בריאה כמו שור

בריאה כמו שור

אודליה נגסה באיטיות בקרואסון שלה. חשה איך הוא נמס בפיה. השקדים התפצחו תחת שיניה. היא עצמה את עיניה והתמכרה לתחושה. עוד נגיסה קטנה אך בטוחה. שלא ייגמר מהר.

אצבעות ידיה השמנמנות הקלידו במהירות. גופה הכבד מילא את הכיסא המשרדי הנוח שלה. פניה יכלו להיחשב נעימות לולא המבט הזועף בעיניה הכהות, שחרץ קמטי הבעה תואמים במצחה. שערה החום היה אסוף ומתוח לאחור.

היא לא חשבה לצאת להפסקה בקפיטריה ולבזבז חצי שעה ועשרים שקלים, כמו כמה מהטיפוסים הבלתי אחראיים במקום הזה. 15 לחודש מתקרב, זמן הגשת הדוחות החודשיים, והם מרשים לעצמם.

כל יום הגיעה מאורגנת עם שמונה קרואסונים בטעם שקדים, ובשביל הבריאות עגבנייה אחת ושני משקאות יוגורט. לעתים יצאה לרגעים להכין קפה ולתת מכת חום לקרואסון הבא בתור, ומיד חזרה.

אבא תמיד חזר מהצעדה שלו בשש בבוקר עם עיתון, בתוך ענן ריח מטריף של המאפים האהובים עליה. אמא ניילנה וארזה אותם בנפרד, אחד-אחד. אודליה הייתה אחראית לטיול הבוקר של בופי.

את שולחנה של אודליה קישטו נרות בצורת מספרים, נר מספר שמונה גדול בהרבה מן האחרים, וגם מלאך פורש כנפיים שהיה בעצם שעון. המלאך הראה שלוש אחר הצהריים.

היא הייתה באמצע הביס בעגבנייה הבשלה שלה, כששמעה צעדים מאחוריה, מישהו התקרב לפינה שלה. לקובייה האישית שלה. היא מיהרה לנגב את העסיס האדום שניתז על אפה וסנטרה. עיניה נותרו מרוכזות במסך. לפתע הקפיצה אותה טפיחה קלה בכתפה. החוצפה!

סרט המספרים שנע מול עיניה נפרם באחת, החוטים הדקים התפתלו ואבדו. היא נשפה אוויר כעוס מנחיריה, וסובבה את ראשה. זו הייתה נטע המתלמדת.

"כן?” שאלה בטון נוקשה.

"היי, אודליה, לא הולך לי עם החישוב הזה. אני תקועה אתו כבר עשר דקות."

"תשאירי את זה כאן. אני אחזור אלייך," ירתה מבין שפתיה הרטובות, והצביעה על ערימת הניירת שעל שולחנה.

"אוקיי."

"בעצם, תעבירי את החומר הזה למישל," נשפה מבין שפתיה ארוכות.

"מישל לא כאן."

"מה זאת אומרת לא כאן?" חשה אודליה בשרירי פניה מתקשחים.

"היא ביום חופשי."

"מה?" נדהמה, ומיהרה לסנן בין שפתיה: "חפשי לי את מספר הנייד שלה."

"אודליה, זה בסדר. זה יכול לחכות למחר. לא נעים לי להטריד את מישל."

אודליה העלתה לרגע בדמיונה את דמותה החיננית של מישל, מלטפת את בטנה הקטנה שצצה לא מכבר, ופלטה ביובש את אחד המשפטים האהובים עליה:

"לא נעים מת מזמן."

נטע הסמוקה מיהרה למלא אחר בקשתה.

לאחר סדרת וטסאפים תוקפניים ששלחה אל אוויר העולם, הגיעה תשובתה של מישל.

"שלום אודליה! אני עוברת בדיקות חשובות היום. שושי יודעת שלא אגיע, ואת לא הבוסית שלי! זו פעם אחרונה שאת מטרידה אותי!"

לחייה של אודליה האדימו בבת אחת. היא סיננה קללה.

בדיקות חשובות! שתלך לעזאזל היא וההיריון החשוב שלה והנישואים המאושרים שלה!

יש נשים שאין להן לא ילד ולא נישואים, ובתוך בטנן הן נושאות רק סוד מביך. מעולם לא היו עם גבר.

וכאילו זה לא מספיק, רק לפני יומיים חגגו למישל יום הולדת עם עוגה, בלונים וחיבוקים מכל הבנות כאן.

ואילו אודליה? אודליה קיבלה הבוקר מייל רשמי מוועד העובדים:

"לגברת אודליה גרוס! מזל טוב ושפע ברכות לרגל יום הולדתך."

היא לא ציפתה לבלונים, אבל איזה "מזל טוב" אחד לא מגיע לה? לא משנה. היא ארגנה לעצמה הפתעה. הזמינה לעצמה מאמזון חולצה שעליה מודפס בגדול המספר 8. מתחתיו 2 בחזקת 3, ומתחתיו בכתב בינארי 1000. 8 הוא המספר השישי בסדרת פיבונאצ'י. אין על 8.

