ברד נחשים

חארקות ואוזניות דבוקות

הרעשים לא פסקו. בבקרים היו יונים, בצהריים מכוניות שהשמיעו את אותה מוזיקה, ואז חארקות עד לקראת חצות.

בערך בשעה שמונה אמא הייתה מגבירה את הטלוויזיה לווליום חזק כל כך שאפילו עם אוזניות לא הצלחתי לשמוע את הביטים. ככה כל יום שחלף שמעתי את עצמי פחות. דווקא את רעש הלעיסות הצלחתי לשמוע גם כשהאוזניות היו דבוקות עליי; שמעתי את האוכל עובר מצד אחד של הפה אל הצד השני, כמו פינג פונג של עיסת אוכל טחון. ובימים שממש הצלחתי להתרכז הייתי שומע את הזיעה מטפטפת מהגוף הגדול, עוברת מבית השחי וזורמת עד למותֶן. הייתי מדמיין איך הדמעות של אמא נעצרות רגע לפני שהזיעה נדבקת לי למכנסיים.

וככה גם היו ההליכות אל בית הספר. בבקרים הייתי שׂם אוזניות ויוצא למסע רגלי ארוך מדי, עברתי כמעט שלושת רבעי מרמלה. לפעמים אלירן הצטרף אלי לסיגריה ושוקו בבוקר, ולפעמים הייתי עולה את כל הדרך אל שערי הברזל של בית הספר לבד, בחולצה רטובה מזיעה קרה.

נתקעתי עם האוזניות בכל השיעור הראשון. מירי יודעת שבשיעור אני עם אוזניות.

היא מספרת לכולם בבית הספר, במיוחד בחדר המורים, שאני הבן המאומץ שלה, אז אני מרגיש די בטוח בשיעור הזה; לא כמו אצל ניצה, המורה ללשון, שמביאה את הכאב ראש שהיא כל הזמן עושה לי.

שירן לא ממש הסתכלה לכיוון שלי כשהגברתי את טוּפּאק, אפילו לא כשזרקתי זמזומים באוויר. אני חושב שאני מאוהב בשירן כבר מכיתה ו'. כאילו, נראה לי שככה קוראים לזה. היו בקרים שרציתי לזרוק עליה משהו, רק בשביל שתזיז את השיער ויעוף אלי משהו מהריח שלה. אבל גם לזה לא היה לי אומץ. רק מחשבות שעשו מרתון בין המַחברת השחורה אל האוזניות שלי.

מירי דיברה על ״חיזו בטטה״. אני מת על הסיפור הזה; הוא מזכיר לי את אחותי — איך שהיא תמיד נהנית עם החבר שלה, שחר הזה, ולא עסוקה במה שקורה בבית. רק אני כל הזמן מפחד שאמא תרגיש לא טוב. כמו בפעם ההיא שאמא ממש התעצבנה מהצעקות של אבא, ובערב נסענו עם דוד שלי סמי לבית חולים כדי שיטפלו בה — וזה מוזר, כי היא גם עובדת שם. לא קרה לה משהו רציני והיא חזרה בבוקר, אבל עדיין פחדתי שהיא תלך לשם שוב ואצטרך להישאר עם אחותי רינת ועם החבר שלה.

לאחותי כל זה לא ממש מפריע. היא לא מפחדת כמוני, והסיפור קצת הזכיר לי את זה.

בזמן ששקעתי במחשבות שיִקרה משהו לאמא, מירי סימנה לי עם העיניים להקשיב לה. היא בטח הצליחה למצוא את העיניים שלי חולמות בתקרה ונבלעות בתוך פחדים שהסתתרו בפלורסנטים שהאירו את הכיתה הקרה שלנו. החזרתי לה סימן עם אצבע על המחברת ועט ביד השנייה. היא כבר הבינה שאני רוצה לכתוב לה עוד סיפור דמיוני, אז החלטתי לשלוף את האוזניות ולברוח רחוק מהפלורסנטים.

זיכרונות מתקיימים

כשהתקווה לא נראית

בזיכרון הראשון עלו הסיפורים שאמא נהגה לספר על אבא.

איך היא התגרשה ממנו לפני כמה שנים ואיך הוא לא מפסיק לחזור אלינו הביתה. גם כשהוא צועק עליה והיא מוציאה אותו בכוח, אחר כך היא מחממת אוכל, שיהיה לו בדירה שלו.

היא סיפרה על כל הפעמים שהוא פחד שהיא הולכת עם גברים אחרים.

ואז אמא סיפרה על הפעם הראשונה שהתאהבה באבא.

״זהו, זה מספיק,״ היא הייתה בדרך כלל אומרת כשהעיניים שלה כבר נפוחות והראש שלה הסתכל אל השולחן.

זה לא היה קורה לאמא בדרך כלל, רק כשהייתה מדברת על אבא.

אבל אף פעם לא שמעתי אותה מדברת ככה עם רינת. הן רק התווכחו על הרעש מהחדר שלה או על המוזיקה באנגלית שהייתה מתנגנת חזק כל כך.

שנאתי את הזיכרון הזה.

שולה, המורה לערבית, החליפה את מירי, וסיפרה על השפה הזאת ולמה חשוב לדעת אותה. שירן עדיין לא התייחסה אלי, אפילו שבהיתי בה.

אום כולתום שרה בתוך האוזניים כאילו אני איתה עכשיו באולם במצרים. אמא שלי והשטויות שלה, מנסה לצרוב שירים לאוטו ועושה לי בלגן בתיקיות של המחשב. הייתי קצת אדום בשיעור. אני בדרך כלל מרגיש את זה קורה, ואז נעשה עוד יותר אדום.

