בראשית היתה משמעות

פרק ראשון מלך בצלם אלוהים

האישה שיש לה אחריות

האישה שיש לה משפחה

האישה עושה לה אומנות

מכלים וארוחה

האישה שיש לה בעלות

האישה שיש לה הבנה

האישה הזאת בעד חירות

אבל היא בהמתנה

אתי אנקרי, "האישה", למרות ובגלל, 1997

הסיפור הראשון בתנ"ך מספר על בריאת העולם. לכאורה זוהי פתיחה מובנת מאליה - המקרא עוסק בעולם וביושביו, ותחילתם של אלו בבריאתם. למעשה, מנקודת מבטן של מיתולוגיות קדומות, זהו תיאור יוצא דופן של ראשית היקום. מיתולוגיות אחרות נפתחות בהוּלדת האלים, במלחמות אלים, בזיווגי אלים כדת ושלא כדת, באלים אבות שהורגים את בניהם, ובאלים בנים שמשמידים את אבותיהם...

המקרא מתחיל בבריאת העולם.

ראשיתו של היקום במים. בדומה לסיפור מפורסם אחר - אנומה אליש, עלילת הבריאה הגדולה של בבל - מים למעלה, מים למטה, מים לכל עבר, וחושך. עלילה קדומה זו, מהמאה השמונה-עשרה לפני ספירת הנוצרים, נפתחת בערבוב ארוטי בין שני אלים קדמונים, אָפְּסוּ - המים המתוקים, ותִיאָמַת - המים המלוחים, ערבוב שממנו נולדים האלים הראשונים. חמישה דורות של אלים נולדו בקרבה של תיאמת, הרעישו, והפריעו את מנוחת הוריהם. אפסו ביקש להרוג את ילדיו כדי להחזיר את השקט והשלווה, אך נרצח בידי אֶאָה, אל החוכמה - נכדו. תיאמת יצאה למלחמה נגד צאצאיה ונהרגה בקרב אדירים מול מַרדוּך, מלך אלי בבל - בורא העולם. רק לאחר כל הזיווגים והרציחות האלה, נברא העולם בתוך גווייתה המימית של תיאמת - האם הקדומה.

הנחות היסוד של התרבות הבבלית, הנלמדות מאנומה אליש, שונות מאלו של המקרא: בסיפור הבריאה הבבלי יש יסודות זכריים ויסודות נקביים, ישנה התפתחות, וכל דור משוכלל ומתקדם יותר מקודמו. יש מאבק בין-דורי מתמיד בין שמרנות ובין מהפכנות, והיקום מתקדם ומתפתח דרך מלחמות ומאבקי כוח. במיתוס הבבלי יש ערך לשרידי העולם הישן, ואפשר להשתמש בהם, ולבסס עליהם את הסדר החדש...

המקרא מתחיל בבריאת העולם.

בתפיסה האלילית של המזרח הקדום, האלים הם העיקר. כל מה שקורה בעולם התחתון, נגרם ונגרר מהפוליטיקה של העולם העליון, ולבני האדם כמעט אין השפעה על עתידם ועל חייהם. אין פלא אפוא שבאנומה אליש, כמו בכל המיתוסים של תרבויות המזרח הקדום, בריאת עולם החומר של בני האדם היא תוצר משני לאירועים המתרחשים בעולמם של האלים.

המקרא מתחיל בבריאת העולם.

הסיפור המסודר על בריאת העולם

סיפור הבריאה מסודר ביותר. הוא מחולק לשישה ימי מעשה ובסופם יום שביתה. בכל יום נבראת מהות מוגדרת אחת או שתיים, והקורא צופה בעולם ההולך ומתארגן, הולך ומתמלא לנגד עיניו.

ביום הראשון ברא אלוהים את האור. לא את "אל השמש" הנשגב והמרוחק, אלא את האור הפיזי המוכר לכול. כי ללא אור אי-אפשר לראות שום דבר, אפילו לא את בריאת העולם עצמו. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי-אוֹר" (בראשית א, ג). כך בפשטות, ללא כל הסבר טכני, מדעי או עקרונות תיאולוגים. האור פשוט עלה ונהיה ברצונו של האל.

ביום השני ברא אלוהים את הרקיע - ריקוע מתכת דקיק ומעוגל,6 מעין קערה הפוכה שדופנותיה דקים כל כך עד שהם שקופים ואפשר לראות דרכם את המים שמעליהם. את "פעמון הצלילה" הזה דחף אלוהים אל תוך המים והבדיל בין המים אשר מעל השמים, ובין המים שמתחתם. כך יצר אלוהים חלל של אוויר שמשתרע מאופק עד אופק - ביום השני יצר אלוהים את האטמוספרה.

