בקול רם

חניכה הילדה הרעבה מבית שאן

ליד השולחנות מחכים הילדים לפתוח בארוחה. לרבים מהילדים מהווה הארוחה הזאת את הארוחה היחידה למשך היום כולו. לפנַי כאן אותה הילדה שחיים יבין הזכיר בשידורו, הילדה שהיא תורנית [בחדר האוכל], ולמרות העובדה שהיא עובדת כאן, היא אינה אוכלת.

ש: מדוע אינך אוכלת כאן?

ת: אבא שלי אין לו במה לשלם.

ש: אין לו במה לשלם, אפילו חצי לירה לחודש?

ת: הוא לא יכול.

ש: כמה אחים ואחיות יש לך?

ת: 12.

ש: מה עושה אבא שלך?

ת: הוא עובד בטורייה.

ש: מה את אוכלת ביום?

ת: מה שיהיה אני אוכלת.

ש: למשל, מה אכלת לארוחת צהריים אתמול?

ת: תפוחי אדמה.

ש: זה הכול?

ת: [הילדה מהנהנת].

ש: אל תנענעי בראש, אנחנו לא רואים אותך, רק שומעים אותך. תעני בכן ולא. ומה אכלת לארוחת ערב אתמול?

ת: תה ולחם.

ש: ומה אכלת לארוחת בוקר?

ת: תה ולחם.

ש: בת כמה את?

ת: בת 12.

ש: ואת רעבה בדרך כלל?

ת: כן.

בחורף 1966 נסעתי לבית שאן מטעם קול ישראל, כדי לדווח על החיים בעיר הפיתוח, וראיינתי בין השאר את יפה כהן, ילדה בת שתים-עשרה. בשידור, שנחשב אז לסקופ עיתונאי ולא ירד מהכותרות במשך שנה, התוודתה יפה כהן בפני המאזינים כי היא רעבה.

באמצע שנות השישים, שנים ספורות לפני עידן הטלוויזיה הישראלית, יצאה קול ישראל מהאולפן אל השטח עם סדרת התוכניות "יום ביישוב" ושידרה במשך יום שלם מיישובי הפריפריה. צוות התוכנית כלל את דן רביב, את יעקב בן הרצל, את חיים יבין ואותי. התוכנית התארחה בין השאר במגדל העמק, באשדוד, בכפר חב"ד, בצפת, בראש העין, ביישובי גבול עזה, ולאחר מלחמת 1967 גם אצל כוחות צה"ל בתעלת סואץ. אך פרשת הילדה הרעבה מבית שאן הרעידה את המדינה - הייתכן כי יש רעב בישראל? - וקולה של יפה כהן נותר חקוק בזיכרון הקולקטיבי כסמל לתקופת המיתון שפקדה אז את המדינה וכעדות נוקבת לאפליה של שכבות מסוימות בחברה.

בימינו אין צורך לשלוח ניידת שידור לפריפריה כדי לדווח על רעב. בשנת 2003 הכינה עיריית תל אביב-יפו "מפת רעב" של בתי הספר בעיר, לאחר שהתברר כי כ-8,000 מהתלמידים בתל אביב-יפו רעבים. בינואר 2010 דיווחה העיתונאית נורית וורגפט ("הארץ") כי "כמעט רבע מיליון משפחות בישראל מתקשות לקנות מוצרי מזון בסיסיים, ולעתים מוותרות על ארוחות". במקום "רעב" מדברים היום, במיטב התקינות הפוליטית, על "חוסר ביטחון תזונתי" (כותרת זו נכנסה לשימוש רק בעשור האחרון, והיא מעידה על משפחות שבהן ארוחה אינה דבר מובן מאליו או על משפחות המסתפקות באוכל שאינו מזין ואינו בריא), ותחת כותרת זו פועלות יותר ממאתיים עמותות שכל שביכולתן לעשות הוא לטשטש במעט את תחושת הרעב המתמדת בקרב אוכלוסיות עניות רבות בישראל, בהן ילדים ובני נוער.

במרס 2010, ארבעים וארבע שנים לאחר ששידרתי את הריאיון עם יפה כהן, הזכורה לרבים כילדה הרעבה מבית שאן, הכירו משרד האוצר ומשרד הרווחה בעובדה כי יש רעב בישראל, והגיעו להסכם בנושא חלוקת מזון לנזקקים והסדרתו. על פי ההסכם, חלוקת המזון תתבצע על ידי שתי עמותות גדולות בהתאם לרישומי רשויות הרווחה, וסלי המזון שיחולקו ימומנו מכספי המדינה ומכספי סיוע כאשר משרד האוצר יקצה 22 וחצי מיליון שקל, הקרן לידידות תתרום 14 מיליון שקלים ומשרד הרווחה יגייס תרומות ממקורות נוספים.

בשלהי 2009 הוזמנתי להתראיין בתוכנית "היו ימים" של תום שגב, המשודרת בערוץ הכנסת. במהלך השיחה שניהלנו נדהמתי לגלות כי יפה כהן, אותה ילדה בת שתים-עשרה מבית שאן, התראיינה ברבות השנים לעיתון "במחנה" וטענה: "לא הייתי רעבה. אמרו לי לומר את זה במיקרופון של קול ישראל, אבל לא הייתי רעבה." אני יכול להבין ללבה של אותה ילדה שהפכה לאישה וחשה, מן הסתם, בושה גדולה ורצון להתנער מהפרשה, אך לטענתה אין שחר. מאז אותו ריאיון לא התחקיתי אחר קורותיה ואיני יודע אילו חיים היא מנהלת מאז - אני מקווה כי היא אינה יודעת עוד רעב - אך באותו ביקור שערכנו בבית שאן העובדות שנצפו בשטח והשיחה הנוגעת ללב עם הילדה דיברו בעד עצמן. מובן מאליו שבאותה שיחה עם תום שגב הזמנתי אותה להיפגש איתי, לא כדי להתעמת איתה אלא כדי לשמוע מה אירע בחייה מאז, ואולי גם לדבר על הבושה הכרוכה במצב של רעב.

עיתונאית "הארץ" נורית וורגפט מדווחת בכתבתה (ינואר 2010) על הבושה הנלווית לרעב: "סימונה ראש מחיפה לא שוכחת את ההשפלה, גם לא את המריבה הגדולה שפרצה בינה ובין ילדיה לפני חג הפסח האחרון. היא רצתה להכין ארוחה חגיגית והלכה לבקש מצרכי מזון מאחת העמותות שחילקו חבילות לחג. היו שם בלגן, מריבות על המקום בתור וצעקות 'למה היא קיבלה יותר, מה, אנחנו לא משפחות מצוקה?' בתוך כל זה היו מצלמות טלוויזיה, כי העמותה רוצה להראות שכמה שהיא נותנת זה לא מספיק. הייתי בתוך זה, לא היתה לי ברירה - או זה או שלא יהיה לי מה לבשל לחג. אחר כך הילדים לא רצו לדבר איתי. אמרו לי, ביישת אותנו. אנחנו מעדיפים לשבת בלי כלום בחג ושלא תביישי אותנו." מאז, מדווחת וורגפט, סימונה לא פונה עוד לעמותות, גם לא בחגים.

לדאבוני הרב לא השתנה הרבה מאז 1966, ואף נדמה כי המצב החריף, שכן במדינת ישראל בשנת 2011 יש יותר אנשים רעבים. אי לכך, הבעיה הבוערת אינה המניפולציה התקשורתית (אם זו אכן קיימת) וגם לא המאמצים להשיג רייטינג שכתב זה או אחר חוטא בהם מדי פעם, הבעיה האמיתית היא הרעב. וכדי להעלות את בעיית הרעב לסדר היום הציבורי, התקשורת מגייסת את כל המאמצים העומדים לרשותה, גם אם לשם כך היא נדרשת, כשם שהיה בהיותי כתב בקול ישראל, לראיין ילדה בת שתים-עשרה שכל מזונה נשען על לחם, תפוחי אדמה ותה.

אך אחרי שנים רבות של טיוח מצד מוסדות המדינה, והישענות על פעילותן של העמותות - המשחררת למעשה את המדינה מן המחויבות כלפי אזרחיה - הגיעו, כאמור, משרדי הממשלה להכרה בנושא, ויש לקוות כי הסיוע בחלוקת המזון, כמו גם המאמצים למיגור האבטלה, יובילו בסופו של דבר למצב שבו ילדים יהיו שבעים ולא ייאלצו להתראיין באמצעי התקשורת.

בהיותי יליד תל אביב, פלשתינה, בן למשפחת עולים מפולין שהגיעה לישראל לפני קום המדינה, גם אני ידעתי תקופות מחסור בילדותי. אך אז, בשונה מהיום, לא היתה מדינה, היא אפילו לא היתה בחיתוליה, לא היו תקציבים ולא פעלו מוסדות רווחה ממשלתיים שתפקידם להתמודד עם אבטלה ועוני ולדאוג לכך שזכויות אדם אלמנטריות כמו קורת גג ומזון יזכו למימוש. תל אביב היתה קטנה, רוב תושביה חיו חיים צנועים, שלא לומר חיי מחסור, והעזרה ההדדית, אם על רקע משפחתי ואם על רקע קהילתי, סייעה ברוב המקרים להתגבר על הקשיים.

קליטת עלייה

נולדתי בשנת 1929 כבן הבכור למשפחה בת ארבע נפשות ברחוב המגיד, הסמוך לשדרות רוטשילד, בתל אביב. איני זוכר הרבה מדירה זו שכן הורי - שבמשך כל חייהם נדדו מדירה שכורה אחת לאחרת - עברו זמן קצר לאחר לידתי לרחוב בר כוכבא מספר 4. את הבית הקטן בבר כוכבא אני זוכר היטב, ובו גם נולדה אחותי מלכה. אני אלימלך והיא מלכה ושם משפחתנו בלידתנו היה הוכברג, כלומר - הר גבוה. ייתכן כי הורי האמינו כי נולדנו למלכוּת עם השמות שהעניקו לנו, אך למעשה שמי ניתן לי על שם סבנו מצד אבי ושמה של אחותי ניתן לה על שם סבתנו מצד אמי.

שני הורי הגיעו לפלשתינה מפולין, משתי עיירות שונות - שתיהן בנפת גרבולין הסמוכה לוורשה - בהפרש של שנה זה מזה. אבי הגיע ראשון, מן העיירה גרבולין, בשנת 1926 והוא בן 25, ואילו אמי הגיעה מז'לחוב הסמוכה כשנה וחצי אחריו. הם אמנם הכירו בפולין, אך נישאו בתל אביב. עד כמה התחייבו זה לזה בפולין קשה להכריע בוודאות. על פי גרסה אחת הורי התארסו בפולין ונשבעו אמונים זה לזה, ועל פי גרסה אחרת אבי עלה לארץ ואמי דלקה אחריו, גרסה שהיא עצמה דאגה להכחיש.

