בעל הבית

אני כותב את שורות הפתיח לספר זה במחברת, תוך כדי שירות מילואים במהלך המערכה על עזה.

7 באוקטובר 2023, שבת ושמחת תורה, שעת צוהריים. השמועות שקרה משהו נורא בדרום הארץ החלו לזרום. כשהגעתי הביתה כבר המתין לי בדלת בני שהוקפץ לחזית. חטפנו משהו לאכול, עליתי על מדים בידיעה שבקרוב תגיע הקריאה גם עבורי, חיבוק אחרון לאימא ויצאנו יחד. הגענו לתחנת הרכבת סבידור מרכז בתל אביב. הבן ירד מהרכב, חיבוק אחרון, מבט בעיניים ונפרדנו. הסתכלתי סביבי. המוני אבות מחבקים את בניהם חיבוק אחרון ונפרדים. כולנו ידענו שעבור חלקנו זו עשויה להיות פרידה אחרונה, אבל לכולם היה ברור: אין לנו ברירה אחרת. הגענו לקצה, עכשיו נלחמים על הבית.

לקראת ערב זומנתי גם אני למילואים. בשעה זו כבר הבנו שהעולם שחשבנו שהכרנו התהפך עלינו, ורק דבר אחד התבהר במלוא אכזריותו: טעינו כמעט בכל מה שחשבנו על המציאות. חשבנו שמה שקרה יגרום לכולם לשנות דיסקט.

האם כולם למדו לקח? שינו גישה? לא בטוח.

יממה אחת אחרי 7 באוקטובר נחשפתי במילואים לתוכנית שהחלה להתגבש בשייטת 13 לתקיפת המרכז הפיקודי של החמאס ששוכן במפקדה מתחת לבית החולים “שיפא״ במערב העיר עזה. במקורה, מטרת התוכנית הייתה לחסל דרג פיקודי בכיר ששיערנו שנמצא תחת בית החולים, לפגוע בסמלי השלטון של חמאס ולאסוף מידע מודיעיני. כעבור יממה נוספת, כאשר הגיע מידע קריטי וודאי על קיומם של חטופים ישראלים בתוך מפקדת החמאס ב"שיפא", עלתה חשיבותה האסטרטגית של התוכנית. מהשייטת עברה התוכנית לשולחנו של מפקד אוגדה 98, משם עלתה קומה אל “מפקדת העומק״, מפקדה מיוחדת בצה"ל שייעודה תכנון, הפעלת הכוח והובלת מבצעים מיוחדים ורב־זרועיים ארוכי טווח במרחב המוגדר כעומק האסטרטגי של מדינות האויב של ישראל. במבצע היו אמורות להשתתף היחידות המובחרות ביותר של צה״ל בהיקפי כוחות גדולים מאוד. לאחר תכנון וגיבוש מודיעין, ימים ספורים לאחר המתקפה על דרום הארץ, הונחה התוכנית על שולחן הרמטכ"ל.

ושם היא נעצרה.

מסיבות שונות לא אישר הרמטכ״ל את המבצע. הסיבות לכך אינן הנושא. בהמשך התברר לי, על פי מקורות שהצלבתי את מהימנותם, שלמרות החשיבות האסטרטגית הברורה של המבצע, הרמטכ״ל לא ראה לנכון להעלות אותו בפני ראש הממשלה, וכך נקברה התוכנית למבצע הכל כך חשוב הזה.

הרמטכ״ל הוא פקיד. בכיר וחשוב ככל שיהיה, אך עדיין פקיד. החלטתו שלא ליידע את ראש הממשלה על האפשרות לבצע מבצע מהסוג הזה, אינה לגיטימית. על הרמטכ״ל לפרוס את התוכנית, יחד עם הסיבות מדוע לדעתו אין לצאת למבצע שכזה, בפני ראש הממשלה, כדי שהוא יוכל להחליט אם כדאי להמשיך לגלגל מבצע בעל חשיבות כזו, לשמור על האפשרות לבצעו או לקטוע כבר בשלב מוקדם את ההזדמנות שנוצרה. תמיד קיימות סיבות לכאן ולכאן האם נכון להוציא לפועל את המבצע, אבל אין ספק שמבצע מהסוג הזה הוא כלי אסטרטגי משמעותי בידי הדרג המדיני. המשמעות של מבצע כזה בנקודת הזמן שבה עמדנו, ובכלל ההזדמנות להשיב אולי חטופים הביתה, שלא ברור לאן יתגלגלו בהמשך ועקבותיהם עלולים להיעלם, חייבת להגיע לדרג המדיני.