ביום השלישי ריכז אלוהים את המים התחתונים למקום אחד, וכך חשף את היבשה. הוא קרא למקווה המים בשם ים, וליבשה בשם ארץ, ובזאת סיים את העיצוב הראשוני של העולם הגשמי.

השלב הראשון בבריאה הסתיים. בשלב זה ברא אלוהים מהות אחת בלבד בכל יום ומילת המפתח בו היא "וַיַּבְדֵּל". אלוהים הפריד וחילק בין מרכיבי עולם החומר והגדיר לכל אחד מהם את מקומו. לכל מהות נבראת נתן אלוהים שם משלה, וכך הפך אותה ממהות סתמית לבעלת תפקיד מוגדר בבריאה. האור הפך ליום, החושך ללילה, היבשה היתה לארץ ומקווה המים לים. וכך, לאחר בריאת הארץ, העולם מסודר. אך עדיין הוא ריק לחלוטין.

החלק הראשון הסתיים, אך היצירה הגדולה רק בראשיתה. ואכן, מלאכת היום השלישי טרם הסתיימה. בו ביום ברא אלוהים גם את הצמחייה, ובכך מתחיל השלב השני בבריאת העולם - שלב יציקת התוכן לקרבו. עולם הצומח עומד בתווך, בין הדומם של הימים הראשונים ובין החי של הימים הבאים, ולכן מילוי העולם מתחיל בעצים ובעשב ובפרחים. הם נטועים במקומם, אך כבר קיימת בהם היכולות להתרבות בעצמם באמצעות זרעים.

שתי בריאות ביום השלישי, ופעמיים "כִּי-טוֹב", אך בין הראשונה לשנייה משתנה לשון הסיפור באופן מהותי. עד כה יצר אלוהים בריאה אחת בלבד בכל יום, ונתן לה שם אחד, ואילו בבריאת הצמחים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן" (בראשית א, יא); המון נבראים, ריבוי סוגים, וכל אחד מהם - "למינו". שפת הבריאה נעשית עשירה ושופעת. גם אין צורך להמציא שמות, הם כבר קיימים כפוטנציאל בקרקע. "הארץ" שברא אלוהים היא זו שנותנת את כוחה וממלאת את תפקידה המהותי להצמיח.

כך מסתיימים שלושת ימי הבריאה הראשונים - מחציתו הראשונה של הסיפור.

המחצית השנייה מקבילה לראשונה. ביום הרביעי יצר אלוהים את המאורות ובכך חזר אל האור של היום הראשון, וצמצם אותו לגופי תאורה בעלי צורה וגבולות מוגדרים. לגופי התאורה הללו יש תפקיד כפול. להאיר ביום ובלילה ולחלק את הזמן ליחידות שימושיות ומוגדרות - יממה, חודש, שנה. כך, אף שמושג הזמן כמגדיר מה שמוקדם ומה שמאוחר נברא כבר ביום הראשון, חלוקת הזמן ליחידות שימושיות ובנות מדידה נבראה ביום הרביעי.

בריאת המאורות ביום הרביעי מאירה לא רק את מה שמופיע בה אלא גם, ובעיקר, את מה שחסר. אין בה ייחוס כוח והשפעה אלוהיים, לשמש, לירח ולכוכבים.7 בעולם הקדום שבו נוצר התנ"ך היו גרמי השמים כוחות אליליים בעלי חשיבות מכריעה, והתעלמות המקרא מהכוחות האלו איננה יכולה להיות מקרית. בריאת המאורות ביום הרביעי נושאת, אם כן, מסר אנטי-אלילי מוסווה. בסיפור המקראי אין לגרמי השמים כל כוח בקביעת גורלם של בני האדם, הם פשוט גופי תאורה, והם נבראו בידי אלוהים לצורך זה בלבד. במיתולוגיה המקראית ישנו רק כוח אלוהי אחד. אין לו מתחרים וגם לא משרתים. הוא אחד ואין בלתו.

כפי שיום רביעי מקביל ליום ראשון, כך מקביל יום חמישי ליום שני. ביום חמישי נבראו בעלי החיים הממלאים את הים והשמים - הציפורים והדגים. וממש כמו בבריאת הצמחים, גם כאן - מינים רבים ושמות כלליים. אך ביניהם מופיע במפתיע שם פרטי אחד - "התנינים הגדולים". אין אלו תניני היאור המוכרים, אלא מפלצות קדומים בעלות כוחות אלוהיים, חלק מעולם האלים הכנעני. הפולמוס האנטי-אלילי שהיה מוצנע בבריאת המאורות, יוצא לאור בבריאת התנינים, שאינם אלא דגים. גדולים אמנם, אבל נבראים ככל נברא אחר, ללא כל כוח אלוהי או השפעה על המציאות.

