בני טובים

0

שמש אביבית החליקה על פני כתמי הדם הלחים. היה צריך לעמוד בנקודה מסוימת על הגג כדי שהעין תוכל לתפוס בבהירות את עקבות ליל אמש. כן, רצפת העץ הגושני שוב הוכיחה את עצמה. היא נבחרה משיקולים פרקטיים: שתעמוד איתנה בשמש הקופחת ובגשמים שנעשו מעטים וקשים משנה לשנה, וכדי שלא יראו עליה לכלוך. להשקיע פעם אחת, כמו שצריך, יעלה כמה שיעלה. איש לא חשב מראש על הדם.

הכתם הארגמני במרכז הרחבה שעל גג בניין המשרדים זלג והתפשט על קורות העץ וביניהן, והשלולית הסמיכה, המתמצקת והולכת, נראתה כאילו נדרסה על ידי להק רוכבי אופניים.

זה היה כתם יפה, צריך להודות. ניכרו בו עומקים של צבע שהעין יכולה לטבוע בהם. דבר על הגג באותו בוקר לא היה חשוב או יפה כמותו. לא השולחן והכיסאות המתקפלים שנערמו בשולי הגג, לא שרשרת הנורות שנתלתה הלוך ושוב לרוחבו של הגג, לא הערב הרב של הצמחים ששגשגו במְכלים מאולתרים, שיחים של עגבניות מורשת וקישואים שגדלים בפחיות שמן זהובות, או הגפן שהשתרגה מתוך ג'ריקן פלסטיק צהוב ובשיאה הניבה ענבים. לא הצמיג העצום של הטרקטור שנחתך לרוחבו, מולא בתערובת אדמה וסוקולנטים הצטופפו בו. לא עצי האבוקדו הרכים בכדי חרס, שעליהם שואפים אל השמש, אבל פרי לא ייתנו לעולם. וּודאי שלא הצריף, שבשתיים מדופנותיו הוחלפו הקירות בחלונות עץ ישנים ששויפו ונצבעו מחדש.

גם המחלפים השחורים במרחק, שהמייתם נשמעה יומם וליל, בנייני המשרדים הסמוכים, ואפילו בניין המטה עצמו, גדול ומרשים ומשופץ לעילא - כולם איבדו מכוחם לנוכח הדם. הכתם הארגמני בלע לתוכו הכול.

למרבה ההקלה, את הכול בלעה בתורה המכולה שהובלה בחיפזון אל מרגלות הבניין: את שאריות הכיבוד מאתמול בערב, את הפרחים על כליהם, עלי הכותרת והאבקנים, הגבעולים והגזעים ומערכות השורשים, את מְכָלי המתכת, הפלסטיק והחרס והמון אדמה, את צינורות ההשקיה והטפטפות, הערסל, כיסאות הפלסטיק וכריות המושב הצבעוניות, המאפרות העמוסות בדלים וכמה מטענים לטלפונים שהיו מחוברים עדיין לשקעים.

ההנחיות היו ברורות: תעיפו הכול. הכול.

"והמחסן?" מנהל העבודה שאל והביט באייל בן טובים. והוא, כחוש ומותש, שעון על מעקה הגג, ביקש לחשוב על זה רגע.

בבוקרו של ערב פסח, כשתורים נמתחים בחנויות, שליחים גודשים את עורקי התנועה, כוחות צבא ומילואים מתגברים את גבול הצפון ונערכים גם לאורך הגבול הדרומי, בבוקר היפה הזה, השוקק, כתם הדם היה טבורו של היקום המסוים שבו הוא התקיים. ממנו בא הכול ואליו הכול התכנס, לפחות מאז אתמול לפנות ערב, כשעננים הוורידו בשמי האביב הבהירים, רוויי האנטנות הסלולריות.

עכשיו שני פועלים התקדמו משני שולי הגג על הברכיים. בתואם ובמיומנות הבריגו החוצה קרש אחר קרש שנשטפו בדם. אז הזדקפו וחיכו להנחיות. מנהל העבודה הדליק מנורת אולטרה סגול, ונתזים של הדם, בגדלים משתנים בין גרגירי אורז לשזיפים, התגלו לרוחב הרצפה, סימנו את תוואי המאבק. הוא השיט את המנורה אנה ואנה, ונתזים הזדהרו גם על מעקה האבן של הגג, גם על קרשי העץ שהרכיבו את המחסן.

"מה לעשות עם זה?" הוא שאל. "אני יכול לכסות את זה בצבע, אבל אז נצטרך לצבוע הכול."

"חבל על המאמץ. תעיף לי את זה מהעיניים."

מנהל העבודה הביט בשעון, ואייל אמר: "ערב חג, אני יודע." הוא הוציא מכיסו ערמת שטרות, סָפר בלב, ותחב כחצייה בחבילה מגולגלת לכיסו של מנהל העבודה. "חסלו הכול, עד ליריעות. סומך עליך, אחי," אמר וטפח על זרועו. לפועלים קרא, "תודה, חברים," ולו אמר: "היידה, זזתי. יש לי דברים לפרק גם בבית."