בעל (איל מגד)

אני שבוי באישה. אם הרצון הוא חופשי (דבר שאני מפקפק בו, ולא מעטים פקפקו בו לפנַי), כי אז אני שבוי בה, גוף ונפש, מרצוני החופשי. אבל הבה נניח לרצון: אני שבוי, על זה אין ויכוח. ומה שעוד אינו מוטל בספק הוא העובדה שאני לא יכול, באמת לא יכול, להביא את עצמי להחלטה שאני מוכן להשתחרר מהשבי הזה, היינו לקום וללכת, להוציא את גופי ואת נפשי לחופשי. האם יש מישהו שמוכן להגיד לי על זה משהו מועיל? עד כה ניסו להגיד כך ולהגיד אחרת, ושום תועלת לא צמחה מאף אמירה. המילה הגואלת עוד לא נאמרה, או שאין בנמצא מילה שתגאל.

אני נתבע, על ידי שני החברים שעוד נותרו לי, להמחיש ממה אני סובל. תדייק בפרטים, הם מפצירים, מה יש בחיצים שלה, איפה הם פוגעים בדיוק. אני נאלם דום בחקירות האלו, אין לי מילים. תאמינו לי שאני סובל, תאמינו לי שהיא פוגעת. למשל, בדִרדורִי במחי של משפט קצרצר, או אפילו מבט, מדרגתו של יחיד הסגולה שהצליח לזכות בה, למעמד של אפס מאופס. אותות ההצטיינות נקרעים מחזי באחת (ואם לשפוט על פי הכאב, הם נקרעים יחד עם הלב) ומיד מונפקת לי תעודת נכשל.

אבל למה זה קורה, אני נשאל, בטח יש לזה סיבה. ברור שיש. הסיבה היא האכזבה התהומית מביצוע כושל של משימה שקיבלתי על עצמי, מטעות שלי שלעולם חוזרת, ומכך ששוב לא לקחתי אחריות על מעשַׂי – מה שאשתי מכנה בשפתה "כשל אישיותי". האכזבה שלה אף פעם אינה נקודתית, אלא גורפת. הכול כלול בה. היא מכורה למציאת הפגמים בי, להכאה על חטא מצידי, וכמו בכל התמכרות, אינה יודעת שובעה. שוב ושוב היא דוחקת אותי לעמדת התנצלות ובקשת מחילה, במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע – להתמרדות ולוויכוח. וכך, או שאנחנו נגררים למחלוקות מרות על אותם פגמים, על אותן צרימות וטעויות שבאופן כפייתי היא מוצאת אצלי, או שאני מבטיח להשתפר וזוכה למחילה בסופו של הטקס.

כשאין סיבה לאכזבה תשתרר אמנם הפוגה, אבל רק להרף עין, כדי ששנינו נוכל לקחת אוויר; כי חזקה עליה שבמהרה שוב תהיה דרוכה למעידה מצידי, לצרימה ולטעות, שכמובן לא יאחרו לבוא, ושוב תיפול ברוחה וחוזר חלילה. כי בל נשכח, שגם לי יש יד בריטואל הזה, גם אני כבר מכור, ולא אגיע לסיפוקי עד שאתפֵס בקלקלתי.

אני לא מאשים אותה – אם מתעורר חשש כזה – מאחר שאני הוא זה שנתן לה את הכוח. אלמלא הייתי מפקיד בידה את הסמכות לפסול אותי, שום דבר ממה שהיא אומרת נגדי לא היה נחשב. אלמלא הייתי מרומם אותה לדרגה של חורצת גורלות, דבריה היו מחליקים על דופנות הגוף ואפילו לא מדגדגים את הנפש, כפי שקורה כשאני חוזר עליהם באוזני מי שאיננו אני. איש מלבדי לא מסוגל לחוש את החץ, את קטלניותו של הקליע. הרעל או חומר הנפץ הם הרי דמיוניים, אך פגיעתם אנושה כשהם פוגעים בנפש, שאף היא דמיונית.

לפעמים אנחנו עומדים משתוממים מול מה שאמרנו: האם זה מה שרציתי לומר, או שמא את ההפך הגמור. כאילו המילים לא נועדו לאשר, אלא להכחיש. במדבר הזה של הדיבור אפשר רק ללכת לאיבוד.

ואז מתברר שטעינו. לא אנחנו אלה שמתעללים זה בזה, אלא המילים מתעללות.

ועוד מתברר, שרק השתיקה יפה לנו. ים הדממה משחרר מכבלי המילים, ובכל פעם אנחנו נדהמים מחדש איך אנחנו משתובבים בו כמו דגים. מעבר לזמן, מעבר לגיל. כאילו אליו היתה תשוקתנו כל הימים. כאילו בקרקעיתו מונח המטמון הגדול, שאותו אי אפשר להגדיר, אלא רק לשחוק שוב ושוב את המילה "אהבה".