כך או כך, אפשר לומר בביטחון כי אמי היתה בין הראשונים שהגיעו מז'לחוב, ואיכשהו בעקבותיה הגיעו רבים אחרים, בהם גם בני משפחה קרובים ורחוקים. השמועה כי בּוּיירך ויִיטה (ברוך ויהודית, שני הורי) עושים חיל בתל אביב עשתה לה כנפיים. אבי עבד כמוביל נפט והצליח להביא פרנסה הביתה, בן בכור נולד, וגם קורת גג היתה. די והותר כדי שעד מהרה יתמלא הרחוב בבני ז'לחוב, שרובם ככולם ביקשו לעצמם חיים טובים יותר מהחיים הקשים שהיו נחלתם בפולין, ואולי גם קצת ציונות.

בין שתי מלחמות העולם גדלה השפעתה של התנועה הציונית בז'לחוב. אל הציונים הכלליים, מזרחי ופועלי ציון, שפעלו בז'לחוב עוד בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הצטרפו כמה וכמה זרמים, ציוניים ולא ציוניים, בהם גם סניף של התנועה הרוויזיוניסטית, סניף של תנועת בית"ר וסניף של השומר הצעיר, אשר היה לו תפקיד מרכזי בפעילות הציונית של העיירה. כך או כך, חיל הורי לא עשו - ולמעשה הם חיו חיים פשוטים עד יומם האחרון - אך לפי עדותם חייהם בארץ היו טובים לאין שיעור מחייהם בעיירות שמהן הגיעו.

היו שנים שבהן דמה רחוב בר כוכבא לשטעטל יותר משדמה לרחוב בעיר העברית הראשונה. עד מהרה הרחוב, החדש יחסית, נמלא בבעלי מלאכה מסוגים שונים, בורסקאים, סנדלרים, חייטים וכדומה, שכן בני ז'לחוב המשיכו לעסוק במלאכות השונות ובמסחר זעיר, כמיטב המסורת של יהודי העיירה, גם בארץ ישראל. הכול הכירו זה את זה כמו היו משפחה אחת גדולה, אם כי חונקת לעתים, בעיקר אותנו, הילדים, שבכל מקרה לא היינו במרכז ההתעניינות. בכל פעם שהגיעו מז'לחוב משפחה חדשה או רווקות ורווקים צעירים, היו הורי - חיל החלוץ - מלינים אותם בביתנו ומסייעים להם להתאקלם בארץ החדשה. אמי שוב היתה פורשת שמיכה על הרצפה, אפילו לא מזרן - הסוכנות היהודית לא סיפקה להם מיטות - והורי היו טורחים סביבם באותה ההתרגשות, כאילו היו הראשונים שהגיעו, ועוזרים להם במציאת דירה ומקור פרנסה. במבט לאחור אני יכול לומר בביטחון כי הורי עסקו לא מעט ב"קליטת עלייה". איני יודע אם ביטאו בכך את הגעגועים למשפחותיהם, או שמא נטלו על עצמם ברצינות תהומית את השליחות שנקרתה בדרכם, או אולי ראו בעזרה הדדית את מצוותם כיהודים ואת חובתם כבני אדם. כך או כך מילאו הורי את התפקיד פעם אחר פעם במסירות אין קץ, ושימשו אגב כך מעין אנציקלופדיה מהלכת של העלייה שהגיעה מנפת גרבולין. ביתנו היה אבן שואבת לכל דכפין שנזקק לעזרה בתל אביב, וכך גם לכל מי שרצה להתעדכן לגבי הנעשה בז'לחוב.

בעקבות אבי הפכו מרבית הגברים שהגיעו למובילי נפט, ואף התאגדו ברבות הימים והקימו קואופרטיב בסיוע מרכז הקואופרציה של ההסתדרות. מעניין לציין גם כי זוגות צעירים רבים התחתנו בתל אביב כתוצאה מהמפגש בין שתי העיירות הללו והמשיכו, אם ניתן לנסח זאת כך, את דרכם של אמי ואבי.

אשר על כן, לא ייפלא אפוא כי ברבות השנים, כאשר הוצע לי לצאת לוושינגטון כשליח עלייה מטעם הסוכנות היהודית, נעתרתי להצעה ברצון ומילאתי את שליחותי בסיפוק רב. שכן יותר מכל סמינר קליטה הפנמתי את ערכי הורי, שראו במעשיהם מצווה גדולה, ועל כך עוד ארחיב בהמשך.

המסע לז'לחוב

שנים ספורות לפני מותה, שאלתי את אמי אם ברצונה לנסוע לז'לחוב. המחשבה על מסע שורשים קיננה בי זמן מה, אך לבדי לא חפצתי לנסוע. חשבתי כי ביקור משותף יכול להעשיר אותי ולאפשר לה לראות מה הותירה מאחוריה. אך אמי לא רצתה להציץ אל עברה והסתפקה ב"עיירה" שהקימה לעצמה ולמקורביה ברחוב בר כוכבא בתל אביב.

באמצע שנות השמונים, בימים שבהם המנהיג הקומוניסטי וויצ'ך ירוזלסקי היה עדיין ראש ממשלת פולין, הוזמנתי להתלוות למשלחת של תאומי מנגלה כנציג העיתונות מטעם הכנסת. היה זה בשלהי עידן הקומוניזם ולישראל היתה כבר נציגות דיפלומטית בפולין. מובן מאליו שלא התכוונתי לוותר על ההזדמנות, ובתום הביקור הרשמי פניתי לאחד מעובדי הקונסוליה כדי שיעזור לי למצוא נהג-מתורגמן שיסיע אותי לשתי העיירות שמהן הגיעו הורי: ז'לחוב וגרבולין. כל אחת מהן מרוחקת מוורשה כארבעים קילומטר, אך מכיוונים שונים.

תחנתנו הראשונה היתה בית הקברות היהודי בז'לחוב, אשר נראה בדיוק כמו בזיכרונותיה של אמי. עגמומי, קודר, שוכן על גבעה סחופה. בית עולם, כפי שנכתב במבואותיו לתפארת המליצה, בעברית בתעתיק פולני. את בית הקברות הקיפה גדר תיל חלודה, ועזובה פשטה בכול. טיפסתי למרומי הגבעה כדי לחפש את קברו של חסדא, אבי סבי, ולתדהמתי לא נגלו לפני מצבות. מכל מקום לא מן הסוג שאנו מכירים במחוזותינו. אבנים שחורות, סלעים ממש, בגדלים שונים, כיסו את הקברים ועליהן חקוקים שמות יהודיים, פרטיים בלבד, המזוהים על פי רוב בשם האב.

בהמשך נסענו לתור אחר ביתם של אבות אבותי. עצרנו באקראי פה ושם, שאלנו וחקרנו עד אשר נתקלנו באחד מבני המקום שזיהה את המשפחה. פולני קשיש, לבוש בסרבל עבודה כחול ונעול מגפי גומי. לשאלתי אם הכיר את משפחת וינוגרד, קרובי משפחתה של אמי שנותרו מאחור, ענה בשמחה, בצהלה כמעט, וסיפר כי בקומה השנייה, "שם למעלה," אמר והצביע אל על, "שם החביאו אותם עד שההיטלריסטים," כך כינה אותם, "באו ולקחו אותם." אותו ישיש חביב גם הנחה אותי לביתו של נח וינוגרד, שניצב בחלקה שכוחת אל ולמרות פגעי הזמן נותר על תלו איכשהו. בקתה קטנה בת קומה אחת בנויה מעץ ומבוץ ומקורה בקש. לתדהמתי יצא מן הבקתה ה"תקופתית" הזאת גבר גדול ממדים שהזדהה כבעל הבית. מיותר לציין כי לא העליתי על דעתי כי ניתן לגור במבנה העלוב והמדכא כל כך. בחשדנות רבה שאל הגבר למעשינו, וכשחשפתי את מטרת ביקורי וסיפרתי לו שכאן, בעבר הרחוק, גרה משפחתי, הוא גירש אותנו לאלתר ואף איים כי יזעיק את כוחות המשטרה. משטרה ופולין הן צמד מילים שהייתי מוכן לוותר עליו, וכדי להרגיעו ביקשתי מהנהג המלווה שיסביר לו כי אני אמריקני עשיר וכי אין לי שום תביעות כלפיו. כל מה שרציתי היה לראות את המקום שאלמלא הורי עלו לישראל אולי הייתי מסתובב בו גם אני כשסרבל עבודה כחול לגופי.

לשמחתי צץ לפתע משום מקום בנו - בניגוד לאביו הוא שלט בשפה האנגלית - ובתוך דקות התחבבנו זה על זה, והוא ניאות להזמין אותי להתרשם מן החצר המקיפה את הבית. "פה אנחנו מגדלים ירקות," כך הסביר. כאמור, היה זה סוף העידן הקומוניסטי, והמזון לא היה בשפע. כך שעבודת הגינון היתה תכליתית למדי ובעקבותיה, כך המשיך וסיפר, בשעה שהפך את האדמה כדי להכשירה לזריעה, גילה יריעות עור. מפה לשם הבנתי כי בני משפחתה של אמי, שעסקו בבורסקאות ונלקחו למחנות ריכוז, קיוו בתמימותם לחזור אל ז'לחוב ביום מן הימים וקברו את העורות באדמה. חמישים שנה חלפו מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה, ובצד ערוגת הירקות עמדה מיותמת מכונה עתיקה לעיבוד עורות. זכר למזוזה לא מצאתי, ואני מניח כי דייריו החדשים של הבית הסירו אותה מיד עם כניסתם. בכל אופן, אל פנים הבית לא הורשיתי להיכנס.

בהיררכיה של השטעטל הרי שגרבולין ממוקמת גבוה יותר מז'לחוב והדבר ניכר כבר עם הכניסה אל העיירה, שאינה נראית כמחוז אין בו חפץ אלא מאופיינת בסוג מסוים של חיוניות. גם כאן נאלצנו לפנות לעוברים ושבים ולהתדפק על דלתות הבתים כדי לאתר את השרידים שהותירה מאחוריה משפחתו של אבי. תחילה ביקרנו בבית הכנסת, שהוסב עם השנים למרפאה, ובדומה לעיירות אחרות, גם כאן בתים קטנים ורעועים הקיפו אותו, ובהם, כך התברר לנו עד מהרה, התגוררו משפחות פולניות על טפן.

