, קליירי. לא לאף אחת משתי בנות הזוג שלך. לא לאף אחד מבני משפחת לייטווד. לא לאיש."

סיימון נשען לאחור. "ואם אני לא רוצה להבטיח?"

"אז אתה רשאי לעזוב, אם אתה רוצה," אמרה. "אבל לעולם לא תדע מה רציתי לספר לך. ועל האובדן הזה אתה תצטער."

"אני סקרן," אמר סיימון. "אבל אני לא בטוח שאני עד כדי כך סקרן."

בעיניה היה ניצוץ קטן של הפתעה ושעשוע, ואולי, חשב סיימון, אפילו מעט כבוד. "שום דבר ממה שיש לי לומר לך אינו נוגע להם. הוא לא ישפיע על ביטחונם ולא על רווחתם. החשאיות נועדה להגן עלי."

סיימון הביט בה בחשדנות. היא רצינית? ערפדים הם לא בני פיות, שאינם מסוגלים לשקר. אבל הוא היה חייב להודות שהוא סקרן. "בסדר. אני אשמור על הסוד שלך, אלא אם כן אחשוב שמשהו שאת אומרת מסכן את החברים שלי. זה יבטל הכול."

חיוכה קפא; הוא ראה שהיא לא אוהבת שמפקפקים בה. "טוב ויפה," אמרה. "אני מבינה שאין לי הרבה ברירה כשאני זקוקה כל כך לעזרתך." היא נשענה קדימה, יד צנומה אחת שיחקה ברגלה של כוס היין. "עד לפני זמן קצר מאוד עמדתי בראש שבט מנהטן, בשמחה. היו לנו מגורים יפהפיים במבנה ישן מן התקופה שלפני המלחמה באפר וסט סייד. לא המלון העלוב, מחילת העכברושים שבו מחזיק סנטיאגו את אנשי עכשיו. סנטיאגו — רפאל, כפי שאתם קוראים לו — היה סגני. בן לווייתי הנאמן ביותר — כך לפחות חשבתי. לילה אחד גיליתי שהוא רוצח בני אנוש, מסיע אותם למלון הישן ההוא בהרלם הספרדית ושותה את דמם מתוך שעשוע, משאיר את עצמותיהם במכל האשפה שבחוץ, מסתכן בטיפשות, מפר את חוק הברית." היא לגמה מהיין. "כשהתעמתי איתו, הבנתי שהוא סיפר לחברי השבט שאני הרוצחת, מפירת החוק. זאת היתה מלכודת. הוא התכוון להרוג אותי, כדי שיוכל לתפוס את ההנהגה. נמלטתי, כשרק ווקר וארצ'ר שומרים עלי."

"ומאז הוא טען שהוא מנהיג רק עד שתחזרי?"

היא עשתה פרצוף. "סנטיאגו הוא שקרן מדופלם. הוא רוצה שאחזור, אין ספק — כדי שיוכל לרצוח אותי ולהשתלט על השבט באמת ובתמים."

סיימון לא היה בטוח מה היא רוצה לשמוע. הוא לא היה רגיל לכך שנשים מבוגרות מביטות בו בעיניים גדולות מלאות דמעות, או חושפות בפניו את סיפור חייהן.

"אני מצטער," אמר בסופו של דבר.

היא משכה בכתפיה, משיכה מלאת הבעה שהעלתה בו השערה שהמבטא שלה צרפתי. "זה היה בעבר," אמרה. "הסתתרתי בלונדון מאז, חיפשתי בעלי ברית, חיכיתי להזדמנות. ואז שמעתי עליך." היא הרימה את ידה. "אני לא יכולה לספר לך איך שמעתי; נשבעתי לשמור סוד. אבל ברגע ששמעתי, הבנתי שאתה הדבר שחיכיתי לו."

"באמת? אני?"

היא נשענה קדימה ונגעה בידו. "רפאל מפחד ממך, סיימון, ובצדק. אתה אחד מבני מינו, ערפד, אבל אי אפשר להזיק לך או להרוג אותך; הוא לא יכול לנקוף נגדך אצבע מבלי להביא עליו את חרון אפו של אלוהים."

