בקשה יקרה
לי וילקינסון
₪ 29.00
תקציר
אלה סמית’ המומה כאשר מיליונר עוצר נשימה מציע לה חוזה רווחי שלא תוכל להרשות לעצמה לדוחות. יש רק תנאי אחד: היא חייבת לעבור להתגורר באחוזה שלו עד שהפרויקט יסתיים. אבל האם פרוש הדבר שתהיה נתונה למרותו?
רוברט קרינגטון זקוק לאלה, כדי שתחשוף את סודות עברו, אבל הוא מגלה שהוא חושק בה – גם אם היא מחוץ לתחום! רוברט לא מבקש לעצמו פילגשו – אך האם תסכים אלה ליותר מכך?
ספרי רומנטיקה, ספרים לקינדל Kindle
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: שלגי
ספרי רומנטיקה, ספרים לקינדל Kindle
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: שלגי
פרק ראשון
הבריח נסוג ודייב בנסון נכנס לחדר המלתחה החשוך והעמוס הצמוד למשרד, סוגר מאחוריו את הדלת בזהירות.
אחרי שיחת הטלפון הבלתי צפויה ההיא בצהרים הוסכם שהוא, עם הצוות הטכני שלו, יטפלו באורח החשוב בכוח.
אלינור הרימה את עיניה מהתה שביקש ממנה להכין, עיניה האפורות הצלולות מלאות תקווה.
דייב ענה על השאלה שלא ביטאה. "כן, זה באמת רוברט קרינגטון, והצעת העבודה היא מסוג הדברים שקיווינו להם..."
למרות שדיבר בצורה מעודדת, התחוור לה שהוא לא נראה מרוצה כלל.
"נראה שנמאס לקרינגטון לעבוד ולחיות בלונדון, והוא רוצה להתחיל לנהל את העסק מהבית. יש לו כמה בתי אחוזה או בתים אחרים ליד ליטל-מלדון, והוא רוצה להקים משרד ורשת תקשורת עם ציוד חדשני."
"נשמע נפלא," קראה.
"זה יהיה אם אצליח לקבל את החוזה, אבל הוא אדם מגושם..." היתה טרדה בקולו של דייב ופניו הנאים התעוותו בזעף.
"למרות שהוא ודאי יודע שאנחנו חברה קטנה, הוא כל הזמן שואל על היכולות שלנו ועל זמני הנסיעה בהם כל העסק הזה כרוך. אמרתי לו שנסתדר, אבל עד כה לא הצלחתי לשכנע אותו."
דייב מזג לעצמו ספל תה בזמן שהיא התבוננה בו, מנסה להסתיר את חרדתה. הוא התיישב על הכסא היחיד שהיה שם, הושיט יד לעוגיה וטבל אותה בתה.
דרך החלון המלוכלך והקטן אלינור שמעה את נהמת התנועה החולפת בדרך אדג'וור, וקרוב יותר דלתות משאיות נפתחות בזמן שסחורות נפרקות לתוך החנויות בקומת הקרקע של הבניין שלהם.
דייב המשיך לשבת והיא שאלה, "אתה לא צריך לחזור?"
"הוא מדבר בסלולרי שלו. כאשר הטלפון צלצל, החזיר היהיר הרים גבה ושאל, 'יפריע לך?' כאילו שאני איזה שליח במשרד."
"כאשר תחזור, תיזהר בבקשה," הפצירה. "אל תחצין את הרגשות שלך כלפיו."
"אני חושב שהוא כבר יודע מה אני מרגיש כלפיו," הודה דייב. "התחלנו ברגל שמאל. אולי את תצליחי להסתדר אתו.
"התקשורת מתארת אותו כאדם קפוץ שפתיים בכל הנוגע לחייו הפרטיים, אבל בציבור, לפחות, נראה שהוא אוהב נשים, אז אולי לאשה יש יותר סיכויים אצלו."
ביודעה שאסור שהעסקה תהיה תלויה על מין, ומייחלת, באופן מוזר, שהיה אומר יפהפיה – אבל ביודעה היטב שמילת התואר הזו לא מתאימה לה – אלינור הסכימה, "אני אעשה כמיטב יכולתי. למרות שאני זוכרת שקראתי כתבה עליו בפייננשל טיימס שאמרה שהוא ידוע כאגוז קשה."
"טוב, אם לא נצליח לפצח אותו, אז אנחנו בצרות גדולות." דייב הריץ יד על שערו השחור הגלי. "נס שאדם כקרינגטון בכלל הגיע אלינו, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד את ההזדמנות הזו, אז תבטיחי לו כל מה שהוא רוצה."
"אני לא מוצאת הגיון בלהבטיח משהו שלא נוכל לבצע," התנגדה באי-נוחות.