בהדרגה נרגעה ועיניה שבו להתרכז במספרים שבמחשב. כמה יפים הם! כמה בטוחים! מספרים שלמים טבעיים לא פוצעים. הם טובים אליה. כך היה מן ההתחלה. בזכות שיעורי הבית במתמטיקה לא הייתה לגמרי שקופה בבית הספר, ובזכות האולימפיאדה הארצית למתמטיקה, שהתקיימה במכון ויצמן, הכירו אותה גם בתיכון. הם קראו לה גאון, אך לא הזמינו למסיבות.

כבר שעות שהיא מתקתקת, חשה את העייפות המצטברת בסופו של יום ארוך. כבר שש בערב. היום הזה החל מוקדם כרגיל. אך זה לא היה יום רגיל. לא.

בחמש לפנות בוקר כבר הייתה ערה וירדה לטייל עם בופי. היא הקפידה לקחת עמה את שקית הצרכים. אותה אף פקח לא יתפוס לא מוכנה.

כשעלתה הביתה, הוריה הפנסיונרים כבר התעוררו והיו בעיצומן של ההכנות לארוחת בוקר.

"בוקר טוב, אודליה! ישנת טוב?"

"כן."

"ביצה קשה או רכה, חמודה?"

"קשה."

"טוסט עם מוצרלה?"

"כן."

"עגבנייה לעבודה?"

"כן, תודה!"

היא פנתה למראה כדי לנסות ולסרק את שיער הליפה שלה ולאוספו לקוקו, וגם כדי לחמוק מן הנאום השבועי והשאלות המציקות. היא מרחה מעט צבע על פניה.

לקראת שבע תצא לעבודה. התיק שלה חיכה על השולחן ליד דלת הכניסה.

"אודלי..." שמעה את קול אמה, מתקרבת בנעלי הבית הרכות. "צלצלת בסוף לחנן? הבן של שושנה? היא לא מפסיקה לשאול אותי..."

"לא, אמא," נאנחה. הפס שניסתה לצייר באיי-ליינר התפספס.

"אני לא מבינה, אמרנו לך שהוא בחור טוב, הוא בהייטק. אז למה? פעם אחת אני רוצה לראות אותך..."

"די, אמא! די!" אודליה הרימה את קולה. "אני ממהרת!" היא פנתה לכיוון הדלת.

אביה נופף לה מעל עיתון "הארץ" שהיה פרוש מולו.

הם לא אמרו מילה בינתיים, אך היא ידעה שכשתחזור אחר הצהריים, תחכה לה עוגה וגם כריכונים קטנים עם סלמון מעושן, ושוקו חם שהיא אוהבת. מתנות עטופות בנייר צלופן מרשרש יחכו לה על המיטה, וברכה מאמא ואבא. אולי גם הדודים יגיעו לברך. מזל טוב, הילדה בת 39.

אחרי החגיגה המאולתרת היא תעשה אמבטיית קצף ארוכה, תחפוף את שערה, תלבש את שמלת המקסי השחורה שלה, שמרזה אותה מעט, ותצא לפגישה שלה בשבע בערב.

כשחשבה על כך, נשכה את שפתיה.

***

12 בצהריים. עודד ניצל פסק זמן שנוצר בעקבות ביטול בקליניקה. הוא סימן לליליאן מזכירתו שהוא קופץ למטה ויצא. חיכה בתור הקצר יחסית של קופיקס, והזמין הפוך חזק וטוסט. לגם מהקפה ונאנח. צריך לסדר את המחשבות.

בלילה שיתף את אורנה במחשבות שלו. היא הביטה בו בעיניים הכחולות-אפורות שלה, שקמטי הבעה, כך קראה להם, מעטרים את צדדיהן.

"מאיפה זה מגיע, תגיד לי? אנחנו בני 48, עסוקים בקריירות שלנו, החיים נוחים, הילדות כבר תיכוניסטיות. מה חסר לך?"

"אמרת אותו דבר כשהיית בת 40 וכשהיית בת 45, ואז היו יותר סיכויים. יכולתי להשגיח עלייך בקליניקה שלי, צעד-צעד."

"אתה לא מדבר מההיגיון, עודי."

הוא שתק, וידע שהיא צודקת. לו ידעה על ההצעה המדהימה שקיבל. הוא הסתובב על הצד.

היא כיבתה את האור, והוא תפס את גשר אפו בשתי אצבעות ולחץ. הוא חש בגופה המוארך הלולבי קרב אליו. היא נצמדה לגבו וליטפה את כתפו. הוא לא זז. היא ליטפה את שערו.

"עודי..."

"מה?"

"בחודש הבא הבנות בנות 17, אתה קולט? התינוקות שלנו. גל כבר התקשרה לאיזה מועדון, לא זוכרת את השם. הן מכינות רשימת מוזמנים, זה הולך לעלות לנו..."