אדם בצלם אלוהים

היום השישי לבריאה מקביל, כמובן, ליום השלישי. גם בו נבראו שתי בריאות שונות. הראשונה משלימה את אכלוס היבשה על ידי בריאת בעלי החיים, השנייה שונה ויוצאת דופן מכל מה שבא לפניה - בריאת האדם.

פתיחה חגיגית בלשון רבים מקדימה את בריאת האדם ומבדילה אותה מכל בריאה אחרת. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ" (א, כו). הסיבה לחגיגיות מתבררת בפסוקים הבאים - האדם נברא כדי לרדות בבריאה. הוא נועד למשול ביד רמה בעולם כולו. כעת מתברר למפרע שהשיפוט האלוהי של כל בריאה ובריאה: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב", מתייחס לטובתו של האדם. אלוהי בראשית איננו זקוק לשום דבר, ולכן הוא איננו בורא את העולם בעבור עצמו. הוא בורא את העולם בעבור האדם וממנה אותו למלך הבריאה.

מינויו של האדם למלך הוא גם הסיבה ללשון הרבים יוצאת הדופן שבה מדבר אלוהים בפסוק כו. האל המתואר בפרק א' של ספר בראשית הוא אל יחיד ויודע כול. אין לו צורך להתייעץ עם זולתו, ואין לו גם עם מי. אין כל רמז בסיפור לבריאת מלאכים או ישויות שמימיות אחרות - אין עוד מלבדו. לשון הרבים בפתיחתה של בריאת האדם היא דרך דיבור מלכותית. דרכם של מלכים בתרבויות רבות, בהווה כמו גם בעבר, לדבר על עצמם בלשון רבים.

מבחינה ספרותית, לשון רבים מלכותית הכרחית דווקא כאן, כיוון שהאדם-המלך חייב לזכור בכל עת שיש מלך מעליו - מלך מלכי המלכים. דווקא בשל חשיבותו וגדולתו, יש סכנה אמיתית שהאדם ישכח את בוראו ויחשוב שאין בלתו מושל בבריאה. שִׁכחת אלוהים עלולה להמיט אסון כבד על האנושות, אך לא כאן המקום להרחיב. נושא זה יעמוד במרכזו של אחד הפרקים הבאים בספר.

חירות

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ

זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם (א, כז).

כבודו המיוחד של האדם מתבטא בכך שהוא נברא "בצלם אלוהים". דורות רבים של פרשנים ביקשו לעמוד על מהותו של צלם האלוהים, וכמעט כולם הגדירו זאת כרוח או נשמה - כחלק אלוה ממעל. זהו בוודאי פירוש חשוב, שמרחיב את משמעותו הראשונית של הביטוי, אך במסגרת הסיפור, הדמיון הבולט ביותר בין הבורא לנברא הוא ששניהם מושלים מתוך חירות מוחלטת. בריאת העולם, והשלטון בו, אינם תוצאה של מאבקי כוחות או של כורח חיצוני. אלוהים ברא את העולם משום שכך הוא בחר לעשות, והאדם מוצב כמלך הבריאה ללא כל תנאים או מגבלות. חירותו של האדם נובעת מחירותו של האל שהמליך אותו.

האדם הוא שליט בן חורין על עולם ומלואו, וזוהי תכלית בריאתו. בעיני קורא מערבי מודרני הצהרה שכזו נראית סבירה - אולי אפילו מובנת מאליה, אך בהשוואה לרוח התקופה הקדומה זוהי מהפכה של ממש.

במיתוסים של המזרח הקדום נברא האדם כדי לעבוד את העבודה השחורה שהאלים לא רצו בה. מעצם בריאתו נועד האדם לעבדות נצח. על יסוד מיתוסים שכאלה נבנו חברות היררכיות שבהן מיעוט קטן של בעלי זכויות-יתר - המלך, האצילים ובעלי האחוזות - שלטו ברוב המוחלט של בני האדם, שאף אם לא הוגדרו רשמית כעבדים, היו נתינים צמיתים נטולי זכויות כמעט לחלוטין. בתרבויות האלו היתה העבדות מובנת מאליה. בני אדם נחשבו לרכוש, לכוח עבודה, לנכס או לנטל, וערך חיי אדם היה ערך כספי. הזכות לחירות לא היתה קיימת אף לא כחלום רחוק, איש לא ראה בה צורך, ובוודאי לא ערך.8

