ברידג’רטון 3: הצעה מג’נטלמן

פתח דבר

כולם ידעו שסופי בקט היא בת לא חוקית.

המשרתים ידעו זאת. אבל הם אהבו את סופי הקטנה, אהבו אותה מאז הגיעה לפנווד פארק בגיל שלוש, חבילה קטנה עטופה במעיל גדול מדי, שהושארה על מפתן הבית ביום יולי גשום. ומאחר שאהבו אותה, הם העמידו פנים שהיא בדיוק מי שהרוזן השישי מפנווד אמר שהיא — בתו היתומה של חבר משכבר הימים. התעלמו מהעובדה שעיניה הירוקות כאזוב של סופי ושיערה הבלונדי הכהה היו זהים בדיוק לאלו של הרוזן. התעלמו מהעובדה שמבנה פניה נראה זהה לזה של אימו של הרוזן שהלכה לעולמה זמן לא רב לפני כן, או שחיוכה היה העתק מדויק לזה של אחותו של הרוזן. אף אחד לא רצה לפגוע ברגשותיה של סופי — או לסכן את פרנסתו — באזכור עובדות אלה.

הרוזן, ריצ׳רד גנינגוורת׳, מעולם לא דיבר על סופי או על מוצאה, אבל ודאי ידע שהיא בתו הלא חוקית. אף אחד לא ידע מה נכתב במכתב שסוכנת הבית שלפה מתוך כיסה של סופי כשהיא התגלתה בחצות אותו הליל הגשום; הרוזן שרף את המסר שניות בלבד אחרי שעיין בו. הוא צפה בדף הולך ומתכלה בלהבות, ואז ציווה להכין לסופי חדר ליד חדר הילדים. ומאז התגוררה שם. הוא קרא לה סופיה, והיא קראה לו ״אדוני", והם התראו פעמים אחדות בשנה, כל אימת שהרוזן שב לביתו מלונדון, וזה לא אירע לעיתים תכופות מדי.

אך מה שאולי היה חשוב מכול, הוא שסופי ידעה שהיא בת לא חוקית. היא לא ידעה בדיוק כיצד נודע לה, אלא שהיא פשוט ידעה, וודאי ידעה כל חייה. היו לה זיכרונות מעטים מהחיים שלפני הופעתה בפנווד פארק, אבל היא זכרה מסע ארוך בכרכרה על פני אנגליה, והיא זכרה את סבתה, משתעלת ומשתנקת ונורא רזה, אומרת לה שהיא נוסעת לחיות עם אביה. ומעל הכול, היא זכרה שעמדה על מפתן הבית בגשם, יודעת שסבתה מסתתרת בין השיחים, מחכה לראות אם סופי תיאסף פנימה.

הרוזן הניח את אצבעותיו על סנטרה של הילדה הקטנה, הרים את פניה אל האור ובאותו רגע שניהם ידעו את האמת.

כולם ידעו שסופי בת לא חוקית, ואף אחד לא הזכיר זאת, וכולם היו מאושרים למדי מהסידור.

עד שהרוזן החליט להתחתן.

סופי הייתה מרוצה כששמעה את הבשורה. סוכנת הבית אמרה שרב־המשרתים אמר שהמזכירה של הרוזן אמרה שמעתה הרוזן מתעתד לבלות זמן רב יותר בפנווד פארק, עם הפיכתו לאיש משפחה. ואף שסופי לא בדיוק התגעגעה לרוזן כשנעדר — היה קשה להתגעגע לאדם שלא הקדיש לה תשומת לב רבה גם כשנכח במקום — היא חשבה שהיא תהיה עשויה להתגעגע אליו אם היכרותם תעמיק, ושאם היכרותם תעמיק, אולי הוא לא יחזור לעיתים רחוקות כל כך. מלבד זאת, המשרתת מהקומה העליונה אמרה שסוכנת הבית אמרה שרב־המשרתים של השכנים אמר שלאשתו המיועדת של הרוזן יש כבר שתי בנות, ושהן בגילה של סופי בקירוב.