"אלה, לעזאזל, אל תהיי לי כזו מוסרית. עד שהוא יגלה אם אנחנו מסוגלים או לא מסוגלים לבצע, אנחנו כבר נהיה שקועים עמוק בעבודה. הוא ייאלץ להתפשר."
"הקלף החזק שלנו, אולי היחיד, הוא שהוא רוצה שהעבודה תיעשה מייד ובמהירות האפשרית. החברות הגדולות כבר עמוסות עבודה, מה שמיתרגם להמתנה. תגידי לו שהעבודה הבאה המתוכננת שלנו נדחתה עד להודעה חדשה..."
לא היתה עבודה כזו. למרות כל מאמציהם, ספר ההזמנות שלהם נותר ריק.
"ותדגישי את העובדה שאנחנו יכולים להתחיל ברגע שהוא יחליט. ביום שני, אם זה מתאים לו. למרות שנזדקק למקדמת מזומנים רצינית לפני שנוכל להזמין ציוד."
"אבל גרינליס – "
"גרינליס לא תיתן לנו כלום בלי שנשלם להם את החובות שלנו."
"הם קיבלו את הכסף. שילמנו להם ברגע שנכנס הכסף מהעבודה הקודמת."
כאשר הבעתו של דייב לא התבהרה, היא התעקשה, "אני שלחתי את ההמחאה בעצמי בתחילת השבוע."
"היא חזרה," אמר בקול שטוח. "קיבלתי מהם אי-מייל קשה הבוקר, וטלפון קשה עוד יותר מהבנק."
"זו חייבת להיות טעות," מחתה.
"זו לא טעות."
היא נענעה בראשה בחוסר אמון. "אני בטוחה שהיה בחשבון הבנק שלנו מספיק כסף כדי לכסות את החוב."
"כנראה שלא." העיניים החומות שלו היו קשות. "כאשר הלכתי לאסוף את חבילת התוכנה ההיא, ברטנס התעקשו לקבל תשלום על המקום. אחרי שכתבתי להם המחאה, לא נשאר כסף בחשבון."
"לא ידעתי שהמצב כל-כך קשה," אמרה ברעד. "למה לא סיפרת לי?"
"העדפתי לא להדאיג אותך."
"היית צריך לספר לי. התפקיד שלי הוא לשלם את החשבונות. אם הייתי יודעת, אז במקום לשלוח לגרינליס המחאה ללא כיסוי, הייתי נוסעת להיפגש אתם ומבקשת ארכה. זה היה חוסך לנו את המבוכה של – "
דייב לבש הבעה מכוערת והתיז, "במקום לעמוד כאן ולהתווכח, אולי תוכלי לצאת לשם ולעשות מה שאת יודעת לעשות? ואל תשכחי שקרינגטון הוא התקווה האחרונה שלנו, אז תציעי לו כל מה שהוא רוצה. אנחנו זקוקים לעבודה הזו כדי שנוכל להישאר בעסקים."
הקור הבטוח בקולו הפחיד אותה עד מוות. היא ידעה מיד שאם יאבדו את העסק, היא תיאבד את דייב.
בלי הבטחה למחר טוב יותר, לא היה לה מה להציע לו. לא היה לה משהו מרגש להעניק לו. עתידה יהיה אפור וקודר, וריק, כמו העבר.
איכשהו, היא חייבת לשכנע את רוברט קרינגטון לתת להם את העבודה הזו.
היא התנשמה עמוקות והציצה במראה המרובבת כדי לבדוק את הופעתה. מה שראתה לא רומם את רוחה. בחליפה אפורה פשוטה, היא היתה רזה עד כחושה, ופניה בעלי צורת הלב נראו חיוורים ומתוחים באפלולית.
תלתל מרדן של שיער בצבע הצובל נמלט מהפקעת המסודרת שעל עורפה. היא החזירה אותו למקומו, הרימה את כתפיה, הרימה את המגש, שאותו ערכה בקפידה, והלכה למשרד.
גבר עמד ליד החלון, גבו אל החדר, משקיף אל הרחוב שהיה ארבע קומות למטה, רואה את צמיגי המכוניות משאירים חותם על הכביש הרטוב והשחור.
גבוה ובנוי היטב, עם כתפיים רחבות וידיים שנחו לצדי גופו, רגוע אבל ערני, שערו הקצר והעבות, בצבע התירס, נגע בעורפו.
הוא הסתובב, בלי למהר, והדבר הראשון בו הבחינה היה שגבותיו וריסיו היו בגוון כהה יותר משערו.
על פי הערתו המבטלת של דייב, שאמר "נראה שהוא אוהב נשים", היא דמיינה גבר בשנות החמישים, נאה בצורה כבדה ומוגזמת; טיפוס רהבתן עם קסם מותנה.