אך לא רק במזרח הקדום שלט המיתוס על האדם-העבד. רוב תרבויות האדם מאז ועד היום מבוססות על אותו המיתוס. גם כיום חברות כלכליות, ארגונים צבאיים, מדינות ועוד, מיוסדים על ההנחה שכדי שהמערכת תפעל כשורה, חייבים רוב המרכיבים שבה להיות צמיתים, שמצייתים לפקודות ללא שאלות מיותרות. גם כיום רבים המקומות בעולם שבהם נמדד האדם על פי ערכו הכספי. התפיסה המטריאליסטית-מדעית של העידן המודרני אף חידדה את המגמה הזו, והאידיאולוגיה הפשיסטית, שצמחה באיטליה בשנים שבין שתי מלחמות העולם, הביאה אותה לשיא נורא.

בשנת 1932 פרסם אלדוס האקסלי את ספרו הקלאסי עולם חדש מופלא. בעולם העתידני, האוטופי לכאורה, שיצר האקסלי, נולדים בני אדם לחברה מעמדית קשוחה, שבה אין להם ברירה אלא להיות מאושרים במעמד ובמקום שנקבעו בעבורם מרגע צאתם לעולם. בעולם החדש, המופלא, נוצרים בני האדם במעבדות רבייה ומעוצבים באמצעים כימיים, הנדסיים ופסיכולוגיים לרמות שונות של תודעה, אינטליגנציה, ויכולת. כל אחד מהם פועל במסגרת התפקידים המתאימים בדיוק לרמתו השכלית, הנפשית והגופנית. מנהלים בכירים, פקידים, בעלי מלאכה, פועלי ייצור, מנקי רחובות ופועלי זבל, כולם יודעים בביטחון מלא שמעמדם הוא המעמד הנוח והמוצלח ביותר, ושתפקידם במערכת חיוני מאין כמוהו. אושר ושלווה אלה מושגים על חשבון חירותם של בני האדם לבחור את דרכם, ולהיות אחראים לחייהם. חיי אנוש הם בורג קטן במערכת חברתית אדירה, וכל מהותם היא לסייע לה בדרכה הדורסנית.

כמו סופרים ומשוררים אחרים בני זמנו, צפה האקסלי את העתיד, והציג את החברה האנושית במאה העשרים כתרבות אוכלת יושביה. ספרו מלמד שעל אף אלפי השנים שעברו, ההתפתחות הטכנולוגית המהירה, התעצמותה של ההגות האנושית, וחקר נפשו של האדם, הנחות היסוד של תרבות המערב המודרנית אינן שונות מאלו שנבטו בקרקע המיתולוגית-מדברית של המזרח הקדום.

העולם שברא אלוהים בעבור האדם בספר בראשית, מבוסס על הנחת יסוד מנוגדת לזו שמנחה את תרבויות העולם הקדום והמודרני כאחד. לא מעמדות, לא ממון, לא כוח פיזי או שכלי, ואף לא מטרת-על אידיאולוגית, רשאים לגדל אדם אחד על חשבונו של אחר. בעולמו של האל, כל אדם באשר הוא אדם הוא מלך בן חורין. הגדרה זו מציבה לפני כל בן אנוש אתגר כביר. הוא רשאי, ואפילו חייב, לשלוט בעולם כולו, אך אין לו רשות לשלוט באדם אחר.

שוויון

פועל יוצא של החירות הוא השוויון המלא בין כל בני האדם, בלא הבדל גיל, גזע ומין. ערך זה משתקף בפסוק השירי המתאר את בריאת האדם בפרק א': "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם." שתי הצלעות הראשונות בחרוז מדברות על "אדם" בלשון יחיד - אדם אחד, ואילו הצלע השלישית מפרטת: זכר ונקבה. יוצא מכך שפירוש המילה "אדם", בסיפור הבריאה, הוא גם זכר וגם נקבה. בשונה מהסיפורים הבאים בתורה, כאן מילה זו היא שם עצם זוגי. בהמשך הספר כתובים הדברים במפורש: "זָכָר וּנְקֵבָה, בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם, הִבָּרְאָם" (בראשית ה, ב).

אותה רוח של שוויון מנשבת גם בפסוק הבא: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ" (א, כח). האל איננו מפריד כלל בין הזכר ובין הנקבה, הוא פונה אל שניהם ומברך אותם כאחד.