אחרי שבע שנים לבדה בחדר הילדים, סופי שמחה. שלא כמו ילדים אחרים באזור, היא מעולם לא הוזמנה לנשפים ולאירועים מקומיים. אף אחד מעולם לא כינה אותה בגלוי בת לא חוקית — מעשה שכזה היה כמו לכנות את הרוזן, אשר יצא בהכרזה בודדה ואמר שסופי בת חסותו ומעולם לא חזר לנושא, שקרן. במקביל, הרוזן מעולם לא עשה ניסיון כלשהו לאלץ איש לקבל את נוכחותה של סופי. וכך, בגיל עשר, חבריה הטובים ביותר של סופי היו המשרתות והעגלונים, והוריה היו יכולים באותה המידה להיות סוכנת הבית ורב־המשרתים.

אבל עכשיו יהיו לה אחיות אמיתיות.

כן, היא ידעה שאסור יהיה לה לכנותן אחיות. היא ידעה שהיא תוצג כסופיה מריה בקט, בת חסותו של הרוזן, אבל היא תרגיש שהן אחיותיה. וזה מה שחשוב באמת.

וכך, בצוהרי יום בחודש פברואר, סופי מצאה את עצמה ממתינה בסלון הגדול יחד עם המשרתים שכונסו שם, צופה מבעד לחלון ומחכה שמרכבתו של הרוזן תעצור בשביל הגישה, נושאת בחובה את הרוזנת החדשה ושתי בנותיה. וכמובן, את הרוזן.

״את חושבת שהיא תחבב אותי?״ סופי לחשה לגברת גיבונס, סוכנת הבית. ״אשתו של הרוזן, אני מתכוונת.״

״ודאי שהיא תחבב אותך, יקירה,״ גברת גיבונס לחשה בחזרה. אבל בעיניה לא היה הביטחון שבנימת קולה. ייתכן שהרוזנת החדשה לא תהיה מרוצה מנוכחותה של בתו הלא חוקית של הרוזן.

״ואני אלמד עם הבנות שלה.״

״אין טעם שתלמדי בנפרד.״

סופי הנהנה בהרהור ואז התחילה להתפתל כשראתה את המרכבה נכנסת לשביל הגישה. ״הם כאן!״ היא לחשה.

גברת גיבונס הרימה את ידה כדי לטפוח על קדקודה, אבל סופי כבר אצה אל החלון, מצמידה את פניה אל הזגוגית.

הרוזן הגיח ראשון, ואז הושיט את ידו וסייע לשתי הבנות הצעירות לרדת. הן לבשו מעילים שחורים תואמים. לאחת מהן היה סרט ורוד בשיערה; לשנייה היה סרט צהוב. ואז, כששתי הבנות דרכו על הקרקע, הרוזן הושיט את ידו כדי לעזור לאדם האחרון לרדת מהמרכבה.

נשימתה של סופי נעצרה בגרונה כשחיכתה שהרוזנת תצא. היא הצליבה את אצבעותיה הקטנות ולחשה מילה אחת ויחידה, ״אנא.״

אנא, תעשה שהיא תאהב אותי.

אולי אם הרוזנת תאהב אותה, אז גם הרוזן יאהב אותה, ואולי, גם אם הוא לא יקרא לה בת, הוא יתייחס אליה כאילו הייתה בתו, והם יהיו משפחה אחת באמת.

ובעודה מתבוננת מבעד לחלון, סופי ראתה את הרוזנת החדשה יורדת מתוך המרכבה, כל אחת מתנועותיה חיננית וזכה, עד שהזכירה לסופי את העפרוני הענוג שלעיתים בא כדי להשתכשך באגן הציפורים שבגן. אפילו מגבעתה של הרוזנת הייתה מקושטת בנוצה ארוכה, פלומתה בצבע הטורקיז נוצצת בשמש החורף העזה.

״היא יפיפייה,״ סופי לחשה. היא שלחה מבט מהיר לאחור לעבר גברת גיבונס כדי לאמוד את תגובתה, אבל סוכנת הבית עמדה ללא ניע, עיניה נעוצות היישר לפנים, ממתינה שהרוזן יכניס את משפחתו החדשה לתוך הבית לצורך היכרות.