הוא לא היה כזה בכלל, ואיכשהו הופעתו החיצונית בלבלה אותה לגמרי. רוברט קרינגטון היה צעיר למדי, בתחילת שנות השלושים שלו, ניחשה, רזה וחזק למראה, לבוש בחליפת עסקים אפורה ועניבה כחולה חלקה.
פניו קשי העצמות היו שזופים וקשוחים, וכלל לא נאים, ואם היה לו קסם בכלל, הרי שהוא הסתיר אותו עמוק בפנים.
היא המשיכה לעמוד ולבהות בו, והוא הרים גבה אחת.
צבע שטף את לחייה ובהרגישה כסילה גמורה, היא הניחה את המגש על השולחן ברעש גדול וניגשה לברכו.
מקרוב דומה שהתנשא מעל המטר שבעים שלה, והיא שיערה שגובהו עולה על מטר ושמונים.
"מר קרינגטון... אני אלינור סמית'."
הוא אחז בידה בצורה קלילה ונחרצת והיא הביטה הישר לתוך העיניים המוקפות ריסים עבותים, עיניים בצבע ירוק, ארד, מנומרות זהב. עיני זאב.
היא לא הצליחה להסיט את עיניה, מרגישה לכודה.
"סמית' ובנסון?" קולו היה עמוק ומושך, והשאלה שלו שברה את הכישוף.
"כ-כן," גמגמה.
הוא הציץ במגש התה ואמר באירוניה דקה, "אז את ממלאת את מקום הפקידה?"
אלינור התעשתה במאמץ גדול ואמרה בצינה, "לרוע המזל, כרגע חסרים לנו עובדים."
היא משכה את ידה ממנו ונסוגה בהבעה מכובדת בזמן שהוא הביט בה בציניות.
היא ניגשה להתיישב על כסא העור הגדול מאחורי השולחן בניסיון להתעשת ואמרה בנימוס, "מר קרינגטון, שב בבקשה."
הוא חצה את החדר והתיישב על כסא מסתובב קטן מולה.
כסאות אינם קובעים מיהו הבוס, כפי ששניהם ידעו את זה.
היא הושיטה את ידה אל קנקן התה ושאלה, "חלב וסוכר?"
פניו הקשים היו משועשעים-משהו, כאילו הוא משחק איזה משחק, כאשר ענה, "קצת חלב, בלי סוכר." הוא הוסיף באופן לא צפוי, "אני מספיק מתוק גם ככה."
לא שמתי לב.
אלוהים, האם אמרה את זה בקול?
בין אם כן ובין אם לא, הוא ידע, היא ראתה את זה בעיניו.
היא מזגה תה לאחד מספלי החרסינה בידיים לא יציבות ומסרה לו אותו.
הוא הושיט יד והיא עזבה מהר מדי והספל נטה הצדה ותה ניתז אל הצלחת ומכנסיו.
בעודה מתבוננת בו, קפואה באימה, הוא הניח את הספל מידו בתנועה נינוחה, הוציא מכיסו ממחטה צחורה וניגב את הרטיבות.
כאשר לדייב נשפך תה על המכנסיים, הוא זינק על רגליו וקילל בלי הרף.
התגובה של הגבר הזה היתה מאופקת באופן מפחיד עד שכמעט היתה מעדיפה קללות.
"אני... אני נורא מצטערת," התנצלה. "אני מקווה שלא נכווית!"
"לא בשום מקום חיוני," אמר ביבושת, קיפל את הממחטה וזרק אותה לתוך סל האשפה הקרוב.
נואשת להציל את המצב, היא אמרה, "תן לי למזוג לך תה חדש."
הוא נענע בראשו. "תקראי לי פחדן, אבל אני חושב שלא אסתכן בזה שוב."
הוא ראה את הצבע העולה בלחייה והוסיף בצורה חידתית, "בכל מקרה, הספל עדיין כמעט מלא. קצת תה יכול לעשות את העבודה."
לא היה צל של ספק במוחה שהוא נהנה מהמבוכה שהוא זורע בתוכה. דייב צדק, רוברט קרינגטון היה חזיר.
אבל אסור לה להציג את סלידתה ממנו. בגלל טפשותה, היא כבר גרמה נזק גדול מאוד. "אני מצטערת," אמרה שוב.
הוא נופף בידו. "זה לא משנה." ואז הביט בספל הריק שעל המגש והציע חלקות, "אני מקווה שאת מתכוונת לשתות אתי."
"אני – "
"אחרת אני אתחיל לתהות אם אינך באמת הפקידה הממלאת את מקום הבוס."
