בעיקר אותך

פרולוג אֶלִי

לא רציתי ללכת. "בבקשה, אמא, אנחנו יכולות ללכת מחר?"

לרגע אמא שלי לא ענתה, אלא רק הסיטה את שיערה הבלונדיני מפניה ומחתה את הזיעה שבצבצה על מצחה ומעל לשפתה העליונה. לחייה שוב האדימו מחום גופה, ועיניה הירוקות נראו עמומות ובורקות גם יחד, כמו השלוליות שצצו במגרש החנייה שלנו אחרי הגשם. "אנחנו חייבות ללכת, אֶלי. אני מרגישה מספיק טוב היום, ואני לא יודעת אם ארגיש כך גם מחר."

לי נדמה היה שאמא לא מרגישה טוב. באותו יום היא נראתה לי חולה יותר משנראתה בכל השבועות האחרונים. חולה יותר מאשר ביום שבו מצאה את המכתב, אשר הודבק לדלת ביתנו ובכתה ואז חזרה למיטה ונשארה שם שלושה ימים. היא נראתה חולה כל כך, עד שזה הפחיד אותי, ולא ידעתי מה לעשות.

פעם, כשגברת הוליפילד עוד גרה בבניין שלנו, נהגתי לדפוק על הדלת שלה ולבקש את עזרתה. היא היתה מגיעה אלינו עם מרק עוף, לפעמים גם עם קופסת שלגונים, ומדברת עם אמא שלי בקול שקט ורגוע בזמן שאני צפיתי בסרטים מצוירים. תמיד הרגשתי יותר טוב אחרי שגברת הוליפילד הלכה, וכנראה גם אמא... אבל גברת הוליפילד כבר לא גרה בבניין שלנו. לגברת הוליפילד היה משהו שנקרא קריש דם, אז לקחו אותה מכאן על אלונקה לבנה.

אחר כך הגיעו לדירה שלה כמה צעירים שמעולם לא ראיתי ורוקנו אותה. שמעתי אותם מתווכחים מי מהם ישלם את הוצאות הלוויה שלה, וידעתי שהיא מתה. אמא בכתה ובכתה, וכל הזמן אמרה, "מה אעשה עכשיו? אלוהים, מה אעשה עכשיו?" אבל אני לא בכיתי, גם אם רציתי לבכות, מפני שפעם אחת, כשאמא ביקרה אצל הרופא, גברת הוליפילד סיפרה לי שכשמתים עפים לגן עדן כמו ציפור. היא סיפרה לי שגן עדן הוא המקום המרהיב ביותר שאפשר לדמיין, עם רחובות מרוצפים זהב ועם פרחים בצבעים שבכלל לא קיימים על פני האדמה. אז ניסיתי לשמוח בשביל גברת הוליפילד, אף על פי שאתגעגע לחיבוקים שלה, לצחוק שלה, לשלגונים האדומים שאהבתי ולחיוכים שהיא גרמה לאמא לחייך.

"תגבירי את הקצב, אלי. אני לא יכולה לגרור אותך." הלכתי מהר יותר כדי לא להשתרך אחרי אמא. היא צעדה מהר כל כך, עד שכמעט נאלצתי לרוץ כדי לא להישאר מאחור. "אנחנו מתקרבות לבית של אבא שלך."

התאמצתי לבלוע את רוקי וראשי הסתחרר. לא הייתי בטוחה שאני רוצה לפגוש את אבא שלי, אבל הוא סקרן אותי. תהיתי איך הוא נראה — האם הוא נאה כמו השחקנים באופרות הסבון, שבהן אמא צופה? תמיד חשבתי שהיא מחבבת אותם מאוד, לכן היה לי ברור שהיא בחרה בגבר דומה כאבא שלי. בדמיוני הוא לבש חליפה, והיו לו שיער עבה וגלי ושיניים גדולות וישרות. קיוויתי שיחשוב שאני יפה על אף בגדיי המרופטים. קיוויתי שיאהב אותי, אף על פי שהוא עזב אותנו עוד לפני שבכלל נולדתי.

הגענו לבית קטן. הצבע שכיסה את קירותיו התקלף ואחד התריסים היה עקום, וכשאמא נעצרה מולו, היא לחצה לי את היד. "אלוהים, בבקשה תן לי כוח. אין לי ברירה, אין לי ברירה," מלמלה אמא שלי, ואז פנתה אליי וכרעה על ברכיה. "הגענו, מותק." עיניה דמעו, שפתיה רעדו, והיא נראתה חולה כל כך, שנבהלתי. אך חיוכה היה מתוק מדבש, והיא הביטה היישר לתוך עיניי. "אלי, מתוקונת, את יודעת שאני אוהבת אותך, נכון?"

"כן, אמא."

היא הנהנה. "לא עשיתי הרבה טוב בעולם הזה, מתוקה, אבל דבר אחד עשיתי בצורה מושלמת — אותך. את ילדה כל כך טובה וחכמה, אלי. אל תשכחי את זה, טוב? לא משנה מה יקרה, אל תשכחי את זה."