סופי השתנקה, לא יודעת היכן בדיוק היא מיועדת לעמוד. נראה שלכולם היה מקום מובחן. המשרתים התייצבו בשורה על פי מעמדם, מרב־המשרתים ועד למדיחת הכלים שדרגתה היא הנמוכה ביותר. אפילו הכלבים ישבו שפלי רוח בפינה, הרצועות שלהם מוחזקות בחוזקה על ידי שומר הכלבים.

אבל סופי הייתה נטולת שורשים. לו הייתה באמת ובתמים בתו של בעל הבית, היא הייתה ניצבת עם המורה שלה, ממתינה לרוזנת החדשה. לו הייתה באמת בת חסותו של הרוזן, היא הייתה בדיוק באותו מקום. אבל מיס טימונס הצטננה קשות וסירבה לצאת מחדר הילדים ולרדת למטה. איש מהמשרתים לא האמין לרגע שהמורה באמת חולה. מצבה היה מעולה בערב הקודם, אבל איש לא האשים אותה בהונאה. אחרי הכול, סופי הייתה בתו הלא חוקית של הרוזן, ואיש לא רצה להיות זה שיצטרך אולי להטיח ברוזנת החדשה עלבון אפשרי בשל הצגתה בפני בתו הלא חוקית של בעלה.

והרוזנת תצטרך להיות עיוורת, טיפשה או שניהם גם יחד מכדי שלא לשים לב בתוך רגע שסופי הינה יותר מאשר בת חסותו של הרוזן.

מוצפת לפתע ביישנות, סופי הצטנפה בפינה כששני המשרתים פתחו בתנופה את דלתות הכניסה. שתי הבנות הקדימו ונכנסו, ואז נעמדו בצד כשהרוזן הוביל פנימה את הרוזנת. הרוזן הציג את הרוזנת ואת בנותיה בפני רב־המשרתים ורב־המשרתים הציג אותן בפני המשרתים.

וסופי המתינה.

רב־המשרתים הציג את המשרתים, את השף, את סוכנת הבית ואת הסייסים.

וסופי המתינה.

הוא הציג את עובדות המטבח, את החדרניות של הקומות העליונות, את מדיחות הכלים.

וסופי המתינה.

ולבסוף רב־המשרתים — רמזי היה שמו — הציג את אחרונת המשרתות, מדיחת כלים בשם דולסי שנשכרה לעבודה כמה שבועות קודם לכן. הרוזן נד בראשו ומלמל מילות תודה, וסופי עדיין המתינה, מהססת, מבלי לדעת מה עליה לעשות.

כך שהיא כחכחה בגרונה וצעדה לפנים, חיוך עצבני על פניה. היא לא בילתה זמן רב בחברת הרוזן, אבל היא הופיעה לפניו כל אימת שביקר בפנווד פארק והוא תמיד הקדיש לה כמה דקות מזמנו, שאל לשיעוריה לפני שהניס אותה בחזרה לחדר הילדים.

ודאי ירצה עדיין לדעת כיצד היא מתקדמת בלימודיה, גם עתה, משנישא. ודאי ירצה עדיין לדעת שהיא שולטת במדע כפל השברים, ושמיס טימונס הכריזה זה לא מכבר שהמבטא הצרפתי שלה בבחינת ״מושלם.״

אבל הוא היה עסוק באמירת דבר מה לבנותיה של הרוזנת, והוא לא שמע אותה. סופי כחכחה בגרונה בשנית, הפעם חזק יותר, ואמרה, ״אדוני?״ בקול שנשמע צווחני יותר מכפי שנתכוונה לו.

הרוזן נפנה אליה. ״אה, סופיה,״ מלמל. ״לא ידעתי שאת עדיין כאן.״

סופי זרחה. הוא לא התעלם ממנה אחרי ככלות הכול.

״ומי זו?״ הרוזנת שאלה ועשתה צעד לפנים כדי להיטיב לראות.

״בת החסות שלי,״ הרוזן ענה. ״מיס סופיה בקט.״

הרוזנת נעצה בסופי מבט אומד, ואז עיניה הצטמצמו.

והצטמצמו.