מודעת היטב לכך שעשתה בלגן גדול יותר מכפי שהיתה עושה פקידה המכבדת את עצמה, היא הצליחה לחייך ומזגה לעצמה תה.
"לחיים." הוא הרים את הכוס ושתה.
היא חרקה שיניים, יודעת שהוא צוחק ממנה, לגמה מהתה שלא רצתה ונרעדה כאשר נזכרה בכוסות של נוזל אפור ופושר שנקראו תה.
מאז שנאה תה.
"סתם מתוך עניין," אמר, "כמה עובדים יש לכם? לא הצלחתי לקבל מבנסון תשובה."
"טוב, אני בטוחה שהוא הסביר שאנחנו חברה מאוד קטנה ו – "
"כמה?"
"שניים."
"אני מבין."
היא אמרה נחרצות, "זה כל מה שנדרש, למעשה. למרות שזה תלוי בסוג העבודה הנדרשת ובאיזו מהירות יש להשלים אותה. אם נזדקק לעובדים נוספים – נגרים, חשמלאים, בנאים – נוכל להעסיק אותם על בסיס זמני."
זו היתה התוכנית, למרות שהדבר עוד לא נעשה נחוץ.
"העבודה שלך, לדוגמא... אני מבינה שאתה רוצה שהיא תושלם ללא דיחוי, אז – "
"מה קרה לבנסון? האם עלי להבין שהוא השתפן?"
כועסת על שקטע את התשובה שלה, היא ענתה בקול מדוד ככל האפשר, "היתה לו פגישה."
"סביר להניח שהוא נבהל," הטעים רוברט קרינגטון. "אז הוא החליט לשלוח יפהפיה במקומו כדי לרכך אותי?"
המומה בגלל העקיצה, היא מיהרה להגיב, "אני אולי לא יפהפיה, אבל אני שותפה בכירה. אף-אחד לא שולח אותי לעשות שום-דבר."
"יופי לך!" הגיב.
הוא קם על רגליו, הקיף את השולחן והניח יד מתחת לסנטרה כדי להרים את פניה אליו.
היא ישבה כאילו הפכה לאבן בזמן שהוא בחן את העיניים האפורות הרחוקות זו מזו שנפערו מתחת לגבות מקושתות כהות, את עצמות הלחיים הגבוהות והאף הגבוה, את הפה הנדיב והסנטר המחודד.
ואז החליק אצבע על רקמת הצלקת הכסופה המשוננת שחתכה אותה מהרקה השמאלית אל הלחי ושאל, "מה גורם לך לחשוב שאינך יפהפיה?"
בתוך ראשה היא שמעה את הקול אומר, "חבל שיש לה צלקת כל-כך מכוערת"... ובטוחה בכך שהוא מנסה להפילה בפח, היא ענתה בלי לחשוב, "יש לי ראי בבית."
"אז איך היית מתארת את עצמך?"
"חסרת צבע. חסרת ייחוד. מצולקת."
"אין טעם להסתכל בראי מתוך הטיה. נסי להסתכל בעיניהם של אחרים כדי לראות מה דעתם." מבטו נפל אל הטבעת הצנועה שלה. "בעיני ארוסך, לדוגמא."
היא הביטה בעיניו של דייב וראתה את דעתה שלה נשקפת מהן.
שניה לפני שהמחשבה המדכאת הזו חלפה במוחה רוברט קרינגטון חזר לכסא שלו ובחן אותה מעבר לשולחן.
היא חשה במגעו, כאילו הטביע בה את חותמו, והסתירה רטט בזמן שניסתה להתעשת.
למרות שחושיה אמרו לה לרוץ ולמצוא מחסה, היא ידעה שעליה להשלים עם הגבר הקשוח והמורכב הזה.
זה הכרחי.
נואשת לחזור אל המסלול, היא אמרה, "אני מצטערת. אני חוששת שסטינו מהנושא, ואני בטוחה שאתה עסוק מכדי לבזבז כאן את זמנך."
"לא הייתי אומר שזמני מבוזבז," התנגד בעצלות. "לפעמים כדאי לסטות קצת. זה עוזר להתמקד."
היא ספרה עד עשר. "טוב, עכשיו, אחרי שסטינו קצת, אולי נוכל לחזור לענייננו?" נימת קולה, למרות שהיתה נעימה, רמזה על כך שלה אין כל-כך הרבה זמן לבזבז.
עיניו הירוקות הצטמצמו, ובלי הרבה גינונים, הוא הבהיר לה שהמשחק שלה נהיר לו. "טוב, אני מבין. אם את עסוקה מכדי להקדיש לי עוד מזמנך – "
"לא! לא, לא לזה התכוונתי. כמובן שאני לא עסוקה מדי." המהירות בה קטעה אותו הסגירה את היאוש שלה.
