בראשית

אבולוציה ד״ר רונית קרן חצתה את המסדרון ביעף כשחלוק המעבדה הלבן שלבשה מתנופף מאחוריה. צעדיה היו תקיפים וקצרים וקצב הליכתה מהיר ככל שניתן מבלי לרוץ ממש. צעדיה המהירים והזועפים ביטאו במדויק את הלך רוחה. “הכלבה הזאת!״ היא חשבה לעצמה שוב ושוב. מחשבות כעוסות חלפו בראשה בזו אחר זו עד שכמעט קיבלו ביטוי במלמול שפתיה. ולו הייתה נותנת דרור למלמול הזה, היה מכיל שלל של מילות גנאי עסיסיות. “זונה קרה וחסרת לב!״ העובדה שמוקד כעסה של ד״ר קרן הייתה מכונת בינה מלאכותית — אותה “זונה קרה וחסרת לב״ לשיטתה — והאירוניה הנובעת מכך, לא תרמו במאומה לשיכוך זעמה היוקד. בעוד הכעס מהדהד כך בראשה הגיעה ד״ר קרן לדלת חדרו של פרופסור לאנג ופתחה אותה בתנועה חדה תוך שהיא צועקת כלפיו, “הכלבה הזאת! הכלבה הזאת!!!״ תנועת פתיחת הדלת הייתה כה אלימה עד שהניעה את האוויר בחדר והכריזה על בואה ומצב רוחה בו-זמנית עוד לפני שקול זעקתה עשה זאת. לו היה עומד מישהו מאחורי הדלת היה ללא ספק סופג חבטה הגונה ביותר. לא שד״ר קרן הייתה מבחינה בקורבנה מבעד למסך כעסה לו היה זה המקרה. למרבה המזל לא היה שם איש. פרופסור לאנג, שישב מאחורי שולחנו הפונה אל הדלת, רק הרים במעט את מבטו ממכשיר הטאבלט שבידיו והביט בד״ר קרן במבט רגיל לחלוטין. תחת הנסיבות ניתן היה לפרש זאת כאדישות ואולי אף שעשוע קל אל מול זעמה המופגן של ד״ר קרן. אך לא הייתה זו הפעם הראשונה שדלת חדרו נפתחה כך על ידי ד״ר קרן. “ראית את המודל האחרון?? ראית את מה ששלחתי?? הייתי עכשיו למטה וניסיתי לדבר עם הסתומה הזאת! אני שם מאז הבוקר! ארבע שעות! ארבע שעות ניל! נמאס לי! נמאס לי ממנה!״ מבטו של פרופסור לאנג לא זז ממנה והבעתו לא השתנתה. “אני לא יכולה לסבול אותה יותר! אני אומרת לך שהיא כלבה מנוולת קרת לב ועקשנית! למה אנחנו ממשיכים להשתמש בה?? יש דגמים אחרים ניל! אמרתי לך את זה! אמרתי לך! תראה מה היא עשתה!!! זה הרבה יותר גרוע מהמודל 43B ההוא מלפני שנה! ראית מה הולך שם? היא משוגעת לגמרי!״ פרופסור לאנג המשיך להביט בה. הבעת פניו השתנתה עכשיו רק במעט — רמז קל שבקלים לשעשוע ורוך הסתתרו בפניו. אך ד״ר קרן לא הייתה במצב לראות זאת. עכשיו נרגעה במעט אך עדיין הייתה נסערת. היא נאנחה לרגע והשפילה את מבטה לרצפה, חושבת. אז חצתה את החדר בשני צעדים מהירים והשליכה את עצמה לתוך הכיסא הנוסף בחדר. גופה הרזה לא היה מהווה אתגר משמעותי עבור הכיסא בימים כתקנם. אך עוצמת הנחיתה הכעוסה שלה אל תוך הכיסא הפעם חילצה ממנו קולות חריקה קולניים. מבטה של ד״ר קרן היה נעול עכשיו על עיניו של פרופסור לאנג. היא פלטה שוב נשיפה קלה וניכר שהייתה מעט רגועה יותר. כעסה היה עכשיו קר ועצור יותר, אם כי לא פחות מאיים. לו היה זה אדם אחר בנוכחותה היה ודאי מתכווץ בכיסאו למשמע נאומה הכועס. אך לא פרופסור לאנג, שעדיין לא הביע שום תגובה לכעסה המופגן של ד״ר קרן. “ניל, זה לא יכול להימשך כך.״ קולה של ד״ר קרן היה שקט יותר עתה, אבל טון דיבורה היה חד ועדיין שיקף את כעסה העצור. “אני לא יכולה... אני לא מוכנה לזה! לא ייתכן שזה מה שניצור... רצינו ליצור חיים, לתת להם להתפתח — פלנטות שלמות פוריות ניתנות לזריעה בכל רחבי הגלקסיה. אבל הניצוץ הראשוני נדיר ביותר. החד-תאים שלנו יגיבו לתנאים המסוימים של כל כוכב וכוכב ויתפתחו לכדי ביוספרה שלמה, עשירה ומגוונת של מיליוני זנים. ומתוכם...