הרעשים בכיתה פסקו, ומבטים ננעצו בי. שולה הייתה ממש מעלי, וסימנה לי להוריד את האוזניות.

לא הבנתי מה היא רוצה; הייתי עסוק כולי באיך אמא בוכה כשהיא שומעת את השירים האלה. ברגע שהורדתי את האוזניות היא צעקה לי לתוך הפנים, ״לא כדאי שתלמד את השפה הזאת? אתה יודע, גם אום כולתום ערבייה, אתה מבין אותה?״

פתאום הכול התפרץ ממני. כמו שרואים בטלוויזיה אנשים שבורחים מרעידת אדמה, ככה המילים שלי רצו לברוח מהפה וצעקתי עליה מול כל הכיתה, ״את קוראת לי ערבי? מה, בגלל שסבתא שלי מעיראק אז עכשיו אני ערבי?״

ראיתי את הפרצוף ההמום שלה וטרקתי אחרי את הדלת. התרחקתי בריצה קלה, מדלג במדרגות ומקלל כל הדרך אל המחששה. כשהגעתי לשם, אלירן הצטרף אלי ופתח באחד מהנאומים שלו.

״עם הקללות האלה היא עוד תקום עם זנב מחר בבוקר. תירגע, מה היא כבר אמרה?״

אני שונא שהוא עושה את זה. באמת, זה הדבר שאני ממש שונא שהוא עושה. ״אחי, מה נהיית אבא שלי על הבוקר? חוץ מזה אתה בעצמך שונא אותה ואת השיעור שלה. בשבוע שעבר היא העיפה אותך, ועכשיו אתה בצד שלה?״

אני ואלירן התקרבנו לקצה של המחששה, על יד הבניין של ט'.

זה תמיד מרגיש כמו בסרטי גנגסטרים — כשהם יושבים בכלא ומוצאים חבר חכם ומתייעצים איתו בחצר על כל מיני מהלכים שיתכננו שם ביחד או מה יעשו כשיֵצאו. ככה זה לפעמים עם אלירן — למרות שההורים שלו לא גרושים ויש לו אחים גדולים שדואגים לו ויש לו בתכלס למי לקרוא כשהוא הולך מכות או כשמישהו מחכה לו מחוץ לשער כשמאיימים עליו בבית הספר.

כשלא הייתי בבית הספר, הסתובבתי עם אלירן או בשכונה של דודים שלי, איפה שהייתי בטוח, כי היו שם גבי, שמואל, נועם ובן דוד שלי מיש, זאת אומרת מישאל. כולם גדולים ממני באיזה ארבע-חמש שנים, אז בשכונה שלהם אף פעם לא פחדתי שיקרה לי משהו או שמישהו יאיים עלי. אולי רק שאמא תתקשר ותכעס שאני בחוץ אחרי עשר וחצי.

הצלצול לשיעור הבא הדהד במחששה, ואני כבר הייתי בדרך אל הפינה שלי — בין הבניין של המורים לבניין של ח'. בדרך כלל אני הולך לשם בהפסקות. לפעמים כדי לכתוב, לפעמים סתם לשרוף סיגריה, אבל בעיקר כדי למצוא שקט.

הפעם הייתי חייב למירי סיפור. בפגישה הקודמת אצלה לא ממש רציתי לדבּר, וסיכמנו שלפחות אכתוב לה מה אני מרגיש.

סיפור על אבא

אחרי אינספור ספינות ששבר בלב ים, המשיך לברוח מספינה אל ספינה. כשלגופו תחתוני צבא, היה עולה על ספינות מזדמנות. הוא אהב להשתלט עליהן. דרך לחישות לב אל הנוסעים החשובים ועד לקברניט הספינה, הוא גרם להם להתאהב בדמותו. כמובן שהצטיין בהסתגלות, ודרך קבע היה הופך לחלק ממארג הנוסעים שחלקו איתו את הסיפון המזדמן.

לבסוף היה משתלט על הגה הספינות. כל כך אהוב היה, שיכול היה לנווט כראות עיניו ללא דין וחשבון לאף אחד מאורחי הספינה או בעליה. אך הוא תמיד ידע להכניס את עצמו ואת נוסעי הספינה אל מערבולות שכוּחות אל, כאלו שאף רב חובל לא יצליח לנווט מהן למקום מבטחים. תמיד ידע להיזרק אל תחתית המצולות, לעלות בחזרה אל פני הים, לאגור כוחות מחודשים על סלע ולהמשיך לרדוף אחר ספינות.

עד שמצא ספינה אחת שהייתה יפה במיוחד.

מהר מאוד תפס את ההגה, פילס את דרכו אל לב הספינה, ושינה את המסלול לטובתו.

הוא מילא את חדרי הסיפון באור, חוכמה ונאמנות חסרת פשרות לספינה היקרה שלו.

עם הזמן הרגיש בנוח בספינה, וגם היא הרגישה בנוח איתו. היה להם כל כך נוח, עד שלראשונה הוא עגן את הספינה בחוף הראשון שנקרה בדרכו, ושם נחו.

יום אחד מצא את נפשו נסערת, הוא נזקק להרפתקה.

הטוב שהצליח לזכות בו השחית את גופו, כך חשב. ברגע שרגלו חשה את גרגרי החול המנצנצים, הרגיש את ילדותו הסוערת משתלטת על כולו. סימני החגורה התקעקעו שוב על עורו, וסטירות מבית אבא האדימו את פניו בשנית. אז הוא ברח שוב אל המצולות. שיתקרר שוב גופו, ונפשו תיסחט מזיכרונות צלולים.