היא רצתה להניח את ראשה על זרועותיה ולבכות מזעם ותסכול, ולכן הזדקפה והרימה את סנטרה.
"מר קרינגטון, אתה ודאי יודע שאנחנו מעוניינים בעבודה הזו, ואני יכולה רק להבטיח לך שאם תיתן לנו הזדמנות, אנחנו נעשה כמיטב יכולתנו."
לא תהיה להם ברירה. היא כבר שוכנעה שהוא לא הטיפוס שיסכים להסתפק בפחות מהטוב ביותר, אם זה מה שיובטח לו.
הוא החליק אצבעות ארוכות על לסתו המגולחת ושאל בהרהור, "כמה זמן אתם בעסקים?"
ביודעה שאין טעם לשקר, היא ענתה בהיסוס, "כמעט שנה."
הוא הציץ סביב, כאילו שקל את סביבתו ושאל, "ואתם עובדים מהמשרד הזה כל הזמן הזה?"
הוא לא נשמע כמי שמתרשם.
"כן," ענתה וחשבה בציניות שטוב שלא ראה את המשרד כאשר שכרו אותו.
הקירות היו צבועים ירוק מכוער, תיקיה אפורה חלודה נטושה נסמכה עקומות אל הקיר ורצפת לינוליאום של ריבועי כתום ושחור עיטרה את הרצפה.
בזמן שדייב יצא לחפש הזמנות, היא שיפצה את המקום.
התיקיה והלינוליאום סולקו, שטיח יד-שניה טוב, שולחן וכמה כסאות, צבע לבן על הקירות וכמה עציצים ירוקים עשו את כל ההבדל.
כאשר התקינו את ציוד המחשבים, המקום התחיל להיראות טוב, והיא היתה מרוצה מהתאוצה עד שראתה אותה דרך עיניו של רוברט קרינגטון.
"הממ," אמר. ואז, "אולי תרצי לספר לי איך סמית' ובנסון הוקמה?"
אף שהשאלה נוסחה בנימוס, היא ידעה שמדובר בהוראה, לא בבקשה.
היא רצתה להביט קדימה, לא אחורה. אבל אם לא תעשה כדבריו של הגבר היהיר הזה, לא יהיה קדימה.
היא התנשמה עמוקות וסיפרה לו את העובדות הפשוטות. "זה היה הרעיון של דייב. הצד הטכני של המחשבים והתקשורת היה תמיד הצד החזק שלו. הוא מבריק בזה."
"מה אתך?"
"אני לא הבנתי כלום בעסקים, אבל כדי שנוכל להקים את העסק ואני אוכל לקבל החלטות, הוא עודד אותי לעשות קורס בלימודי עסקים מעשיים."
"מה למדת שם?"
"ציוד משרדי ומערך, איך להתקין ולהשתמש בטכנולוגיה המתקדמת ביותר ותכנות מחשבים. להפתעתי הרבה, החומר היה מעניין ומהנה."
"באיזה קולג' למדת?"
"לא למדתי בקולג'. הלכתי לשיעורי ערב מיוחדים."
"במשך כמה זמן?"
"כמעט שנה."
"למה שיעורי ערב?"
כאשר לא ענתה מיד, הוא הוסיף, "פשוט חשבתי שזו הדרך הקשה לעשות את זה."
"הייתי צריכה להמשיך לעבוד כדי להתפרנס."
"במה עבדת?"
"עבדתי במלון."
"כפקידת קבלה?"
"למה?"
"יש לך קול נעים, ואת רהוטה בדיבור."
גם דייב אמר את זה.
בראותה שרוברט קרינגטון ממתין לתשובה, הגאווה העיקשת שלה גרמה לה לומר לו ביבושת, "למעשה, עבדתי במטבחים."
"וכל אותו זמן למדת?"
"כן."
"בלי עזרה מההורים?"
"בלי."
"בנסון לא יכול לעזור בפרנסה שלך?"
"הוא לא היה במצב שאפשר את זה." למעשה, היא פרנסה את דייב בשנתו האחרונה בקולג'.
"אז מה גרם לך להיכנס לעסקים במקום לעבוד באיזה מקום סתם?"
"זה משהו ששנינו רצינו לעשות. אני מניחה שמצאה חן בעינינו החירות להיות עצמאים..."
לאמיתו של דבר היא רצתה בהתחלה משהו שיהיה שלה. עסק קטן כלשהו, חנות ספרים יד-שניה, אולי בית-קפה קטן שמעליו חדר למגוריה.
ביטחון ועצמאות.
רק מאוחר יותר החלום התרחב והחל לכלול גם את דייב.