השתררה שתיקה. סיימון שמע את הזמזום החשמלי החרישי של אורות חג המולד מעל, את המים הניתזים ממזרקת האבן במרכז החצר, את רחשיה והמייתה של העיר. כשדיבר היה קולו חרישי. "את אמרת."

"מה, סיימון?"

"את המילה. חרון אפו של —" המילה נשכה את פיו וצרבה אותו, כמו תמיד.

"כן. אלוהים." היא משכה את ידה מעליו, אבל עיניה היו חמימות.

"יש סודות רבים לבני מיננו. סודות רבים כל כך שאני יכולה לגלות לך, להראות לך. אתה תלמד שאינך ארור."

"גברתי —"

"קמיל. קרא לי קמיל, בבקשה."

"אני עדיין לא מבין מה את רוצה ממני."

"אתה לא מבין?" היא נדה בראשה, ושערה הזוהר הסתחרר סביב פניה. "אני רוצה שתצטרף אלי, סיימון. הצטרף אלי נגד סנטיאגו. נלך יחדיו אל מלונו מוכה העכברושים; ברגע שחסידיו יראו שאתה איתי, הם יעזבו אותו ויבואו אלי. אני מאמינה שהם נאמנים לי מתחת לפחד שלהם מפניו. ברגע שיראו אותנו ביחד, הפחד הזה יתפוגג, והם יצטרפו אלינו. האדם אינו יכול להתמודד מול השמים."

"אני לא יודע," אמר סיימון. "בתנ"ך יעקב נלחם במלאך, וניצח."

קמיל הביטה בו בגבות קמורות.

סיימון משך כתפיים. "לימודי יהדות."

"‘וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל: כִּי־רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל־פָּנִים'. אתה רואה, לא רק אתה מכיר את כתבי הקודש." היא כבר לא הביטה בו בעיניים מצומצמות, ועכשיו חייכה. "אולי אתה לא יודע, שוכן־אור־יום, אבל כל עוד אתה נושא את האות הזה, אתה יד נקמות משמים. איש לא יכול לעמוד בפניך. ודאי שלא ערפד אחד."

"את מפחדת ממני?" שאל סיימון.

הוא הצטער ששאל כמעט מיד. עיניה הירוקות האפילו כענני סערה. "אני? מפחדת ממך?" ואז התעשתה, החליקה את פניה, והם התבהרו. "ודאי שלא," אמרה. "אתה אדם נבון. אני משוכנעת שתראה כמה נבונה הצעתי ותצטרף אלי."

"ומה היא בדיוק ההצעה שלך? כלומר, אני מבין את החלק שבו אנחנו מתייצבים מול רפאל ומכניעים אותו, אבל אחר כך? אני לא באמת שונא את רפאל, ולא רוצה להיפטר ממנו רק בשביל להיפטר ממנו. הוא עוזב אותי לנפשי. זה כל מה שרציתי ממנו."

היא שילבה את זרועותיה לפניה. היא ענדה טבעת כסף משובצת באבן כחולה על אמתה השמאלית, מעל בד הכפפה. "אתה חושב שזה מה שאתה רוצה, סיימון. אתה חושב שרפאל עושה לך טובה כשהוא עוזב אותך לנפשך, כפי שאתה אומר. למען האמת הוא מגְלה אותך. נכון לעכשיו אתה חושב שאתה לא זקוק לאחרים מבני מינך. אתה שבע רצון מן החברים שיש לך — בני אנוש וציידי צללים. אתה שבע רצון מהמצב שבו אתה מסתיר בקבוקי דם בחדרך ומשקר לאמך על זהותך."

"איך את —"

היא התעלמה ממנו והמשיכה. "אבל מה יהיה בעוד עשר שנים, כשתהיה אמור להיות בן עשרים ושש? בעוד עשרים שנה? שלושים? אתה חושב שאף אחד לא ישים לב שכולם מזדקנים ומשתנים ורק אתה לא?"

סיימון לא אמר דבר. הוא לא רצה להודות שלא חשב רחוק כל כך. שהוא לא רוצה לחשוב רחוק עד כדי כך.