"למה כל זה? כל שנה בת מיצווש?" ענה נרגז.

"הן רוצות לחגוג. זאת הפעם הראשונה והאחרונה שהן יהיו בנות 17."

"אהה," מלמל.

לא משנה. כסף הוא לא הבעיה.

היא נשקה ללחיו, הסתובבה והחלה לנחור. הוא חש בפעימה ברקתו הימנית. הוא שוב ראה את הילד הזה, שרץ על החול החם, צוחק. הוא רץ אחריו, משיג אותו, מרים אותו בזרועותיו ומניף אותו מעל ראשו. הם שניהם בעצם ציפורים שעפות אל הגלים.

גם עכשיו, כשלגם לגימה אחרונה מהקפה, חש במים הקרירים, בגלים שהגיעו והתנפצו עליהם, עליו ועל הילד שלו, שלא יהיה. לו רק זה היה תלוי בו. הוא עיסה את הרקה, לקח עוד ביס מהטוסט והציץ בשעון. זמן לחזור. הוא העיף פירורים מן החלוק הלבן שלו, קם והתמתח לכל אורכו.

רק עכשיו חש במבטים. שתי נערות מאופרות בכבדות, בגיל של בנותיו, הביטו בו בעניין מופגן והתלחשו.

הוא חייך כשעבר על פניהן וגרם לפרץ צחקוקים שליווה אותו כשיצא. ילדות. עוד יום ארוך לפניו.

***

יום העבודה הסתיים לבסוף, ואודליה דהרה בסוזוקי סוויפט הקטנה שלה הביתה. בופי צהל לקראתה בנפנופי זנב כה חזקים, שחשבה שבעוד רגע ירחף באוויר כמו הליקופטר. כל מה שדמיינה ציפה לה, כמובן.

היא פתחה עטיפות מרשרשות וגילתה מאחוריהן קרמים, בושם מתקתק, ארבעה ספרים ממבצע של "סטימצקי", וביניהם "הגבר הנכון – מהיכרויות ועד נישואים", ו"סוד הקשר בין גברים לנשים – טיפים לחיים מאושרים".

לשמחתה, שום דוד לא הופיע לביקור, הסתפקו בשיחת טלפון מנומסת. היא הציצה מדי פעם בשעון. שש ארבעים, שש חמישים בערב. הגיע הזמן לאמבטיית פינוק, למריחת קרם גוף ולבחירת הבגדים המתאימים. היא התפרקדה באמבטיה החמה, עצמה עיניה ונתנה לעצמה כמה דקות מנוחה.

בחמש וחצי אחר הצהריים ליווה עודד את הזוג לוי לפתח חדרו.

הוא ליטף בהיסוס את כתפה של עדנה לוי, שצנחה והשתופפה.

"אנחנו ביחד בזה, עדנה," אמר לה בעלה וחיבק אותה. בטנו של עודד התכווצה.

הוא הביט בפניה של עדנה שהלבינו, בעיניה שניסו לעכל את המצב החדש.

התאים הסרטניים התגלו בבדיקת צוואר הרחם האחרונה, ועודד ביקש מליליאן להזמין את הזוג לוי בדחיפות. אלה היו הרגעים הקשים בעבודתו. הוא הכיר ואהב את כל הנשים שהגיעו אליו לאורך שנים.

"אני מעביר אתכם לד"ר אנגלברג. הוא רופא נהדר וגם איש טוב. וגם אני כאן בשבילכם לכל שאלה. תתקשרו, דברו אתי. בסדר, עדנה?"

היא הנהנה בראשה, דמעות טפטפו עד סנטרה. הוא לחץ את ידו החזקה של בעלה ושמח שהיא לא לבד. יש נשים שעוברות הכול לבד.

הוא סימן לליליאן פסק זמן קצר, סגר את הדלת, התיישב ועצם את עיניו. נשף אוויר בשקט מפיו. אחרי כן הביט ברשימה.

הפציינטית הבאה - מיכאלה, צעירה שהזכירה לו את אורנה כשהייתה סטודנטית למשפטים. העיניים הכחולות-אפורות, השיער הבהיר הארוך, החזה הקפיצי, העור המושלם כמעט.

מיכאלה נהגה לנעוץ את עיניה בעיניו ללא בושה. מתבוננת בו, מודעת להיותה פרח נדיר, מחפשת את המבט המתפעל, המתפתה. הוא סבר שלא קיבלה את המענה שלו ציפתה. והפציינטית הבאה, היא הייתה סיפור שונה לגמרי.

בשבע וחצי בערב יצאה מהבית ונסעה אל הרחוב השקט של עודד. בסוף שדירת הברושים הציצו הבית והגינה המטופחת. היא צלצלה באינטרקום והדלת נפתחה לקראתה.