היא היתה ילדה שקטה ומופנמת אשר, כפי שאם הבית נהגה לומר, "חיתה בתוך ראשה". אף שנחשבה מבריקה ונבונה מאוד, ציוניה בבית-הספר היו קצת מעל הממוצע בלבד. היא לא הצטיינה בשום-דבר.
כאשר עזבה לבסוף את הלימודים והחלה לעבוד במטבחים של בית-הילדים היא לא הרגישה צער גדול בעודה מתכוננת לקראת העתיד שלה.
ברגע שהיתה מבוגרת מספיק היא הודתה לסגל על שנות הטיפול בה ונמלטה מהאפרוריות של סאניסייד, לוקחת אתה מעט בגדים, אהבה גדולה לספרים ומוסיקה וידע בבישול פשוט.
היא מצאה לעצמה עבודה כעוזרת מטבח במלון הומה במרחק של פחות מקילומטר מסאניסייד. ימי העבודה היו ארוכים וקשים, אבל היא קיבלה במקום חדר קטן.
החדר היה חשוך ופרוץ לרוחות ומשקיף אל החצר ופחי האשפה, אבל הוא היה שלה. המפלט שלה. הממלכה הפרטית שלה. היא הרגישה תחושה משכרת של דרור. לראשונה בחייה היא שלטה בגורלה.
למרות שהשכר לא היה טוב, בגלל שקיבלה מיטה ואוכל ולא הוציאה כסף על נסיעות, היא הצליחה לחסוך. היא חסכה. כל אגורה.
שאר הסגל במלון, הרוב צעירים שחיפשו לבלות, הזמינו אותה להצטרף אליהם לפאבים מקומיים ולמועדונים, וללא ספק חשבו שהיא מוזרה כאשר סירבה. אבל למרות שהיתה תמיד מנומסת וידידותית, הרי שהיא לא חיפשה לעצמה חברים, ואחרי זמן קצר הם הפסיקו להזמין אותה והניחו לה לחיות כרצונה.
ברגע ששעות העבודה שלה נקבעו, היא חיפשה עבודה בערבים וביום החופשי שלה והתחילה לעבוד בסופרמרקט קרוב, בסידור מדפים. חשבון הבנק שלה גדל.
לאחר זמן-מה היא עברה לקופות, ועבדה שעות רבות עוד יותר, וכאשר זחלה למיטה מדי ערב, היא היתה עייפה אפילו מכדי לחלום.
אבל אולי לא היתה צריכה לחלום. אחרי יותר משלוש שנים של עבודה קשה וחסכון, היא הרגישה שהיא מגיעה לאיזה מקום. עוד שנה והיא תוכל להתחיל לחפש חנות מתאימה להשכרה, ותתחיל להגשים את החלומות שלה.
ביום שישי בערב, רגע לפני הסגירה, היא הרימה את עיניה וראתה גבר צעיר בג'ינס ומקטורן דק ומהוה מניח לפניה כמה מוצרים מסכנים.
דייב.
היא לא ראתה אותו יותר מחמש שנים, אבל היא היתה מכירה אותו בכל מקום. הפנים יפי-התואר האלה, האף הצר והעיניים החומות הכהות, הגבות המעוקלות ורעמת השיער השחור המתולתל שנפלה על מצחו הצר כמו סימן שאלה, היו בלתי נשכחים.
לבה קפץ.
גם הוא היה בסאניסייד, ובמשך זמן רב היא סגדה לו מרחוק, חלמה על היום בו סוף-סוף יבחין בה.
אבל בהיותו מבוגר ממנה בשנתיים או שלוש, דומה שהוא לא ידע אפילו שהיא קיימת. כאשר עזב לבסוף, בלי להגיד שלום אפילו, היא הרגישה אבודה לגמרי.
"שלום לך. אלה, נכון?" לפתע חייך אליה, שיניו העקומות מעט לבנות מאוד בפניו הכהים. "זכרון מהעבר."
"אני מופתעת שאתה זוכר אותי," הודתה במבוכה.
"מלבד העובדה שאת קצת מבוגרת יותר, לא השתנית בכלל."
"גם אתה לא."
היא התחילה להעביר את המוצרים שלו דרך הקופה והוא שאל, "לפני כמה זמן עזבת את סאניסייד?"
"לפני יותר משלוש שנים."
"ודאי שמחת לעזוב. אלוהים, כמה שנאתי את המקום ההוא! אז מה את עושה מאז?"
"עובדת."
"אז את גרה עם מישהו?"
"לא, אני – "
"היה יותר טוב אם הקופאיות היו מפסיקות לפטפט," אמרה האשה שעמדה אחריו בתור.
"והיה יותר טוב אם חטטניות זקנות לא היו כל-כך מרירות," ענה בקול רם.
