אפיטייזר
"מי המנהל כאן?" הגברת שאלה בקול צפצפני את הבריסטה שעמד לידי. היא לבשה חולצת וינטג' צהובה פרחונית והשיער הליפתי שלה היה מסורק לצדדים עם שביל מדויק באמצע. כשראיתי מה היא מחזיקה ביד, הזהרתי את אלירן הבריסטה במצמוצי עיניים מהירים שלא יסגיר שאני המנהל.
הוא בדיוק טחן פולי קפה והקציף חלב שיבולת שועל, וברגע של נאיביות קיוויתי שאולי עם הרעש וההתעלמות שלי היא פשוט תסתובב ותלך. מה חשבתי לעצמי? זה לא עובד ככה עם הלקוחות של בית הקפה הזה.
"תסלחו לי, סליחה? אתם עובדים פה?" היא צעקה וניסתה להתגבר על הרעש של טוחן פולי הקפה והמקציף.
לא, אנחנו סתם עוברי אורח שהחליטו לעמוד מאחורי מכונת קפה, חשבתי לעצמי.
"מי המנהל כאן?" היא דרשה ונעמדה ממש מולי.
הבושם המתוק שנידף ממנה גרם לי בחילה. אבל זה לא תירוץ להמשיך להתעלם.
הטסתי את המבט למעלה וניסיתי להיראות מופתע. "שלום," חייכתי את חיוך המנהל־כול־יכול שלי. "איך אוכל לעזור לך, גברתי?"
"שמחה ששאלת. הגברת הצעירה שמשרתת אותי ואת בעלי, ד"ר גיורא לבנטל, טוענת שאני לא יכולה לשלם על ארוחת הבוקר באמצעות הקופון שברשותי. תטפל בזה."
ידעתי. ידעתי שזה עוד מקרה של קופון־אסון. "הבנתי," הגבתי באנמיות.
"הינה, תסתכל." היא דחפה אותו עוד קצת לכיוון שלי לפני שהספקתי להוציא מילה. "כתוב כאן במפורש את שם בית הקפה שלכם, הכתובת והדיל שאני זכאית לו: ארוחת בוקר זוגית."
"נכון, אבל —"
"אחרי שתחייב אותי באמצעות הקופון, תביא לי בבקשה גם בקבוק מים. הזמנו רק שלוש שתייה והארוחה הזוגית כוללת ארבע. וכלקוחה קבועה כאן, כלקוחת וי.איי.פי של המקום, אני מציעה שתרעננו את נוהלי השירות. אני לא חושבת שלקוחות כמוני, ואני אומרת לך את זה בשיא הצניעות כלקוחות וי.איי.פי, צריכים לשלם את המחיר של חוסר המקצועיות שלה. אתה מוציא לי את המים?"
לנשום עמוק.
לחייך.
לקוחת וי.איי.פי את יודעת איפה את.
"כן, אני רואה על מה את מדברת," נאנחתי וקיללתי בלב את הקופונים הארורים האלה.
כשביקשתי מהבוס שלי העלאה חודשיים קודם, הצדקתי אותה גם בהתעסקות המייגעת בקופונים שהיו מטרידים כמעט כמו הנמלים במטבח. "אם תסתכלי כאן למטה תוכלי לראות שהקופונים האלו לא תקפים בחול המועד ובסופי שבוע. בגלל שהיום יום שישי, אין לי אפשרות לכבד אותם."
היא סידרה בחמיצות את משקפי הראייה שלה. "אני בטוחה שאם רק תרצה, תוכל לקבל את הקופון שלי גם היום. אני גם סבורה שיש בינינו אי־הבנה," היא אמרה בטון תכסיסני והתיישרה.
"אי־הבנה?" שאלתי.
"ייתכן שאתה לא מזהה אותי, אבל אני ריבי לבנטל, אשתו של ד"ר גיורא לבנטל."
"מי?" שאלתי במבט מכווץ.
"אני בכלל לא צריכה להסביר את עצמי. פויה!" הקול שלה קפץ פתאום. "מי המנהל פה?" היא סיימה את הנאום שלה כשחצי מבית הקפה כבר בהה בנו.