"רפאל לימד אותך שערפדים אחרים הם רעל עבורך. אבל זה לא חייב להיות כך. הנצח הוא זמן ארוך לחיות לבד, ללא אחרים בני מינך. אחרים שמבינים. אתה מתיידד עם ציידי צללים, אבל לעולם לא תוכל להיות אחד מהם. תמיד תהיה אחר, אחד מבחוץ. אלינו אתה יכול להשתייך." כשנשענה קדימה, אור לבן ניתז בניצוץ מן הטבעת ודקר את עיניו של סיימון. "יש לנו אלפי שנות ידע שנוכל לחלוק איתך, סיימון. תוכל ללמוד איך לשמור על סודך; איך לאכול ולשתות, איך לומר את שם האל. רפאל הסתיר ממך את המידע הזה באכזריות, אפילו גרם לך להאמין שאינו קיים. הוא קיים. אני יכולה לעזור לך."

"אם אעזור לך ראשון," אמר סיימון.

היא חייכה, ושיניה היו לבנות וחדות. "נעזור זה לזה."

סיימון נשען לאחור. כיסא המתכת היה קשה ולא נוח, והוא הרגיש לפתע עייף. כשהשפיל מבט אל ידיו, הוא ראה שהעורקים התכהו, התפשטו כקורי עכביש על החלק האחורי של מפרקי האצבעות. הוא צריך דם. הוא צריך לדבר עם קליירי. הוא צריך זמן לחשוב.

"זיעזעתי אותך," אמרה. "אני יודעת. קשה לעכל כל כך הרבה. הייתי שמחה לתת לך את כל הזמן הדרוש כדי להחליט בעניין, ובענייני. אבל אין לנו הרבה זמן, סיימון. כל עוד אני בעיר הזאת, אני נתונה בסכנה מצד רפאל ולגיונותיו."

"לגיונותיו?" למרות הכול, סיימון חייך קלות.

קמיל נראתה תמהה. "כן?"

"טוב, פשוט... ‘לגיונותיו'. זה כמו לומר ‘חורשי רעה' או ‘עושי דברו'." היא נעצה בו מבט תוהה. סיימון נאנח. "סליחה. בטח לא ראית כל כך הרבה סרטים גרועים כמוני."

קמיל הרצינה מעט, קמט דק מאוד הופיע בין גבותיה. "אמרו לי שתהיה קצת משונה. אולי אני פשוט לא מכירה ערפדים רבים בני דורך. אבל יועיל לי, אני חושבת, להיות עם מישהו כל כך... צעיר."

"דם טרי," אמר סיימון.

והיא חייכה בתגובה. "אם כך, אתה מוכן? לקבל את הצעתי? להתחיל לעבוד ביחד?"

סיימון הרים מבט השמיימה. שרשראות האורות הלבנים כאילו מחקו את הכוכבים. "תראי," אמר, "אני מעריך את ההצעה שלך. באמת." לעזאזל, חשב. חייבת להיות איזו דרך לומר את זה מבלי להישמע כאילו הוא דוחה בחורה שהזמינה אותו לנשף הסיום. נורא מחמיא לי שביקשת, אבל... קמיל, כמו רפאל, תמיד דיברה בנוקשות, ברשמיות, כאילו היא חלק מסיפור אגדה. אולי גם הוא צריך לנסות. הוא אמר, "אני זקוק לזמן נוסף כדי להגיע להחלטה. אני בטוח שאת מבינה."

היא חייכה בעדינות רבה, חושפת רק את קצות ניביה. "חמישה ימים," אמרה. "ולא יותר." היא הושיטה אליו את ידה עטויית הכפפה. דבר מה נצץ בכף היד. בקבוקון זכוכית קטן, בגודל שיכול להיות דוגמית בושם, אבל נראה היה שהוא מלא אבקה חומה. "עפר קברים," הסבירה. "אם תשבור אותו, אדע שאתה מזמן אותי. אם לא תזמן אותי בתוך חמישה ימים, אשלח את ווקר לקבל את תשובתך."

סיימון לקח את הבקבוקון והכניס אותו לכיסו. "ואם התשובה תהיה לא?"

"אני אהיה מאוכזבת. אבל ניפרד כידידים." היא דחפה מעליה את גביע היין. "היה שלום, סיימון."