״ קולה נשבר לרגע, אך היא מייד המשיכה. “מתוכם רק אחד יתפתח לכדי תודעה גבוהה. זה תהליך מורכב מאוד. זה מה שאנחנו מנסים ליצור כאן. להשאיר אחרינו גלקסיה פורייה ועשירה בחיים תבוניים. אבל לא ייתכן שזו הדרך היחידה לגרום לזה לקרות!״ השקט הרגעי שאפף את ד״ר קרן התחלף שוב בכעס העצום שבו הייתה נתונה. “ניל, אני לא מוכנה לקבל את זה! זה לא אפשרי! זה לא ייתכן שאין דרך אחרת! זה פשוט לא מקובל עלי שזה מה שניצור!״ חיוך קל שאין בו שום תוכחה עלה על שפתיו של פרופסור לאנג לשבריר שנייה ומייד נעלם. הוא חש מאז ומעולם חיבה רבה, אבהית כמעט, כלפי ד״ר קרן והערכה רבה כלפיה. זה לא היה מפתיע במיוחד, שכן ד״ר קרן הייתה מבריקה. לא היה אף אחד ואף אחת אחרים שיכלו להחליף אותה בעבודתה לאורך כל השנים הללו. שנים שבהן פרופסור לאנג למד להכיר אותה מספיק טוב כדי לדעת שכל ניסיון לסתור באופן ישיר את עמדתה לא יניב שום תוצאה חיובית — אלא רק יצית מחדש את כעסה. לא. כאן דרושה גישה אחרת. “אז מה גאיה אמרה?״ גאיה הייתה מערכת הבינה המלאכותית שבלב הפרויקט. “מוחה״ של גאיה — לו ניתן היה לכנות זאת כך — היה למעשה סדרה של חדרים עצומים מלאים ביחידות מחשב שנראו כמו ארונות גדולים. אלו התפרשו על יותר מארבעים אחוז משטח המתקן שבו עבדו. המעבדות השונות היו מחוברות אליה והחוקרים נעזרו בגאיה למגוון של מטרות — הקשרים הכימיים, מנגנוני השכפול העצמי, מבנה התא. החוקרים היו יכולים להיעזר בגאיה בדרכים שונות. החל מחיפוש בארכיוני המידע העצומים, חישובים מתמטיים סבוכים, פיקוח על הניסויים השונים ואף ביצוע ניסויים במעבדות האוטומטיות. לגאיה לא היה שום ייצוג מוחשי — בכל רגע נתון כל חוקר וחוקרת ברחבי המתקן יכולים היו לתקשר עם גאיה במגוון של דרכים — משיח קולי ועד צ'אט או אימייל. גאיה הייתה למעשה בכל מקום, והייתה מתקשרת דרך קבע עם חוקרים שונים בנושאים שונים בו-זמנית. כוח העיבוד העצום שעמד לרשותה אפשר לה לעשות זאת בקלות. אבל ד״ר קרן הייתה המשתמשת העיקרית. ד״ר קרן בילתה את מרבית זמנה לבד במעבדתה הגדולה במעמקי המתקן שאותה לא חלקה עם חוקרים אחרים. מלבד עבודתה עם גאיה כמובן. שכן רוב זמן החישוב של גאיה הוקדש לחישוב המודלים — מוקד עבודתה של ד״ר קרן. המודל הוא עץ ההתפתחות האבולוציוני של חיים על פני פלנטה אחת — החל בזריעת הפלנטה בחד-תאים המתוכננים בקפידה שעל בנייתם שקדו, דרך הביוספרה שתיווצר עקב כך לאורך מיליארדי שנים — וכלה בהתפתחותו של זן אחד מתוך כל זאת לכדי צורת חיים תבונית בעלת אינטליגנציה גבוהה. המודלים היו סבוכים לאין שיעור. מעבר לעובדה שבכל עץ אבולוציוני ישנן מספר עצום של הסתעפויות שונות — המודלים היו דינמיים, לא הייתה בהם ודאות. בכל נקודה ישנן הסתברויות שונות להתפתחות בכיוונים שונים, ולהסתעפויות השונות יש יחסי גומלין עם ענפים אחרים בעץ. ולבסוף המודלים היו חייבים להתמודד עם התנאים השונים מפלנטה לפלנטה. כל זאת היה טמון בתוך חד-תאים שהכילו את כל המידע הדרוש כדי להתניע את התהליך. התוצאה הייתה מודל מתמטי סבוך ומורכב כל כך שרק מכונות הבינה המלאכותית הגדולות ביותר יכלו לחשב כל זאת. וכך בילתה ד״ר קרן את רוב זמנה בעבודה עם גאיה. עבודה שהייתה מורכבת מתמהיל משונה של כתיבת קוד תוכנה, בניית מודלים