"אסור לי לדבר," אמרה אלינור בתחושת אשם.
"למה לא?" הוא הכניס את ידו לכיסו והוסיף, "הגוף והנשמה שלך לא שייכים להם, נכון?"
"לא, אבל – "
"לעזאזל!" קרא. "יצאתי כל-כך מהר מהבית ששכחתי את הארנק. אני לא יכול לקחת את הדברים."
"יש לך כרטיס אשראי?"
"גם הוא בארנק." הוא הרים את השקית שלו, מתכוון להחזיר אותה לה.
"קח אותה. זה לא כל-כך הרבה כסף. אני אשלם במקומך."
"בטוחה?"
"כן."
"באיזו שעה את גומרת לעבוד?"
"בעוד עשר דקות בערך."
"נתראה בחוץ."
הוא חיכה לה ברחוב, קפוא וצבוט מצינתה של רוח ספטמבר.
"הקפוצ'ין עדיין פתוח אם את רוצה משהו חם לשתות – " אמר אבל השתתק לפתע. "לעזאזל! אין עלי כסף."
"זה בסדר. אני אשלם."
הם הלכו אל בית-הקפה והתחוור לה שלמרות שהיא הולכת בנעליים נמוכות עקבים, הרי שהם כמעט באותו גובה. פעם הוא היה גבוה ממנה, אבל עכשיו הוא היה די נמוך לגבר.
בהמתינם ליד הדלפק, היא הבחינה בכך שהוא מתבונן בכריכי הבשר ושאלה, "אתה רעב, במקרה?"
"גווע ברעב. התכוונתי לקנות לי משהו כשיצאתי לקניות. לא היה לי זמן לאכול לפני כן."
כאשר ישבו זה מול זה, שני כריכים ושני ספלים של קפה לפניהם על השולחן המוכתם בטבעות משקה, הוא שאל, "אז איך העולם מתייחס אלייך? ספרי לי כל מה שעשית מאז נמלטת מהכלא."
היא סיפרה לו את המעט שהיה לה לספר בזמן שהוא טרף את הכריך וגמע מהקפה.
למרות שהיה נאה כתמיד, הוא נראה רזה יותר מכפי שזכרה אותו, כאילו לא שמר על עצמו.
כל רגשות ילדותה כלפיו חזרו בדהרה והיא הדפה לעברו את הכריכים שלה ושאלה, "רוצה גם את אלה?"
"את לא רוצה לאכול?"
"לאמיתו של דבר, אני לא רעבה," שיקרה, "ושתיתי קפה לא מזמן."
"למה את עובדת במלון וגם בסופרמרקט?" שאל בסקרנות בזמן שהחל לטרוף את הכריכים שלה.
"אני חוסכת. אני רוצה להקים לעצמי עסק קטן."
"כמו כולנו!"
משהו בתגובה שלו גרם לה להרגיש אי-נוחות.
כאילו חש בזה, הוא שאל בקול מתון יותר, "עד כמה את קרובה להגשמת החלום?"
"עוד שנה לכל היותר ואוכל להתחיל לחפש מקום מתאים. חשבתי על חנות ספרים יד-שניה או אולי בית-קפה," הסבירה.
הוא אמר, תיעוב בקולו, "זה לא משהו שמתאים לרווקות זקנות?"
היא הסתירה את הכאב שלה ושאלה, "מה אתך?"
"אותו חלום, אבל אני בעניין של עולם המחר. כאשר אסיים את הלימודים – ואני רוצה לקבל תואר טוב במיוחד – אני אקים עסק משלי."
"באיזה תחום?"
עיניו הכהות נצצו. "אני אתקין מערכות תכנות ומחשוב, עם הדגשה על תקשורת."
"אז אתה לומד בקולג'?"
"כן. אחרי שנתיים–שלוש של עבודות מזדמנות החלטתי ללכת על זה."
"קיבלת מלגה?"
הוא נענע בראשו. "לא רציתי למשכן את העתיד שלי, אז אני עובד בערבים ובסופי-שבוע כדי לממן את שכר הלימוד ולשמר את גופי ונשמתי."
"זה ודאי לא קל."
"לא, זה לא," הודה בקול אפל. "למרות שאני טוב בצד הטכני, ומקבל ציונים מעולים, אני צריך להיאבק. אין מספיק זמן.
"בשנה הקרובה עומס העבודה יהיה כבד עוד יותר, אבל אם לא אזכה בלוטו אני אצטרך למצוא עבודה נוספת במהירות האפשרית. שפעת קשה בחודש שעבר גרמה לי לאבד את העבודה האחרונה שלי."
היא חשה רצון למחות. "אבל אם עומס העבודה יהיה כל-כך כבד..."