באחד הבתים שנראה לנו נטוש, מכל מקום פרוץ, ישב זוג זקנים שמכר אבקות צבעים. הנהג, שכאמור שימש לי גם כמתורגמן - בעוונותי איני דובר פולנית ויידיש לא היתה עוזרת לי במקרה הזה - שאל את בני הזוג אם נולדו במקום ואם היו להם חברים יהודים. "כן, בטח שהיו לי חברים יהודים," ענה הקשיש, "בעיקר חבר טוב אחד, ברוך הוכברג, אבל הוא נסע לפלשתינה ומאז לא שמעתי ממנו." איני יודע מדוע, אולי מפני שהפחד מפני הפולנים הוחדר בי כה עמוק בילדותי, שמרתי על פני פוקר ולא חשפתי את קרבתי אל אותו ברוך הוכברג, הלוא הוא אבי זכרו לברכה. מובן שהיום אני מצר על כך, שכן הזדמנות כזאת לא תיקרה שוב, ובמקום להציל ממנו מידע או זיכרונות תקפה אותי שתיקה.

משם המשכנו לבית העירייה, כי מהו מסע שורשים אם אינו כולל עיון ברשומות ובארכיונים. בחזית הבניין ניצב פסל גדול ממדים של פילסוצקי, ובקומת המשרדים קיבלה את פנינו פקידה שלא ששה לשתף פעולה עם שאלותי הרבות על אודות היהודים שהתגוררו בהמוניהם בגרבולין. אך אני לא הרפיתי והנהג המשיך לתרגם עבורי. "לפני מלחמת העולם גרו פה יהודים רבים," התעקשתי, "הם עבדו כאן ושילמו מסים קרוב לוודאי, לא ייתכן שאין לך רישומי אוכלוסין." ביקשתי לראות את ספר הרישום של התושבים, אך הפקידה הנכבדה ניסתה להתחמק בטענה שהוא נמצא בעיר אחרת. בשלב ההוא כבר הרגשתי חזק מספיק וגא לא פחות - חמישים שנות תקומה נשפו בעורפי - ובאדיבות רבה ביקשתי ממנה להפסיק לבלבל את המוח. ואכן, כעבור עשר דקות היא חזרה ובידיה כרך עב כרס ובו רישום מדוקדק של תושביה היהודים של העיירה.

התברר לי כי הורי נמנו עם הראשונים שעלו לישראל מהעיירות האלה, כבר בעלייה השלישית, ובעקבותיהם, כפי שכבר ידעתי, עלו רבים אחרים. מקצתם נסעו לדרום אמריקה ולקוסטה ריקה. בודדים היגרו לארצות הברית, אך הרוב המכריע עלה לישראל.

יצחק לוי, חבר הכנסת מטעם המפד"ל, שיצא אף הוא כחבר במשלחת, גילה סקרנות עצומה כלפי מסע השורשים שלי וביקש להתלוות אלי, וכך הסתובבנו לנו שלושה גברים בסביבות ורשה - שני יהודים, האחד מזרחי והשני אשכנזי, והשלישי, כמו שאומרים ביידיש, "גוי גמור".

אחד העם פרש למנוחת צהריים

כילד, הייתי מוקסם מעיסוקו של אבי, ובחופשים הורשיתי להתלוות אליו לעבודה. אחרי ככלות הכול לא לכל ילד היה אבא שיש לו סוס ועגלה, או למען הדיוק פרד ועגלה. אז, מן הסתם, לא יכולתי לדעת שאפילו אלה אינם בבעלותו וכי הוא משלם בעבורם לבעליהם. אני זוכר היטב את המסעות שערכנו ברחובות העיר, אני יושב בביטחון לצדו, לפנינו הפרד ומאחורינו העגלה שעל גביה מונח מכל ענקי ובו נפט. עד עצם היום הזה, כאשר אני שומע את פרסות הסוסים, ההולכים ומתמעטים בעירנו, וטוב שכך, ואת שקשוק היצולים, איני יכול שלא להסתובב לאחור ולהביט לרגע על ילדותי.

גולת הכותרת היה הפעמון המוּכּר של מובילי הנפט שאבי התיר לי לצלצל בו כדי להודיע על כניסתנו לרחוב זה או אחר. אבי לא היה דברן גדול ויחסיו עם לקוחותיו הסתכמו במילים ספורות. גם איתי לא הרבה לדבר, אך די היה לי בסיור שערכנו בצוותא ברחובות העיר. כיום אני מצר על כך שלא דובבתי אותו לשוחח איתי, לגלות בפני את צפונות לבו. אך נדמה כי בדומה לרבים מבני דורי, שנולדו בארץ ישראל, שאפתי לנער מעלי את הגלות שאמא ואבא הביאו איתם בשלמותה אל העיר העברית המתפתחת.

בדרכנו חלפנו על פני גימנסיה הרצליה, שאל שורותיה נבצר ממני להצטרף בבוא העת, ולשמאלה ביתו של אחד העם, שנפטר אמנם עוד לפני שנולדתי, אך אם להאמין לסיפורו של אבי הרי שהיה ספון בדירתו, שוקד לילות כימים על יצירתו למען הדורות הבאים. בהקשר זה מן הראוי לציין כי בימים שלפני הולדתי, מנוחת הצהריים של אחד העם, כמו גם של אנשי רוח אחרים, היתה אינטרס לאומי כנראה, שכן אחרת קשה להסביר מדוע הושבתה התנועה, מדי יום, בפינת רחוב הרצל בין השעות 14:00 ל-16:00. שאלתי את אבי, שלמרות שתיקתו השגורה טרח לספר לי את סיפור מנוחתו של אחד העם בכל פעם שחלפנו על פני ביתו, מדוע הוא נשכב לישון באמצע היום. והוא השיב, "כדי שתהיה לו אינספירציה לכתוב." מנוחת הצהריים של אחד העם, שנדמתה כבונוס על עיסוקו הרוחני, קסמה לי מאוד, אך לדאבוני עיסוקַי במשך השנים לא אפשרו לי לנוח בשעות האלה, ושלא כאחד העם נאלצתי לעבוד גם בשעות מנוחת הצהריים.

יותר חשמל פחות עמל

יום אחד, בשנת 1933, החשמל הגיע לביתנו, כלומר הבתים ברחוב בר כוכבא חוברו למערכת החשמל, ובמשך זמן מה נראה כי הנה אבי מאבד את מקור פרנסתו. בבית היו לא מעט מתחים סביב הקִדמה, שהגיעה לרחוב ואיימה לסכל את משלח ידו של אבי. אך הפלא ופלא, מכורח ההרגל רבים המשיכו לבשל על פתיליות ואף להאיר את הבתים בעששיות - אני זוכר היטב את העששית המצויצת שעמדה במרכז השולחן בבית הורי ולה אהיל מבד ירוק שטבל מדי ערב את החדר כולו בצבעי אזמרגד. אך הביטחון הכלכלי הושג שוב רק לאחר שמוביל נפט אחר, שהיה אחד המתחרים הגדולים של אבי, חיסל את עסקיו ב-1940 והעביר לו את מאגר לקוחותיו. מובילי נפט אחרים פרשו אף הם מעיסוקם והקימו תחנות דלק, אך לדאבון לבי אבי לא נמנה עמהם. די והותר היו לו החידושים הרבים שנדרש להתמודד עמם בארץ החדשה, והוא דבק בעיסוקו זה עד יומו האחרון.

מילת המפתח באותם ימים היתה חיסכון. הכול חסכו פרוטה לפרוטה ולא בחלו בעבודה קשה. הורי נדדו מבר כוכבא 4 לדירה שכורה אחרת ברחוב בן יהודה 51. אמי היתה עורכת את קניותיה בשוק הכרמל - שם הכול טרי יותר וזול הרבה יותר - שאליו היתה צועדת כשלרגליה נעלי בד. גם בחלוף השנים, כשהמצב הכלכלי השתפר במידת מה, לא הרשתה לעצמה לנסוע אל השוק באוטובוס. מובן מאליו שאת נוצותיו של העוף שקנתה לארוחת הצהריים היתה מורטת במו ידיה העייפות מעבודות הבית כדי לחסוך כמה פרוטות. הורי נולדו לעמל ולזיעה ולא היה אפשר לשרש את תכונותיהם אלה. באותו אופן, גם בגדי היו מטולאים, אך גם בגדיהם של הסובבים אותי היו מטולאים, אבל היה אוכל על השולחן, היה חינוך לילדים והיה אפילו מינוי לעיתון "דבר".

אלימלך ציוני באופן כללי

מעברו השני של הכביש, ברחוב בן יהודה 51, עמד באותם ימים קפה כסית הראשון, שנוסד ב-1935 על ידי ליובה גולדברג ואילונה מרדכוביץ. שמו ניתן לו על ידי אברהם שלונסקי, שהיה מיושביו הראשונים של בית הקפה, על שום אבן הכסיתא, שהיא ככל הנראה אינה אלא אלמוג אדמוני. אני זוכר את עצמי כילד, הייתי בן אחת-עשרה כשכסית נפתח, הולך יחף בין שולחנות בית הקפה, משתאה מול היושבים בו שאינם מוטרדים מתביעות הפרנסה, שהטרידו מאוד את הורי, ומרשים לעצמם להתבטל עד בוש בסתם יום של חול.

אט אט החלו יושביו הקבועים של כסית להכיר אותי, ובייחוד נקשרה נפשי הילדית בלאה גולדברג ובאברהם שלונסקי, שחלקו את אותו שולחן לעתים מזומנות. הללו היו מזמינים אותי לשבת איתם, כשווה בין שווים, כך סברתי לתומי, אולם כל מבוקשם של המשוררים היה לתהות על העברית שבפי, עברית של יליד תל אביב, תלמיד בבית ספר יסודי. שלונסקי אמנם החל לכתוב לילדים רק בשלהי שנות הארבעים, אך לאה גולדברג כתבה את "האורחת מכנרת" - הסיפור על הבננה - בהיותה בקבוצת כנרת כבר בשנת 1939, כארבע שנים לאחר עלייתה לארץ. ב-1940 עברה לאה גולדברג לתל אביב, ומאז פרסמה בקביעות שירים וסיפורים לילדים. בין יצירותיה הראשונות לילדים "דן ודינה מטיילים בתל אביב", "ביבר החיות" ו"ידידי מרחוב ארנון" - כולן יצאו לאור בילדותי.

יום אחד קרא לי שלונסקי לסור לשולחנם ושאל אותי לדעתי הפוליטית, כלומר לאיזו מפלגה אני שייך, ואם לדייק לאיזו מפלגה משתייכת משפחתי, או בניסוחו - שאיני מתחייב על דיוקו כאן - "איזהו ציוני הוא אלימלך?" אבי, ש"ברח" מפוליטיקה וניסה לחנך אותי ללא הצלחה להמשיך בדרכו, היה עונה על שאלה זו "הנני ציוני באופן כללי," כלומר אינו מחויב למפלגה זו אחרת, וכה עניתי גם אני. מאז, בכל פעם שנתקלתי בשלונסקי, שרבים כינו אותו לשונסקי בזכות הלוליינות השפתית שלו, הוא היה אומר בקול רם: "הנה אלימלך - ציוני באופן כללי."