השוויון הוא אחד האתגרים הקשים ביותר שמציב סיפור הבריאה המקראי לפני קוראיו, שכן הוא מנוגד לתפיסת העולם הרווחת בכל המזרח הקדום, ולמציאות ההיררכית-פטריארכלית שמאפיינת את רוב תרבויות העולם, בעבר ובהווה.

הרעיון האוטופי הגורס שכל אדם הוא מלך, מודגם בסיפור הבריאה על ידי יצירת שוויון בין שתי הישויות הכי פחות שוויוניות בהיסטוריה של התרבות האנושית. לאורך רוב-רובה של ההיסטוריה, ובמידה לא מועטה גם היום, היתה ההיררכיה בין גברים ובין נשים נורמה מחייבת - מציאות מובנת מאליה. לא משנה כמה נמוך מעמדו של אדם, מעמדן של הנשים בביתו תמיד נמוך יותר.

מצב מציאותי שכזה איננו תואם את האידיאל הערכי של תורת ישראל, כיוון שהוא סותר את הנחת היסוד בדבר היותו של כל אדם מלך. התורה דורשת שוויון בלתי-תלוי, כזכות יסוד, לנשים ולגברים כאחד.

חשבון נפש

"וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ב, ב). לכאורה תמו ימי המעשה - יצירת האדם היא תכלית הבריאה וסופה. והנה מוסיף אלוהים עוד יום, שבו הוא שובת מכל מלאכתו. העולם קיים ושלם לחלוטין בסוף היום השישי, ולמרות זאת נכתב: "וַיְכַל אֱלֹהִים בּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה." פסוק זה מעלה את השאלה: מה סיים אלוהים לעשות ביום שבו לא עשה דבר, ומה התחדש ביום השביעי?

התשובה המקובלת היא שביום השבת נבראה המנוחה. אך יש לדייק. אלוהים איננו נח ביום השביעי, הוא שובת. האל שברא את העולם באמירה בלבד, ללא כל מאמץ, איננו זקוק למנוחה. הוא אל כול יכול שכלל אי-אפשר לייחס לו צרכים. אלוהים שובת מכל מלאכתו, והשביתה היא חידושו הגדול. ביום השביעי ברא אלוהים את ההפוגה - את העצירה. והיא הנותנת טעם לימי הבריאה שקדמו לה, ולכל יצירה שנוצרה מאז ועד עולם.

עיקר יום השבת הוא עצם הפסקת הפעילות. עצירה מהותית ומתוכננת, שנועדה לאפשר התבוננות וחשבון נפש. חייב האדם לעצור מפעם לפעם, להתבונן על מעשי ידיו מהצד, לבחון את עצמו ואת יצירתו. האם זוהי היצירה שתכנן, או שמא סטה ממסלולו בלהט העשייה? והאם הוא עומד בציפיות ובמטרות שהציב לעצמו?

אמן שעוסק בציור או בפיסול מפסיק מפעם לפעם את עבודתו ונסוג כמה צעדים לאחור, כדי לבחון את התמונה הכללית. כך גם ממציא, בעל מלאכה או סופר. כל אדם שרואה בעבודתו יצירה, ולא רק מעשה טכני, יודע שעצירה לצורך שיקול דעת חשובה מאין כמוה.

מה שנכון לגבי פרויקטים יצירתיים נכון פי כמה לגבי חיי האדם. בניגוד לתפיסות הרואות את האדם כעבד של הנסיבות, כיציר הגורל העיוור, וכמשרתם של אלים, שליטים או מטרות לאומיות, מאתגרת התורה את האדם להיות היוצר בן החורין של חייו. האידיאל המקראי, הרואה בכל אדם מלך, הוא המעניק לו את החירות לשלוט בחייו, והבחינה העצמית היא המאפיין הבולט ביותר של חירות זו. כל הרבדים הרוחניים, המחשבתיים והמעשיים של החיים מצריכים בחינה ועיון מתמידים. לשם כך ברא אלוהים את השבת.

רוב בני האדם אינם מודעים למהותה האמיתית של השבת. אחת הטעויות הנפוצות ביותר בקרב בני האדם היא הנטייה לעשות - רק לעשות. הם קמים בבוקר והולכים לעבוד, ממלאים משימות חשובות ודחופות, אבל בדרך כלל לא עוצרים כדי לשאול למה. מהי בעצם המטרה ומה התכלית של כל הפעילות הזאת. התוצאה ההכרחית של פעילות מוגברת ללא תכלית היא כישלון ותסכול. מי שאיננו יודע לאן הוא הולך, לא יוכל לעולם להגיע למטרה.