"אני אצטרך להסתדר איכשהו. אין לי ברירה. כאשר אעזוב את הקולג' ואקים את העסק שלי, כל המאמץ הזה יהיה שווה.
"חבל שאת לא בעניין של טכנולוגיה מודרנית," הוסיף בהרהור. "הייתי שמח אם היה לי שותף. מישהו שינהל את המשרד. יש לך קול נחמד, מהסוג שנשמע משכיל, למרות שאני לא יודע איך הצלחת להגיע לזה..."
אלינור זכרה, מאז היותה ילדה קטנה, שאם הבית בסאניסייד אומרת, "הילדה מדברת בצורה רהוטה. אין ספק שהיא באה מרקע טוב... וזה יעזור לה בחיים..."
"אז את תהיי אידיאלית..." המשיך דייב. "סופי-שבוע וכאלה, כאשר אף-אחד לא יבוא למשרד, את תוכלי לעזור בהתקנות ממש. זה לא קשה ברגע שיודעים איך עושים את זה."
לפתע החלום שלה לעתיד בודד הוחלף בחלום מסעיר והרבה יותר חמים. אבל היא לא הבינה דבר וחצי דבר במחשבים וטכנולוגיה.
כאילו קרא את המחשבות שלה, הוא אמר, "אם יש לך עניין בזה, אז יש בית-ספר קרוב שמעביר קורסי ערב שיכולים לכסות כל מה שתצטרכי לדעת."
"אני מעוניינת," אמרה לו. "אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לעזוב את העבודה."
"לא תצטרכי לעזוב. השיעורים נערכים בערבים של סופי-שבוע בלבד, כך שתוכלי להמשיך לעבוד במלון ועדיין לעבוד בערבים בסופרמרקט, אם תרצי."
"כמה זמן נמשכים הקורסים?"
"הם מריצים אותם עד הקיץ הבא. עד אז אני אסיים את הלימודים, אז התזמון יהיה מושלם. אני מקווה שיהיה לך ידע מספק בעסקים, ולי יש את כל הידע הנדרש בצד הטכני. אם יהיה לי מזל, אולי אפילו אצליח ליצור קשרים שיכניסו לנו עבודות."
הוא תורם כל-כך הרבה... מה יקרה אם היא תכביד עליו?
בראותו את הבעת פניה המודאגת הוא אמר, "אל תדאגי, אני בטוח שעד אז תוכלי לשאת חלק מהעומס בעצמך.
"ראשית תהיה בעיה של כסף, אלא אם נצליח לקבל הלוואה בבנק. ברגע שנתחיל לעבוד, כמובן, נוכל לקבל אשראי קצר מהספקים שלנו, ולבקש מהלקוחות לשלם מראש.
"הבעיה היא שאם נפנה לבנק, הם יצפו מאתנו לממן לפחות חלק בעצמנו."
"טוב, זה אפשרי." ההתרגשות גרמה לה להישמע קצרת נשימה. "אמרתי לך שאני חוסכת."
הוא לא התרשם. "אני מניח שלא הצלחת לחסוך מי-יודע-מה. אני מניח שנזדקק למינימום של שבעה או שמונת אלפים."
"יש לי קצת יותר מזה," אמרה לו בהבעה מנצחת.
פיו נפער. ואז, נרגש ומתלהב, הוא קרא, "במקרה זה, אנחנו בעניינים! אם את רוצה."
"אני רוצה."
"עכשיו כל מה שאני צריך זה עבודה כדי להמשיך ללמוד עד הקיץ... מובן שיהיה לי סיכוי טוב יותר להצטיין אם לא אצטרך לעבוד, אבל – "
"אתה לא צריך לעבוד. אם אצליח לעבוד בסופרמרקט גם בסופי-שבוע, אז יהיה לי מספיק כסף לשנינו."
"את משהו, שותפה."
"אני לא אוכל לחסוך, ולא יישאר הרבה כסף למותרות, אבל – "
"מותרות? איזה מותרות? ועם הכסף שיושב בבנק, את לא צריכה לחסוך."
הוא נרכן לפנים, אחז בפניה בשתי ידיו ונשק לה על שפתיה.
לבה התחיל להלום בכבדות וסומק פרח בלחייה. היא לא זכרה שמישהו נשק לה לפני כן, ודאי לא בדרך זו.
"אני רואה אותנו מגיעים רחוק, ילדה," אמר לה בעליצות. "ואולי יום אחד, אחרי שנצליח ונתעשר, נוכל להרחיב את השותפות."
"למה אתה מתכוון?"
"נישואים... למה לא?"
להיות נאהבת. להשתייך למישהו. היא לא העזה לחלום על אושר מהסוג הזה, והיא רצתה לבכות.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.