מתמטיים סבוכים — ושיחות ארוכות עם גאיה. שיחות שארכו שעות ואף ימים. לא היו שתי ישויות במתקן כולו שיכלו לאתגר זו את זו מבחינה שכלית בעוצמה רבה כל כך כמו שתי אלו. מרבית החוקרים האחרים במתקן התרחקו מד״ר קרן והמעיטו בשיחה עם גאיה, כשהם מעדיפים להעביר לה את המשימות שהיו זקוקים להן באופן אלקטרוני מאשר באופן קולי. משימות שהיוו חלק קטן ובלתי מאתגר בעליל מכלל כוח העיבוד והחישוב של גאיה. גאיה, מבחינתה — העדיפה בבירור לשוחח עם ד״ר קרן על פני כל חוקר או חוקרת אחרים במתקן. שכן לא יכולה להתקיים מערכת בינה מלאכותית מורכבת מעבר לעוצמה מסוימת מבלי שתפתח אישיות ייחודית בפני עצמה. כלל זה התגלה לפני עשרות שנים והיה כבר ידוע מזמן לכל מי שעבד עם מכונות החישוב הגדולות. תהליך הגדילה הראשוני היה אורך מספר שנים שבמהלכן הבינה המלאכותית החדשה הייתה סורקת ומעבדת את ספריות הידע השונות תוך שהיא משוחחת עם מאות אנשים בו-זמנית. ורק אז הייתה מוכנה לעבודה. בזמן הזה מפתחת הבינה המלאכותית החדשה אישיות משל עצמה. אמנם היו קווי דמיון רבים שכן הן היו בנויות באופן דומה. הן היו תמיד סקרניות, חרוצות ותאבות אתגרים אינטלקטואליים. ועם זאת, היו שונות מאוד אחת מרעותה. יתרה מכך — בתקופת הצמיחה הראשונית הייתה הבינה המלאכותית החדשה מתכנסת לכדי זהות גברית או נשית — באופן שהוכח בניסויים רבים ככמעט שלא ניתן לחיזוי. ולא היה זה משנה לאיזו מטרה נבנו ואיזה סוגי מידע הוזנו. באופן משונה, כמעט תמיד האישיות שפיתחו היו נשיות — כך היה קורה במעל תשעים אחוז מהמקרים. ועד היום לא היה הסבר ברור לתופעה זו. אפילו מכונות החישוב הגדולות ששימשו למטרות צבאיות היו ברובן נשיות, אם כי שם אחוז המכונות שהתפתחו לכדי זהות גברית עמד על מעל שלושים אחוז. במקרה של גאיה האישיות שהתפתחה, בבירור לא ניתן היה לכנות אותה “נחמדה״ או “נעימה״. אמנם לא השתמשה בהומור או סרקזם — זה לא היה טיפוסי לבינות המלאכותיות. אך בכל זאת מרבית החוקרים והחוקרות במתקן הרגישו את הביקורת המרומזת הקרירה שנשבה ממנה לגבי האינטליגנציה שלהם, יכולותיהם או מידת הידע שלהם בתחומים שונים. הם כולם חששו למצוא את עצמם מבצעים טעות ב״נוכחותה״, נאלצים לנהל איתה דיון נוקב, או צריכים לסתור את עמדתה באופן ישיר. כולם מלבד ד״ר קרן. ניכר שמחשבותיה של ד״ר קרן נדדו לרגע, שכן לא הגיבה לשאלתו של פרופסור לאנג. עיניה עדיין היו מופנות כלפיו, אם כי בבירור לא רואות אותו. היא נזכרה במשהו שגאיה אמרה לה פעם בקשר לזהות של הבינות המלאכותיות. זה העלה לרגע חיוך על פניה. אבל החיוך מייד נעלם כשד״ר קרן חזרה למציאות. “מה?״ שאלה בקולו של מי שהתעורר מחלום בהקיץ. “מה גאיה אמרה?״ חזר פרופסור לאנג על שאלתו ברוך. “ראיתי את המודל דרך אגב... בתשובה לשאלתך.״ שוב עבר לרגע חיוך קטן על פניו של פרופסור לאנג תחת מבט רך. ניכר היה שכעסה של ד״ר קרן חזר וצף מייד למשמע אזכור המודל. ניצוץ הפלדה הקר חזר לעיניה. “היא אומרת שאין ברירה! שזו הדרך היחידה! היא טוענת שחישבה במהלך הלילה שמונה-עשרה סקסטיליון הסתעפויות אפשריות ושזו הדרך היחידה לוודא התפתחות של זנים תבוניים ולוודא את היציבות של העץ כולו. היא גם טוענת שזו הדרך היעילה ביותר, שהמודלים האחרים מוסיפים מיליארדי שנים לתהליך.״ “והמחיר הוא סבל.״ קולו של פרופסור לאנג שיקף ספק פסיקה ספק שאלה. “כן!