בחדר הרחב, שרצפתו לבנה ומצוחצחת, נשמע זמזום חרישי. בין הספות האדומות נפרש שטיח מרובע אדום, ועליו שולחן זכוכית עם אגרטל ופרחים כתומים. ריח חריף של חומרי חיטוי עמד באוויר, אך גם ריחו המתוק-מריר של בושם גברי. אודליה נשמה את הריחות מלוא ריאותיה, כשהגישה את כרטיס החבר שלה למזכירה ליליאן.

הנשים על הספות נדנדו רגליים והסתכלו על השעון. נראה שהזמן עצר מלכת בממלכתו של ד"ר גוטמן. הוא הקדיש את מירב הזמן לכל אחת ואחת. לטוב ולרע.

בקצה החדר הסתובבה הריונית בחודש תשיעי. מיוזעת ודומעת, אחזה בנייד שלה ודיברה. בניגוד להוראות... חשבה אודליה.

"אז בפעם הבאה שאני אדבר אתך על ילד, תזכיר לי את היום הזה. אוקיי, מאמי?" ההריונית נשפה באפה, ודמעות זלגו מעיניה ללחייה. האף שלה היה אדום.

"סליחה! אני מבקשת לא לדבר בטלפון!" נשמע קול רועם במבטא דרום אפריקאי כבד, שצרם לאוזניה של אודליה. ההריונית הסתובבה והביטה במזכירה בשתי עיניים גדולות תכולות ודומעות.

"אה, סליחה. טוב, נשמה, אני אדבר אתך אחר כך. בי, מאמי."

אודליה דפדפה במגזין צבעוני רווי נשים יפות לעייפה. היא לא התעניינה בתמונות. עיניה היו יגעות מכל השעות מול מסך המחשב, ושרירי כתפיה דאבו. היא גם ידעה שעודד תמיד בעיכוב. איחור של שעה. הציפייה הייתה קשה לה. יותר מדי מחשבות.

היא חיכתה בסבלנות לתור שלה. הנשים בחדר ההמתנה נראו טרודות, משלבות רגל ברגל ומחליפות רגליים. כל כך רוצות לגמור עם זה כבר. כל אחת ספונה בעולמה שלה.

אבל אודליה דווקא חיכתה כל היום לרגע הזה, שבו תיכנס לחדרו של ד"ר גוטמן, רק היא והוא בחדרו.

לפני ארבע שנים הכול היה שונה. דבר לא היה מוטל על כף המאזניים. היא החליפה את רופאת הנשים המבוגרת של אמה ברופא שעליו המליצו המזכירות בעבודה. ד"ר עודד גוטמן התגלה כרופא מסור, עדין וידידותי, אך יפה מדי. בכל בדיקה שגרתית ליבה ריקד כשהרופא ביקש ממנה להתפשט וללבוש את החלוק הלבן. לעיתים ביקשה אודליה שיבדוק לה גם את החזה, ואז אחז הדוקטור ברוב כבוד את חזה המפואר, שעלה וגלש בין כפות ידיו. לרגע לא היו אלה החביתות המוכרות שלה, אלא שתי עוגות וניל מקסימות, שבראש כל אחת מהן תות ורוד. היא עצמה את עיניה בחוזקה כדי לא לראות את עצמה. לא לראות את הרופא הרואה אותה.

בעבר מעולם לא הגיעה עם בעיה. הוא תמיד אמר לה בידידותיות בסוף הבדיקה:"כל הכבוד! את בריאה כמו שור!" ואז זכתה בחיוך זוהר משתי עיניו הסיניות.

לא פלא שמיהרה לקבוע תור נוסף. כך תמיד יהיה למה לצפות. לאמה, שהתפלאה על תדירות הבדיקות, הסבירה שעם הבריאות אסור לשחק.

בחלומותיה בלילות היה עודד הכוכב של עלילה שחזרה על עצמה שוב ושוב.

אף על פי שהמפגשים עמו במציאות היו חפוזים ובקושי דיברו ביניהם, בחלומותיה קישט עודד את שערה בפרחים, רקד לפניה והגיש לה פירות אקזוטיים למיטה. תמיד הזכיר לה נער הוואי מעוטר בשרשרות פרחים, שהיו לבושו היחיד.

בשנתיים האחרונות, מאז החלה בנסיונות להביא ילד לעולם, הפכה כבדה מרוב מחשבות וחששות. ההורמונים ניפחו את גופה, והיא חשה שניפחו גם את ראשה, שהפך לסיר לחץ גועש מעצבים.

כל אישה הרה או אוחזת בעגלה, שעברה על פניה ברחוב, כמו שלחה יד אל חזה ומעכה את ליבה. היא כעסה. אפילו המספר 8, שכה אהבה, הפך בעיניה לראש, שמתחתיו מתפתחת בטן גדולה של חודש תשיעי.

לבסוף הגיע הרגע. בחמישה לתשע היא התייצבה בחדר הרופא.