לימים כשבגרתי והייתי לבחור צעיר, פרסם שלונסקי את "עלילות מיקי מהו" (1947), וייחס לי את אחת השורות במגילת עלילותיו של העכבר העברי הראשון.

הילד צריך מקצוע

כמו הורים רבים אחרים שלא זכו להשלים את השכלתם, גם הורי החשיבו מאוד את החינוך שלנו ודאגו להשכלתנו. דברי המורים, שלא לדבר על דבריו של מנהל בית הספר, נחשבו בעיניהם לדברי אלוהים חיים. קרה הדבר והורי נאלצו להגיע לבית הספר יותר מפעם אחת בעקבות התנהגותי הלא נאותה, וכך, בכל פעם מחדש, לא משנה מה היו פרטי המקרה, היה עלי לשאת בעונש. היתה בכך מידה לא מבוטלת של אי-צדק, אך מובן שלא היה אפשר לערער, שכן הצדק היה שמור תמיד למורים.

בסיימי את כיתה ח' בבית הספר היסודי, הכריזה מחלקת החינוך של עיריית תל אביב על מבחן כלל עירוני שעיקרו אוריינטציה מקצועית. בהמשך נקראו מבחנים אלה מבחני סקר, עד שגם הם בוטלו ברבות השנים. המבחנים נבדקו על ידי אנשי מקצוע שכיוונו את הנבחנים בהמשך דרכם. מי ללימודים עיוניים ומי ללימודי מקצוע או ללימודי החקלאות, והיו גם אפשרויות נוספות, כמו במקרה שלי, לא להמשיך ללמוד כלל. מיותר לציין כי נכשלתי בבחינות כישלון חרוץ.

אני זוכר שהניחו בפני קופסה שהיה עלי לנסות לפתוח בכוח האינטליגנציה. הבטתי בה כה וכה, הפכתי אותה מצד אל צד, נענעתי אותה בתקווה לשמוע את תכולתה, אפילו לחשתי מילות קסם כדי שתיפתח, אך הקופסה עמדה בסירובה ונותרה חתומה. בעקבות תוצאות המבחן הוזמנו הורי אל אחד מאותם אנשי מקצוע, והוא טען באופן חותך וחד-משמעי כי "הילד אינו כשיר לבצע מטלות פשוטות." המערכת לא ידעה כיצד להתמודד איתי, ולמעט "תורת העונש" למדתי מעט מאוד בימי בית הספר היסודי. הייתי מה שקוראים היום "מקרה אבוד", אם כי כשלעצמי לא האמנתי בכך. צפצפתי על המבחן ועל תוצאותיו. ידעתי מה אני רוצה להיות כשאגדל, אך חלומי זה היה בבחינת סוד שמור שלא ניתן לגלותו, בעיקר לא להורי. מכל מקום, לא ייעדתי את עצמי לחקלאות. מצער הדבר, אך אותו מומחה סבר דווקא כי שם אולי אמצא את מקומי.

הורי קיבלו את דבריו ללא ערעור, וכך נשלחתי אל הפנימייה החקלאית על שם רוזה כהן (אמו של יצחק רבין) בקיבוץ גבעת השלושה, לא רחוק מפתח תקווה. שכר הלימוד לשנה עמד על תשעים לירות סטרלינג והיה מעמסה אדירה על תקציב המשפחה, אבל הילד צריך מקצוע ולכל הפחות להשתלב במסגרת, והורי התגייסו למשימה.

בחלוף שנה אחת בלבד הכרזתי כי אין בכוונתי להמשיך בלימודי החקלאות, וכי ברצוני ללמוד בגימנסיה - הגימנסיה בה"א הידיעה - ולהשיג לעצמי תעודת בגרות. זה היה מרד במלוא מובן המילה, התרסה גסה מול כל אלה שרצו בטובתי וידעו טוב ממני למה אני מסוגל. הייתי ילד תל אביבי, שגדל בסביבה זעיר בורגנית, ספוג באהבת הקריאה וחובב נלהב של התיאטרון. זנים של חיטה ושאר גידולי שדה גרמו לי לחוש בדידות אנושית מהי, התגעגעתי למדרכות תל אביב, לעצים הצומחים מן האספלט, ל"ידידי" יושבי בתי הקפה. לשמחתי, אמי, שהסתייגה מלכתחילה ממסגרת של פנימייה, בעיקר מפני שפתח תקווה היתה רחוקה מאוד במושגים של אותם ימים, עמדה לצדי, ויחד עם אבי הלכנו לפגישה עם חיים בוגרשוב, המנהל האגדי של גימנסיה הרצליה.

את הדרך לגימנסיה עשינו ברגל. הורי דיברו ביניהם בפולנית והותירו אותי למחשבותי. השנה שחלפה עלי בפנימייה העמיקה עוד יותר את החלום, אך עדיין לא היה אפשר להצהיר עליו בגלוי. הגימנסיה, שעל פניה חלפתי בעגלתו של אבי יותר מפעם אחת, נדמתה בעיני למגדל של ידע, להיכל קודש - הבניין תוכנן בהשראת מודל בית המקדש - ואת פנינו קידמו עמודי יכין ובועז האימתניים. השמש עמדה בזנית, והצריחים הבוערים בלהט הצהריים הטילו עלי מורא. דוקטור בוגרשוב, שהעמיד דורות של תלמידים, היה אישיות ידועה ומוערכת בתל אביב, איש צנוע ובעל עקרונות (לימים סירב שייקרא על שמו רחוב בעודו בחיים, אך מחאתו נדחתה ועקב כך שינה את שמו מבוגרשוב לבוגר), מחנך דגול שהרביץ בתלמידיו את ערכי הציונות, והנה אני, אלימלך הקטן, שלא צלח את בחינות האוריינטציה המקצועית, מוזמן לריאיון קבלה בהיכל הידע שבניהולו הרם.

דוקטור בוגרשוב קיבל אותנו בלשכתו והציג בפני כמה שאלות. אחת מהן זכורה לי במיוחד, אולי מפני שהיתה פשוטה כל כך ויחד עם זאת מעבר להשגתי. "מדוע סבור הִנך כי יש בעולמנו קיץ וחורף?" הרעים קולו והפיל עלי שתיקה. לימודי החקלאות, התלויים כל כך בעונות השנה, לא קידמו אותי במתן התשובה, ובוגרשוב, שבאותה שעה איבד כבר את סבלנותו, אמר להורי בלשון דומה: "ילדים כאלה אסורים בשערי הגימנסיה."

נון פיסנטוס אקונטרה ונטוס (אין משתינים כנגד כיוון הרוח)

המחשבה על שנה נוספת בפנימייה היתה קשה. אמנם לא הצלחתי אפילו לפצח קופסה תמימה, וגם הסיבות למחזוריות העונות לא היתה נהירה לי לגמרי (למרות לימודי החקלאות), אך למרות הכול ואף על פי כן החלטתי לא לוותר. ייעודי היה למצוא לעצמי גימנסיה שתכיר בי מיד ולתמיד, ואשר בה יזכו "כישרונותי הגדולים" לבוא לידי ביטוי.

כך מצאתי את עצמי בסופו של דבר בגימנסיה הקלאסית שלווה, ששכנה אז ברחוב רנ"ק בצפון תל אביב, לא רחוק מבית הורי ברחוב בן יהודה. בשלווה, שהיתה מוסד פרטי שנשען על שכר לימוד, לא התעניינו במיוחד ביכולותיהם הקוגניטיביות של המועמדים ללימודים, אף כי רבים וטובים סיימו גימנסיה זו והותירו את חותמם בחיי המחקר האקדמי, התרבות, השירה והספרות. אלא מאי, אליה וקוץ בה. בגימנסיה שלווה, להבדיל מגימנסיה הרצליה, שבה היה על התלמיד לבחור בין לימודי השפה הצרפתית לשפה הערבית (נוסף לאנגלית כמובן), הכול למדו לטינית, או כפי שהיא נקראה אז במערכת השעות: השפה הרומית. לימודי הלטינית היו מכשלה רצינית מבחינתי, ואף שאני זוכר כמה פתגמים, הרי שאיני יכול להתנאות באוצר מילים משמעותי, לא כל שכן בדקדוק לטיני, ומן הראוי לציין שגם המעט שאני יודע הושג במאמץ רב והיה כרוך בשעמום אין קץ.

בגימנסיה שלווה היו שתי מגמות לימוד בלבד: הומנית וריאלית. בהתאם לרוח התקופה, "הגברים שבחבורה" נרשמו למגמה הריאלית וכך גם אני. אך די היה לי בשנת לימודים אחת במסלול הריאלי כדי להבין כי מקומי כנראה אינו בין ה"גברים" וכי "נועדתי" למעשה ללימודי לטינית. עם התובנה הזאת, חברי ואנוכי שיבשנו כמעט כל מכתם שלמדנו ובעיקר אהבנו להשתעשע בהפיכת היידיש ללטינית, וכך להשתין נהפך ל"פיסנטוס".

קפה אביב

ברחוב אלנבי, לא רחוק משפת הים, עמד קפה אביב. בעלי הקפה, שקנו מאבי נפט בהקפה, היו חייבים לו כסף, ותפקידי, משום מה, היה לגבות אותו. מדי יום הייתי הולך לבית הקפה, ובעל הבית היה משלם לי עשרה גרוש על החשבון. הייתי בן אחת-עשרה והשנה היתה 1940. מובן מאליו שהתעצלתי לעשות את המסלול היומי מבר כוכבא, דרך בוגרשוב, טרומפלדור ועד אלנבי, קל וחומר בימים שבהם הייתי מרותק לספר טוב, אך על החובות שהטילו ההורים לא היה אפשר לערער.

אני זוכר שקראתי אז את הספר "האדמה" מאת אמיל זולא ודחיתי את משימת הגבייה עד לסיום הקריאה. ספריית "ויקרא" היתה במרחק הליכה מביתנו, ובין ספריה רכשתי למעשה את השכלתי בספרות יפה. לא אפריז אם אומר כי אמיל זולא הציל את חיי, מכל מקום הקריאה בספרו, שכן תחת לצאת את הבית אל בית הקפה במסלולי הקבוע, נשארתי צמוד אל הספר. באותה שעה ממש, וליתר דיוק ב-16:12 אחר הצהריים, הפגיזו מטוסים של חיל האוויר האיטלקי (איטליה התייצבה אז לצדה של גרמניה הנאצית והכריזה מלחמה על בריטניה) את מסלול ההליכה הקבוע שלי, דהיינו, את צמד הרחובות בוגרשוב וטרומפלדור, וגבו את חייהם של מאה ושלושים בני אדם ומאות פצועים.