הזדקפתי הכי מתוח שהצלחתי והרמתי את הסנטר. "אני המנהל," עניתי בקול סמכותי, למרות שהייתי רק מנהל משמרת.
"איפה הבעלים? מי שפתח את המקום הזה, שמשלם את השכירות ואת המשכורת שלך, שמעלים מיסים ומוכר לנו קופונים שלא ניתן לממש. איפה הוא? אני דורשת שתקרא לו. תגיד לו שזו ריבי. ריבי לבנטל, אשתו של ד"ר גיורא לבנטל."
שהדוקטור שאת נשואה לו ישתיק אותך עם כדורי הרגעה, אמן.
"הוא לא נמצא כאן," אמרתי בסיפוק, למרות שראיתי מאחוריי את סמי לוי — איש קבע בעבר וזכיין של בית קפה בהווה, אוכל במשרד עם דלת פתוחה סביח מפורק, פותר סודוקו ומעשן בשרשרת.
"אז תקראו לו! תקפיצו אותו לכאן מצידי." הצצתי לאחור, אל סמי, שבדיוק ניקה מחולצת לייקרה שחורה ולא מחמיאה טחינה שטפטפה. "אני דורשת שתכבדו את הקופון הזה, ואני לא מתכוונת לזוז מכאן עד שתעשו את זה. ואל תגרום לי להרים את קולי."
מאוחר מדי, ריבי.
היא המשיכה לברבר ואני יצאתי מסביב לבר עד שנעמדתי ממש מולה. "אפשר את הקופון רגע?" ביקשתי מותש.
"הו, תודה רבה באמת," היא הנמיכה קצת את עוצמת הקול. "במדינה הזאת דברים זזים רק כשמתחילים לצעוק," היא אמרה והניחה אותו בזהירות ביד שלי שלא יתקמט.
"תזכירי לי שוב את השם," ביקשתי בטון מרוכך. וכן, קצת התחשק לי להציק לה.
"ריבי. ריבי לבנטל. אני אשתו של ד"ר גיורא לבנטל," היא פלטה דרך שפתיים מכווצות.
"בוקר טוב, ריבי. אני גל," חייכתי באילוץ. "אני אשמח לכבד את הקופון שלך."
"הו, תודה רבה!" היא נשפה בהקלה. "המלחמה בקמטי הצוואר כבר פשוטה יותר," אמרה והעבירה עליו את היד.
"אבל רק ביום ראשון בבוקר," הוספתי. "בסופי שבוע ובחגים אנחנו פשוט לא יכולים לקבל אותם. אם תרצי שאסמן לך במרקר את הסעיף הזה, בשמחה."
"לא, זה לא מקובל עליי —" היא המשיכה בשלה, אבל קרנבל ההתקוממות שלה נקטע בזכות דולי שנכנסה ברעש מהדלת הראשית.
דולי אמסלם היא לקוחה קבועה שבאופן קבוע תזכרה כל אחד מעובדי המקום שהיא מחנכת בגישה האנתרופוסופית.
"גל, מאמי, בוקר פעמונים. תארוז לי לדרך קוראסון חלווה וקפוצ'ינו."
עוד פעם את והקוראסון? די להחרבת שמו של היהלום הצרפתי.
קרואסון, דולי. קרו־א־סון.
"בוקר פעמונים, דולי. מה שלומך?" ניסיתי להישמע מתעניין, ובמקביל קראתי לאלירן שימשיך להילחם מול ריבי והקופון עד לניצחון. "גם 'לא' זו תשובה, והיא תיאלץ לקבל אותה," לחשתי לו וחזרתי אל מאחורי הדלפק.
דולי הייתה כל כך נמוכה עד שהיא כמעט לא הייתה צריכה להתכופף כדי לבחון את מאפי הבוקר שבוויטרינה. "המאפים שלכם? אתם מכינים אותם כאן?" היא שאלה כמו בכל בוקר, וכמו בכל בוקר עניתי לה שלא.