"טוב, אמא," לחשתי. הרגשתי מפוחדת, אם כי לא ידעתי למה. אמא שלי נעמדה וסידרה את הסוודר שלי, זה עם הכפתורים החסרים ועם השוליים שהחלו להיפרם. היא הביטה בנעליי וקימטה את המצח, עיניה משתהות כמה שניות על החור שדרכו הציצה הבוהן שלי; ואז הזדקפה, אחזה בידי והובילה אותי אל דלת הבית הקטן והמכוער.

אמא דפקה על הדלת, ושמעתי גבר צועק מצדה השני. הוא נשמע כועס, וקולו הפחיד אותי. נצמדתי לאמא. היא כרכה סביבי את זרועה וחיכינו. אמא היתה ממש חמה, והרגשתי את גופה הרועד היא נשענה עליי, וחששתי שניפול יחד. ידעתי שהיא זקוקה לרופא, אך גם אם לא נראתה בריאה, ידעתי כי הפסיקה ללכת אליו לפני חודשים. רופאים לא אמורים להבריא אנשים?

כעבור דקה נפתחה הדלת, ואיש גבוה, שמשפתיו השתרבבה סיגריה, נגלה לעינינו. אמא שלי פלטה קריאת הפתעה. העפתי בו מבט, והוא השפיל את מבטו אל אמא שלי ואליי. "כן?"

אמא ליטפה את שיערי. "היי, בראד."

האיש ינק מהסיגריה שלו בדממה, וכשדיבר לבסוף, נפערו עיניו. "סינתיה?"

הרגשתי את אמא שלי נרגעת ונשאתי אליה את מבטי. על פניה נראה חיוך רחב — אותו החיוך שחייכה בכל פעם שרצתה לשכנע את גברת גַּדרוֹ להתניח לנו לשלם את שכר הדירה באיחור. העפתי מבט נוסף בבראד, באבא שלי. הוא היה גבוה כמו השחקנים מאופרות הסבון, אבל זה הדבר היחיד שהיה לו במשותף איתם. שיערו היה ארוך ונראה שומני למדיי, והשיניים שלו היו צהובות ועקומות. היו לנו אותן עיניים כחולות ואותו צבע שיער — "זהוב־חום", כמו שאמא נהגה לומר.

"נו, שאני אמות. מה את עושה כאן?"

"אנחנו יכולות להיכנס?"

נכנסנו לבית, בעודי נועצת מבט ברהיטים הישנים, שלא היו במצב טוב יותר מהרהיטים שהיו לאמא ולי בבית. שמעתי את אמא שלי נושמת נשימה עמוקה. "אנחנו יכולים לדבר בפרטיות?"

בראד צמצם את עיניו, הביט באמא ואחר כך בי ורק אז דיבר, "בטח, בואי נלך לחדר השינה."

"אל, שבי על הספה, מתוקונת. אני תכף חוזרת," אמרה אמא, ונדמה היה לי שראיתי אותה מתנודדת קלות על רגליה לפני שהתייצבה שוב. הכתמים האדומים בלחייה העמיקו.

התיישבתי והסתכלתי בטלוויזיה שמולי. על המסך הוקרן משחק פוטבול, אבל הקול הושתק, כך שיכולתי לשמוע את אמא ואת אבא שלי מדברים במסדרון.

"היא שלך, בראד."

"מה לעזאזל זאת אומרת היא שלי? סיפרת לי שעשית הפלה."

"ובכן, אני... לא עשיתי הפלה. לא יכולתי. ידעתי שאתה לא רוצה אותה, אבל לא יכולתי להיפטר מהתינוקת שלי."

שמעתי את אבא מקלל, וגוש גדול נוצר בגרוני. אבא שלי לא רצה אותי. בכלל. עד לרגע זה הוא בכלל לא ידע שאמא ילדה אותי. הוא בכלל לא ידע שאני קיימת. אמא שלי, אמנם, לא סיפרה לי סיפור אחר, אבל במחשבותיי המשכתי לקוות שלאבא שלי היתה סיבה טובה לעזוב אותנו. המשכתי לקוות שכשיראה אותי, הוא ייקח אותי בזרועותיו ויאמר לי שהכול יהיה בסדר ושהוא גאה על כך שאני הבת שלו. כמו שאמא אומרת לי כל הזמן. ואז הוא ימצא רופא שיצליח לרפא את אמא.

"היא ילדה ממש טובה, בראד. אתה רואה כמה היא יפה. והיא גם חכמה. היא באמת מתוקה ומחונכת —"

"מה את רוצה, סינתיה? כסף? אין לי בכלל כסף. אין לי מה לתת לך."

"אני לא רוצה כסף. אני צריכה שאתה תיקח אותה. אני... אני עומדת למות, בראד." היא הנמיכה את קולה עד שכמעט לא יכולתי לשמוע. "יש לי סרטן, שלב ארבע. אין לי עוד הרבה זמן — שבועות, אולי ימים. פינו אותנו מהדירה שלנו. חשבתי שהשכנה תוכל לקחת את אלי... אבל היא מתה, ואין לי אף אחד אחר. לאלי לא נותר אף אחד בעולם מלבדך." לבי התכווץ, החדר החל להסתחרר סביבי ודמעה זלגה במורד לחיי. לא, אמא, לא. לא רציתי לשמוע את זה. לא רציתי שזה יהיה נכון. לא רציתי שאמא שלי תעוף לגן עדן כמו ציפור. רציתי שתישאר כאן. איתי.

