בקסטרום 1: הרצח של לינדה

השכנה היא שמצאה את לינדה, ובהתחשב בנסיבות בהחלט היה עדיף כך מאשר שאמה תמצא אותה. כך גם לא איבדו השוטרים זמן יקר. אמה תכננה לחזור מבית הנופש שלה רק ביום ראשון בערב, והיא ובתה היו היחידות שגרו בדירה. מוטב מוקדם מאשר מאוחר, חשבו השוטרים, בייחוד בכל הקשור לחקירת רצח.

הקריאה הגיעה למרכזייה האזורית של משטרת וֶקְשֶׁה בשעה שמונה וחמש דקות בבוקר, וניידת משטרה שהיתה באזור הגיבה. שלוש דקות מאוחר יותר הם כבר דיווחו בחזרה. הם היו בזירת האירוע. האישה שהזעיקה את המשטרה ישבה בבטחה במושב האחורי של הניידת, והם עמדו להיכנס לבניין כדי לבדוק את המצב.

הקצין התורן ענה לטלפון. שני הגברים הצעירים שנענו לקריאה כבר הספיקו לרכוש לעצמם שם במשטרת וֶקְשֶׁה. למרבה הצער, היה זה שם רע, ומכיוון שגילו של הקצין התורן היה כפול מגילם, מכיוון שהיה לו ניסיון של שלושים שנה במשטרה, ומכיוון שחשב שכבר בילה יותר מדי זמן שקוע עד צוואר בחרא של איילים, האינסטינקט הראשון שלו היה לשלוח תגבורת; אבל בעוד הוא שוקל זאת, הם כבר חזרו אליו ודיווחו, לאחר שמונה דקות בלבד, למכשיר הטלפון הנייד שלו כדי למנוע אפשרות שמישהו יאזין לשיחה וישמע את דבריהם. השעה היתה כעת שמונה ורבע.

למרבה הפלא, הפעם, על אף גילם הצעיר, ניסיונם המועט והשם הרע שרכשו לעצמם, הם עשו הכול כמו שצריך. הם פעלו לפי המצופה, ואחד מהם אף הגדיל לעשות, ועל כך קיבל כוכב זהב קטן בתיק השירות שלו. מקרה חסר תקדים בהיסטוריה של משטרת וֶקְשֶׁה.

בחדר השינה של הדירה נמצאה אישה ללא רוח חיים. הכול הצביע על כך שנרצחה, ושהרצח אירע רק שעות ספורות קודם לכן. לא היה כל זכר לרוצח, מלבד חלון חדר השינה הפתוח בחלקו האחורי של הבניין, שלפחות נתן רמז כלשהו לאופן שבו הוא עזב את זירת הפשע.

למרבה הצער, היתה בעיה. השוטר הצעיר שדיבר עם הקצין התורן היה משוכנע שהכיר את הקורבן. ואם היא היתה מי שחשב שהיתה, אז הקצין התורן פגש אותה בהזדמנויות רבות במהלך הקיץ, והאחרונה שבהן היתה אתמול.

"לא טוב, לא טוב," מלמל הקצין התורן, ככל הנראה בעיקר לעצמו. ואז שלף את הרשימה שמזכירה לו מה עליו לעשות אם הגרוע ביותר קורה לו בעבודה. דף מנוילן בגודל A4 ובו עשרה דברים שעליו לזכור וכותרת מעוררת מחשבה: "במקרה של בלגן רציני בעבודה". הוא שמר את הדף מתחת למשטח העור שעל שולחנו, וחלפו קרוב לארבע שנים מאז הפעם האחרונה שהיתה לו סיבה לשלוף אותו.

"אוקיי, חברים," אמר הקצין התורן, "זה מה שאנחנו הולכים לעשות..."

לאחר מכן הוא עשה את כל מה שהיה אפשר לצפות ממנו; אבל לא יותר מכך, שכן התרגשות מהסוג הזה מאוד לא רצויה בגילו.

הניידת, שהגיעה ראשונה לזירת הפשע, היתה של שני קציני משטרה צעירים מוֶוקְשֶׁה. האחד היה המפקח, גוסטב פוֹן אֶסֶן בן השלושים, הידוע במשטרה בכינויו "הרוזן" בשל שם משפחתו, אף שתמיד הקפיד לציין שהוא למעשה רק "ברון רגיל לחלוטין". השוטר השני במכונית היה צעיר ממנו בארבע שנים: השוטר פטריק אדולפסון, הידוע בכינוי "אדולף" מסיבות, שלמרבה הצער, אינן מוגבלות רק לשם משפחתו.