"אנחנו לא מכינים אותם כאן, אבל כן אופים אותם כל בוקר. כל מאפה עולה שמונה־עשר שקלים," עניתי כבר על השאלה הבאה שידעתי בוודאות שתישאל.
היא הצמידה את כפות הידיים לזכוכית. למה לעשות את זה?
"מחיר מופרך, אתה לא חושב? הרי זה לא שאתם מכינים את הקוראסון כאן."
התחלתי להרגיש עקצוצים בכל הגוף. הרי ברור שהקוראסון לא מוכן כאן, כי אין דבר כזה קוראסון. קרו־א־סון!
"טוב, תן לי קוראסון קטן וזהו". היא השאירה טביעות אצבע שמנוניות על הזכוכית והעקצוצים הפכו לגירודים.
"קרואסון," מלמלתי בהפגנתיות ובחרתי בשבילה קרואסון פחוס עם קצוות עקומים. מגיע לה.
"אמרת משהו?" היא שאלה בזמן שהוציאה מהארנק כרטיסייה שמזכה אותה בקפה עשירי חינם.
"קרו־א־סון קטן וקפה," הדגשתי. "שלושים ושניים שקלים."
"ותחמם לי את הקוראסון. תעשה לי את הכול בלקחת. אני ממש ממהרת, אני הרי מחנכת בגישה האנתרופוסופית ויש לנו פעילות הורים וילדים בפארק". דול דול, אני לא אשאל אותך שוב על הגישה ומאפייניה. אני לא נופל בפח הזה שוב.
"אחמם לך את הקרו־א־סון. ועם קפה קטן זה שלושים ושניים שקלים בבקשה."
אלירן הבריסטה ניגש אליי עם הטלפון. "ביקשו את המנהל וסמי צעק עליי כשניסיתי לתת לו את הטלפון." הוא דחף לי אותו ליד וחזר לריב עם ריבי.
דחפתי באגרסיביות את הקרואסון הפחוס של דולי לטוסטר וסימנתי לה לחכות רגע בזמן שאני מדבר בטלפון.
"שלום," עניתי, ושאגה מחרישת אוזניים היא כל מה שהצלחתי לשמוע. "אני לא מבין אותך, אדון. תוכל לדבר ברור יותר?" ביקשתי והרחקתי את הטלפון מהאוזן, אבל הלקוח המורעב מעבר לקו חשב שהתכוונתי שיצעק חזק יותר. הפה שלו אומנם היה ריק ממנת הבולונז שלא הגיעה אליו, אבל עמוס במילים שהוא בלע והקשו עליי להבין אותו. "מתי הזמנת את המשלוח ומה השם בבקשה?"
צעקות.
סוף העולם.
"אשר אלפסי, אשר אלפסי, בוא נראה. הא, הינה אתה. אוקיי. תראה, אנחנו מתחייבים על משלוח עד שעה. אני רואה שהזמנת לפני ארבעים ושתיים דקות, ככה שאין לי מה לעשות כרגע. אשמח לבדוק —"
הוא טרק את הטלפון.
"כן, גאיה, צריכה משהו?" שאלתי תשוש את המלצרית החדשה שנעמדה מולי וחיכתה שאסיים את השיחה. היא הצביעה על זוג עם שני ילדים שישבו בחוץ. עוד שיחת מנהל. הם בטח רוצים לעבור פנימה, חשבתי.
"בוקר טוב. אני גל, מנהל המשמרת. איך אוכל לעזור לכם?"
"שבת שלום, אח שלי היקר," פנה אליי אב המשפחה. "למה חביתת חלבון אתם יכולים לעשות ובצי עין לאישה לא?"
הוא מאלה שאומרים בצים.
"מצטער, אנחנו לא מכינים ביצי עין. אבל אני יכול להציע לכם חביתה או ביצים מקושקשות. מה אתם אוהבים?"
"אבל כתבתם כאן בצים לבחירה." הוא הצביע ביד מלאה טבעות כבדות על התפריט.
עם לקוחות שאומרים בצים ולא ביצים לא מתעסקים. "אתה צודק לגמרי, אני אדאג שיתקנו את זה."