סיימון קם. הכיסא השמיע חריקה מתכתית כשנגרר על הרצפה, בקול רם מדי. הוא הרגיש שהוא אמור לומר עוד משהו, אבל לא היה לו מושג מה. לעת עתה, נראה שהוא חופשי ללכת. הוא החליט שהוא מעדיף להיראות כמו אחד הערפדים המודרניים חסרי הנימוס, ולא להסתכן בכך שייגרר בחזרה לשיחה. הוא עזב מבלי לומר עוד דבר.

בדרכו החוצה דרך המסעדה הוא עבר על פני ווקר וארצ'ר, שעמדו ליד בר העץ הגדול, כתפיהם שחוחות מתחת למעיליהם האפורים הארוכים. הוא הרגיש את כוח מבטם שננעץ בו כשהלך לידם והניד לעברם באצבעותיו — מחווה שהיתה משהו בין נפנוף ידידותי לתנועת פרידה גסה. ארצ'ר חשף את שיניו — שיניים אנושיות ישרות — ועבר על פניו בצעדים זעופים לעבר הגן, ווקר בעקבותיו. סיימון הביט בהם כשתפסו מקומות בכיסאות מול קמיל; היא לא הרימה מבט כשהתיישבו, אבל האורות הלבנים שהאירו את הגן כבו לפתע — לא אחד, אלא כולם בבת אחת — וסיימון בהה לפתע בריבוע חשכה מבלבל, כאילו מישהו כיבה את הכוכבים. עד שהמלצרים הבחינו ומיהרו לצאת לתקן את הבעיה, והציפו שוב את הגן באור חיוור, קמיל ומשועבדיה האנושיים כבר נעלמו.

סיימון פתח את מנעול דלת הכניסה של ביתו — בית אחד בשורה ארוכה של מבני רכבת זהים בעלי חזיתות לבנים שניצבו לאורך הרחוב שבו גר בברוקלין — פתח אותה בדחיפה קלה, והקשיב בתשומת לב.

הוא אמר לאמו שהוא יוצא לחזרות עם אריק וחבריו האחרים ללהקה לקראת הופעה ביום שבת. פעם היא היתה פשוט מאמינה לו, ובזה היה העניין נסגר; איליין לואיס תמיד היתה אם רגועה, היא אף פעם לא קבעה שעת שינה לסיימון או לאחותו ולא עמדה על כך שיחזרו הביתה מוקדם לפני יום לימודים. סיימון היה רגיל לחזור בשעות מאוחרות מבילוייו עם קליירי, להיכנס בעזרת המפתח שלו וליפול למיטה בשתיים בלילה, התנהגות שלא עוררה הערות מצד אמו.

מצב העניינים היה שונה עכשיו. הוא היה באידריס, מולדתם של ציידי הצללים, במשך שבועיים כמעט. הוא נעלם מהבית, ולא היתה לו הזדמנות להציע תירוץ או הסבר. המכשף מגנוס ביין התערב והפעיל כישוף זיכרון על אמו של סיימון, כך שעכשיו היא לא זכרה כלל שנעדר. בכל אופן, היא לא זכרה זאת בצורה מודעת. אבל היא התנהגה אחרת. היא היתה עכשיו חשדנית, נמצאה כל הזמן מעבר לכתפו, השגיחה עליו, התעקשה שיחזור הביתה בשעות מסוימות. בפעם האחרונה שחזר הביתה מפגישה עם מאיה, הוא מצא את איליין בחדר הכניסה, יושבת בכיסא מול הדלת, זרועותיה שלובות על חזה ועל פניה ארשת זעם כמעט לא מרוסן.

בלילה ההוא, הוא שמע אותה נושמת עוד לפני שראה אותה. עכשיו הוא שמע רק רעש עמום של הטלוויזיה מהסלון. היא בטח חיכתה לו, כנראה צפתה במרתון של אחת מדרמות בתי־החולים שהיא אוהבת. סיימון סגר את הדלת מאחוריו ונשען עליה. הוא ניסה לאזור כוח לשקר.