ראש הממשלה לא ידע אפילו שכלי אסטרטגי כה משמעותי עשוי לעמוד לרשותו. מדובר בכלי שחלון ההזדמנויות להפעיל אותו מצומצם מאוד ובלתי חוזר. בעיניי זהו הקצה היותר חריף של הרגשת הדרג הפקידותי הבכיר, שיש לו הזכות להחליט החלטות הרות גורל שיש בהן כדי לעצב את דמותה של מדינת ישראל מבלי להביא אותן לפתחו של הדרג הנבחר, שבו בחר העם להוביל את המדינה. כאשר צה״ל הגיע לבסוף לבית החולים “שיפא״, כחודש לאחר תחילת הלחימה, נמצאו רק סימנים לכך שהחטופים היו שם. אינני יודע אם היינו מצלחים לשחרר את החטופים לו המבצע היה מתקיים שבועיים־שלושה קודם לכן. אני אפילו לא יודע אם הדרג המדיני היה מאשר את המבצע הזה לו היה מונח לפתחו. מה שברור הוא, שההחלטה לוותר על ההזדמנות הזו הייתה חייבת להיות מונחת לפתחו של ראש הממשלה.

כך פועל הממסד הפקידותי במשך שנים וכך הוא למעשה שולט במדינת ישראל. כך היה גם בערב שמחת תורה, כאשר, על פי פרסומים, הרמטכ״ל וראש השב״כ קיבלו אינדיקציות לכך שמשהו מתרחש מעבר לגבול, אבל החליטו על דעת עצמם לנהל את האיומים מבלי לערב, כנדרש, את הדרג המדיני. בפועל, לא הופרעה שנתו של ראש הממשלה שלן באותן שעות בנופש בצפון. הוא גם לא זומן לפגישה שנדברו לקיים למוחרת בבוקר. שעות ספורות לאחר מכן נפתחו עלינו שערי הגיהינום.

מתוך הקטסטרופה כבר ברור לכולנו שמשהו בסיסי מאוד כשל במערכות הציבוריות בישראל. היום ברור לכול שמה שהיה לא יכול להמשיך להיות, שנדרש שינוי עמוק מאוד גם אם קשה לשים את האצבע על שורש הבעיה. איך ייתכן שכל המערכות כשלו באחת? לא מדובר רק במערכות הביטחוניות או באדם כזה או אחר. הכשל רחב ועמוק הרבה יותר.

אחת מהנחות היסוד שלנו הייתה שצה״ל יגן עלינו וייחלץ לעזרתנו כאשר משהו יאיים עלינו ועל משפחותינו. כולנו בנינו לעצמנו קונספציות באשר ליכולותיה של מדינת ישראל, של צה״ל ושל מערכות השלטון להגן עלינו. אדם זקוק לקונספציות כדי להתקיים, בלעדיהן המציאות איננה מובנת לו. הוא חייב לשאת עימו הנחות יסוד שבלעדיהן הוא לא יוכל לנהל חיים תקינים. אלא שמשהו בסיסי מאוד כשל ב־7 באוקטובר 2023. המדינה, על מערכותיה הביטחוניות והאזרחיות, לא הייתה שם בשבילנו. בשלב הראשון כשלו מערכות הביטחון, ובשלב השני התקשו המערכות האזרחיות להגיש סיוע יעיל ומהיר.

מאז האסון נישאת המילה "קונספציה" בפי כול, במובן של "כשל תפיסתי". מהותם של הכשלים הטקטיים והמודיעיניים עוד ייבחנו וייחקרו. אבל כבר עתה ניתן לקבוע שאחד הכשלים האסטרטגיים שמכשיל שוב ושוב את מדינת ישראל בכל שדרת הניהול נובע מקונספציה נפסלת של דרג הפקידות, עימה נמנה גם רמטכ"ל מדינת ישראל והפיקוד הבכיר של הצבא, כאילו הם עצמאיים לבצע ולעצב מדיניות על דעת עצמם ובמנותק מהמדיניות המוכתבת על ידי הדרג המדיני הנבחר, וגרוע מכך: גם מבלי ליידע את נבחרי הציבור.

ההרגלים הרעים האלו, של נתק הפקידות מהדרג המדיני הנבחר, פוגעים כמובן בדמוקרטיה ובכל כללי הממשל התקין. אבל גרוע מכך – הם גורמים לכך שכל הליכי קבלת ההחלטות במדינה מתקיימים במידה רבה מאוד במחשכים בתוך קבוצות סגורות, לעיתים קרובות הומוגניות, מתוך חשיבה מערכתית אחידה, ללא ביקורת ותוך מניעת כלים הכרחיים לדרג המדיני לניסוח מדיניות מיטבית למדינה ולאזרחיה.

