בסודו של אריאל שרון

בשנת 1954 לא יכולתי להעלות בדמיוני הפורה שפגישתי ככתב בן 19 עם סגן־אלוף אריאל שרון במפקדתו הסודית בתל נוף תוליד היכרות, ידידות וחברות שיימשכו ברציפות יותר מחמישים שנה. כשאני מתבונן אחורה, בחיוך ולא בזעם, וחושב כמה פעמים ניצל ממוות בשדות הקרב, וכמה פעמים ראיתי זאת במו עינַי, בקרבתו ממש - אני מאמין שהאל הטוב בעצמו חייב היה לשמור ולהגן עליו, כדי שייבחר לבסוף ב־2001 לראש ממשלת ישראל.

אבל זה רק במבט לאחור. כשהגעתי אז ללא אישור למפקדתו, לא ידעתי שיחידתו, גדוד 890, גדוד הצנחנים היחיד של ישראל, היא סודית, ושמו של המג"ד שרון סודי גם הוא. כי הכול היה סודי במדינה היהודית שנולדה רק שש שנים לפני כן, ב־1948, והיו בה פחות ממיליון יהודים, כמחציתם - ניצולי שואה ופליטים ממדינות ערב.

כאשר סגן־משנה ששון, השָׁליש של המג"ד, הכניס אותי לחדרו הצר של המפקד בחצות הלילה, נדמה היה לי שיושב לפני אדם מבוגר מאוד. כומתתו האדומה היתה מונחת על השולחן הצבאי הפשוט, המכוסה במפה ירוקה כהה. מעל דלקה מנורה אחת עירומה, שהשתלשלה בקצהו של כבל חשמלי.

"כן? מה הביא אותך לכאן?" שאל שרון בקול ברור, מעט רועם, שכעבור כעשרים שנה ילמדו להכיר אותו בעולם כולו. הוא ישב זקוף בכיסאו, חולצתו הצבאית הכהה מתוחה על גופו, דרגות סגן־אלוף על כתפיו. עיניו מדדו אותי בחשדנות, שרק לאחר מכן למדתי שהיא הטבע השני שלו. ככל שיתקדם בסולם המנהיגות, יחשוד יותר.

באותה פגישה שמתי לב שבשׂערו הבהיר זרקה כבר מעט שׂיבה, ולכן הוא נראה לי מבוגר מעשרים ושש שנותיו. חוץ מזה, שרון בא מדור לוחמי מלחמת העצמאות, ואלה עוררו בלבי יראת כבוד, כי ידעתי כמה קשה ואכזרית היתה המלחמה. כנער מתבגר בתל אביב חוויתי חששות ופחדים - כשערביי יפו תקפו ב־1948 את תל אביב, וכאשר התפרסמה הבשורה המרה על נפילת העיר העתיקה בירושלים, ובתוכה הכותל המערבי, בידי צבא הפלישה הערבי־ירדני.

עמדתי מתוח לפני המג"ד שרון והסברתי לו שאני כתב של השבועון הצבאי במחנה, ו"שמעתי שאתה מבצע פעולות מעבר לקווי האויב ואני מבקש להצטרף אליהן עם חייליך בשדה הקרב."

פניו של שרון הרצינו, ועיניו, שנראו לי אדומות מחוסר שינה, הבזיקו כעס: "מי כבר פִּטפט? מי לא יודע לסתום את פיו?"

האמת שלא ידעתי דבר על חוקי הצבא, על סודות צבאיים, על צנזורה צבאית ועל כללי ביטחון שדה. פשוט בגיל שבע־עשרה, בתום לימודַי התיכוניים, נתממש לראשונה חלום ילדותי לעבוד ככתב בעיתון - כשאורי אבנרי, עורך השבועון העולם הזה, קיבל אותי לעבודה. כאשר הגיע מועד גיוסי לצה"ל, המליץ עלי אבנרי לפני ראש אכ"א במטכ"ל, אלוף צבי (צ'רה) צור, ואמר שהצבא יפיק ממני תועלת אם ימַנה אותי לכתב צבאי בבמחנה. אבנרי גרם לי להסמיק כשכתב עלי במאמר מיוחד בעיתונו, ש"בבוא היום אורי דן יהיה אחד העיתונאים החשובים בישראל". האלוף צור דאג לכך שאחרי האימונים בבסיס הטירונים של צה"ל אוצב ככתב במחנה. אוזנַי, שהיו תמיד כרויות לכל שבריר מידע, קלטו סיפור שנלחש אז בסוד, על יחידה של אריאל שרון היוצאת להתקפות ולפשיטות־נגד בעזה המצרית או בגדה המערבית הירדנית כפעולות תגמול על הרג יהודים בידי מסתננים ("פדאיון") ערבים.