דוקטור עודד עמד בגבו אליה, שוטף את ידיו. כשהסתובב, אודליה קפאה על מקומה. הוא היה כה יפה בחלוק הלבן ובג'ינס הכחול כהה שעטף את רגליו הארוכות.

כל כך הרבה רצתה להגיד לו! אך דווקא עכשיו, כשהגיע הרגע, נאלמו בה המילים.

"אודליה גרוס? מה שלומך?" הוא החווה בידו לכיסא ליד שולחנו.

"בסדר," ענתה בקול רפה.

הוא התיישב ליד שולחנו וכיווץ את עיניו הכחולות מול מסך המחשב. משקפיו החליקו על גשר אפו ונעצרו בעצם הבולטת.

"טוב, אז מה יש לנו כאן?" מלמל. "לפי המחשב היום את בת שלושים ותשע. מזל טוב!" הרים את עיניו, "ככה את חוגגת?" חייך.

אודליה הסמיקה עד תנוכי אוזניה והביטה בנעליה החדשות.

הנייד שלו רטט. הוא הציץ בו.

"רק שנייה," מלמל וענה.

"לא, כבר אמרתי לך שאת לא יוצאת הערב. מה? אמא אמרה לא, את חושבת שאני אגיד כן? טל, טל, אני לא יכול לדבר עכשיו. נדבר אחר כך. ביי."

"סליחה, אודליה, היית כאן לפני חודש, כן?"

"כן, דוקטור."

"כן, עברנו עוד טיפול הפריה חוץ גופית, וגם הוא לא עבד. לא שכחתי את השיחה שלנו, אודליה."

הוא הביט בעיניה. היא השפילה את מבטה.

"מתי קיבלת וסת?"

"לפני עשרה ימים." הוא הקליד במרץ, וחזר וקרא מן המסך.

"אודליה, אני עדיין צריך להיות זהיר במיוחד?"

"כן, דוקטור, אני עדיין מריה מגדלנה," מלמלה.

הוא הרים את עיניו מהמחשב והביט בה בחיבה.

"כן, גברת מריה מגדלנה, אולי בקרוב יהיה לנו נס," חייך אליה, "אז את מוכנה לניסיון שלישי?"

"אני חושבת שכן."

עדיין הביטה ברצפה. עתה החלה רגלה להתנדנד בעצבנות, ועקב נעלה נקש ברצפה. גל עכור של מועקה עלה בה. הכול חלף מול עיניה ברגעים: איך הגיעה לבדה לפגישה בבנק הזרע, אף שהומלץ להגיע עם אמא או חברה טובה, ואז מטר השאלות והבדיקות החודרניות.

היא שמעה שעדיף ללכת לבנק זרע פרטי, שם תקבל יחס אישי. היא קיבלה בעיקר חשבוניות - 1,500 שקלים על כל מנה איכותית, ושלוש מנות כאלו הכניסו אותה להוצאות. אך מה זה לעומת...

"את רוצה לחזור אל אותו תורם?" קטע את מחשבותיה.

"אני לא בטוחה..." מלמלה, מחווירה, עצמה את עיניה. הפעם הרעידה רגלה הקופצנית את כל גופה.

כמה זמן השקיעה בבחירת התורם שלה! כמה חישובים עשתה כדי להגיע למועמד הטוב ביותר! היא בחרה מהקטלוג שיער כהה, עיניים כחולות, השכלה אקדמית. אפילו שילמה תשלום נוסף כדי לקבל ניתוח גרפולוגי של כתב ידו, שם גילתה שהוא אדם מאוזן, אחראי וגם יצירתי. אך היא לעולם לא תדע באמת עם מי יש לה עסק. היא רצתה את המקור.

"אודליה?"

היא נראתה שקועה בעולמה, מכונסת בתוך עצמה.

עודד טיפל באודליה כבר ארבע שנים. השנתיים האחרונות היו אינטנסיביות.

בתחילה רק ראה את הגוף הגדול, הירכיים הכבדות, אך תמיד היו שם גם העיניים החומות הנעימות.

הוא חש בבדידות שלה מן הרגע הראשון. היא הייתה ביישנית גדולה. בגיל 37 דיברה על רצונה להביא ילד לעולם. הוא לא התפלא כששאלה על הפרוצדורה של קבלת תרומת זרע ועל כוונתה להיות אם חד-הורית.

"אודליה?"

"כן?" נשאה אליו את עיניה החומות הנוגות.

"איך אנחנו מתקדמים מכאן? אותו תורם? תורם אחר? אנחנו לא מוותרים, את יודעת."

"אמממ, דוקטור עודד, על זה רציתי לדבר אתך..."

"כן, אני מקשיב." מבטו היה מרוכז רק בה. חסר לה אוויר.

"אבל אני לא יכולה."

"אודליה, דברי חופשי. רק שנינו כאן."

היא המשיכה להביט ברצפה ודיברה בקול כה שקט, שגרם לו לקרב את כסאו אליה.