מתברר שהלקח לא נלמד.

השאלה המלווה את הספר לכל אורכו היא: מיהו “בעל הבית?״ ומי ראוי שיהיה “בעל הבית?״ האם העם באמצעות נבחרי הציבור שלו או אותם אלה בעלי תפיסה מסוימת, הסבורים שתפיסתם היא התשתית הראויה הבלעדית להתנהלות המדינה? האם בעל הבית הוא הדרג המדיני או הדרג המבצע? בספר זה נבקש לטעון שאותה עצמאות יתר מצד פקידים וראשי כוחות הביטחון והיעדר גיוון תפיסתי־מחשבתי במערכות השלטוניות, היא היא בסיס הקונספציה שמדינת ישראל שבויה בה.

תופעה זו איננה ייחודית לצבא. כלל מערכות המדינה נגועות בה, ולכן הקריסה רחבה כל כך. ישראל איננה הדמוקרטיה היחידה שבה השתלטו פקידים על תהליכי קבלת החלטות מדיניות. יש שמכנים זאת "שלטון הפקידים" או "אנשי הקונספציה", ובדמוקרטיות אחרות במערב מדברים על "דיפ־סטייט".

כאשר מאבדים את הראייה באחת העיניים, מאבדים את ממד העומק ומגדילים את השטח המת שקיים ממילא. איבדנו את האיזון במבט הלאומי שלנו, ולכן איבדנו את האיזון מבחינה לאומית. עין אחת שלנו עצומה. כך איבדנו את היכולת להביט לעומקה של המציאות ולהתפתחויות שהיא הביאה עימה, ונוצרו אצלנו שטחים מתים; או שמא המבט הלאומי שלנו מעולם לא היה מאוזן. בשנים הראשונות של המדינה היקף התופעה היה עדיין מוגבל. מאז, המציאות המתפתחת והאתגרים שהיא הביאה עימה הציפו את החולשות המבניות שלנו. המערכות הקריטיות שלנו אינן מאוזנות ולכן שקעו בקונספציות שגויות. תהליכי “איפכא מסתברא״ שחשובים לכל גוף, ציבורי או פרטי וגם ליחידים, אינם קיימים במערכת הציבורית שלנו. אחידות המחשבה חסמה לנו את שדה הראייה ואת היכולת לנתח לעומק את מה שעומד בפנינו ללא הנחות יסוד בעלות הטיה מובנית.

ספר זה עוסק באופן שבו מנגנונים פקידותיים בלתי נבחרים, המוטים על ידי חשיבה קבוצתית אחידה, מכרסמים בדמוקרטיה ומובילים את ישראל לכשלים ולמחדלים בטחוניים, כלכליים ולאומיים.

תהליך ההכשרה שעברתי, יחד עם שנות עבודתי במערכות הציבוריות בישראל, הקנו לי פרספקטיבה רחבה וגישה אל ליבת המערכות. למדתי להכיר היטב את שיטות העבודה ואת האינטראקציות בין הגופים ובין הדמויות המרכזיות בשירות המדינה. נחשפתי מקרוב מאוד לפקידות הבכירה בישראל, לנבחרי הציבור וליחסי הגומלין ביניהם. עם השנים הלכה והתחדדה בי ההבנה כיצד המערכת פועלת. ראיתי את המנגנון שהוביל לכשל האדיר פועל בעוצמה לנגד עיני.

במשך שנים החזקתי את המידע ואת משמעותו בראש ובבטן, ואולם לאחר שיחות עם חבריי בשירות המדינה, שגם דעתם אינה נוחה, בלשון המעטה, מאופן התנהלות העניינים, החלטתי לחשוף את המידע לציבור ולהציג את תמונת הרנטגן כפי שאני ועמיתיי היינו עדים לה, בתקווה שעצם החשיפה תביא לשינוי.

אני מאמין שאי־אפשר להבין את מה שקרה לנו ב־7 באוקטובר 2023 מבלי להכיר את התהליכים המתוארים כאן, וכך סבורים גם אלו שקראו פרקים מכתב היד. מי ייתן והדברים הנכתבים כאן ייפלו על אוזן קשבת של מקבלי ההחלטות, של נבחרי הציבור ושל החברה הישראלית כולה, ויביאו לאיזון ברוח ההצעה המובאת בחלקו האחרון של הספר, איזון שיביא לחיזוקה של דמוקרטיה אמיתית בישראל, לאחדות חברתית ולחיזוק החוסן הלאומי שלנו.

הספר מוקדש לאלה שנהרגו ונפגעו באכזריות. בזכותם, אני מקווה, ייפקחו העיניים וייפתחו הלבבות.