בין אמרותיו הרבות של אמיל זולא אפשר למצוא גם את הציטוט הבא: "האדמה היא משכנה היחיד של הנצחיות. אמא אדמה שממנה אנו באים ואליה אנו שבים". באותו יום אבי לא מצא טעם לכעוס עלי על שלא מילאתי את חובתי למשפחה. שכן אין לדעת "מה היה קורה אילו", אך לגבי "אילו" אחד אין ספק - אילו יצאתי מן הבית הייתי מוצא את עצמי במקרה הטוב בעין הסערה.

הסוס

הרשל וינוגרד, סבי מצד אמי, הגיע לארץ ישראל בשנת 1934 בעקבות בתו, כלומר אמי. בצעירותו עסק בבורסקאות, אך עסקיו הצנועים נותרו מאחור, וגילו המבוגר לא אִפשר לו להתחיל מחדש. הוא הגיע לארץ ישראל מרושש לגמרי וכל מיטלטליו הסתכמו בספרי קודש. אף שחצה את גיל שישים ונחשב אז בעינינו ליהודי זקן, נאלץ לדאוג לפרנסתו וכך מצא עצמו מוביל מיצים מטעם בית החרושת "עסיס". סדרת המיצים יוצרה אז ברמת גן מול בית החרושת "עלית" לשעבר, וסבי הזקן, בעל הזקן הלבן, הלבוש בבגדיו השחורים בימי קיץ וחורף כאחד, נראה בעיני הילד שהייתי אז כסוס הרתום לעגלה. עגלתו של סבי לא היתה רתומה לסוס, הוא עצמו היה הסוס, ותפקידו היה להוביל את הסחורה שנמכרה ולהפיצה בין החנויות. מיותר לציין כי היתה זו עבודה פיזית קשה, ללא שכר הולם, שכללה העמסה ופריקה של הסחורה וכן מסעות מתישים ברחבי העיר.

בהגיעי למצוות היה עלי ללמוד את הדרשה לקראת העלייה לתורה בשטיבל של סבי ברחוב בוגרשוב פינת פינסקר. להורי לא שינה כלל שהייתי חבר בתנועת השומר הצעיר - גם אילו הכרזתי על עצמי כאתיאיסט היה עלי ללמוד את הדרשה "כי זה מה שעושה כל יהודי". סבי, שהיה משכים קום כדי להספיק להתפלל בבית הכנסת, היה עוקב אחרי באותם ימים ואורב לי עם התפילין. "הנחת?" היה שואל אותי כממתיק סוד, ואני לא היססתי לשקר. "הנחתי," הייתי אומר לו ומניח אגב כך את דעתו.

הישגו המרשים ביותר של סבא מימי עבודתו ב"עסיס" הנו תצלום שבו הוא נראה לצדו של חיים ויצמן בעת שערך ביקור במפעל. סבי נבחר לקחת חלק בתצלום ה"היסטורי" בהיותו העובד מספר אחת של החברה, דהיינו סוס עבודה פשוטו כמשמעו, וייאמר לזכותו כי הוא עבד עד יומו האחרון, כלומר עד הגיעו לגיל שמונים וארבע.

ריקודים עד אור הבוקר

בקיץ 1947, ולמעשה לאחר שדוד בן-גוריון, שכיהן אז כיושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, קיבל על עצמו את תיק הביטחון, החלה ההגנה להתכונן למאבק מקיף ולמלחמה עם ערביי ארץ ישראל ועם צבאותיהן של המדינות השכנות. בסתיו 1947 היה כבר ברור שהבריטים יתפנו מארץ ישראל תוך זמן קצר, וההגנה התארגנה מחדש במבנה של חטיבת פלמ"ח לקראת המציאות הביטחונית החדשה. בימים אלה המתנתי עם חברי לגרעין לתאריך הגיוס שנקבע לנו, שהיה ימים ספורים לאחר כ"ט בנובמבר.

ב-29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על סיום המנדט הבריטי ועל תוכנית החלוקה, דהיינו על הקמת מדינה יהודית ב-57 אחוז מהשטח ומדינה ערבית ב-43 אחוז מהשטח. עוד נקבע כי ירושלים וסביבותיה יהיו בפיקוח בינלאומי. ההחלטה התקבלה ברוב של שלושים ושלוש מדינות שהיו בעד, שלוש-עשרה מדינות שהיו נגד ועשר מדינות שנמנעו. למרות המגבלות (הוויתורים) קיבלה הנהגת היישוב את ההחלטה, והמוני בית ישראל יצאו לרחובות לחגוג.

על החלטת עצרת האו"ם שמענו משפחתי ואני מאחד השכנים, שהיה בבעלותו מכשיר רדיו. לדאבון לבי לא הייתי שותף להאזנה לשידור הישיר, ולא חוויתי את ההמתנה הדרוכה להקראת שמות המדינות שתמכו ושלא תמכו בהחלטה, אלא קיבלתי אותה מן המוכן וללא כאבי בטן. אך ההתרגשות דבקה בי מיד, ועל אף שעת הלילה המאוחרת יצאתי אל הרחוב, מודרך על ידי צו פנימי, נסער מכדי לשבת במקום אחד, בלי להעלות בדעתי שכל עם ישראל יוצא אל הרחובות באותה שעה. מעשה שבדיעבד נראה כמובן מאליו. בתוך דקות, ללא מכשירים סלולריים מתוחכמים, אפילו ללא טלפון קווי, צ'אטים, מסרונים וכדומה, מצאתי את עצמי בקרב חברי, ברחוב דיזנגוף, על המדרכה של קפה כסית, מצטופף בין המון אדם שיצא אל הרחובות כדי להביע את שמחתו.

הכול מכירים את התיאורים הנרגשים על אודות זרים אשר חיבקו זה את זה, ואת נדיבות לבם של בעלי בתי הקפה והקיוסקים שבסערת נפש חילקו משקאות ודברי מתיקה בחינם, ואפילו בירה ויין. לא אחדש דבר אם אספר על השוטרים הבריטים שנסחפו פה ושם אחר השמחה או שנגררו אל המעגלים בעל כורחם, וגם לא על ההמונים שהניפו את דגלי המדינה שלא קמה עדיין. אבל אני הייתי שם, ואת התחושה הבלעדית, החד-פעמית, של השיכרון לא אוכל לשכוח.

ערביי הארץ לעומת זאת קיבלו את החלטת העצרת בלב כבד והתקשו להסכין עמה. למחרת היום החלו פעולות האיבה.

בגרות מוקדמת

שבועות ספורים לפני פסח 1947 ניגשנו אל בחינות הבגרות, שהוקדמו לנוכח המצב הביטחוני, וסיימנו את הלימודים מוקדם מהרגיל כדי שנוכל להתגייס להגנה. בדומה לחברי מהכיתה ומתנועת הנוער גם אני הייתי כבר חסר סבלנות. כל מה שרצינו אז הוא לגמור ללמוד ולהצטרף לשורות הלוחמים, אך היות שהיינו חברי גרעין, האמורים לצאת להכשרה מגויסת, נאלצנו להמתין לתאריך הגיוס שנקבע לנו. באותם ימים, על אף הסתייגותי מן החקלאות, ראיתי עדיין את עתידי בקיבוץ. הייתי קשור בכל נימי נפשי לתנועת השומר הצעיר שעל ערכיה חונכתי, והקיבוץ נתפס בעיני בראש ובראשונה כדרך חיים אלטרנטיבית וצודקת יותר. אודה ולא אבוש כי עד עצם היום הזה, למרות הביקורת שיש לי על התנועה הקיבוצית, כמו גם על המנהיגים שצמחו בתנועה שאליה השתייכתי, אני עדיין מודרך על ידי אותם ערכים קמאיים שספגתי בילדותי ולאורך נעורי.

הפלמ"ח, שהוקם כבר במהלך מלחמת העולם השנייה, היה למעשה הכוח הצבאי הסדיר של ההגנה, והוא שהופעל ברוב המשימות במאבק נגד הבריטים ושימש במלחמת העצמאות, בעיקר בראשיתה, ככוח הלחימה המרכזי. על רקע ההתרחשויות האלה מצאתי את עצמי בחטיבת הנגב של הפלמ"ח, שהוקמה ערב ההתקפה הראשונה של הצבא המצרי על קיבוץ נגבה. הייתי נער בן שמונה-עשרה, חניך תנועת השומר הצעיר, בעל כושר צבאי, שקיבל עליו בהתלהבות נעורים את נטל הלחימה.

עלינו על משאיות ונסענו למחנה אימונים בקיבוץ רוחמה, ששימש כבסיס המרכזי של חטיבת הנגב. אני השתייכתי לגדוד השביעי של החטיבה - גדוד ההכשרה - ובמשך חודשים ארוכים כל מה שעשינו היה אימונים בתנאי שטח קשים ופשיטות על כפרים ערביים. כמו כולם המשכתי לצפות להזדמנות שבה אוכל להשתתף בקרב, וזו לא איחרה להגיע.

אני נשבע

אני נשבע ומתחייב בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי או סייג עול משמעתו של צבא ההגנה לישראל, לציית לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים המוסמכים ולהקדיש כל כוחותי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל.

ב-29.5.48 הוציא דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, את פקודת צבא ההגנה לישראל, שהפכה למעשה את ארגון ההגנה לצבא סדיר. לפקודה צורף גם נוסח ההשבעה של חיילי צה"ל כפי שהוא מופיע לעיל.

שעות אחדות לפני כניסת השבת, ביום שישי בצהריים - מנומנמים משהו - ישבתי עם חברי לגדוד 7 של חטיבת הנגב, בקיבוץ רוחמה שהוקם מחדש ארבע שנים קודם לכן על ידי גרעין של השומר הצעיר. היה יום אביבי, וטקסי השבת החילוניים החלו נרקמים סביבנו. מקלחות, שירה בציבור והכנות לקראת סעודת הערב הדלה.

החטיבה היתה פרושה מסביב לאדמות הקיבוץ, וכולנו, חיילים ומקומיים, חיכינו להוראות. תקופת המנדט הבריטי עמדה להסתיים ב-15.4.48, והכוחות הבריטיים החלו לפנות אזורים נרחבים בארץ ישראל כבר בפברואר באותה שנה. היו שמועות והן עברו מפה לאוזן, היו הערכות וניסיונות לנבא את המהלכים העתידיים, אך איש לא היה יכול לדעת בוודאות, על אחת כמה וכמה אנחנו, צעירים ששים אלי קרב ורחוקים מהמרכז, כי בן-גוריון, שעמד אז בראשות מועצת העם, יכריז על המדינה באותו יום ממש. לאמיתו של דבר, זה גם לא שינה לנו דבר. חיכינו לפקודה לצאת אל הקרב, וזאת, כך הנחנו כמו כולם, תגיע לאחר שהמנדט הבריטי יפנה את שטחי ארץ ישראל ומדינות ערב יפתחו במתקפה כנגד תוכנית החלוקה.