"דוקטור עודד, אני רוצה להתנצל על הפעמים האחרונות שהייתי כאן, וביקשתי בקשה כזאת מטורפת. הבכתי אותך ואת עצמי. אני מתפלאת שבכלל הסכמת להמשיך לטפל בי. אני יודעת שהגזמתי. יש לך משפחה מקסימה, אני רואה בתמונה... "

"אודליה, זה בסדר."

"לא, זה בכלל לא בסדר. פשוט הרגשתי שזה הסיכוי האחרון שלי..."

היא הרשתה לדמעות לזלוג בחופשיות על לחייה, עד שיכלה לחוש בטעמן המלוח.

"אני לא רוצה לחזור על אותו התורם. רציתי שהתורם יהיה מישהו שחשוב לי, מישהו שיקר לי. אני במבוי סתום. אני כמעט בת ארבעים."

פניה היו אדומות. היא בכתה בשקט. הוא הגיש לה ממחטה, והיא קינחה את אפה.

דוקטור עודד הביט בה, מחשבות סחררו את ראשו.

"אודליה..."

"סליחה שאני בוכה לך כאן, פשוט נגמרו לי החסכונות ואני מיואשת, והייתה לי תחושה חזקה שאתך זה יצליח. שהגוף שלי יפסיק להתנגד."

"את חושבת שהגוף שלך מתנגד לתרומות זרע?"

"כן. אני מרגישה את זה. הגוף הזה מקולקל. הגוף הזה אף פעם לא היה לצידי, מההתחלה."

"אוי, אודליה, אין לך מושג על מה את מדברת! אני רוצה להראות לך משהו."

היא הביטה בו כשהלך לכיוון הקיר שמאחורי כסאו והוריד ממנו תמונה ממוסגרת.

"את מבינה מה את רואה כאן?"

"לא. זה סגנון סוריאליסטי? אני לא מבינה." היא הביטה בו בתמיהה.

הוא הניח את התמונה על השולחן ביניהם.

"הביטי, זו את מבפנים, אודלי. תראי כמה יפה את! זה שרטוט של הרחם הייחודי שלך!" הוא נגע בידה וחייך.

"מה? זה רישום שלך? אתה ציירת אותי?"

"כן." לפתע האדים. מה הוא עושה?

היא הביטה בו במבט נדהם, מתפעל אך גם מזועזע.

היא לא ידעה כמה זמן עבד על הרישום הזה. כמה אהב להביט בו כשהיה לו זמן פנוי. הוא אפילו צילם את הרישום כדי שיוכל להציץ בו גם בבית. לאורנה מעולם לא היה רחם כזה.

"וואו, אני לא יודעת מה להגיד..."

"אני רוצה להגיד לך, שעם מבנה גוף כמו שלך את לא צריכה להיות פסימית לגבי הסיכויים."

היא הביטה בו מופתעת.

"באמת? למה אתה מתכוון?"

"אני רואה כאן נערות ונשים צעירות בכל יום, אודליה. דקיקות כאלה, שהגוף שלהן לא מסוגל לשאת בתוכו עובר, אולי רק פג זעיר. ואילו את, אודליה, יש לך כל מה שצריך כדי לשאת וללדת תינוק בריא וחזק."

אודליה בלעה את רוקה. הביטה בעודד בעיניים פעורות לרווחה.

"יש לך אגן גדול ורחב. הרחם שלך עדיין פורה. יש לך רחם של בת שלושים. את צריכה לדעת שמעטות הנשים שיש להן צוואר רחם ייחודי ויפיפה כמו שלך. הייתי חייב לתעד אותו."

"וואו... לא ידעתי, לא אמרת לי..." לחשה, עיניה מבריקות.

"כן, זו האמת. הכול מאה אחוז אצלך כרגע, רק הזמן לא פועל לטובתנו..."

"תודה..." לחייה הלבנות החלקות הוורידו. קצה של חיוך החל להסתמן. עודד נשם עמוקות.

"ואודליה... אני מוכן."

"מה אמרת?"

"שאני מוכן. בואי נלך על זה. אני מקבל את ההצעה שלך."

"מה? אתה בטוח?" פתאום החווירה.

הוא קם מכסאו, התיישב לידה על השולחן והחזיק בידה.

"זהו? את משתפנת?"

"לא! מה פתאום! אני פשוט... בהלם." היא ניגבה את עיניה וחשה איך הדופק שלה משתנה.

"זאת המתנה שלי עבורך." עיניו נצצו.

"אני מבטיחה לך שלא תהיה לי שום דרישה ממך..."

"שמעי, אנחנו מדברים על תהליך, ואף אחד לא מבטיח לנו שתקלטי מיד. אני אקבע לך תורים לפי התאריכים המתאימים."

"טוב, למתי נקבע?"

הוא הקים אותה מן הכיסא ולקח אותה ביד לכיוון הפרגוד.

"תתפשטי, בבקשה, ותלבשי את החלוק שם. אני כבר אצטרף אלייך."