בראשית צעדַי ככתב צבאי לא ידעתי בכלל שחייל צריך לבקש אישור מיוחד כדי להגיע לבסיס זה או אחר - וכך מצאתי את עצמי עובר את השערים ואת הביקורות, ועומד בפני סגן־אלוף שרון.

"אז מי כבר פִּטפט?" חזר שרון על שאלתו בתביעה חד־משמעית.

חשתי שאני בצרה, וזכרתי כלל עיתונאי אחד שכבר הספקתי ללמוד - שעיתונאי אינו מגלה את מקורותיו.

"המפקד, אני לא זוכר," השבתי בחשש.

"תיזכר, תרענן את הזיכרון. כל הלילה לפנינו."

לאחר רגע ארוך, כשהבחין כנראה שאני שרוי במבוכה גדולה, הזמין אותי לשבת. אני התעקשתי שאיני זוכר מי סיפר לי על המבצעים הסודיים של יחידתו. שרון הסביר לי שהמבצעים של הצנחנים הם חשאיים, ואי־אפשר לדווח עליהם אפילו בשבועון הצבאי, שנמכר בשוק החופשי, אלא אם כן יאשר זאת הרמטכ"ל רב־אלוף משה דיין. ובקשר אלי ולרצוני לסקר את המבצעים - אם יינתן אישור לכך, עלי לעבור קודם כול קורס קצינים, קורס צניחה, קורס קומנדו ומלחמה זעירה, ורק אז מותר לי לחזור אליו. כך התנהלה השיחה הראשונה ביני, הטוראי, לבין סגן־אלוף שרון, שיחה שתשפיע על כל מהלך חיי, העיתונאיים והאישיים.

לפתע זרק לי שרון שאלה: "האם זה נכון מה שכתב עליך אורי אבנרי בשבועונו, שיום אחד תהיה אחד העיתונאים החשובים בישראל?"

"איני יודע, המפקד," הסמקתי, והתפלאתי: איך שרון זוכר מה שנכתב עלי בהעולם הזה כבר לפני מספר חודשים, ומה פתאום שרון קורא את השבועון של אורי אבנרי, שהכריז מלחמה גלויה על המשטר בישראל בראשותו של ראש הממשלה בן־גוריון?

לא יכולתי לדעת עדיין שלשרון יש זיכרון פנומנלי, במיוחד חזותי. האם גם מה שכתב עלי אורי אבנרי השפיע עליו לפתוח בפנַי אט־אט את הדלת ולאפשר לי להצטרף אליו למבצעי הקומנדו? אם כן, תהיה זאת האירוניה של ההיסטוריה. שהרי אורי אבנרי יהפוך ברבות השנים לנביא־מטעם־עצמו של יאסר ערפאת ולתועמלן הישראלי מספר אחת שלו, עד כדי כך שבאפריל 2002, כשיהיו שמועות שראש הממשלה שרון, הרואה בערפאת את האויב הגדול ביותר של ישראל, ירצה לחסל אותו במוקטעה ברמאללה - ימהר לשם אורי אבנרי כדי להודיע שהוא ישמש "מגן חי" לערפאת.

רק כעבור שנים יאמר לי שרון שידידותנו המופלאה התחילה באותו לילה - ברגע שלא רציתי להסגיר את מקורותי. זה מצא חן בעיניו. למדתי שעֶקרון שמירת סודות מכל סוג - צבאיים, מדיניים ואישיים - היה בעיניו כבר אז כלל ברזל למתן אמון בבן אדם.