מה יהיה איתנו, אני שואל את החתול הרובץ עלי, מרעיד ומגרגר, אחרי כיבוי הקינדל (באיזו מהירות המירו החושים את מגע הנייר וריחות הדפוס במסך המעוקר האלקטרוני), והוא כדרכו מגיב בנעיצת ציפורניים בחזי. כלוא במחשבותי, אני מנסה תרגיל בדוק, לכלוא את האוויר בריאותַי באגרופים קפוצים ולשחרר אותם יחד. זה לא עוזר. המחשבות לא מרפות. אין מצב שאירדם מרוב כעס על חוסר המוצא שנקלעתי אליו; מרוב שאני מסתובב סביב עצמי, סביבהּ, כמו בריצת עונשין מסביב לבסיס באמצע הלילה, כשמתים מעייפות. רץ וכושל. מקלל כמו חייל ששנתו נגזלה.

היא עוד ערה, אבל לא יֵצא שום טוב מזה שאפנה אליה. הדרך אליה מפתה ומרתיעה בבת אחת. אולי בלילה, כשהיא תתפנה מעיסוקיה, היא תראה אותי. אולי אחרי שהקליניקה תתרוקן היא תשים לב אלי. אבל האם את זה אני מבקש? רחמים? הדבר האחרון שאני רוצה זה שהיא תרחם עלי. אז מה אני רוצה. מה אני יכול לרצות. המבט שלה עייף ומאוכזב כשאני נכנס לתחומו. אני מתיישב מולה, לאורה הקלוש של טלוויזיה. מתיישב והמילים לא יוצאות כפי שתכננתי. הן לא מתרגמות כיאות את המחשבות.

מהלֵאוּת המצטברת על פניה אפשר להבחין שהדיבור לא יוצא טוב. אין לה כוח אלי, אבל כשאני אומר שזה הרושם שלי היא מכחישה, וזה ההפך ממה שאני מצפה ממנה. אני מצפה שהיא תחדד, לא שתַקהה. אני יודע שאנשים נוהגים לשמור מחשבות לעצמם, אבל חשוב לי שהיא תדע את המחשבות הנוקבות שאני חושב. לא הייתי רוצה להסתיר ממנה דבר. אבל זה לא אפשרי, כי היא מתגוננת מפני מה שלא נעים לה לשמוע כשזה בא ממני.

כל כך הרבה דברים קורים לי שלא בנוכחותה, שהלב מתפוצץ. אני נלחם במיסוך ובאִלחוש, ואילו היא, ברגע שעוזב אחרון המטופלים, מתאווה רק שייתנו לה לנוח מול המסך; לא משנה מה מתרחש עליו, ובלבד שלא יזכיר לה את העונשים שעלובי החיים – אלה שהגיעו לתא הווידויים שלה – כאילו העתיקו זה מזה בחוסר דמיון משווע. איך אני יכול להאשים או לגנות אותה על זה. די לה בשעות שבהן היא מוצפת ברגשות חשופים; אינספור שעות שבהן היא חייבת להיות בשיא הערנות והאחריות, לענות על ציפיות של חלכאים כמוני, שנפשם יוצאת לָרגע שבו היא תפעיל את קסמיה ותוציא אותם – ולו באופן אשלייתי – מהבוץ שבו הם שקועים.

זהו מאמץ שאני לא יודע להעריך; עבודת פרך שעד כה לא טרחתי להגיע לחִקרה, מרוב התעסקות בעניינַי שלי. לא ממש תפסתי מה זה אומר להתחזות למושיע יום אחר יום; שעה אחר שעה להעמיד פנים שההתעמקות באותו מטופל – שהפך לספר פתוח – יכולה לחולל את השינוי שהוא מייחל לו. כאילו פתיחת הספר תציל חיים כמו ניתוח לב פתוח, בעוד שברור לָךְ שכמה שלא תחפרו לא תתחולל שום תזוזה, לא באישיות ולא במציאות. כולנו שקועים באותו בוץ פחות או יותר, מבלי שיש לנו איזושהי יכולת להיחלץ ממנו.

לו היה לי על מי לפרושׂ חסות מלבד על החתול, הייתי מתחזק, אני חושב. כמו פעם, כשהילדים היו קטנים ולעיתים היו מתעוררים לפנות בוקר בבכי גדול, והייתי מרגיע אותם בנוכחותי, שרק התחזתה לבוטחת. אוסף אותם אל חיקי, אפילו לא מעיק עליהם בחיבוק. רק במגע מרפרף על רגל קטנה רכה, על גופייה קיצית דקה שבה נאגר חום גופם. מעביר להם את הביטחון, שמשום מה לא היה שמור לי אלא הקרין רק עליהם. לעצמי הייתי חייב את האישה שתרגיע. אבל באותה שעה שבה הם היו נאספים על ידי, יושבים צמודים בשׂיכול רגליים זאטוטיות ובוהים באור המתגבר בחוץ ונרגעים – אז הייתי במיטבי, אפילו נרגע בעצמי לרגע. עכשיו נותר לי רק את עצמי לחזק, שזה הכי קשה. לו רק הייתי יודע להיות אבהי כלפי אשתי, אולי היינו נרגעים יחד, חשבתי.