בעיני הצייד

פרולוג

"יסמין!" נאנחתי. ראשי היה עמוק בתוך ספר הלימוד, אבל לא יכולתי לעצור את החיוך הקטן שהתפשט על פניי.

"כן, ליליאן?" הבטתי מעלה והענקתי לה את תשומת ליבי, אבל לא סגרתי את הספר שנח על השולחן.

"מה את עושה?"

כמעט גלגלתי את עיניי לשאלה הטיפשית."ג'אגלינג עם גמדי גינה, ואת?" עניתי. היא צמצמה את עיניה החומות ושילבה את ידיה בסימן מובהק של כעס מזויף.

"את מצחיקה," היא עקצה אותי חזרה ואני חייכתי אליה. החיוך שלי הוסיף לתסכול שלה. "אני יודעת, עכשיו מה את רוצה?" היא נשענה על השולחן הגדול וגלגלה תלתל חום סביב אצבעה. "סיכמת את השיעור של פרופסור אדם, נכון יסמין?" כמעט פרצתי בצחוק.

"אלוהים, ליליאן, את מפלרטטת איתי כדי להשיג את הסיכומים?" היא מצמצה כמה פעמים במהירות וזייפה תמימות. ניערתי את ראשי בתדהמה, שערי האדום זז עם התנועה. "עד כמה שזה מחמיא לי וזה באמת מחמיא," הבהרתי לה, והתעלמתי מהמבט הכועס ששלחה לעברי, "את לא הטיפוס שלי." ההבעה שלה הייתה כמעט קומית.

"אני לא הטיפוס שלך? אני הטיפוס של כולם!" היא צווחה. גיחכתי.

"טוב, אני אוהבת את הנשים שלי מחוספסות יותר, שריריות יותר, יותר..." הפסקתי לדבר והעמדתי פנים שאני חושבת כמה שניות לפני שחזרתי להביט בה, "יותר בסגנון של גברים," אמרתי.

השתררה דממה ואז היא פרצה בצחוק. "טוב, טוב, אבל אני יכולה לקבל את הסיכומים שלך?" "מה הן מילות הקסם?" שאלתי בקול סמכותי.

"בבקשה?" היא שאלה יותר משאמרה וגרמה לי לגחך שוב. "קודם כול זו מילה אחת, ולא, זו לא מילת הקסם. מילות הקסם הן: "יסמין, אני אקנה לך ארוחת צהריים", כי למען האמת אני גוועת."

"אני גם אוסיף שייק, רק תני לי את הסיכומים שלך!" צחקקתי ושלפתי את המחברת הכחולה מהתיק, כשאורו המהבהב של הטלפון הנייד שלי הסיח את תשומת ליבי.

שתים עשרה שיחות שלא נענו ממספר לא מזוהה והודעה קולית אחת. הקשתי את קוד הכניסה למענה הקולי והמתנתי בסבלנות עד שההודעה נשמעה.

"שלום, מדברת האחות אנני מבית החולים סנט פרנסיס. הגיעו אלינו שני גברים שהיו מעורבים בתאונת דרכים ואת רשומה כאשת הקשר שלהם. אבקש שתגיעי הנה בהקדם האפשרי."

קולה של האישה המשיך להתנגן מעבר לקו, אבל הפסקתי להאזין לו. העולם חדל להסתובב והדבר היחיד שהצליח לחדור למוחי המבולגן היו שתי מילים: "תאונת דרכים".

"יסמין? יסמין!" קולה של ליליאן הוציא אותי מהמחשבות שלי, אבל לא יכולתי לענות לה. ללא מילים נעמדתי על רגליי והפלתי את הכיסא על רצפת העץ הקשה, הצלחתי למשוך את תשומת ליבם של יושבי הכיתה הקטנה. עיניהם הופנו אליי, אבל לא היה לי אכפת.

הוצאתי את המפתחות ורצתי מהכיתה היישר אל מגרש החנייה. לא עצרתי לרגע גם לא כדי להתנצל בפני הסטודנטים שעמדו בדרכי וזזו בבהלה כדי לא להתנגש בי. הדבר היחיד שרציתי היה להגיע לבית החולים, להגיע אליהם.

הנסיעה לבית החולים הייתה ארוכה ומייגעת והאחיזה שלי בהגה הייתה חזקה כל-כך שאצבעותיי הלבינו וניהלתי תחרות נעיצת מבטים עם הרמזור, שסירב להחליף את צבעו ומנע ממני להגיע ליעד. כשהצבע התחלף מאדום לצהוב, לחצתי על דוושת הגז והתפללתי לכל מי ששמע אותי שזה לא מאוחר מדי.