כאשר נענו לקריאה הם היו במרחק כשני קילומטרים מהכתובת המדווחת, בדרכם חזרה לתחנת המשטרה. מכיוון שהתנועה היתה דלילה ביותר בשעה זו של הבוקר, עשה אדולף פניית פרסה, לחץ על דוושת הגז ונסע חזרה בדרך המהירה ביותר ללא הפעלת הסירנה, ואילו הרוזן בחן כל תנועה חשודה בכיוון ההפוך.

בצירופם יחד הם יצרו שוטר שוודי משובח במשקל מאתיים קילו כמעט. כל גופם היה שרירים ועצמות, חושיהם מחודדים, והיכולות המוטוריות שלהם במצב מעולה. כיחידה אחת הם היו החלום של כל אזרח מבועת המתקשר לדווח על שלושה בריונים זרים המנסים לפרוץ את דלת ביתו.

כאשר עצרו מול הבניין ברחוב פֶּר לָגֶרְקְוִויסְט, שבו בוצע כפי הנראה הפשע האמור, יצאה לקראתם בריצה אישה נסערת בגיל העמידה. היא נופפה בידיה ודיברה בשטף לא מובן, ואדולף, שהיה הראשון לצאת מהמכונית, כרך את זרועו סביבה בעדינות, הוביל אותה למושב האחורי והרגיע אותה ש"הכול בסדר עכשיו". ובעוד הרוזן התמקם בחלקו האחורי של הבניין עם נשק דרוך, למקרה שהפושע נמצא עדיין בזירת הפשע ומתכנן לברוח משם, בדק אדולף במהרה את הכניסה לבניין ונכנס לדירה בקלות - דלת הכניסה היתה פתוחה לרווחה.

זה היה השלב שבו זכה בכוכב הזהב שלו, שעה שביצע, בפעם הראשונה, את כל הפעולות שלמד לבצע בבית־הספר לשוטרים בשטוקהולם. הוא עבר ובדק את הדירה באקדח שלוף, פסע לאורך הקירות כדי שלא לחבל בעבודתם של עמיתיו מצוות הזיהוי הפלילי, וכדי שלא לשמש מטרה נוחה לפושע במקרה שהוא עדיין בזירה ומשוגע מספיק כדי לנסות לירות בשוטר. אבל האדם היחיד בזירה היה הקורבן. היא היתה שכובה על המיטה בחדר השינה ללא ניע, מתחת לסדין מוכתם בדם שכיסה את ראשה, את פלג גופה העליון ואת מחצית ירכיה.

אדולף הודיע לרוזן דרך חלון חדר השינה הפתוח שהשטח פנוי ושהוא יכול לבדוק את חדר המדרגות, ואז השיב את אקדחו לנרתיק ושלף את המצלמה הדיגיטלית הקטנה שהיתה תחובה תחת בית השחי השמאלי שלו. לאחר מכן צילם במהירות שלוש תמונות שונות של הגוף המכוסה בסדין, והזיז בזהירות את הסדין כדי לבדוק אם היא עדיין חיה.

באמצעות אצבעו הימנית הצליח לאתר את העורק הראשי שלה, אף שהיה זה מיותר לחלוטין בהתחשב בלולאה סביב צווארה ובמבט בעיניה. לאחר מכן נגע בעדינות בלחייה וברקות שלה. בניגוד למגען של הנשים החיות שבהן נגע בצורה דומה, היה עורה נוקשה ודומם תחת אצבעותיו.

'היא נראית כאילו מתה לפני זמן רב, אפילו אם זה קרה רק לפני זמן קצר,' חשב.

אבל הוא גם זיהה אותה. לא רק כמישהי שראה בעבר, אלא כמישהי שהכיר, מישהי שדיבר אתה ואחר כך פנטז עליה. מוזר מכול, אף שלא היתה לו כל כוונה לספר על כך למישהו אי פעם, הוא מעולם לא הרגיש כה נוכח כפי שהרגיש באותו רגע, נוכח לגמרי, ובה־בעת כאילו הוא עומד מחוץ למתרחש וצופה בעצמו, כאילו היה זה לגמרי לא קשור אליו, ואף פחות מכך לאישה ששכבה ללא רוח חיים במיטתה, אף שכמה שעות מוקדם יותר היתה כנראה חיה ממש כמוהו.