אנשים רבים מוצאים את עצמם בשלב כלשהו בחייהם במקום עבודה שאינם אוהבים, במערכת יחסים מתסכלת, במרוץ מתמשך אחר הצלחה, אחר כבוד או כסף. עם בוא השבת הם צונחים אל חיקה של השינה הגואלת - רק לשכוח ליום אחד את טרדות השבוע שעבר ואת תסכול השבוע הקרב. אבל אז עובר יום המנוחה והם חוזרים למרוץ, עייפים יותר ומתוסכלים יותר. ולמרות מנוחת השבת, רבים שונאים את יום ראשון.

במקומות רבים בעולם, כיום ממש כבעבר, חיים אנשים שעובדים שבעה ימים בשבוע, שעות רבות בכל יום, בלא כל סיכוי לצאת אי-פעם מהמרוץ שבו הם חיים. לעבדים מודרניים אלו אין כל אפשרות לשנות מקום עבודה, רמת הכנסה, מעמד חברתי - אין להם סיכוי לחיים טובים יותר. הם לכודים במצבם הנורא, משום ששינוי מחייב תכנון, תכנון מחייב מחשבה, ובשביל לחשוב צריך זמן. זמן לעצור, לבחון את מצבם הנוכחי, להגדיר מטרה ולתכנן דרך לשינוי. ולהם - לעבדים המודרניים, אין אפשרות לעצור את המרוץ. אנשים אלו עובדים עד מוות, פשוטו כמשמעו, ובמקרים רבים הם אינם מאריכים ימים.

ביסודו של דבר אין כל הבדל בין מי שאיננו יכול לשנות, ובין מי שיכול ואיננו עושה זאת. מי שמוותר על חירותו ומעדיף את הרע המוכר על פני הסיכון שבניסיון להשיג את הטוב המיוחל, הוא עבד, ממש כמו מי שאינו בן חורין לשנות שום דבר בחייו. חירות האדם, הנגזרת מהגדרתו כמלך, איננה יכולה להישאר זכות ערטילאית מופשטת. יש ליישם אותה בפועל. כדי להיות חופשי חייב האדם לדעת מהי דרכו ומה הן מטרותיו, וחייב הוא לתת לעצמו דין וחשבון מסודר, במועדים קבועים, כדי לוודא שהוא מצוי בדרך אל מטרותיו ומממש את חירותו.

אידיאל השבת כזמן החירות והשוויון עומד, לכאורה, בסתירה לדרך שמירת השבת על פי ההלכה היהודית. האיסורים הרבים והמדויקים על הדלקת אור, נסיעה במכונית, בישול, טיול ומלאכה, נראים לרבים כעיקרה של השבת היהודית, ולא כך הוא.

האיסורים אינם העיקר, אלא המציאות הנוצרת כתוצאה מהקפדה על שמירתם. זוהי מציאות שונה - מחוץ לזמן ולמקום. כל מה שהאדם רגיל לעשות ביומיום של חייו: עבודה, סידורים, עבודות בית, ואפילו יציאה מתחום מגוריו, נאסר עליו בשבת. 'מחוסר ברירה' הוא מתפנה לעסוק בדברים אחרים. זהו הזמן לשוחח עם חברים ועם בני משפחה, ללמוד נושאים שאינם בתחום עבודתו, ליהנות מדברים אחרים. זהו הזמן לבחון את שעשה במשך השבוע שעבר, את שברצונו לעשות בשבוע הבא, ולבצע התאמות ושינויים בדרך. זהו גם הזמן להציב מטרות חדשות, להחליט על שינויים ולחלום את המשך חייו.

חירות ושוויון לכול

האדם הוא עיקר הבריאה. יום המנוחה וחשבון הנפש נברא בעבורו, ממש כמו כל הבריאות האחרות. ואף על פי כן, הזוג הראשון איננו שובת בשבת הראשונה. שבת בראשית היא שבת לה' לבדו, חלק מהותי מבריאת העולם - דוגמה ויסוד לסדר הראוי של המציאות האנושית. בני האדם יתחייבו לשמור את יום השבת מאוחר הרבה יותר - במעמד הר סיני. תחילה יקבל זאת על עצמו עם ישראל, ובהמשך, עוד ועוד תרבויות ברחבי העולם. במעמד קבלת התורה מתחדד שוב אידיאל השבת ונקשר אל ערך השוויון, המרכזי כל כך בבריאת האדם בצלם אלוהים:

זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (שמות כ, ז-ט).

