ברנאר, זה אני

יום אחד עלה בדעתם של הוריי הרעיון המוזר להביא לעולם ילד: אותי.

אני לא משוכנע שאני מבין את המניעים שלהם. וייתכן שגם הם עצמם לא ידעו אותם. אולי הם הביאו ילד לעולם בעיקר כי כך נוהגים כולם. אני עדיין מרגיש בתוכי את הדהודי השנים הראשונות שלי, שבהן ישבתי במרכז הסלון כמו מין כדור אנושי משונה. הוריי נגעו בי בקצות האצבעות ונישקו אותי בקצות השפתיים. היה בינינו מרחק ביטחון, נדמה היה שהם פוחדים לאהוב אותי. שמא יידבקו במין מחלה שאי אפשר להירפא ממנה. מי יודע? הם עלולים להידבק ברכּוּת שתעורר בהם חשק לילד נוסף.

אני ודאי מגזים קצת. מגזימים תמיד, לא? מעולם לא פגשתי אדם שמסוגל לדבר על הוריו באופן שקול, הגון וצודק. בוודאי מה שאני מפרש כריחוק הוא הדרך שלהם לאהוב אותי. ואמנם הם אוהבים אותי. אין לי המילון שיאפשר לי להבין את חיבתם, אבל אני חש בהחלט שהחיבה הזאת קיימת. היא לא מוכרחה להתבטא באופן מוחשי. מפעם לפעם אנחנו מדברים בטלפון, ולא מספרים כמעט כלום. אנחנו נוגעים ברפרוף בנושאים שונים, באופן שאינו מסב כאב, ודווקא מן השיחות הריקות האלה אני שואב מעֵין רוך. לא תמיד יש צורך במילים. אנחנו אוהבים כפי שרכיכות ודאי אוהבות. ואני חושב שזה מתאים לי בהחלט. כנראה ויתרתי על השאיפה שהוריי יאהבו אותי כפי שהייתי רוצה. מכל מקום, לא משנה מה נעשֶֹה, לעולם לא נהיה מסופקים באהבה.

לסיפור שלנו הייתה התחלה גרועה: הם החליטו לקרוא לי ברנאר. שם חביב, בסופו של דבר. נתקלתי בכמה דגימות ברנאריות במהלך חיי, ונשארו לי מהן זיכרונות טובים בסך הכול. עם מישהו בשם ברנאר אפשר להעביר ערב נעים. השם ברנאר מייצר מין אפשרות לקִרבה, אפשר לומר אפילו קרבה מיידית. אנשים אינם חוששים לטפוח על גבו של איש שנקרא ברנאר. אני יכול לשמוח שאני נקרא בשם שהוא ממש תעמולה לרכישת חברים חדשים. אבל לא. במשך הזמן תפסתי את הממד המתעתע של השם הזה; הוא עלול להוביל אל פי תהום. איך אסביר? בסך הכול, בעיניי זה לא שם מנצח. סך כל הזהות שלי, כך הרגשתי תמיד, מסתכם בהפסד. ישנם שמות שהם כמו טריילר לגורל של אלה שנושאים אותם. ברנאר יכול להיות לכל היותר סרט קומי. מכל מקום, עם שם כזה ברור שלא אחולל מהפכה באנושות.

קשה לבחור שם. גם ללכת על כל הקופה לא כדאי. תמיד הדהים אותי שנותנים לילד שם כמו יוליסס; תארו לכם שיתברר שהמסכן מפחד מהצל של עצמו. וכמובן, יש תמיד סיכון בהענקת השם מרילין או לוליטה לבת. זה שם שלא משאיר באמת ברירה; החושניות חייבת לזרום בעורקיה. לכן אין לי סיבה להתלונן. אמנם ברנאר אינו שם נרדף להצלחה, אבל הוא אינו שם מרתיע. הוא יכול כמעט להיות מקסים. אני אומר כמעט. זהו זה, זה אני. שמי אינו מרהיב ולא ראוותני. אני משייט במרחב ביניים שמתאים לי. אני מהטיפוסים שאינם מסוגלים לבחור מחנה. לעיתים קרובות אני שומע אנשים שואלים זה את זה מה הם היו עושים אילו חיו בזמן מלחמת העולם השנייה. האם היו מתנגדים או משתפים פעולה? לגביי אין ספק בתשובה: לא זה ולא זה.