"אני מצטער לשמוע את זה, אבל את רוצה שאני אקח אותה? לכל הרוחות, לא רציתי אותה לפני שבע שנים, ואני לא רוצה אותה עכשיו." עשיתי פרצוף והתעסקתי בעור סביב הציפורן שלי. הרגשתי קטנה ומכוערת בדיוק כמו החתול הרזה שאמא אף פעם לא הרשתה לי להאכיל.

"בבקשה, בראד, אני —"שמעתי מישהו גורר רגליים ואת המיטה חורקת, והנחתי שאמא שלי התיישבה עליה. היא ביקשה כוס מים, ואבא שלי יצא מהחדר בזעף. הוא ירה אליי מבט כועס, ואני שקעתי לתוך הספה. חשבתי ששמעתי רעש של דלת נפתחת ונסגרת מחלקו האחורי של הבית, אבל לא הייתי בטוחה, ואז אבא יצא מהמטבח, כוס מים בידו, וצעד במסדרון.

שמעתי אותו מקלל. שמעתי אותו קורא בשמה של אמא, ואז הוא התפרץ לתוך הסלון בזעם, השליך את כוס המים על הקיר, והיא התנפצה לרסיסים. צרחתי והצטנפתי לכדור.

"נו, מה תגידי על זה? הזונה קמה והלכה. התגנבה מהדלת האחורית. כלבה."

מצמצתי ולבי הלם בחזי. אמא? לא, אמא, אל תעזבי אותי כאן! בבקשה, אל תעזבי אותי כאן!

זינקתי על רגליי ורצתי במסדרון, פתחתי את הדלת האחורית ורצתי אל תוך הסמטה שמאחורי הבית. לא היה שם איש.

אמא שלי הלכה.

היא אפילו לא אמרה לי שלום.

היא אפילו לא אמרה לי שלום.

היא עזבה אותי כאן.

צנחתי על ברכיי ובכיתי בקול רם.

אמא, אמא, אמא.

בראד הרים אותי וסטר לי; כמעט נחנקתי מהדמעות ומהמכה הצורבת. "תשתקי, ילדה. אמא שלך הלכה." הוא גרר אותי בחזרה פנימה וזרק אותי שוב על הספה. עצמתי את עיניי בכוח ותחושת פחד פשטה בי, כמו אותן דקירות קטנטנות שהרגשתי בכל פעם שישבתי על כף הרגל שלי יותר מדיי זמן. כשפקחתי את העיניים, בראד הסתכל עליי. המבט שעל פניו הבהיל אותי יותר. אנחה של גועל בקעה מגרונו, והוא הפנה לי את הגב ויצא מהבית לכמה שעות. אני נשארתי מכווצת על הספה והתנודדתי מצד לצד באיטיות, בזמן שאור היום גווע והלילה ירד.

אמא אף פעם לא עזבה אותי לבד במשך זמן רב כל כך. אני תמיד מתנהגת יפה ועושה מה שאומרים לי, והיא אף פעם לא נשארה בחוץ כל כך הרבה זמן. אני לא אוהבת את הריחות שיש כאן. אני לא אוהבת את צליל טפטוף המים. אני לא אוהבת את הספה המעקצצת הזאת. אני פוחדת. אני פוחדת. אמא, בבקשה תחזרי לקחת אותי.

כשבראד חזר סוף סוף, הוא הדליק את האור, ואני נאלצתי לצמצם את העיניים כדי להסתגל. הוא נראה כעוס יותר מאשר קודם, ואז התיישב, הדליק סיגריה, לקח שאיפה ואז נשף את העשן לכיווני, כך שעיניי דמעו. "מה אני אעשה איתך, ילדה? מה לעזאזל אני אמור לעשות?"

הסטתי ממנו את מבטי וניסיתי להחניק את היבבה שאיימה לחמוק מגרוני.

גברת הוליפילד סיפרה לי שהלבבות שלנו חייבים להמשיך לפעום כדי שנישאר בחיים. גברת הוליפילד אמרה, שכשהלב מפסיק לפעום והולכים לגן עדן, כבר לא מרגישים כאב. הלב של גברת הוליפילד הפסיק לפעום. גם הלב של אמא יפסיק לפעום. הלב שלי המשיך לפעום, אף על פי שהרגשתי כאילו הוא מתפורר בתוך החזה שלי. לא רציתי שיכאב לי יותר. רציתי שהלב שלי יפסיק לפעום כדי שאוכל לעוף לגן עדן ולהיות עם גברת הוליפילד. ועם אמא.

אמרתי ללב שלי שיפסיק לפעום.

אמרתי לו שיפסיק לכאוב.

אמרתי ללב שלי שלא אניח לו לכאוב יותר.

אף פעם.