רגליה של אודליה רעדו כל כך בדרך לכיסא המלכותי, שחשבה שתקרוס ותחליק על הרצפה הקרה. היא מיהרה אל מאחורי הפרגוד והתארגנה. אז טיפסה על הכיסא המלכותי ופישקה את ירכיה הדשנות על הקולבים עוד לפני שעודד ביקש. היא עצמה את עיניה בחוזקה והקשיבה לצעדיו הקרבים. בדמיונה ראתה את שפתיו הצרות, את עיניו הממוקדות בה, וחייכה אל עצמה.

"טוב, בואי נבדוק אם הכול במקום," שמעה את קולו הנמוך. הוא לחץ מעט על בטנה התחתונה.

"נסי להרפות את הבטן," אמר. "התקדמי עוד קצת לכיווני."

היא פישקה את שפתיה כשחשה ברטט קל עולה וגואה בגופה. ידו של עודד קרבה ונגעה בזהירות והחלה לחטט בתוכה. היא פקחה את עיניה לרגע ומיד חזרה ועצמה אותן, נבוכה. נפלטה לה אנחה, וצמרמורת אחזה בה.

"הכול בסדר?" שמעה את קולו היציב.

"כן," מלמלה בשקט ונאנחה שוב, כשהריחה את הבושם הממכר שלו. שפתיה רטטו ללא שליטה. היא התנשמה בכבדות. לפתע לא הייתה בטוחה מה קורה לה. האם באמת שמעה אותו פותח את רוכסן מכנסיו? האם עוד רגע הוא אתה? לרגע שלה? שניהם? היא חשה אותו בתוכה ושאין לה אוויר. הכול הפך מעורפל, החדר הסתחרר לעומתה והחשיך.

הנשים המצפות בחוץ כבר החלו להתלונן אצל המזכירה ליליאן. אחת מהן שוטטה בחדר מצד לצד, נושפת אוויר בחוסר סבלנות.

כולן הביטו בדלת כשנפתחה, וממנה הגיחה אודליה הסמוקה. היא סגרה את הדלת מאחוריה בזהירות, כאילו הייתה שבירה, פסעה אל המזכירה והושיטה לה ניירת. האישה הבאה בתור פסעה לכיוון הדלת בעצבים, והתכוונה לדפוק עליה.

לפתע הדלת נפתחה.

"אודליה?" נשמע קול הרופא. הוא הציץ מן הדלת וסימן לה להתקרב אליו.

אודליה הסתובבה ומיהרה אליו.

"ניפגש בקרוב. תשמרי עליו. בהצלחה!" לחש ולחץ את ידה בחוזקה.

החודשים הבאים היו החודשים הטובים בחייה של אודליה. הם סחררו אותה כמו עפיפון משוגע, השואף להגיע גבוה יותר ויותר. פתאום היה גבר בחיים שלה. גבר שכל אישה הייתה רוצה לעצמה. לכבוד הגבר הזה עשתה שעווה וקנתה בושם חדש במבצע. היה למה לצפות כל בוקר. בעיקר ביום שבו היה לה תור בערב.

היא התקלחה, חפפה פעמיים, מרחה קרם גוף קוקוס על גופה החלקלק מצווארה ועד כפות רגליה המטופחות. כשנכנסה למרפאה, עקב אחריה שובל ריח מתוק. ליליאן שאלה לשם הבושם והיכן קנתה.

עודד גילה שהוא נרגש, ממש מהלך על קוצים, ביום שבו עמדה להגיע. בכל פגישה נהנה יותר. זה היה כל כך אחר! הוא לא זכר מתי אורנה התרגשה כך מכל חיוך או תנועה שלו. הם ויתרו על חלוק החולים, היא הגיעה תמיד בחצאית.

בעוד הם מבלים ומתנשמים על כיסא הפלאים שלו, היא אחזה בו, קירבה את פניו אליה ונשקה לו ארוכות, והוא נענה לה בטבעיות להפתעתו. כשהיה עם אודליה, רטט כל גופו והוא חש שופע כמו עט נובע.

קולותיהם החנוקים העצורים, והזמן הקצר שעמד לרשותם, רק הלהיבו אותו יותר. הוא לא אמר דבר כשהופיעה לפני התאריך שנקבע, מבקשת מהמזכירה תור בשל בעיה דחופה. הוא פתר לה את הבעיות בשמחה. אודליה נשאה אליו עיניים כאילו היה אל השמש של עולמה. היא תהתה אם הוא יודע עד כמה היא מאוהבת בו. היריון עדיין לא נראה באופק, אך זה לא היה מייאש כמו קודם. היא הייתה מלאת תקווה.

כשעודד ישב בבית עם אורנה מול החדשות, שניהם ממושקפים ועוטים טרנינגים, הביט בעיניה הנבונות וחש אשם. אך אז הסביר לעצמו שיש לו מטרה קדושה. הוא עושה חסד. זו לא בגידה.