שמו של אבי רֶמוֹן, ואמנם הוא לא היה במחתרת,1 אבל הוא השקיף על המלחמה בזעם מחדרו. בשנות הארבעים של המאה העשרים הוא היה נער בגיל ההתבגרות, ורצה לצאת לקרב. הוא היה בן שתים־עשרה כשאחיו הגדול נהרג בחזית, ממש בתחילת המתקפה הגרמנית. רמון הצעיר תלה מעל מיטתו תמונה של הגיבור שלו. מותו של האח הבכור הכה את כל המשפחה בהלם. רמון ראה את הוריו מתים בעודם בחיים. הם נעשו צללים של היומיום, ואפילו השחרור לא שחרר אותם משום דבר. הם נשארו שבויים לנצח ב־1940, השנה שבה הגיע המברק הגורלי. שנה אחרי סוף המלחמה עברו לגור ליד אוֹרלֵיאַן, ורמון נשאר לבדו בפריז. שנותיו הראשונות כגבר עברו עליו בבטן מכווצת מפחד, והוא נאלץ להודות שמעולם לא היה מסוגל להיות לוחם. הכול הפחיד אותו, והתברר שהוא לא מסוגל להתיידד עם אנשים. השנים האחרונות עם הוריו, שעברו בשתיקה מחרישת אוזניים, גזלו ממנו כל יכולת חברתית. הוא החל בלימודי משפטים בלי נחישות יתרה, ועד מהרה מחצו אותו כל הצעירים העומדים בשיא כוחם ובטוחים בכול, והוא ויתר. אז מצא לו מקום שהתאים לו יותר: עבודה כפקיד לילה במלון. בלילה, מאחורי הדלפק שלו, הרגיש סוף־סוף בנוח. אני מדמיין לפעמים את אבי, במקום בטוח, מאושר בפקעת החשוכה שלו.

ובאותו מקום, בתחילת שנות ה־50, יפגוש את מרטין: אימי. היא באה לפריז בפעם הראשונה בחייה, להלוויה של סבתה. היא לא העזה להראות את שמחתה על שהיא מבקרת סוף־סוף בעיר הבירה (לגמרי במקרה, היא הייתה ילידת אורליאן). ההורים שלה היו הלומי צער, ואילו היא לא הייתה מסוגלת לישון מרוב התרגשות על שהיא נמצאת סוף־סוף בעיר שבה הכול קורה. היא ניצלה כל רגע פנוי להליכה ברחובות, לא משנה באיזה רחוב, וניסתה ללכת לאיבוד. כשנשמה את האוויר של פריז הרגישה שהיא נושמת ג'אז, שיש בתוכה שדרת סן־ז'רמן של חלום, מיתולוגיה שלמה שיכלה לספוג לתוכה ברגע שפתחה את פיה. קצת קשה לי לדמיין את אימי, בצעירותה, צועדת. העבר של הורינו הוא רומן שאי אפשר לכתוב אותו. אפשר להצליב מצבים, להדביק פיסות ולאסוף פסיקים, אבל במציאות ההיא, במהותה, יש משהו בלתי נתפס. רמון ומרטין קבועים עכשיו ברוחי. אני רואה אותם בנעלי בית מול הטלוויזיה, אני רואה אותם רבים על הוצאה לא צפויה, אני רואה אותם נעשים פחות ופחות סובלניים כלפי הזולת, אני רואה אותם בזקנתם ובאיטיותם, ובכל זאת אימי הולכת מהר יותר ויותר ברחוב הפריזאי ההוא, שנעשה שלה. הימים הספורים שעברה כאן העניקו לה את ברק הוודאות הראשונה שלה: שוב לא תעזוב את העיר הזאת. היא צריכה למצוא סיבה להישאר. וסיבות מוצאים לא אחת בקומת הקרקע. רמון הנאמן לתפקידו, קורן ומרוצה בשאיפותיו שהצטמצמו, הרעיף חיוכים ביישניים על הלקוחה הצעירה שהגיעה למלון עם הוריה. מרטין עדיין לא ידעה דבר על החיים, אבל כמו כל אישה ידעה לקרוא את עוצמתו של מבט גברי. היא ידעה שלא מדובר במבט של אדיבות פשוטה, במבט של מקצוען בתחום המלונאות. היא ראתה במבט הזה סערת נפש שכמו שיקפה את שלה. הבחור הצעיר הזה, שבאורליאן אולי לא הייתה מבחינה בו, נעשה חשוב מעל לכל מידה בהקשר הפריזאי. רמון היה במקום הנכון בזמן הנכון (זאת התכונה היפה ביותר). והודות לכך זכה והיא השיבה לו חיוך. היינו ב־1953: מותו של סטלין האפיל זה עתה על מותו של פרוקופייב, אבל שניהם היו חשובים להוריי כקליפת השום. בערבו של היום האחרון ירדה אימי שוב לקבלה בלילה כדי לפגוש את הפקיד. והם התנשקו.