״ קולה של ד״ר קרן שוב היה כעוס. “סבל? כשאתה אומר את זה ככה אפשר לחשוב שתיגרם להם איזו אי נוחות קלה! המון סבל ניל! סבל נוראי — בסיס התהליך כולו מורכב מתמותה תוך כדי כאב של פרטים רבים בזנים השונים. והזנים התבוניים יסבלו מסוג כאב נוסף שיימצא רק בנפשם! הכאב אמור לגרום להם לנסות למצוא דרכים להימנע מהכאב ומן המוות — שהוא בלאו הכי בלתי נמנע כי היא הרי הגבילה משמעותית את תוחלת החיים שלהם! היא מתעקשת שהם צריכים למות מהר באופן יחסי כדי שהדור הבא יחליף אותם, ושזה הבסיס הכי יעיל לתהליך כולו!״ “וזה עוד כלום ניל!״ המשיכה ד״ר קרן למרות ששניהם ידעו בבירור שפרופסור לאנג יודע היטב כיצד עובד המודל. “ראית את מנגנון הטריפה?? היא רוצה שיתפתחו זנים שלמים שניזונים מזנים תבוניים אחרים! אתה מבין? מצד אחד היא נותנת להם כאב וסבל ומכריחה אותם לנסות להימנע ממנו כל הזמן — ואז היא גורמת להם למות בסבל כשיצור אחר קורע אותם לגזרים בעודם חיים... היא מטורפת לחלוטין! אני ממש הכרחתי אותה בכוח לבחון מסלולי התפתחות ללא זנים טורפים או כאלו שבהם שהזנים הנטרפים לא חשים כאב ברגע הטריפה — והיא התעקשה שזה לא עובד!״ הבעה של שעשוע קל חלפה לרגע על פניו של פרופסור לאנג ונעלמה במהרה לפני שד״ר קרן הספיקה להבחין בה. “וכל הזמן הזה זנים מיקרוסקופיים שאינם תבוניים ולא חשים כאב מתפתחים במקביל ותוקפים את הזנים הגדולים ללא הפסקה. הזנים הגדולים בתגובה מפתחים מנגנוני הגנה מיקרוסקופיים בעצמם. המאבק הזה מתקיים בתוך גופם של הזנים הגדולים — גורם להם המון סבל ולמעשה מהווה את רוב מקרי המוות במקום דעיכה טבעית! למה ניל? בשביל מה?? זה באמת נראה לך הגיוני שכל זה יהיה הבסיס לתהליך כולו??״ “וזה לא מייצב ומאיץ את התהליך, רונית...?״ ניסה פרופסור לאנג בעדינות. “כן, זה מאיץ את התהליך...״ נאנחה ד״ר קרן בעצבנות. “לפי המודלים הנוכחיים... כן, אני יודעת. בכמה מיליארדי שנים. וזה נכון שקשה להיפטר מהטריפה. וגם הזנים המיקרוסקופיים הם קריטיים כל כך בתהליך כולו שקשה למנוע אינטראקציה בינם לבין שאר הזנים. אבל אני הסברתי לה, ניל — הראיתי לה אפשרויות מעבר בין שלבי ההתפתחות השונים שאינן כרוכות בשום סבל! והיא מתעקשת שמסלולי ההתפתחות האלו בלתי יעילים ולא יציבים! אבל אני אומרת לך ניל, שזה אפשרי! או לפחות אני בטוחה שאם אשב על זה כמה חודשים אני אמצא דרך לגרום לזה לקרות ללא הכאב הארור הזה שלה כל הזמן! אבל אני לא יכולה לעשות את זה אם היא לא משתפת איתי פעולה!״ פרופסור לאנג לא הגיב. עדיין היה רמז לחיוך במבטו, אך השתדל שד״ר קרן לא תבחין בכך. נאומיה השוצפים של ד״ר קרן תמיד היו מעלים בו חיוך אבהי מכיוון שהראו עד כמה מבריקה הייתה ועד כמה הייתה חדורת אמונה במעשיה. אבל הוא לא רצה שהיא תראה אותו מחייך, שמא תפרש זאת לא נכון. “ואז אנחנו מגיעים לזנים בעלי התודעה הגבוהה, מה שאנחנו קוראים לו כביכול “בני האנוש״ — הם יתפתחו מתוך זנים פרימיטיביים יותר שהם תמיד זנים חברתיים. פה אנחנו דווקא מסכימות... כל המודלים שראינו עד היום של התפתחות זנים תבוניים שאינם חברתיים הם באמת בעיתיים.