אך בטלת יום שישי הופרעה פתאום כאשר אל מזכירות הקיבוץ הגיעה הידיעה בדבר הקמתה של מדינת ישראל וההכרזה על עצמאותה. איני מסוגל לדלות מזיכרוני פרטים רבים מאותו אירוע, אך דומני כי בניגוד לכ"ט בנובמבר לא פצחנו במחולות. ייתכן כי הבנו בבת אחת את פשרה של ההמתנה הארוכה ואת העובדה כי אנחנו במלחמה. אם לא בשעה זאת ממש אז בשעות הקרובות.

לעומת זאת, כמו כל חייל טוב, אני זוכר היטב את טקס ההשבעה שנערך לכלל חיילי צה"ל וגם לנו, אם כי פקודת היום יצאה כאמור ב-26.5.48, ואילו טקס ההשבעה נערך כחודש לאחר מכן, ב-29.6.48, כשבוע לאחר פרשת אלטלנה, ובמהלך הפוגה בקרבות.

על אלטלנה שמענו ברדיו שהיה במזכירות הקיבוץ, ויותר מכול אני זוכר את קולו היבבני של מנחם בגין, שהתייפח בעקבות הוראתו להיכנע ללא תנאי לאחר ניסיונות ממושכים להתמקח עם בן-גוריון ולערער על החלטתו להעביר את התחמושת שעל הספינה לצה"ל בלבד. שישה-עשר אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל נהרגו על סיפון האונייה שבן-גוריון הורה להפגיזה, אבל אנחנו לא הבנו על מה הבכי. היינו מותשים והמלחמה עוד לא פרצה, שטופים בדוקטרינות של "הזקן" ששאף לצבא אחד.

משטרת עיראק-סווידן

קיבוץ נגבה, בדומה לרוחמה, שייך אף הוא לתנועת הקיבוץ הארצי. הוא הוקם כיישוב החמישים של יישובי חומה ומגדל, ושמו נגבה (דרום) ניתן לו בהיותו הנקודה הדרומית ביותר, כלומר קו הגבול כפי שהוא מצוין ב"ספר הלבן". כמה צריפים במדבר הפתוח, מגדל מים, שוחות וגדרות תיל וחבורת מתיישבים שנלחמה בחירוף נפש על חייה. המערכה בנגבה היתה אחת המערכות הקשות ביותר במהלך מלחמת 1948, ולשמחתי לא השתתפתי בה. המיתוס של מעטים מול רבים הגיע לשיאו בקרב זה, וחלומות הנעורים שלנו על עוז וגבורה פינו את מקומם למציאות של לוחמה קשה מנשוא.

משטרת עיראק-סווידן, נבנתה על ידי הבריטים ב-1940 (בשוך המרד הערבי), בסמוך לכפר הערבי הנושא שם זה, כמצודה אחת מני רבות שנועדו לשלוט בתוואי השטח בצמתים אסטרטגיים. במאי 1948 התקדם הצבא המצרי וכבש את מצודת המשטרה שחלשה על האזור כולו, בכלל זה גם על קיבוץ נגבה ששכן למרגלותיה. כקשר נשלחתי פעמיים, יחד עם חברי, אל המצודה האימתנית, ובשני המקרים נכשלתי. בעיני רוחי ראיתי בכישלוני במשימה ביטוי לכישלון רחב יותר וכואב הרבה יותר. עד עצם היום הזה, בחולפי על פני המצודה, שמראה כמו לקוח ממצודות הצלבנים בסרטיו של וולט דיסני, אני נתקף צמרמורת.

בין מאי לנובמבר נעשו שמונה ניסיונות לכבוש את משטרת עיראק-סווידן, ורק הניסיון השמיני - בפיקודו של יצחק שדה - צלח. שדה החליט לתקוף באור יום דווקא, מכמה כיוונים, באמצעות הכוחות המשוריינים של חטיבה 8, ולא הרפה עד אשר נפרצה פרצה בחומת המצודה, שהובילה בסיכומו של דבר לכניעתם של יושבי המצודה המצרים.

הדפים הקרביים

קיבוץ ניצנים שוכן בין אשדוד (איסדוד) ובין אשקלון (מג'דל), ובתוכנית החלוקה, אגב, הוא נכלל בתחומי המדינה הערבית. תושבי ניצנים בסיוע חטיבת גבעתי וחטיבת הנגב נלחמו בנשק דל מול הצבא המצרי, שהיה מצויד בטנקים ובארטילריה ונהנה מסיוע אווירי, ונכנעו כחודש לאחר פרוץ הקרבות מחמת מותם בקרב של שלושים מבני המקום. בעקבות הכניעה נלקחו בשבי המצרי מאה וחמישה מן המגנים על המשק. אני זוכר את עצמי חוזר לניצנים, מאחת המשימות שהוטלו עלי כקשר, כדי לגלות את חברי לפלוגה שחוטים. בדיעבד התברר כי הרצח בוצע על ידי ערביי הסביבה ולא על ידי הצבא המצרי, אך לא היה בכך להקהות את תחושותינו הקשות.

ספק אם יש במלחמת 1948 פרשה טעונה יותר מפרשת ניצנים. טראומת ניצנים ממשיכה להעסיק את המעורבים בדבר - אנשי ניצנים ומפקדי הגדודים בחטיבת גבעתי שנותרו בחיים - עד עצם היום הזה. בין השאר עסק בכך מחקרו המעמיק של צביקה דרור, "ניצנים - קיבוץ שנבנה פעמיים", שפורסם ב-1990, ויש לציין גם את כתבתו של יעקב אחימאיר לטלוויזיה הישראלית (דצמבר 1983), אשר עוררה את הפולמוס מחדש וגרמה לסערה.

"טוב ליפול בחפירת הבית מלהיכנע לפולש הרצחני. להיכנע - כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית - חרפה היא! לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות!" במילים אחרות, מוטב למות מאשר להיכנע. דברים אלה נכתבו באחד מהדפים הקרביים שכתב אבא קובנר בעקבות נפילת קיבוץ ניצנים וכניעתו. קובנר, משורר עברי, ממנהיגי הפרטיזנים, שמונה על ידי שמעון אבידן, מפקד חטיבת גבעתי, לקצין התרבות של החטיבה, היה "פוליטרוק" (מרוסית: מדריך פוליטי בצבא האדום) מגויס לאמונתו. נפילת ניצנים גררה בעקבותיה הלוך נפש ירוד, והמסרים שהועברו בדפים הקרביים היו הדרך שבה בחרו שמעון אבידן ואבא קובנר להתמודד עם מצב הרוח הקולקטיבי העגמומי והשפוף של לוחמי החטיבה ושל יישובי הדרום בעקבות המפלה.

מיותר לציין כי חברי קיבוץ ניצנים לא סלחו לאבא קובנר על דבריו, וכל הניסיונות לפייס בינו ובין חברי הקיבוץ נכשלו. באקלים הפוליטי המוסרי והצבאי של ימינו קשה להבין את דבריו הקשים, שנכתבו אמנם בדם לבו ומתוך אמונה קנאית בצדקת הדרך, אך כבר אז היו שהסתייגו מהם, ולא רק חברי ניצנים שהוכתמו בכניעה ללא קרב.

חברי לגדוד ואני ביניהם עזבנו את ניצנים לילה או שניים לפני נפילת הקיבוץ. צעדנו מניצנים לבית דרס הסמוך לבאר טוביה, כיום מושב גבעתי, שהוקם על אדמות הכפר הערבי שתושביו נמלטו וגורשו במהלך מלחמת 1948. יצאנו עם רדת החשכה, בשורה עורפית, שרידים אחרונים של הגדוד השביעי. הייתי כה עייף עד כי נרדמתי בהליכה, פשוטו כמשמעו, ואלמלא נתקלתי מדי כמה שניות בקסדה של ההולך לפני יכולתי לעבור את כל הדרך בשינה.

איני זוכר מה חשבתי אז, אם חשבתי בכלל או שמא פעלתי כמצופה ממני. איני זוכר אם הדפים הקרביים אכן רוממו את רוח הגדוד או את רוחי, כך או כך האופק לא נראה, לא היה אופק, רק עוד קרב ועוד קרב ושכנוע עצמי בצדקת הדרך.

איך הגעתי עד הלום

לאחר כיבוש יד מרדכי העריך המטכ"ל, שהיה אז בחיתוליו, כי המצרים, שריכזו כוח גדול באיסדוד, מתכוונים להתקדם לעבר תל אביב, או לכל הפחות לפנות מזרחה כדי לחבור ללגיון הערבי ולהדק את המצור על ירושלים. בעקבות הערכה זו הוטל על חטיבת גבעתי לחסל את הכוח המצרי בסיוע כוח מחטיבת הנגב - הגדוד השביעי שאליו השתייכתי. כהכנה לקראת פלישת צבאות ערב פוצצה חטיבת גבעתי את ג'סר איסדוד בראשית מאי, ומאז הוסב שמו לגשר עד הלום.

הטור המצרי נכנס לעיירה, אך נעצר ליד ג'סר איסדוד המפוצץ. עוד באותו יום (29 במאי) לפנות ערב הופתעו המצרים על ידי תקיפה אווירית של ארבעת מטוסי מסרשמיט, טייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר הישראלי שעצם קיומה נשמר עד אז בסוד. להפצצה מן האוויר היתה השפעה פסיכולוגית, ויש הסבורים כי זו הסיבה שבעטייה עצרו המצרים את התקדמותם. ביוני 1948 תקפו כוחות של חטיבת גבעתי, חטיבת הנגב וגדוד של האצ"ל את ראש הגשר המצרי באיסדוד. קרב זה, שהסתיים למעשה במפלה ובנסיגת כוחותינו, צרוב עמוק בזיכרוני כחוויה כואבת, יותר מכל קרב אחר.

יצאנו לכיוון איסדוד עם לַיל, אני, שהייתי קשר כאמור, נשאתי על גבי מכשיר קשר ששקל לפי הרגשתי מאות קילוגרמים, ותפקידי היה לתווך בין המפקד שלי למפקד הפעולה. בשעת הפעולה לא פחדתי, לא מפני שהייתי אמיץ לב או לוחם גדול, אלא בעיקר מפני שלא הבנתי באיזה מצב חברַי ואני נתונים. את הנסיבות הקשות של הקרב ואת טעמה הצורב של הנסיגה קלטתי זמן רב לאחר מכן. לימים הבנתי שאתה פוחד לפני הקרב או אחרי הקרב, אך אף פעם לא במהלכו.

הלחימה היתה קשה, מסביב נהרגו החברים כמו זבובים - במלחמת 1948 נהרגו כמחצית מבני דורי. הכוח המצרי תקף בטנקים ובמשוריינים כדי לסייע ללוחמים באיסדוד, והלחימה נמשכה עד עלות השחר. בשלב זה הציע שמחה שילוני, מפקד חיות הנגב, ליוסקה ריבקינד, מפקד הפלי"ם, לסגת, אך גם הנסיגה הסתבכה.