היה קשה מספיק שלא לאכול בסביבת משפחתו. לשמחתו, אמו יצאה לעבודה מוקדם וחזרה מאוחר, ורבקה, שלמדה בקולג' בניו ג'רזי וחזרה הביתה רק מדי פעם כדי לעשות כביסה, לא נמצאה מספיק כדי לשים לב למשהו מוזר. אמא שלו בדרך כלל יצאה בבוקר עוד לפני שקם, והשאירה לו את ארוחת הבוקר והצהריים שהכינה באהבה על השיש במטבח. הוא היה זורק את האוכל לפח אשפה בדרך לבית־הספר. ארוחת הערב היתה מסובכת יותר. בערבים שבהם היתה בבית, הוא נאלץ לדחוף את האוכל הלוך ושוב על הצלחת, להעמיד פנים שהוא לא רעב או שהוא רוצה לקחת את האוכל לחדר כדי לאכול תוך כדי לימוד. פעם או פעמיים הוא כפה על עצמו לבלוע אוכל, רק בשביל לשמח אותה, ואחר כך העביר שעות בחדר האמבטיה, הזיע והקיא עד שהכול יצא.

הוא שנא את החובה לשקר לה. הוא תמיד ריחם קצת על קליירי, בשל מערכת היחסים המסובכת שלה עם ג'וסלין, האמא המגוננת ביותר שהכיר. עכשיו התחלפו היוצרות. מאז מותו של ולנטיין, ג'וסלין הרפתה את שליטתה בקליירי עד שכמעט הפכה לאמא נורמלית. ולעומת זאת, בכל פעם שסיימון היה בבית, הוא חש שהוא נושא את משקל מבטה של אמו כמו האשמה בכל מקום שבו נמצא.

הוא זקף כתפיים, הפיל את תיק הסטודנט שלו ליד הדלת וניגש לסלון כדי להתייצב לקרב. הטלוויזיה דלקה, חדשות נשמעו בקול רם. מגיש החדשות המקומיות דיווח על סיפור צבע — תינוק נמצא נטוש בסמטה מאחורי בית־חולים בדאונטאון. סיימון היה מופתע; אמא שלו שנאה לראות חדשות. הן דיכאו אותה. הוא הביט לעבר הספה, והפתעתו נמוגה. אמו ישנה, משקפיה על השולחן לצידה, כוס ריקה למחצה על הרצפה. סיימון הריח אותה ממקומו — ויסקי כנראה. גם זה גרם לו נקיפות מצפון. אמא שלו כמעט אף פעם לא שתתה.

סיימון הלך לחדרה של אמו וחזר עם שמיכה סרוגה. אמו עדיין ישנה, נשימתה איטית וקצובה. איליין לואיס היתה אישה קטנטנה, ציפורית, בעלת הילה של שיער שחור מתולתל, משובץ אפור שסירבה לצבוע. היא עבדה במשך היום בעמותה למען איכות הסביבה, ועל רוב בגדיה היו מוטיבים של בעלי חיים. עכשיו היא לבשה שמלת באטיק עם הדפסי דולפינים וגלים, וסיכה שפעם היתה דג חי, בתוך שרף. העין בציפוי המבריק כאילו נעצה בסיימון מבט מאשים כשהתכופף ועטף את כתפיה בשמיכה.

היא זזה בשנתה, והסבה את ראשה. "סיימון," לחשה. "סיימון, איפה אתה?"

סיימון הזדעזע, עזב את השמיכה והזדקף. אולי הוא צריך להעיר אותה, להגיד לה שהוא בסדר. אבל אז יהיו שאלות שעליהן לא רצה להשיב והארשת הפגועה הזאת על פניה שהוא לא יכול לשאת. הוא הסתובב והלך לחדרו.

הוא זרק את עצמו על השמיכה ותפס את הטלפון שעל שידת הלילה שלו, בכוונה לחייג את המספר של קליירי, עוד לפני שחשב על מעשיו. הוא נעצר לרגע, והקשיב לצליל החיוג. הוא לא יכול לספר לה על קמיל; הוא הבטיח שישמור את סוד הצעתה של הערפדית, ואפילו אם סיימון לא הרגיש שהוא חייב הרבה לקמיל, אם יש דבר אחד שלמד בחודשים האחרונים, הרי זה שלא כדאי להפר הבטחות שניתנו ליצורים על־טבעיים. אבל הוא בכל זאת רצה לשמוע את קולה של קליירי, כפי שתמיד רצה אחרי יום קשה. טוב, הוא תמיד יכול להתאונן באוזניה על חיי האהבה שלו; זה שעשע אותה כל כך. הוא התגלגל במיטה, משך את הכרית מעל ראשו וחייג את המספר של קליירי.