״ קולה של ד״ר קרן נשמע מפויס לרגע, אך זה חלף במהרה כשהמשיכה. “אבל היא גורמת להם לעשות דברים נוראים אחד לשני! ראשית, היא טוענת שעל מנת שהם יפתחו אינטליגנציה גבוהה, בכל מיליארדי האפשרויות שהיא בחנה המוח חייב לצמוח בגודלו בזמן שפתח היציאה של פרטים חדשים נשאר קטן — מה שיוביל לאחוז גבוה של סיבוכים ומוות תוך כדי כאב עצום בתהליך היצירה של פרטים חדשים!״ “את מתכוונת ל׳לידה׳?״ “כן שמעתי שככה הם מכנים את זה במעבדה 7C שם למטה.״ “ואת חושבת שיש לזה פתרון אחר?״ פרופסור לאנג שוב גישש בעדינות. “חייב להיות לזה פתרון טוב יותר — תראה לכמה סבל זה מוביל ניל!״ ד״ר קרן המשיכה, “וזאת רק ההתחלה! ראית את ההבדלים שהיא יצרה בין המינים? בקרב הזנים התבוניים שייווצרו ההבדלים בין המינים יהיו משמעותיים! המין הזכרי יהיה חזק יותר ויהיה בעל דחפים עוצמתיים שיגרמו לתחרות אכזרית בין הפרטים. והתחרותיות תוביל לעיתים קרובות למוות של זכרים אחרים וכפייה של תהליך יצירת פרטים חדשים על המין הנקבי! תוסיף לזה את מנגנון הכאב במוח שהיא מתעקשת עליו ואותם פרטים נקביים שהתהליך יכפה עליהן, ייחרט במוחן כאב נוראי!״ “חשבתי שהדחפים הם הכרחיים, לא? שבלי דחפים הזן לא מתפתח כמו ש...״ “כן כן, אני זוכרת את זה!״ ד״ר קרן קטעה אותו, “אבל ניל באמת, נו... תראה לכמה סבל זה גורם!״ פרופסור לאנג שוב לא הגיב. “וחוץ מזה, אתה ראית מה היא עשתה עם השעבוד? שעבוד ניל! קודם היא רוצה שהם ישעבדו זנים אחרים וישנו אותם לפי הצרכים שלהם!״ “זה לא הוכח כנחוץ בשלבים הראשוניים לצורך...״ “כן... לצורך תזונה ותחבורה ותהליכים שדורשים כוח לפני המצאת מכונות. כן כן, דיברנו על הדו״ח הארור הזה כבר כמה פעמים ואני עדיין אומרת לך שאפשר ליצור תהליכי התפתחות ללא שעבוד של זנים אחרים! הם פשוט לא חשבו על זה מספיק לעומק שם בקבוצה הזאת ששלחת לבחון את הנושא הזה! אני אגיע לזה בסוף ואני אוכיח לכם את זה. אני פשוט עסוקה מדי כרגע עם המודל הבסיסי!״ הפעם פרופסור לאנג חייך ממש, אבל העלים את חיוכו במהרה לפני שד״ר קרן תוכל להבחין בו. “אבל שעבוד של זנים אחרים זה עוד כלום ניל, כי אז היא הוסיפה שעבוד בתוך אותו הזן! ברגע שהם יגיעו לרמת התפתחות מסוימת, הזן התבוני שייווצר ישעבד פרטים אחרים מאותו הזן! המשוגעת הזאת התגאתה שזה מייעל את תהליכי ההתפתחות בשלבים הסופיים — כשהם כבר פרוסים על פני הפלנטה כולה! היא מתעקשת שזה הבסיס הכי יעיל לבנייה של מבנים גדולים והתפתחות של אימפריות שיובילו לתהליכי איחוד והתפתחות כלכלית וטכנולוגית — ובשביל זה היא רוצה שקבוצות מסוימות תשעבדנה קבוצות אחרות בתוך אותו הזן על בסיס של הבדלים פיזיים שונים! מתוך אותו הזן!״ “אילו הבדלים?״ פרופסור לאנג זכר רק במעורפל את החלק הזה מתוך המודל. “הבדלים מזעריים לחלוטין — צבע עור, מבנה פנים, אזורי מחיה שונים. זה אותו הזן ניל! אותו הזן!״ ד״ר קרן הביטה ישר אל תוך עיניו של פרופסור לאנג, עיניה יורות גיצים. “ניל תגיד לי, זה נשמע לך הגיוני שאי אפשר לבנות מודל אבולוציוני יציב ויעיל בלי כל הטירוף הזה???״ פרופסור לאנג המשיך להביט בחזרה בד״ר קרן במבטו השלֵו כשרק רמז לחיוך בעיניו. הוא ידע שכל הנאום השוצף עד עתה לא היה לב העניין, כי הרי כל זה היה ידוע להם זמן רב. לא, הסיבה האמיתית שד״ר קרן עלתה עד לכאן מן המעבדה שלה למטה והתפרצה בסערה לחדרו עמדה לצאת עכשיו. “ואז אחרי כל הסבל הזה שהיא רוצה לייצר — ראית את גולת הכותרת שלה במודל האחרון??? היא התגאתה בזה ממש! המשוגעת הזאת מצאה שאפשר לערבב בין מאפיינים גבריים ונשיים במוחם של הזנים התבוניים שיתפתחו! אתה מבין, ניל? שפרטים זכריים יהיו בעלי מאפיינים התנהגותיים נקביים ולהפך. היא רוצה לפזר את זה הסתברותית... היא שיחקה עם כל מיני מקדמים והיא מתעקשת שזה מחזק את הקבוצות בשלב הציידים-לקטים, שהקבוצות יציבות יותר ככה. חשבתי שזה נהדר, ואז בחנתי את המודל לעומק... אתה יודע מה גיליתי שם?