והצטמצמו עוד מעט.

״אני מבינה,״ היא אמרה.

וכל הנוכחים באולם ידעו כהרף עין שהיא הבינה נכוחה.

״רוזמונד,״ הרוזנת אמרה ונפנתה אל שתי בנותיה. ״פוזי, בואו איתי.״

הבנות מיהרו להתייצב לצד אימן. סופי העזה לחייך לעברן. הקטנה יותר חייכה בתגובה, אבל הגדולה יותר, ששיערה היה בצבע חוטי זהב, חיקתה את אמה, זקרה את חוטמה באוויר והסיטה את מבטה באופן חד־משמעי.

סופי שאפה אוויר וחייכה שוב אל הילדה הידידותית, אבל הפעם הילדה הקטנה נשכה את שפתה התחתונה בחוסר החלטיות ואז השפילה את מבטה לכיוון הרצפה.

הרוזנת הפנתה את גבה אל סופי ואמרה לרוזן, ״אני מניחה שהכנת חדרים לרוזמונד ופוזי.״

הוא הנהן. ״ליד חדר הילדים. לצד חדרה של סופי.״

השתררה שתיקה ארוכה, ואז נראה שהרוזנת החליטה שיש קרבות שלא מנהלים לעיני המשרתים, מפני שכל שאמרה היה, ״אני רוצה לעלות למעלה עכשיו.״

והיא עזבה, לוקחת איתה את הרוזן ואת בנותיה.

סופי צפתה במשפחתה החדשה עולה במדרגות, ואז, כשנעלמו אל המישורת, היא סבה אל גברת גיבונס ושאלה, ״את חושבת שאני צריכה לעלות לעזור? אני יכולה להראות לבנות את חדר הילדים.״

גברת גיבונס הנידה בראשה לאות שלילה. ״הם נראו עייפים,״ היא שיקרה. ״אני בטוחה שהם זקוקים לתנומה קלה.״

סופי הקדירה פנים. נאמר לה שרוזמונד בת אחת עשרה ופוזי בת עשר. הן ודאי כבר מבוגרות מכדי לישון בצוהריים.

גברת גיבונס טפחה על גבה. ״למה שלא תבואי איתי? לא תזיק לי קצת חברה, והטבחית סיפרה לי שהיא אפתה ממש עכשיו תבנית של עוגיות חמאה. אני בטוחה שהן עדיין חמות.״

סופי הנהנה ויצאה בעקבותיה מהאולם הגדול. בערב יהיה לה די זמן להכיר את שתי הילדות. היא תראה להן את חדר הילדים, ואז הן יהפכו לחברות ולא יעבור זמן רב והן יהיו אחיות.

סופי חייכה. יהיה נפלא להתברך באחיות.

***

אלא שסופי לא פגשה את רוזמונד ופוזי — או לעצם העניין, את הרוזן והרוזנת — עד למוחרת היום. כאשר סופי נכנסה לחדר הילדים כדי לאכול את ארוחת הערב שלה, היא ראתה שהשולחן ערוך לשניים, לא לארבעה, ומיס טימונס (שהחלימה ממחלתה באורח נס) אמרה שהרוזנת החדשה אמרה לה שרוזמונד ופוזי עייפות מהמסע מכדי לאכול באותו ערב.

אבל הבנות היו חייבות ללמוד, וכך למוחרת בבוקר הן הגיעו לחדר הילדים, צועדות צעד אחד מאחורי הרוזנת. סופי כבר עמלה על מחברותיה זה כשעה, והיא נשאה את עיניה מספר החשבון בעניין רב. הפעם היא לא חייכה אל הבנות. איכשהו, נראה לה שעדיף שלא.

״מיס טימונס,״ הרוזנת אמרה.

מיס טימונס קדה בנימוס ומלמלה, ״גבירתי.״

״הרוזן אמר לי שאת תלמדי את בנותיי.״

״אעשה כמיטב יכולתי, גבירתי.״

הרוזנת סימנה לעבר הילדה הגדולה יותר, זו עם השיער הזהוב ועיני התכלת. סופי חשבה שהיא יפה כבובת החרסינה שהרוזן שלח לה מלונדון לכבוד יום הולדתה השביעי.