אחר כך, החיים חלפו.

אני עומד על סף גיל החמישים, ואילו הוריי מכַלים את זקנתם. לא נותר עוד הרבה, שמונים נראה לי גיל מכובד. הם חיים את חייהם בשקט, כמבקשים שהמוות ישכח אותם. זהו ודאי סוד אריכות הימים: לא להקים רעש. ולא להסס לנעול נעלי בית מרופדות. כשאני בא אליהם, עוד לפני שאני מברך אותם לשלום או פותח בשיחה כלשהי, מייד אני נדרש להתחיל להחליק על סמרטוטי הבד האלה. אשתי, שהיא פסיכולוגית במקצועה,2 סבורה שהוריי לא רוצים שאשאיר אחריי סימנים. זו ודאי פרשנות מוגזמת.

אני יכול לחשוב גם על שאלה נוספת, שנוגעת לכל הילדים היחידים. מדוע לא הביאו הוריי עוד ילד לעולם? האם זו אשמתי?

ילדים יחידים חצויים תמיד בין שני קטבים של תהייה: האם נוכחותם מילאה וסיפקה לחלוטין את הצורך של הוריהם בילד? או שמא היה די בהולדתו של ילד יחיד לדכא לצמיתות אצל מולידיו כל חשק נוסף? במונחים אחרים, האם עוררתי בהוריי התפעמות או מיאוס?

ואמנם הייתי עתיד לחוות איתם לא אחת אותו חוסר הבנה מוחלט. הסיפור שלנו, סיפורם של בן יחיד והוריו, היה סיפור בלי נשמה. כמעט קינאתי במשפחות ההיסטריות שבהן הסכסוכים התגלעו בפרצי צעקות ובכי. לנו לא היה אפילו המרץ הדרוש לוויכוח קטן.

לא אחת חשבתי שהוריי יכלו להיות גיבורים של רומן. מייחסים תמיד איכויות מוזרות לאנשים שקטים, חשאיים. הם עשויים להיראות בלתי ניתנים להשגה. הקורא יציג לעצמו שאלות. האם הם משוגעים? האם הם פשוטים וטובים? ומה אני יודע עוד? חשבתי שאני לא נמצא בעמדה המוצלחת ביותר להבין אותם. אבל זה לא תמיד יהיה נכון. החודשים הבאים עתידים היו לטלטל לא רק את חיי אלא גם את יחסיי איתם.

1 כלומר, לא במובן ההיסטורי; אבל החיים עם אימא מחייבים מעין ירידה למחתרת.

2 חיי היומיום שלי הם אנליזה.