החניתי את הרכב, פתחתי את הדלת בתנופה ורצתי לעבר הבניין הגדול ממול. כשהגעתי לדלפק הקבלה, האחות המותשת הביטה בי בהלם - אני בטוחה ששערי הפרוע, מבט הבהלה שעל פניי ורעידות גופי הפכו אותי למחזה מרהיב לעיניים, אבל לא היה לי אכפת.

"התקשרו אליי בקשר לתאונה," הצלחתי לומר. מבטה ההמום התחלף למבט של חמלה ועצב.

"את פה בגלל שני השוטרים שקיבלנו?" היא שאלה בשקט. הנהנתי בעודי מתאפקת לא להתמוטט.

"הם בסדר? איפה הם? באיזה חדר?" המטרתי עליה שאלות, לא אפשרתי לה רגע של שקט לענות.

"גברתי, את צריכה להירגע."

"לא, אני לא!״ קטעתי אותה. ״מה שאני צריכה זה שתגידי לי איפה המשפחה שלי, לכל הרוחות!" הצרחות שלי משכו מבטים מודאגים מעוברי אורח, אבל התעלמתי מהם. כדאי מאוד שהיא תתחיל לדבר או שאאבד את מעט השפיות שנותרה לי.

"יסמין."

קפאתי, זיהיתי את הקול הזה.

הסתובבתי לאחור והוא עמד שם. מאט הביט בי בעיניים אדומות ומבריקות מדמעות, המדים הכחולים לגופו הוכתמו באדום בוהק ובחילה עלתה בגרוני כשהבנתי שזה דם. הוא לא אמר מילה, פשוט עמד שם והביט בי. ידעתי, ראיתי את המבט הזה בעבר, אבל לא חשבתי שאהיה זו שתקבל אותו, לא שוב.

"לא," לחשתי. הוא השפיל את ראשו, לא העז לפגוש במבטי. "מאט, לא."

"אני מצטער, יסמין," הוא לחש בקול שבור.

״לא!" צרחתי וצעדתי לאחור כשהוא התקדם לעברי. הוא ניער את ראשו ודמעות זלגו על פניו. מאט אחז בזרועותיי והביט בעיניי, קולו היה חנוק כשניסה להסביר. "היה מרדף, החשוד ברח לכביש... לא ראינו את האוטובוס."

"לא! לא! לא!" הנדתי בראשי מצד לצד. "זה לא אמיתי, זה לא אמיתי," מלמלתי שוב ושוב, חזרתי על המילים כמו מנטרה. אולי אם אומר אותן מספיק פעמים הן יהפכו למציאות ואגלה שכל זה היה רק חלום רע.

"אני מצטער," הוא אמר. גופי רעד עד שהרגליים כמעט כשלו תחתיי. "יסמין?" קולו היה רווי דאגה. ידעתי שאני אמורה לומר משהו, אבל הדבר היחיד שהצלחתי לעשות היה לעמוד שם ולהביט בכתמי הדם שכיסו את מדיו. "יסמין?" מגעו צרב את עורי וגרם לי להירתע ולצעוד לאחור. עיניי ננעצו באימה בידו הגדולה שהייתה מכוסה בדם. "אני מצטער," הוא לחש והשפיל את מבטו.

"א-אני רוצה לראות אותם."

״עדיף שלא."

הרמתי את ראשי, הבטתי בעיניו והתגאיתי בכך שלא נשברתי.

"עדיף שלא?" נחרתי בזלזול, "מה שעדיף יכול ללכת לעזאזל, אני רוצה לראות את המשפחה שלי!" או לפחות מה שנשאר מהם, הוספתי בליבי. בלי להעניק לי מבט נוסף הוא הנהן והחל ללכת.

עקבתי אחריו בדממה, אילצתי את רגליי להמשיך לצעוד קדימה, אבל מה שבאמת רציתי היה לברוח לכיוון השני, לברוח ולא להביט לאחור. אחרי מה שהרגיש כמו נצח הגענו לטיפול נמרץ. מאט נעצר לפני דלת שהובילה למסדרון ארוך. "החדר האחרון מימין."

הנהנתי בדממה. עשיתי צעד קדימה רק כדי להיעצר על ידי ידו הגדולה. "הם לא נראים אותו הדבר," הוא הזהיר אותי, אבל המילים שלו חלפו מעליי. הרכנתי את ראשי וניערתי מעליי את אחיזתו. צעדתי קדימה - צעד ועוד אחד ועוד אחד עד שנעמדתי מול הדלת לחדר האחרון במסדרון - החדר שבו הייתה המשפחה שנותרה לי.

פתחתי את הדלת בזהירות. רעש המכונות קיבל את פניי. אחת האחיות הבחינה בי ועצרה במקומה, עיניה ננעצו בי כשבידה שקית עם חפצים, החפצים שלהם.