״זו,״ הרוזנת אמרה, ״רוזמונד. היא בת אחת עשרה. וזו״ — היא החוותה אז אל הילדה האחרת, שלא הסירה את עיניה מנעליה — ״היא פוזי. היא בת עשר.״

סופי הביטה בפוזי בעניין רב. שלא כמו אימה ואחותה, שיערה ועיניה היו כהים למדי, ולחייה היו שמנמנות מעט.

״גם סופי בת עשר,״ מיס טימונס ענתה.

שפתיה של הרוזנת התכווצו. ״אני רוצה שתראי לבנות את הבית והגן.״

מיס טימונס הנהנה. ״בסדר גמור. סופי, תניחי את הלוח על השולחן. נוכל לחזור לשיעור החשבון —״

״רק הבנות שלי,״ הרוזנת קטעה אותה, קולה לוהט וקר איכשהו בעת ובעונה אחת. ״אני אדבר עם סופי ביחידות.״

סופי התנשפה וניסתה לשאת את עיניה אל עיני הרוזנת, אבל הצליחה להגיע רק אל סנטרה. וכשמיס טימונס הובילה את רוזמונד ופוזי מחוץ לחדר, היא קמה וחיכתה להוראות נוספות מצד אשתו הטרייה של אביה.

״אני יודעת מי את,״ הרוזנת אמרה ברגע שהדלת נקשה לאות שנסגרה.

״ג־גבירתי?״

״את הממזרה שלו, ואל תנסי להכחיש את זה.״

סופי שתקה. זו הייתה האמת, כמובן, אבל אף אחד מעולם לא ביטא זאת בקול. לפחות לא בפניה.

הרוזנת לפתה את סנטרה ולחצה ומשכה עד שסופי אולצה להביט בעיניה. ״תקשיבי לי,״ היא אמרה בקול מאיים. ״את אולי גרה כאן, בפנווד פארק, ואת אולי חולקת שיעורים עם הבנות שלי, אבל את לא יותר מאשר ממזרה, וזה כל מה שתהיי כל חייך. לעולם, אבל לעולם אל תעשי את הטעות ותחשבי שאת שווה לנו.״

סופי פלטה גניחה קטנה. ציפורניה של הרוזנת צבטו בחלק התחתון של סנטרה.

״בעלי,״ המשיכה הרוזנת, ״חש סוג של חובה מוטעית ביחס אלייך. זה נערץ מצידו לדאוג לטעויות שלו, אבל זהו עלבון לי להחזיק אותך בבית שלי — להאכיל, להלביש ולחנך אותך כאילו את בתו האמיתית.״

אבל היא הייתה בתו האמיתית. וזה היה ביתה זמן רב יותר מכפי שהיה ביתה של הרוזנת.

הרוזנת עזבה את סנטרה בתנועה פתאומית. ״אני לא רוצה לראות אותך,״ שרקה. ״אני אוסרת עלייך לדבר איתי, ואני דורשת שתעשי כל מאמץ לא להימצא בחברתי. לא זו בלבד, אלא שאני אוסרת עלייך לדבר עם רוזמונד ופוזי אלא במהלך השיעורים. הן בנות הבית עכשיו, ואסור שייקשרו למישהו מסוגך. יש לך שאלות?״

סופי הנידה בראשה.

״טוב מאוד.״

ובזאת יצאה באחת מהחדר והשאירה את סופי על רגליים כושלות ושפה רוטטת.

ועם המון דמעות.

***

עם הזמן סופי למדה מעט יותר על מעמדה המעורער בבית. המשרתים תמיד ידעו הכול, ולבסוף הכול הגיע לאוזניה של סופי.

הרוזנת, ששמה הפרטי היה ארמינטה, התעקשה למן אותו יום ראשון שסופי תסולק מהבית. הרוזן סירב. ארמינטה לא חייבת לאהוב את סופי, אמר בצינה. היא אינה חייבת אפילו לחבב אותה. אבל היא חייבת לשאת את נוכחותה. הוא קיבל את האחריות שלו כלפי הילדה לפני שבע שנים, ואין בכוונתו לחדול מכך עתה.