אני זוכר את עצמי בנסיגה לניצנים, על גופי מכשיר הקשר הכבד, נמלט מהרודפים אחרי, טובע בים של חול וסובל משפשפת הגונה - מעניין שדווקא הכאב הפרוזאי של השפשפת אינו מש מזיכרוני - ומגיע איכשהו לנקודת המוצא, שהיתה זרועה חורבן והרס.

מותשים וכואבים היה עלינו לשאת את הפצועים. לא היה לנו צל של מושג שהשריון המצרי, שהתקדם לעברנו מאיסדוד, נע במקביל בשני צירים - האחד על הכביש והאחר על דרך העפר שבין המטעים לדיונות - ובכך למעשה איים על נסיגת כוחותינו. וכאילו לא די בכך, נסוגונו מובסים ובּוֹשים לאור יום, חשופים לכל פגיעה, כאשר המצרים רודפים אחרינו ומפעילים נגדנו את העתודה המשוריינת שלהם. הכישלון היה מר, ועד עצם היום הזה חלוקות הדעות לגבי כוונתם של המצרים להגיע לתל אביב, וככל שידיעותי משיגות לא היו כוונות כאלה מעולם.

הטעם המר של הניצחון

היעד המקורי של מבצע יואב, נוסף לשחרור יישובי הנגב, היה כיבוש עזה. התכוננו לפעולה, ואני זוכר אף את מסדר היציאה. זאת היתה הפעם הראשונה שחששתי לחיי. היתה לי תחושת בטן שמהפעולה הזאת אני לא חוזר. הישרדותי עד אז נתפסה בעיני כנס, ולמעשה כשרשרת של נסים. המוות היה בכל מקום ובמאסף היו הפצועים. בעודנו עומדים במסדר, עוקבים בדריכות אחר ההנחיות, הגיעה, לרווחת הכול, הודעת הביטול. יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, בהתייעצות עם דוד בן-גוריון, החליט לוותר על המשימה מפאת קוצר זמן. אלון העריך שיידרשו כשבועיים של לחימה, ומועצת הביטחון של האו"ם דרשה הפסקת אש מיידית. בן-גוריון הצליח אמנם להשיג דחייה של יומיים, אך לא היה בכך די, והיעד השתנה מעזה לבאר שבע. המשימה הוטלה כמובן על חטיבת הנגב, אך בניגוד לקרבות הקודמים שהשתתפתי בהם, כיבוש באר שבע התברר כקל מאוד. ניתן לומר שלא היו קרבות כמעט - אחרי כמה ימי הפצצות מהאוויר החלה הרעשה ארטילרית, ואז יצאה החטיבה לכיוון באר שבע וסיימה את משימת הכיבוש בתוך שעות ספורות.

חלק מהתושבים ברחו בשלב הראשון של הלחימה, ואת האחרים הברחנו, ולמעשה גירשנו, כבר בלילה הראשון. העלינו אותם, משפחות על טפן, על משאיות והעברנו אותם לעזה. ההתארגנות בשטח היתה קלה למדי והתנאים החדשים היו בבחינת מותרות עבורנו. התמקמנו בבתים הנטושים, אותם בתים שאת בעליהם העלינו על משאיות שעות ספורות קודם לכן. שולחן האוכל היה ערוך, נותר עוד אוכל על השולחן, והשמיכות שהתכסינו בהן היו חמות עדיין מגופם של המגורשים. אני מתאר את הדברים כהווייתם, ואיני יכול לומר כעת כי חסתי עליהם אז. צורת החשיבה שעיקרה "או הם או אנחנו" ליוותה אותנו בכל פעם שיצאנו לפעולה. במבט לאחור איני יכול להתכחש לתחושות שליוו אותי כאשר נכנסתי למיטה של אחד מבני המשפחה, הנחתי את ראשי על הכרית שלו, התכסיתי בשמיכתו ונרדמתי משולל דאגות.

כעבור שבוע נערך קונצרט של התזמורת הפילהרמונית בבאר שבע, בבור גדול שאולתר לשם כך, תחת שרביטו של המנצח ליאונרד ברנשטיין. ואם אז, כחייל צמא לקצת תרבות, לא חשתי כך, הרי שהיום, לאחר שישים ושלוש שנים, איני יכול שלא לתאר את האירוע המוזיקלי ההוא כאירוע הזוי, כנהוג לומר בימינו. יש לציין כי הפילהרמונית הקפידה מאז ללוות את צה"ל בתחנות שונות בהיסטוריה. בהתאם לכך הופיעה הפילהרמונית כעשרים שנה לאחר מכן, עם כיבוש ירושלים במלחמת 1967, בהר הצופים. גם על הקונצרט הזה ניצח ליאונרד ברנשטיין.

האם היה זה ניצחון? במושגים צבאיים ודאי שכן. אך האמת הנוקבת היא כי לא עמד לפנינו אויב. בכל הקשור לכיבוש באר שבע אי-אפשר עוד להלל את המיתוס של מעטים מול רבים. לא היה במי להילחם. לישראל היתה עדיפות צבאית הן בכוח אדם והן באמצעי לחימה. באר שבע נכבשה בקלות ועזה נותרה תחת שלטון מצרי עוד שנים רבות לאחר מכן.

הכשרה

חמישה חודשים לאחר כיבוש אום רשרש (אילת של ימינו) במסגרת מבצע עובדה - שמטרתו היתה כיבוש הנגב בטרם ייחתמו הסכמי שביתת הנשק עם ירדן, והסכם רודוס שנחתם לבסוף במרס 1948 והיה סיום רשמי של המלחמה - שוחררנו מצה"ל והלכנו להתיישבות. חברי ואני יועדנו לקיבוץ הראל, שהוקם ב-27 באוקטובר 1948 (כחמישה ימים לאחר כיבוש אילת וסיום המלחמה) על אדמות הכפר הערבי בית ג'יז, שתושביו נאלצו להימלט ממנו במהלך הקרבות. אדמות הכפר הוכרו כנכסי נפקדים ותושביו לא הורשו לחזור אליו.

אחד הסיפורים על אודות בית ג'יז הוא סיפור הוצאתו להורג של עובד חברת החשמל הירושלמית מאיר טוביאנסקי, בגין ריגול לבריטים - מעשה שלא היה ולא נברא. לטוביאנסקי היו אמנם קשרים עם הבריטים, עוד מתקופת שירותו בצבא הבריטי, וככל הידוע הוא העביר להם מסמכים הקשורים באספקת החשמל בירושלים במטרה להשיג מהם מידע חיוני, אך הוא נאשם במסירת מסמכים שחשפו את תעשיית הנשק של ההגנה בירושלים. טוביאנסקי נעצר ונחקר על ידי המודיעין בתל אביב. בין חוקריו היו דוד קרון, בנימין ג'יבלי, איסר בארי ואברהם קדרון, והם הצליחו להוציא ממנו "הודאה". עוד באותו היום הוא הוסע לבניין הנטוש של בית הספר המשותף של בית ג'יז ובית סוסין, ושם באחת הכיתות הועמד למשפט שדה. שופטיו היו אותם אנשי מודיעין שעוד באותו בוקר שימשו כחוקריו, והם מינו את עצמם לעורכי דין ולשופטים, שכן טוביאנסקי לא זכה לייצוג משפטי. בעוד דוד קרון, בנימין ג'יבלי ואברהם קדרון חורצים את גזר דינו, איסר בארי היה עסוק בהקמת כיתת יורים. ששת היורים, שנלקחו מחטיבת הראל, לא הוכנסו בסוד הסיפור וירו בראשו של טוביאנסקי מבלי לדעת במי הם יורים ובמה הוא מואשם. פניו הופנו אל הקיר, ידיו היו כפותות ועיניו היו קשורות. הבניין הנטוש ניצב עדיין בפאתי קיבוץ הראל כגלעד לזכרו. כשנה לאחר הוצאתו להורג כתב בן-גוריון לאלמנתו של טוביאנסקי כי אף שבעלה הוצא להורג הרי שהיה חף מפשע וכי מדובר בטעות טרגית. במשפט שנערך אז מחדש זוכה טוביאנסקי מכל אשמה ואף הוענקה לו דרגת סרן.

כאמור, חברי ואני הגענו להראל באוקטובר באותה שנה, ארבעה חודשים בלבד לאחר הוצאתו להורג של טוביאנסקי. ריחו של אבק השרפה עוד נישא באוויר, אך איש לא הסגיר את העוול הנורא שנעשה בתחומי הראל אלא לאחר שבן-גוריון הכריז על זיכויו המוחלט של טביאנסקי.

הראל ממוקמת בשטח הררי ועיקר עבודתנו באותם הימים היה סיקול אבנים והכשרת הקרקע לבניית הצריפים למגורים. העבודה היתה קשה, סיזיפית במידה רבה, אך היותנו חבורה מגובשת של צעירים וצעירות, רווקים על פי רוב, והיכרותנו רבת השנים מבית הספר ומתנועת הנוער - על רקע הכרזת המדינה וסיום המלחמה - סייעו לנו להתגבר על קשיי היומיום כמו גם להחליט לגבי המשך דרכנו בעולם. היינו צעירים עדיין אך שבעי קרבות, והתמימות, כך הבנו, נטשה אותנו זה מכבר. בין החברים החלו שיחות על נטישת הדרך והועלו ספקות רבים. היינו מקורבים למשה סנה, שפרש ממפ"ם והקים את מפלגת השמאל הסוציאליסטי שחבְרה בהמשך למק"י. היינו בני בית בביתו, ובניצוחו שאלנו את השאלות הגדולות של הקיום וגם את השאלות הקטנות שהטרידו אותנו באותם ימים. כשלעצמי פיתחתי געגועים עזים לתל אביב, לחיי התרבות שלה, למקום שהיה ונשאר ביתי.

סוד ילדות

אל התיאטרון נמשכתי בילדותי אולי אף יותר מאשר אל הקריאה, וחסכתי את דמי הכיס שקיבלתי, פרוטה לפרוטה, כדי שאוכל מדי פעם לרכוש לעצמי כרטיס להצגה חדשה שעלתה על הבמה. אך עד מהרה התחבבתי על סדרני התיאטרון, והם הרשו לי להתגנב פנימה ולצפות בחזרה הכללית חינם אין כסף. שיננתי את המחזות שצפיתי בהם, עד היום אני מסוגל לדקלם מערכות שלמות ממחזות שונים, וחלומי הגדול היה להיות שחקן ביום מן הימים, חלום שנאלצתי לשמור בסוד בעיקר מפני הורי, שאיחלו לי "עבודה של ממש".