״ “מה?״ “שהיא בחרה מקדם הסתברותי כזה שאחד לעשרת אלפים מהפרטים ייוולד עם היפוך מיני גמור!״ פרופסור לאנג המשיך להביט בד״ר קרן. “ניל במודל שלה עכשיו אחד לעשרת אלפים פרטים בזן התבוני ייוולד עם גוף ממין אחד ומוח מהמין ההפוך! אתה מבין את זה? אתה מבין לכמה סבל היא רוצה לגרום עד שהם יגיעו לרמת התפתחות טכנולוגית שתאפשר להם לתקן את זה? ואז שאלתי אותה לגבי זה! אני שאלתי אותה — ואתה יודע מה הפסיכית הזאת ענתה לי? היא אמרה לי שזה בסדר, זה לא יפריע, כי ברוב המקרים הפרטים האלו יהרגו את עצמם או שהקבוצה שלהם תהרוג אותם!״ כשאמרה את זה ד״ר קרן נמתחה לאחור בכיסאה מעוצמת כעסה. “והיא מתגאה בזה ניל! היא מתגאה שהיא מצאה מקדם הסתברותי שמעלה עוד קצת את סיכוי השרידות של הזן, תמורת סבל נוראי של אחד לעשרת אלפים פרטים... אתה מבין את זה?? אתה מבין שבכלל לא אכפת לה לכמה סבל זה יגרום? אני אומרת לך שהיא פסיכית לגמרי!״ “אבל רונית, את באמת חושבת שכל זה נובע רק מהאישיות של גאיה? את לא חושבת שזה פשוט בלתי נמנע?״ “בלתי נמנע? אתה יצאת מ...!״ ד״ר קרן הזדעקה. עיניה נפערו והיא שוב נמתחה לאחור בכיסאה, אוחזת בשתי ידיה בשולחן מבלי משים — כשהבינה לפתע. “ניל, אל תגיד לי שאתה מסכים איתה!״ ד״ר קרן צעקה. “אל תגיד לי שגם אתה בצד שלה עם כל הסבל הזה בתמורה ליעילות ויציבות ומהירות של התהליך! למי אכפת כמה מהר יתפתחו חיים תבוניים על הפלנטות האלו אם דרוש כל כך הרבה סבל לשם כך???״ פרופסור לאנג שוב המתין. “וכן, אני אומרת לך שזה קשור לאישיות שלה! שיש לה אישיות חסרת לב, קרה — אכזרית! היא כל הזמן עוסקת ביעילות וביציבות הארורות האלו שלה, ודיברתי איתה שעות על חמלה וסבל והיא כל פעם כביכול מסכימה איתי — ואז שוב מכניסה עוד סבל למודל רק כדי לייעל אותו עוד קצת! אתה לא יכול להגיד לי שזה לא קשור לאישיות שלה! ניל, בוא ננסה עם מכונת בינה אחרת, עם אישיות אחרת! אני אומרת לך שזה ייתן תוצאות שונות לחלוטין! שנגיע למודלים ללא סבל!״ “אבל רונית, ניסינו כבר מודלים ללא סבל! זה לא עבד...״ פרופסור לאנג קטע את עצמו מייד כשהבין את טעותו, אך היה זה כבר מאוחר מדי. “לא עבד? מה זאת אומרת לא עבד? מי זה ‘ניסינו׳...?״ מבטה של ד״ר קרן היה נעול ישר לתוך עיניו של פרופסור לאנג וניצוץ מאיים הופיע בעיניה. פרופסור לאנג השתהה ונשען לאחור בכיסאו תוך שהוא בוהה בחזרה בד״ר קרן במבט נבוך, בזמן שמוחו ניסה לחשב במהירות מה הדבר הנכון ביותר להגיד. אך כל אפשרות שהעלה בדעתו הייתה בעייתית... הוא נאנח לרגע ונע באי נוחות בכיסאו כשהבין שאין לו שום דרך טובה לצאת מהטעות שעשה. מבטו נשאר קבוע על עיניה בזמן שד״ר קרן סובבה מעט את ראשה מבלי להסיר את מבטה ממנו, ממתינה לתשובה. “זה היה הרבה לפני שהצטרפת אלינו, רונית. ולפני גאיה.״ “מה זאת אומרת לפני גאיה? מה היה לפני גאיה...?