בעמק האדר

מוריץ פנה שמאלה מהרחוב הראשי של הכפר וכעבור כשלושים מטרים הגיע לשער הגדר של בית הארטמן, פתח אותו ונכנס לחצר. הוא נשם בכבדות. השלג שעף ברוח החורפית המקפיאה חבט בפניו, והוא איבד כבר מזמן כל תחושה. לכן שמח כשהגיע סוף סוף למקום המבטחים שלו בשנים האחרונות. הוא פנה לצדו האחורי של הבית, הגיע לדלת החדר, שמקס הארטמן נתן לו רשות לגור בו, פתח אותה ונכנס פנימה. האוויר הביתי החם החל להפשיר את פניו הקפואות. הוא הסיר את כפפות הצמר העבות, הוריד את המעיל הישן והמטולא, התיישב באנחה כבדה על הספסל שבמבואה, חלץ את מגפיו, שגם הם ידעו ימים טובים יותר, הזדקף במקומו ונשם נשימה עמוקה של רווחה.

בתקופה האחרונה המעיט לצאת מהבית ועשה זאת רק לצורך עבודות דחופות, משום שחש כבדות רבה, ורגליו נשאו אותו אך בקושי, כשהן נגררות ומתקשות להתרומם בכל צעד. התעוקה שחש בלבו החמירה וליוותה אותו כל הזמן כמעט, והוא התקשה להשיג תרופות מקלות. גברת הארטמן, שהבחינה במצבו המידרדר, הכינה בעבורו את רוב ארוחותיו, כדי שלא יצטרך להסתפק במעט המזון שעמד לרשותו. שכן כיהודי לא היה מוריץ זכאי לתלושי מזון. גברת הארטמן ריחמה עליו בגלל בדידותו הגדולה — היהודי האחרון שנשאר בכל הנפה. גם בתו, אשתו וכל משפחתה ניתקו אתו כל מגע עוד לפני שפרצה המלחמה בגלל צייתנותן לחוקי הגזע הנאציים.

כשקם מהספסל והבחין בסיר מכוסה במגבת בד שהיה מונח על שולחן האוכל הקטן שבמבואה, הודה בלבו לגברת הארטמן. הוא הוסיף מעט פחם לתנור, אשר שימש לחימום וגם לבישול, הניח עליו את הסיר ונכנס לחדרו.

החדר לא היה גדול אך הספיק כדי לכלול מיטת איכרים זוגית, ארון עץ לבגדים, שידה ועליה כלי רחצה, שולחן קטן ושני כיסאות. זהו ביתו כבר עשר שנים, משנאלץ לעזוב את אשתו ואת בתו לפי חוקי נירנברג. הוא התפשט לאט, שטף את פניו, התנגב, לבש בגדי בית וצנח בהקלה על המיטה.

סחרחורת קלה תקפה אותו. הוא עצם את עיניו וחשב לנמנם מעט לפני ארוחת הערב. הוא נזכר שראה את הכומר יושב ליד החלון בביתו שליד הכנסייה, והצטער שלא נכנס אליו לביקור קצר. הוא היה עייף כל כך שאפילו לא נפנף בידו לשלום. עיניו נעצמו, אבל הוא לא הצליח להירדם — תמונות מחייו החלו לנוע מול עיניו כמו בסרט קולנוע. תמונות מילדותו בשאפהאוזן, עמק נהר האדר ובו הסכרים הגדולים, אהבתו הראשונה אמה קרומל, חבריו ללהקה — מקס, רודי והנס, הוריו וסבתא רגינה, אחותו רחל, שנשלחה למזרח ועקבותיה אבדו, פרדי והילדים — הלמוט ורות, האם גם הם נשלחו למזרח עם כל שאר היהודים? המלחמה הגדולה ברוסיה; ואחר כך בחזית המערב, הגירושין, גרטשן ווולטראוט שזנחו אותו, השנים הקשות שעבר במשך המלחמה השנייה. נוראה הייתה זו מכל קודמותיה.

הוא חש כאילו גופו הולך ושוקע בתוך המיטה, לא יכול היה לפקוח את עיניו, על אף שהסרט שחלף לנגד עיניו נגמר ובמקומו שרר חושך גמור. לא היה לו חשק לזוז או לקום. נשימתו הלכה וכבדה. הוא לא שמע את שריקת האוויר הנפלט מריאותיו. בהבלח הכרה אחרון מצא את עצמו מחוץ לגופו, מתבונן באיש הזקן והשדוף השוכב חסר אונים במיטה, זה שהגיע זמנו להשיב את נשמתו לבוראהּ.

בני משפחת הארטמן שישבו לסעודת הערב, הריחו ריח של דבר-מה שרוף מכיוון חדרו של מוריץ ומיהרו לבדוק את מקור הריח. הם מצאו את הסיר על התנור — האוכל שהיה בתוכו נשרף.

מוריץ שכב מת במיטתו ועל פניו הבעת שלווה שלא נראתה כבר מזמן.