לא רחוק מביתנו עמד אולם "אוהל", שהיה לי מחוז חפץ במשך ילדותי. זכורה לי היטב ההצגה הסאטירית "החייל האמיץ שוויק" (1936), שצפיתי בה עשרות פעמים מאז, בכיכובו האלמותי של מאיר מרגלית. הייתי אז בן שבע, ואיני בטוח שהבנתי את המסר, ובמילים מפורשות - לא הבנתי אז את המסר - אבל לצחוק היטב, צחקתי. בנוסף להצגות הרבות שראיתי באולם זה אהבתי לצפות במלבישות של התיאטרון, שהיו מאווררות, עם בוקר, את התלבושות מההצגה של אמש. הייתי עורך לעצמי חידונים שכללו שאלות כמו: מאיזה מחזה לקוחה התלבושת, מיהו השחקן שגילם את התפקיד, מה חלקו בהצגה ומהן השורות שהיה עליו לשנן לקראת עלותו על הבמה. עוד לא ידעתי אז שחלומי להיות שחקן עומד להתגשם.

עוד בהיותי בהראל יצרתי קשר עם גיורא מנור, ששימש כעוזר במאי בתיאטרון הקאמרי, שהיה אז בן שלוש שנים בלבד, והַחלטתי להצטרף לשורת השחקנים של הקאמרי היתה בעידודו הצמוד. הקיבוץ הארצי תמך בפעילות אמנותית וביצירה והיה אף אחראי להפקתם של אירועי תרבות גדולים, בעיקר בתחומי המחול והמוזיקה. כך שפנייתי אל מזכירות הקיבוץ בבקשה להצטרף לקאמרי כשחקן מתלמד לא נפלה על אוזניים ערלות. בתי ספר למשחק לא היו קיימים אז באופן המוכר לנו כיום, קל וחומר מגמות לאמנות בבתי הספר היסודי והתיכון. לתיאטרון הבימה היה אמנם סטודיו למשחק בשיטת סטניסלבסקי כמובן, אך הקאמרי - שנולד מתוך מחאה לרפרטואר המחזות, לסגנון המשחק (לי שטרסברג) ולשחקנים של הבימה ושל האוהל - שקד בעיקר על פיתוח דרכו האמנותית ולא התמסר עדיין להכשרת שחקנים. בהקשר זה, ברצוני לציין שבילדותי חשבתי לתומי שכדי להיות שחקן נדרש לדבר במבטא רוסי, בדומה לשחקנים הגדולים של הבימה ושל האוהל.

למחרת הבכורה הראשונה בתיאטרון הקאמרי (1945), כתבה המשוררת ומבקרת התיאטרון לאה גולדברג בעיתון "דבר": "על במה קטנה, אנשים מעטים... מדברים עברית בדיקציה צלולה ובשטף, ומיד אתה חש עצמך באווירה של טוב-טעם ושל רצון טוב בהצגה המשמשת, כנראה, פתיחת יסוד לתיאטרון קאמרי חדש." יוסף מילוא, שייסד למעשה את התיאטרון בהצגת מערכונים שהועלתה במרתף "קולנוע מוגרבי", כשלוש שנים לפני ייסודו הרשמי של התיאטרון, אמר אז: "זו הפעם הראשונה, לאחר תקופת התפתחות ארוכה והרת מאורעות בחיי התיאטרון בארצנו, שתיאטרון חדש נוצר על ידי שחקנים צעירים. טרם מצאנו את הסגנון המיוחד שלנו, הסגנון אשר יהיה אופייני לאיש העברי החדש, לאופיו, למזגו, לרמתו ולארצו."

הקאמרי שילם למתלמדים 15 לירות לחודש, הכול סודר למעשה, וכל מה שנדרש ממני הוא להתייצב מול הורי, לחשוף את סודי הגדול ולהכריז על שאיפתי להיות שחקן. אני חושב שלקראת "תפקיד" זה התכוננתי יותר מאשר לקראת כל תפקידַי בהמשך. שוב ושוב חזרתי על המשפטים הנחרצים שתכננתי לומר, וניסיתי לדמות את הדיאלוג הצפוי לי עמם - משחק זה לא מקצוע. תראה את השחקנים-שתיינים היושבים בכסית עד אמצע הלילה, בלי חיים, בלי משפחה ובעיקר בלי פרנסה. אך הורי, גם אם בלי התלהבות, קיבלו את החלטתי והסכימו - מה שהיה חשוב לא פחות - לבקשתי לשוב לגור בביתם לכל הפחות למשך שנה אחת.

יוסף מילוא הביא איתו רוח חדשה לתיאטרון, והביא גם מבחר גדול של מחזות אמריקניים שעלו לראשונה על הבמות בישראל. בימי הראשונים שימשתי כעוזר במאי, תפקיד שנחשב בעיני אז לזכות גדולה, ולמדתי תוך כדי עשייה את קסם התיאטרון. בהמשך התחלתי לשחק. הופעתי הראשונה על הבמה היתה לצדו של מנחם גולן בהצגה "רק אתמול נולדה" מאת גרסון קנין. כספר במחזה הוטל עלי לגלח את יוסי ידין בתפקיד הארי ברוק, סוחר הגרוטאות גס הרוח, ואילו על מנחם גולן הוטל לצחצח את נעליו. ההמשך לא היה מפואר יותר אך הוא כלל כמה שורות. כך למשל בהצגה "על עכברים ואנשים" מאת ג'ון סטיינבק היו לי כעשרה משפטים, ועד היום אני מחשיב את תפקידי זה כפסגת הקריירה שלי כשחקן. אך כל זאת לא הפריע לי לדבוק בתיאטרון ובאורח החיים הנלווה אליו. נשמתי תיאטרון מבוקר עד ערב. קראתי מחזות, שימשתי בתפקידים שונים מאחורי הקלעים ולא פחות חשוב, ישבתי עם השחקנים הגדולים בכסית לשיחות שתייה ארוכות עד השעות הקטנות של הלילה.

הגשמתי חלום.

הגירוש

במהלך השנה שעשיתי בתיאטרון הקאמרי, כ"שליח" קיבוץ הראל כמובן, חברי במשק המשיכו להתבשל עם הרעיונות ה"חתרניים" שספגנו בבית מדרשו של משה סנה. באידיאולוגיה של השומר הצעיר התפתח אז מושג מרכזי - קולקטיביות רעיונית - מעין תפיסה רעיונית-חברתית שצמחה בשנות העשרים ושמטרתה היתה להפרות את השיח כדי שבסופו של דבר תושג אחדות רעיונית, אם לא בפועל אז לכל הפחות בכוח. הקולקטיביות הרעיונית נגעה לכל תחומי החיים והעשייה, בכלל זה תרבות, פוליטיקה, חינוך, כלכלה וערבות הדדית. רעיון זה התחזק מאוד בשנות הארבעים, בעקבות נטיית השומר הצעיר לעבר התורה המרקסיסטית, אולם לא היה זה קומוניזם של ממש, שכן להבדיל מהקומוניזם, שבו המיעוט הכריע לטובת הרוב, ההחלטות בשומר הצעיר התקבלו בקבוצה בדרכים דמוקרטיות.

כדרכם של צעירים חושבים, חברי ואני הוקסמנו אז מהמרקסיזם ובעיקר מן האפשרות לנסח לעצמנו חברה חדשה וצודקת יותר. מובן מאליו שכל המחשבות על צדק התייחסו לתושביה היהודים של המדינה תוך התעלמות מוחלטת מן העוול שנעשה לערביי הארץ. היינו צעירים, חדורי התלהבות ושטופי מוח, וסתירות ממין זה לא צרמו לנו. אך אליה וקוץ בה, שכן הקולקטיביות הרעיונית, רחבה ופתוחה לדיון ככל שתהיה, מסתיימת באבחה אחת לאחר שההחלטה התקבלה. דהיינו, כל עוד הדיון נמשך אפשר להביע דעה, אך לאחר שההחלטה התקבלה על החברים לקבל את דין הקבוצה.

חברי ואני, שנסחפנו מן הסתם והלכנו שבי אחרי הרעיונות הגדולים והיפים של המרקסיזם, הואשמנו יום בהיר אחד בקומוניזם, ועד מהרה הבנו גם שאנחנו לא היחידים. לאחר שהתנועה גיבשה את עמדתה הרשמית, הרוב החל לרדוף את המיעוט, שביקש להגן על עמדתו, ובמקרים רבים אותו מיעוט אף גורש מהתנועה. כך קרה גם לחברי ולי. גורשנו מקיבוץ הראל בבושת פנים. זאת היתה פרשה מבישה ומכוערת, וכמו במקרים רבים אחרים גם כאן הטובים ביותר הם אלה שנזרקו, ביניהם הפסל דני קרוון, הבמאי, המפיק ומנהל התיאטרון יעקב אגמון והצייר דן קידר זיכרונו לברכה.

שחקן אני כבר לא אהיה

נדרשו לי כארבע שנים להבין שעתידי אינו במשחק. לא קל לוותר על חלום, ובכל פעם שהוצע לי תפקיד שכנעתי את עצמי שהוא טוב יותר מקודמו וכי בפעם הבאה הוא יהיה טוב עוד יותר. ואכן, אחרי שגילמתי "שוטר ג'" ו"שוטר ב'" הוצע לי סוף-סוף לגלם "שוטר א'". מטבע הדברים שאפתי ליותר, אך בה בעת הבנתי שאני חסר כישרון למעשה, או אם לעשות עמדי חסד, שאיני מוכשר מספיק. במבט לאחור אני מבין שהתמודדתי מול ענקים. באותם ימים שיחקו בקאמרי חנה מרון, אברהם בן יוסף, אורנה פורת, בתיה לנצט, יוסף ידין ועוד רבים אחרים גדולים וטובים, שחקנים מבטן ומלידה, שהוכיחו את האמון שניתן בהם.

התמזל מזלי ובהיותי שחקן צעיר הזדמן לי לשחק בתסכיתי רדיו ולגלם תפקידים בשיחות רדיו מבוימות שהיו אז חלק מלוח המשדרים. כך גיליתי כי התברכתי בקול רדיופוני, כישרון הכרחי שסלל את דרכי לקול ישראל. מובן מאליו כי העברית הטובה והמדויקת שרכשתי לעצמי בעמל קריאה, ומיומנותי כשחקן, בכלל זה דיקציה נכונה, איכויות דרמטיות וכדומה, היו לי לעזר רב.

הרדיו היה כמובן קול ישראל, רדיו ממשלתי לכל דבר ומובן. המרכז היה אמנם בירושלים, משם שידרו את החדשות, אך אני סונפתי תחילה לתחנה בתל אביב, שעסקה בעיקר בהפקת תוכניות דרמטיות ומוזיקליות. עתיד חדש נפתח בפני, עתיד שלא יכולתי לדמיין לעצמי בעודי ילד. עוד לא ידעתי שמעתה ואילך יד המקרה היא שתנווט את חיי.