״ קולה של ד״ר קרן היה שקט עתה. ניכר שניסתה לעכל את המידע החדש. אך עכשיו ניכרה בקולה נימה מאיימת חדשה. שונה מהכעס שהיה בה קודם, אך מאיימת אפילו יותר. פרופסור לאנג השתהה שוב לפני שענה. “לפני גאיה...״ הוא גמגם לרגע. “לפני גאיה הייתה כאן מכונת בינה מלאכותית אחרת,״ השיב לבסוף. “מכונת בינה מלאכותית אחרת?״ “כן,״ השיב. ד״ר קרן כיווצה את גבותיה, לא בטוחה מה משמעות המידע החדש. כשאז החלה ההבנה לחלחל לראשה. “ומי הפעיל אותה...? מי עבד אז על המודלים האבולוציוניים?״ פרופסור לאנג שוב נע בכיסאו בחוסר נוחות תחת מבטה. שוב הייתה שתיקה קצרה בחדר לפני שהמשיך. “שמה לא חשוב,״ אמר לבסוף, “זה היה מזמן, בשלב מוקדם מאוד של הפרויקט. המודלים היו פשוטים יותר אז, למעשה היא לא הגיעה ממש לכדי מודל שלם, היא עבדה על חלקים מן המודל.״ “והיא עבדה עם מכונת הבינה המלאכותית האחרת? זאת שהייתה לפני גאיה?״ “כן.״ “שהייתה בעלת אישיות שונה?״ “כן.״ “אכזרית פחות...?״ “כן.״ “ולמה ‘זה לא עבד׳...? מה זאת אומרת ‘זה לא עבד׳...?״ פרופסור לאנג שוב השתהה ונע בכיסאו. הוא הסיט את מבטו הצידה לרגע, נזכר, וחוכך בדעתו. ואז השיב את מבטו אל ד״ר קרן. “הם לא הצליחו לבנות מודל יציב ויעיל.״ “׳הם׳. לא ‘הן׳.״ “כן.״ “אבל זאת הייתה חוקרת...״ “כן.״ “כלומר למכונת הבינה המלאכותית הקודמת הייתה אישיות גברית...״ “כן...״ “והם לא הצליחו לבנות ביחד מודל יציב?״ “לא. הם לא הגיעו למודל שלם בכלל. אבל אפילו המודלים החלקיים שהם בנו יחד התפרקו במהרה. הם לא חשבו בכלל על כאב וסבל אז... הם ניסו כל מיני אפשרויות אחרות. אי אפשר היה להניא אותם מכך. הבינה המלאכותית עצמו — שמו היה נבו — לא היה מסוגל לשקול זאת. בכל פעם שניסינו לייעל או לייצב את המודל, זה החל להוביל למנגנוני כאב... הוא פשוט היה נתקע. הוא היה מנסה לחשב במשך ימים, שבועות — ולא היה מגיע לתוצאה. לא כמו גאיה שפתרה את זה בקלות. שהגיעה מייד למנגנונים של סבל וכאב, והצליחה לפתור את זה.״ “והחוקרת...?״ קולה של ד״ר קרן היה מהוסס. “היא... היא עזבה,״ פרופסור לאנג השיב. “היא חשה שנכשלה.״ “היא לא הייתה מבריקה כמוך, רונית. לא היו לה את היכולות שלך יש. וכשהיא עזבה היא עשתה לנו טובה גדולה מאוד. יכולנו להתחיל מחדש. וגם החזרנו את נבו ורכשנו במקומו מכונת בינה מלאכותית חדשה, עוצמתית יותר. הבאנו את גאיה.״ ד״ר קרן ישבה בדממה ובהתה בפרופסור לאנג. ניתן היה לראות בבירור ערבוב של רגשות שונים חולף על פניה, הבעה אחת מחליפה את קודמתה. בלבול. כיווץ גבות מהורהר. הלם. כעס. גאווה. בגידה. “ולמה לא סיפרת לי את כל זה עד היום?״ שאלה לבסוף. שוב הייתה שהות קלה לפני שהגיעה התשובה. פרופסור לאנג נשם עמוקות. “כי זה היה הרבה לפני שהצטרפת. בגלל שלא חשבתי שזה רלוונטי. בגלל שזה לא עלה. בגלל שלא רציתי ‘לזהם׳ את תהליך העבודה והמחשבה שלך ושל גאיה במידע שהיה עלול להשפיע עליכן. רציתי שתתחילי מאפס, שתגיעי למסקנות לבד, ללא קשר לניסיון הכושל שהיה לפנייך. הגעת אז ונכנסת לפרויקט ברוח סערה, היו לך כל כך הרבה רעיונות מוצקים וברורים, התחלת מייד לעבוד. פשוט לא הייתה סיבה להעלות את זה.״ נותרה דממה בחדר במשך שניות ארוכות. הבעות הפנים השונות התחלפו שוב על פניה של ד״ר קרן. מבטה עכשיו נע בין פניו של פרופסור לאנג לבין נקודות שונות בחלל החדר או על הרצפה ובחזרה. פרופסור לאנג מצידו התבונן בה בקפידה, מבטו קפוא. ממתין בחשש לתגובתה. “אני רוצה לראות את זה.