"א-את..." היא שאלה בקול נמוך. הנהנתי, רציתי לבקש ממנה שתשאיר אותי לבד, אבל לא הצלחתי להוציא מילה. היא כנראה הבינה ועל פניה הופיע מבט של חמלה. היא הנהנה בהבנה ולחשה לשתי האחיות הנוספות משהו שלא הצלחתי לשמוע. הן הנהנו ועזבו את החדר, כשאחת מהן נתנה לי את שקית החפצים שאחזה בידה מהרגע שבו נכנסתי לחדר.

זה מה שנשאר מהם? שקית פלסטיק אחת?

המשכתי לעמוד שם במשך זמן רב, עד שגופי פיתח רצון משל עצמו ומשך אותי לעבר שתי המיטות שעמדו באמצע החדר והוסתרו מאחורי וילון אפור ודק.

לא הרגשתי שעצרתי את נשמתי, עד שהיא עזבה אותי בבת אחת והותירה אותי מעט מסוחררת. למרות העקשנות שלי לראות אותם עוד פעם אחת, מצאתי את עצמי נושפת בהקלה כשבמקום לראות את פניהם המוכרות ראיתי את הסדין הלבן שכיסה את גופותיהם מחוסרות החיים. אפשרתי לעצמי עוד רגע של חוסר ידיעה ואז בידיים רועדות משכתי את הסדין הלבן מטה.

"אלוהים." לא יכולתי לעצור את השתנקות האימה. מולי שכבו שני הגברים שהיו כל עולמי ולא הצלחתי לזהות אותם. פניהם היו מרוטשות, התחבושות שכיסו חלקים מגופם שכן הצלחתי לראות היו מוכתמות בדם ולא הצלחתי לעצור עוד את הדמעות. הן זלגו על לחיי, השאירו אחריהן שובל עד לשפתיי הרועדות והותירו טעם מר בפי.

נעמדתי בין שתי המיטות והבטתי בדמויות. שלא הצלחתי לזהות. לא, אלה לא בני המשפחה שלי; זה לא אבא שלי וזה לא אחי הגדול. הדמויות המרוטשות האלה הן לא המשפחה שלי, זה לא יכול להיות.

"לא!" אחזתי בשקית הפלסטיק בכוח ובהתקף זעם הטחתי אותה בקיר. תכולתה התפזרה על רצפת בית החולים הקרה. "לא! לא! לא! זה לא יכול להיות! תתעוררו! תתעוררו!" הצרחות שלי משכו קהל ולפני שהבנתי מה קורה נכרכו סביבי זרועות חזקות. "הם לא יתעוררו, יסמין, אני מצטער." משכתי את גופי וניסיתי להשתחרר מאחיזתו של האדם הזר.

"לא," יללתי, כוחי נגמר ורגליי כשלו, רק גופו החזק של האיש המסתורי מנע ממני ליפול. "זה לא יכול להיות."

"אני מצטער."

אני לא יודעת כמה זמן התייפחתי על רצפת בית החולים, אבל כשנרגעתי, מאט לקח אותי הביתה והסביר לי שהמשטרה תדאג לכל סידורי ההלוויה ושאני לא צריכה לדאוג לדבר. הנהנתי, כי זה היה הדבר היחיד שיכולתי לעשות.

היומיים הבאים חלפו כהרף עין, רגע אחד עברתי על החפצים שלהם בבית, על התמונות של שלושתנו מחייכים וצוחקים וברגע שאחריו הייתי בבית הקברות כשהכומר הספיד אותם.

עמדתי בצילו של עץ האלון הזקן והבטתי בדממה כשאנשים מהתחנה עלו והספידו אותם, כל אחד בתורו. הם סיפרו על אומץ ליבם, על הנאמנות שלהם לתפקיד ולא יכולתי שלא לחוש בזעם המבעבע בתוכי כששמעתי אותם מדברים. התפקיד שלהם לקח אותם ממני. הם היו נאמנים למשטרה יותר משהיו נאמנים לי.

לקראת הסוף הכומר הביט בי, שאל ללא מילים אם שיניתי את דעתי וארצה לומר משהו. הנדתי בראשי לשלילה. הוא הנהן וסימן לגברים להוריד את שני ארונות העץ לאדמה. נשארתי נטועה במקומי גם כשכולם עשו את דרכם אליי כדי לנחם אותי וצפיתי בהם עוזבים עד שנותרתי לבד בבית הקברות. רק אז התקדמתי לעבר הקברים הטריים שהכילו בתוכם את המשפחה שלי.

הדמעות שחשבתי שאני לא מסוגלת לבכות עוד הוכיחו לי שאני טועה וזלגו על פניי. עיניי נמשכו למצבת האבן שעמדה גאה לצידם והזכירה לי באנוכיותה אובדן נוסף שחוויתי לפני עשר שנים.

לורן לווינסון - בת, אישה ואם אהובה, 2007-1962.

"אני לבד," לחשתי, והרוח נשאה את המילים.