הכול שווים לפני הבורא והחירות חייבת להיות נחלת כולם. לא יעלה על הדעת שרק בני מעמדות מסוימים ישבתו, בעוד אחרים ממשיכים לעבוד. חירות ושוויון הולכים יד ביד. אפילו ההבדלים המהותיים שבין האדם ובין הבהמה בטלים בשבת, וגם בעלי החיים השייכים למשק הבית חייבים בשביתה. כך נעשית השבת ליום שבו מרגיל האדם את עצמו לחירות ולשוויון.

חובת שמירת השבת המופיעה בעשרת הדיברות, ועקרון השוויון הגלום בה, מחייבים את האדם לחשבון נפש לא רק בינו ובין עצמו, אלא גם בינו ובין הזולת. זהו חשבון נפש חברתי שעוסק בשאלה האם הוא חי בחברה שמאפשרת לכולם לממש את חירותם - האם החופש שלו איננו בא על חשבון החופש של אחרים. שאלה ערכית זו מציבה אתגר סוציאלי וכלכלי לא פשוט לפני כל חברה אנושית. כיום, ממש כמו בעבר, יש לה השלכות מרחיקות לכת על הדרך שבה בנויות מערכות כלכליות וחברתיות בעולם.

במציאות של ימינו לא קיימת מערכת כלכלית שמאפשרת עצירה מוחלטת של כל פעילות אנושית למשך יממה אחת בשבוע. ישנם שירותים שחייבים להינתן ומערכות שחייבות לתפקד בכל עת. עם זאת, רבים מהשירותים הפועלים כיום שבעה ימים בשבוע אינם חייבים לפעול בשבת. הם פועלים כיוון שהשבת נתפסת כיום מנוחה ובילוי בלבד, ולא כמקדמת ערכים. הם פועלים בהיסח הדעת. וכיוון שהם פועלים, הם מחייבים אלפים רבים של אנשים לעבודה בשבת. בכך הם מנציחים את הפער בין המעמדות, את הניצול ואת חוסר השוויון. המפסידים מכך אינם רק העובדים עצמם. לעתים קרובות הם דווקא שמחים לעבוד בשבת בשל ההטבות הכספיות הנובעות מכך. המפסידה העיקרית היא החברה המרגילה את עצמה למציאות לא שוויונית. חברה ששואפת להיות מתוקנת איננה יכולה להרשות לעצמה קהות חושים. היא חייבת לשאוף ליותר ויותר מעורבות ואכפתיות של האחד כלפי זולתו. אכפתיות שכזו נקנית רק על ידי פעילות מעשית קבועה. ללא אימון שבועי מעשי, יישארו ערכים חברתיים חשובים לנצח בגדר אוטופיה לא ממומשת.

אנו חיים שישה ימים בשבוע תחת רודנותם של ה'דברים' שבמרחב; בשבת אנו מנסים לכוון עצמנו לקראת קדושת הזמן. ביום זה אנו נקראים ליצור זיקה עם הנצח שבזמן, לסור מתוצאות הבריאה, ולפנות אל סוד הבריאה. לעבור מעולם הבריאה אל בריאת העולם... על האדם המבקש לחשוף את קדושת היום מוטלת המשימה לנטוש את הניכור הקיים במסחור הבוטה של החיים, ואת היותו לכוד בעול העמל והיגיעה. עליו לצעוד הרחק מהקולות הצורמים שבשאר הימים, ממתחים ומתאוות הרכישה, מהמעילה העצמית בה הוא שרוי. עליו להיפרד ממלאכתו, ולהבין שהעולם כבר נברא וישרוד גם ללא עזרת האדם. שישה ימים אנו נאבקים בעולם, וסוחטים רווח מן האדמה; בשבת אנו פונים אל הזרע הנצחי הנטוע בנפשנו. לעולם מוקדשות הידיים, הנפש שייכת למימד אחר. שישה ימים אנו מנסים להשתלט על העולם, וביום השביעי עלינו להשכיל לשלוט בעצמיותנו... (אברהם יהושע השל, ארמון בתוך הזמן).9

זכויות האדם

חירות האדם לשלוט בעולם ובחייו שלו, השוויון בינו ובין כל אדם אחר, והכבוד הראוי לו בתוקף היותו בן אנוש - אלה הם היסודות המוגדרים בימינו כזכויות הבסיסיות ביותר של האדם, והם נלמדים מבריאת האדם בפרק א' של ספר בראשית. אלו הם ערכי היסוד של התנ"ך, והם המעצבים את התרבות המקראית, ובעקבותיה, את היהדות והנצרות. רעיונות אלו אינם חדשים. הם עוצבו ונוסחו מחדש בראשית העידן המודרני,10 אך יסודם בכתבים העתיקים ביותר של תרבות המערב - בסיפורים המיתיים של המקרא.