רוזמונד ופוזי למדו מאימן כיצד להתנהג והתייחסו אל סופי בעוינות ובוז, אף שליבה של פוזי ללא ספק לא היה שלם עם העינוי והאכזריות כפי שהיה ליבה של רוזמונד. רוזמונד אהבה יותר מכול לצבוט ולעוות את עור גב ידה של סופי כשמיס טימונס הפנתה את ראשה מהן. סופי מעולם לא אמרה דבר; היא פקפקה אם מיס טימונס ניחנה באומץ הלב הדרוש לנזוף ברוזמונד (שוודאי הייתה ממהרת לארמינטה בהאשמות שווא), ואם מישהו הבחין בכך שידיה של סופי כחולות ושחורות תמיד, איש מעולם לא דיבר על כך.

פוזי גילתה כלפיה נדיבות לפרקים, אף שבדרך כלל עשתה זאת בדרך של אנחה תוך אמירה, ״אמא שלי אומרת שאסור לי להיות נחמדה אלייך.״

אשר לרוזן, הוא מעולם לא התערב.

חייה של סופי נמשכו באופן כזה במשך ארבע שנים, עד שהרוזן הפתיע את כולם כשלפת את חזהו בידו בזמן ששתה תה בגן הוורדים, השמיע את אחת מאותן גניחות מחוספסות ונפל כשפניו על אבני המרצפת.

הוא מעולם לא שב להכרתו.

כולם היו בהלם מוחלט. הרוזן היה בן ארבעים בלבד. מי היה יכול לשער שליבו יידם בגיל צעיר שכזה? איש לא היה המום יותר מארמינטה, שניסתה נואשות מאז ליל כלולותיה להביא לעולם את היורש שאין חשוב ממנו.

״אני חושבת שאני הרה!״ אמרה לפרקליטיו של הרוזן. ״אינכם יכולים להעביר את התואר לאיזה דודן רחוק. סביר מאוד שאני הרה.״

אבל היא לא נשאה ילד ברחמה, וכאשר צוואתו של הרוזן הוקראה חודש לאחר מכן (עורכי הדין ביקשו לוודא שניתנה לרוזנת שהות מספקת כדי לוודא שאינה הרה), ארמינטה נאלצה לשבת לצד הרוזן החדש, גבר צעיר ומופקר למדי שהיה שתוי רוב הזמן.

רוב בקשותיו של הרוזן לא חרגו מהרגיל. הוא הוריש סכומי כסף למשרתים נאמנים. הוא הקים קרנות נאמנות לרוזמונד, פוזי ואפילו לסופי, מבטיח שלשלוש הבנות יהיו נדוניות מכובדות.

ואז עורך הדין הגיע לשמה של ארמינטה.

לאשתי, ארמינטה גנינגוורת׳, הרוזנת מפנווד, אני מוריש הכנסה שנתית של אלפיים לירות שטרלינג —

״זה הכול?״ זעקה ארמינטה.

— אלא אם היא תסכים לקחת תחת חסותה ולטפל בבת חסותי, מיס סופיה מריה בקט, עד שימלאו לזו עשרים, ובמקרה זה הכנסתה השנתית תשולש לכדי ששת אלפים לירות שטרלינג.

״אני לא רוצה אותה,״ ארמינטה לחשה.

״את לא חייבת לקחת אותה,״ עורך הדין הזכיר לה. ״את יכולה —״

״לחיות על אלפיים עלובים לשנה?״ סיננה. ״לא נראה לי.״

עורך הדין, שחי על סכום נמוך בהרבה מאלפיים לשנה, שתק.

הרוזן החדש, ששתה בהתמדה במהלך הישיבה, משך בכתפיו ותו לא.

ארמינטה קמה.

״מהי החלטתך?״ עורך הדין שאל.

״אני אקח אותה,״ היא אמרה בקול שקט.

״שאחפש את הנערה ואומר לה?״

ארמינטה הנידה בראשה. ״אני אספר לה בעצמי.״

אבל כשארמינטה מצאה את סופי, היא השמיטה כמה פרטים חשובים...