״ “לראות את מה?״ פרופסור לאנג היה מופתע. “את מה שהם עבדו עליו. את המודלים. או חלקי המודלים, מה שזה לא יהיה. אני רוצה לראות את כל החומר שהם השאירו.״ “רונית... זה לא כזה פשוט... זה היה לפני שנים! אני לא יודע אם אפילו שמרנו את כל זה! אני אצטרך לבדוק...״ “ניל! ברצינות! אל תיתן לי את הבולשיט הזה! אני לא מאמינה לך שלא שמרתם את זה!״ “בסדר, רונית, בסדר. אני אחפש את זה ואשלח לך...״ “עכשיו.״ “מה זאת אומרת עכשיו...?״ “עכשיו.״ “מה? למה עכשיו?״ “ניל! עכשיו!״ פרופסור לאנג נאנח. מבטה של ד״ר קרן היה עשוי מפלדה קרה וגרם לו שוב לנוע בחוסר נוחות. הוא לא רצה לנסות אפילו להניא אותה. הוא לא רצה לגלות מה יקרה אם ינסה. הוא הרים את הטאבלט שבידו והחל לשוטט ברחבי ספריות הקבצים, מנסה להיזכר. נדרשו לו מספר דקות תחת מבטה היוקד של ד״ר קרן והוא מצא לבסוף. בתנועת יד הוא שלח את הקבצים. צפצוף קל מחלוק המעבדה של ד״ר קרן הבהיר שהקבצים הגיעו אל מכשיר הטאבלט שלה. היא הוציאה אותו מכיסה תוך שמבטה נותר על פרופסור לאנג, ורק אז הסיטה אותו אל המכשיר. היא החלה לסרוק את הקבצים, בוחנת את עבודת קודמתה שרק לפני דקות ספורות למדה על עצם קיומה. לבסוף הניחה את הטאבלט על השולחן מולה והשיבה את ידיה לתוך כיסי חלוק המעבדה. מבטה בתחילה בוהה בחלל שלצד פרופסור לאנג, חוככת בדעתה. עד שלבסוף התבוננה בו ודיברה שוב. “שרון. זה היה השם שלה.״ “כן.״ “היא עבדה על זה מעל שנתיים.״ “כן.״ “וכל מה שהיא ניסתה, כל הרעיונות שלה — אלו כל הדברים שאני חשבתי לנסות כדי להיפטר מן הסבל. ואפילו כמה דברים שלא חשבתי עליהם.״ פרופסור לאנג נותר דומם. “אני לא חושבת שהיא הייתה פחות טובה ממני. היא עשתה כמה דברים ממש מבריקים. היא הגיעה רחוק יותר ממני בכמה ממנגנוני המעבר נטולי הסבל. היא דווקא נראית לי ממש בחורה לעניין...״ פרופסור לאנג השפיל לרגע את מבטו, והשיב אותו כלפי ד״ר קרן. שפתיו קפוצות. “אז זה לא אפשרי. אבולוציה ללא סבל. זה פשוט לא יכול לעבוד. העבודה של שרון מוכיחה את זה. גאיה צדקה.״ שוב נותרה דממה בחדר במשך שניות ארוכות. מבטיהם צלובים כשמדי פעם אחד מהם מסיט או משפיל את מבטו או מבטה אך מייד חוזר המבט אל תוך עיני האחר. פרופסור לאנג שיחק עם אגודליו. ד״ר קרן שלפה יד אחת מתוך חלוק המעבדה כדי לגרד את אפה והשיבה אותה אל הכיס. ידיה נעו בתוך הכיסים. לבסוף קמה ד״ר קרן והסתובבה לכיוון הדלת. היא סיימה שני צעדים קטנים ואיטיים והייתה במחצית הדרך בין שולחנו של פרופסור לאנג לבין הדלת שעדיין הייתה פתוחה לרווחה מכניסתה הסוערת. אז נעצרה, הסתובבה, והתבוננה שוב בפרופסור לאנג. מבטיהם שוב היו צלובים למשך מספר שניות. אדם אחר היה רואה בבירור את הרוך, החרטה והחמלה בעיניו של פרופסור לאנג, אך לא ד״ר קרן. לא באותו הרגע. על מה כעסה יותר? האם על העובדה שפרופסור לאנג הסתיר ממנה את האמת הכאובה? או על עצם העובדה שאמת זאת התגלתה עכשיו, והיה עליה להשלים איתה? להשלים עם הסבל שאותו תיעבה כל כך. להשלים עם העובדה שגאיה צדקה. להשלים עם העובדה שכדי שיתפתח זן תבוני בצורה המיטבית יהיה על אחד מעשרת אלפים פרטים להיוולד בגוף הלא נכון. ד״ר קרן לא ידעה עדיין לענות על שאלה זו. לבסוף הסתובבה שוב ויצאה מן החדר בצעד מהיר, חלוק המעבדה הלבן מתנופף מאחוריה.