מאות ואלפי שנים חלפו בטרם התחילו האידיאלים הנעלים של סיפור בריאת העולם להתגלות במציאות, אך לא יהיה זה נכון לומר שלאורך כל השנים הללו לא עיצב סיפור הבריאה את התרבות היהודית והאנושית. האידיאלים היו שם, אך הפער העצום בינם ובין המציאות, שהושפעה ממסורות קודמות ומתרבויות אחרות, לא אִפשר להם לצאת אל האור. הם חלחלו לאִטם והתגבשו לרעיונות, לסיפורים, למדרשים, למעשים קטנים ולגישה כללית, עד שהגיע הזמן המתאים, והאנושות היתה מוכנה להתחיל ליישם אותם.

בעבור אלו החיים במדינות דמוקרטיות נראים ערכים אלו כמובנים מאליהם, אך תמיד יש לזכור להוקיר תודה על כך, שכן גם היום אין זו המציאות בעבור רוב בני האדם. כמו אידיאלים רבים אחרים במקרא, גם חירות האדם ושוויון זכויותיו עדיין רחוקים מהגשמה מלאה. האנושות מתקדמת בדרך אל האוטופיה, קרובה אליה יותר משהיתה אי-פעם, ובכל זאת עדיין רחוקה. המיתוס המקראי על בריאת העולם עדיין רלוונטי, עדיין מאתגר, ובני אדם ממשיכים ללכת לאורו.

משמעות השורש ר.ק.ע קשורה בעברית למלאכת המתכת, ולכן הרקיע עשוי מתכת. לאדם בן זמננו נראה הדבר מוזר מאין כמוהו, אך הקדמונים הבינו כך את מבנה השמים. שהרי לא ייתכן שחומר אחר פרט למתכת, יהיה מסוגל להחזיק את כל כמות המים האדירה שמונחת על גבי השמים, נותנת להם את צבעם התכול, ויורדת כגשם מבעד לחלונות ברקיע. כמו כן, פעולת הריקוע אכן מרדדת את המתכת, עושה אותה דקה יותר ויותר, ומעגלת את הקצוות כלפי מעלה. כך נוצרת קערה עגולה, שנראית ככיפת השמים, כאשר הופכים אותה.

יצירת גרמי השמים תופסת מקום חשוב ביותר בסיפורי בריאה מהמזרח הקדום. בלוח החמישי של אנומה אליש, למשל, מודגשת השבועה שהשביע האל מרדוך את הירח, השמש והכוכבים לבל ישנו מנוהגם ולבל יסטו ממסלולם. בתרבות המסופוטמית, כמו ברבות מהתרבויות האחרות של העולם העתיק, השמים הם ראי האלים. האסטרולוגיה היא מדע מדויק שבאמצעותו יכולים בני האדם לזהות את יחסי הכוחות בעולם העליון, להעריך מי עולה ומי יורד, להתאים את התנהגותם לפוליטיקה האלוהית. לכן חשוב כל כך שהשמש, הירח ומערכות הכוכבים ינועו במסלולים קבועים שאפשר לצפות בהם.

על הבדל יסודי זה בין החשיבה המיתית של המזרח הקדום ובין תפיסת העולם של המקרא והיהדות, ראו: י' זקס, רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו - מורשת הדת העתיקה בעולם, ירושלים תשס"ז, עמ' 45-50.

א"י השל, השבת, תרגום: א' אבן-חן, הוצאת ידיעות אחרונות, תל-אביב 2003, עמ' 30-33.

בעידן המודרני נחשבים ערכי היסוד של הדמוקרטיה לפרי רוחם של פילוסופים מדיניים מהמאה השבע-עשרה. הם נוסחו לראשונה במסכת השנייה על הממשל המדיני, שפרסם ג'ון לוק בסוף המאה. לוק עצמו לא טען לבלעדיות על הרעיונות שכתב. הוא ייחס את זכויותיו הטבעיות של האדם - הזכות לחיים, הזכות לחירות והזכות לקניין - להיותו נברא בצלם אלוהים. הוא הכיר במפורש בכך שהתורה היא יסוד הדמוקרטיה. מגילת העצמאות של ארצות הברית והצהרת זכויות האדם והאזרח של המהפכה הצרפתית נתחברו כמה עשרות שנים מאוחר יותר, והן נובעות ישירות מהגותו של לוק. גם מחברי ההצהרות האלו הסתמכו במפורש על הפרק הראשון של התנ"ך.