"טוב, בוא תקדם לנו פה את האוכל. לילדה תביא טוסט צהובה ושוקו, לילד בורקס, ואני אקח את החביתה מהחלבונים עם סלט קצוץ. לאישה תביא בצה עין." הוא סגר את התפריט. "ככה לפנים משורת הדין, אחי, סומך עליך."
"אין בעיה, כבר דואג לכם. רק לגבי ביצת העין... אין לי אפשרות להכין ביצה כזו."
"מה, אתה עושה צחוק? בוא, אני אבוא למטבח להכין. מה הבעיה?"
"אין בעיה, בכלל לא. תראה, אנחנו פשוט לא משתמשים בביצים טריות כאן, אלא בנוזל ביצים מוכן ומעורבב מראש. מבין? העין כבר מעורבבת," הסברתי לאט.
"אבל כתוב כאן שתי בצים לבחירה. אתה בא להסתלבט?"
"כן, כן. כלומר, לא, מה פתאום להסתלבט," מיהרתי לתקן. "התכוונתי שהחביתות והביצים המקושקשות מוכנות מכמות של שתי ביצים. זה מדוד, אל תדאג." קיוויתי שהוא יתרצה. "גברתי, אני יכול לדאוג שיכינו לך במיוחד אומלט. מה את אומרת?" הצעתי בחיוך מפתה. למזלי, המיתוג היוקרתי לחביתה בנוסח כריך בית ספר עבד עליה.
משם טסתי חזרה לבר הקפה ובדקתי את הטלפון שלי. כשפתחנו באותו בוקר, שלחתי הודעה לשני מלצרים בסטנד ביי שאני נאלץ להקפיץ אותם. לפי השורה המלשינה בווטסאפ, הם היו מחוברים בפעם האחרונה רק בארבע לפנות בוקר.
גאיה שוב נעמדה מולי בהבעה מתנצלת. עוד שיחת מנהל.
"היי, אני גל, מנהל המשמרת," פניתי ללקוח שנראה לי בערך בגיל שלי. הוא היה מגיע הרבה ומתיישב בשולחן הקבוע שלו עם השקע היחיד שעובד.
הוא ישב שקוע בתוך הכיסא. כמעט שוכב. "שמע, אחי, הזמנתי את הקפה קודם, לפני כמה דקות, חצי שעה כזה." הוא גירד בתוך הזקן שלו. "הייתי בטלפון והוא התקרר בינתיים. ביקשתי מהחמודה שתחמם לי אותו. וואלה לא מכבד שהיא מחזירה לי חצי כוס."
ברגעים כאלו, ועם לקוחות מהסוג הזה, חשבתי שהתואר מנהל משמרת עושה לי עוול. הייתי חוקר תרבות. "אנחנו נחמם לך את הקפה כמה שתרצה, אבל לא נוכל למלא את הספל מחדש בכל פעם."
הוא התיישר בכיסא. "וואלה לא מתאים. תוציא לי חשבון ותבטל לי את המעמול, הוא לא טרי." כדי להוכיח את הטענה שלו, הוא נגס בו מולי. מה עובר עליך, איש בוגר בזוגיות פוליגמית עם לפטופ וקורקינט שמבזבז לי את הזמן בוויכוח על מעמול בארבעה שקלים?
זו הייתה עוד משמרת שהתחילה בשבע בבוקר והייתה אמורה להסתיים בתחושה של "סבבה לי בינתיים". יום העבודה הזה לא היה שונה מימי העבודה האחרים, ובדיוק בגלל זה הוא היה היום ששינה הכול. הלקוחות שהאמינו ששלושים ושניים שקלים קונים קפה, מאפה ואת היקום כולו, שכר המלצרים שהיה כפול משלי וקינוחי הפרווה עם תוקף לשנה, רק חיזקו את מה שתמיד הרגשתי: את החלום שלי לקריירה מפוארת בענף המסעדנות לא אגשים במקום הזה.
ריבי לבנטל, אשתו של ד"ר גיורא לבנטל, הצליחה להכניע אותנו וקיבלנו את הקופון שלה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.