לפתע פספסה אודליה תור, ואחריו עוד תור. ביום שבו נקבע התור החדש הודיעה ליליאן:

"אודליה השאירה הודעה שגם הפעם לא תוכל להגיע לתאריך שקבעת."

"את יודעת מה? תרימי לה טלפון, ותשאלי מה קורה."

ליליאן צלצלה.

"דוקטור עודד, אני לא תופסת אותה."

הוא נשאר תקוע.

"דוקטור עודד? להכניס את הזוג הצעיר?"

"אה כן, בהחלט."

עודד דאג. האם קרה לה משהו? הוא כעס. לא ידע מה לחשוב. האם התייאשה לאחר חצי שנה ללא תוצאה? האם כעסה עליו? ולמה לעזאזל לא הצליחו למרות החישובים שעשה?

ואולי זהו פתח המילוט שלו מן הבגידה? אולי הגיע הזמן לחזור לחיים הנורמליים שלו ולקבל את המציאות? בן לא יהיה לו. בדרך לרכב משהו גירד לו בעין. על אצבעו נותרה דמעה בודדה.

***

שנה וחצי עברו. עודד שכנע את עצמו שהכול לטובה. לפני הגיוס של הבנות יצאו לטיול משפחתי לפרובנס. הם טיילו באקס-אן-פרובנס היפה ובכפרים הקטנים על הגבעות.

אורנה אמרה ששנים לא נהנתה ככה. תייר שעצר לידם צילם את ארבעתם על רקע הנוף עוצר הנשימה. הוא מחובק ומוקף מכל כיוון בנשים הגבוהות היפות שלו. אורנה נושקת ללחיו. הבנות מחייכות בעיניים זהות לשלו. שלווה עולמית. הוא מסגר את התמונה והיא קישטה את שולחנו.

שישי אחד בצהריים יצאו עודד ואורנה מבית הקפה הקבוע שלהם ופסעו ברחוב הראשי מפטפטים, נהנים מהשמש. עודד הביט באנשים העוברים על פניהם. מולם פסע זוג שמנמן דוחף עגלה יוקרתית, כסופה וגדולה, ממש ה"מרצדס" של עגלות התינוקות. קרחתו של הגבר הבהיקה בשמש, והוא היה מעט כפוף. אשתו הסבירה לו משהו. הוא היה קשוב אליה. צעירה ממנו, תלתלים כהים עיטרו את פניה הנעימות. היא הייתה כל כך מוכרת! היא נעצרה לרגע, כמו חושבת אם להמשיך ולהתעלם או...

"ד"ר גוטמן! שלום! מה שלומך?"

התחשק לו לסטור לה. העגלה חסמה את דרכם.

"שלום, אודליה."

"תכיר: זה בעלי חנן. גם הוא מתמטיקאי!"

"נעים מאוד," מלמל. "זאת אשתי, אורנה."

"מזל טוב!" אורנה חייכה בנימוס.

"תודה!" עיניה של אודליה ברקו. "בעלך רופא נהדר. הוא עוזר לכל כך הרבה נשים להביא ילד לעולם. גם לי הוא עזר."

אורנה לחצה את כף ידו של עודד והביטה בו בחיבה.

"כן, בזכותו יש לי שני בנים!" לבו של עודד החסיר פעימה.

"תאומים? וואו! מגיע לכם מזל טוב כפול! בני כמה?" אורנה שאלה.

"ארבעה חודשים."

"איזה יופי! גם לנו יש תאומות בבית. ילדות גדולות."

עודד חש שקר לו בבת אחת. כנראה לחץ הדם שלו ירד! הוא חש מסוחרר.

"אפשר להציץ עליהם?" אורנה התקרבה אל הצד הקדמי של העגלה.

"ברור!" אודליה חייכה בגאווה. היא הרימה את חיתול הבד שהגן מהשמש.

זה אמיתי? הבנים שלו כאן, לידו בעגלה? שניים. שניים!

איך היא לא סיפרה לו? איך לא אמרה מילה? הנבלה! אבל אולי הם בכלל בניו של מר חנן השמנמן שכאן מולו? הוא חש שמוחו מתערבל.

"עודדי, בוא, אתה חייב לראות אותם!"

הוא רוצה לראות אותם, אך לא ככה, ליד אורנה, ברחוב. אם הם שלו, אורנה עלולה לקלוט את הסיפור. אם הם לא שלו, הוא יתאכזב. אולי עדיף לא לדעת?

עודד לקח נשימה עמוקה והתקרב. הוא הביט בשני אחים קטנים מנמנמים.

"עדינים כאלה, הם לא מזכירים לך את הבנות שלנו בגיל הזה?"

אורנה לא יכלה להתאפק ושלחה יד ללטף אותם. הם נעו בחוסר שקט ואז מצמצו ופקחו שני זוגות של עיניים כחולות. עודד לא היה מסוגל לדבר.

הוא ליטף בעדינות את כפות ידיהם הקטנטנות. דמעות נקוו בצידי עיניו.