בשובך לציון

שירו לו זמרו לו - התנאים לשירה1

לַה' הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה (תהלים ג', ט)

כשהקב"ה מביא ישועה לעמו, חובתם של ישראל לברך, עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ, ולספר לדורות הבאים את סיפור הניסים שעשה לנו ה'.

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה', וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר. (שמות ט"ו, א) -

מהו לֵאמֹר? לאמר לדורות הנסים שעשה הקדוש ברוך הוא עִם ישראל.

(תנחומא בשלח יג)

א. אמונה פשוטה - תנאי לשירה

אך יש תנאי ראשוני לשירה, והוא שיתעורר הרצון לשיר:

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה - אז, כשראה הנס, עלה בלבו שישיר שירה.

(רש"י, שמות ט"ו, א)

תנאי קודם לשירה הוא אמונה, אמונה בקדוש ברוך הוא, אמונה שהמעשים הגדולים הם 'מעשי אלוקינו' וש'כל דעביד רחמנא לטב עביד' (ברכות ס ע"ב); וכעומק האמונה עוצמת השירה.

גדולה האמונה שהאמינו ישראל במי שאמר והיה העולם, שבשכר שהאמינו ישראל בה', שרתה עליהם רוח הקדש, ואמרו שירה, שנאמר: וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ (שמות י"ד, לא), ונאמר: אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ט"ו, א)

(מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דויהי פרשה ו)

המכילתא איננה מדברת על אמונה הבאה בעקבות עיון פילוסופי, מחקר תבוני מעמיק או ידיעה רחבה; מדובר על אמונה פשוטה ותמימה, שהיא נחלת כל אדם מישראל, גם אדם המסוגל רק להגיד תהִלים, מבלי להבין מה כתוב שם.

תנו רבנן, דרש רבי יוסי הגלילי: בשעה שעלו ישראל מן הים, נתנו עיניהם לומר שירה. וכיצד אמרו שירה? עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו, כיון שראו את השכינה, עולל הגביה צַוָארו ותינוק שמט דד מפיו, ואמרו: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (שמות ט"ו, ב), שנאמר (תהלים ח', ג): מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז.

(סוטה ל ע"ב)

אין צורך בפילוסופיה עמוקה ובחוכמה גדולה; די בתחושה פשוטה של יציאה ממֵצר למרחב, תחושה טבעית שגם תינוק יכול לחוש - "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" (תהלים קי"ח, ה).

בשולחן ערוך נפסק, שהשומע בשורה טובה, חייב לברך 'הטוב והמיטיב', "אף על פי שיָרא, שמא יָבֹא לו רעה ממנו, כגון שמצא מציאה, ויָרא שמא יִשָמע לַמלך, ויִקַח כל אשר לו" (אורח חיים, סי' רכב סעי' ד). אם אדם יהיה עסוק בחשבונות אם ראוי לברך 'הטוב והמטיב' או לא, אם הוא יתלבט האם הוא באמת זכה בטובה או שמא להֶפך, אולי תיחשב לו הברכה כברכה לבטלה. אך אמונה פשוטה ותמימה, המקיימת את הציווי וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב (תהלים ל"ב, יא), מביאה את האדם לומר: "אם זכיתי בטובה - אני מברך".

כדי לשיר את השירה המתחייבת ביום הזה, איננו צריכים להבין את דרכי ההנהגה האלוקית, אין צורך לדעת את מסתרי הגאולה, די באמונה פשוטה - וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו, יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ (תהלים ק"ו, יב). האם פתיחת שערי הארץ לעליית יהודים והאפשרות להתיישב בכל מקום בה, איננה מביאה את האדם לידי שירה? והרי על זה נאמר: שִׂמְחוּ בַה', וְגִילוּ צַדִּיקִים, וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב (תהלים ל"ב, יב).

ב. התייחסות 'לְיוֹם קְטַנּוֹת'

בעוונותינו, רבים אינם מבחינים בין 'מעשה אלוהינו' לבין 'מעשה אנוש'. אם אין מודים ואין שרים לקב"ה, הדבר מעיד, כפי הנראה, שמייחסים את הדברים לבני אדם ולא לקב"ה. אם אינך שר לה', ובשר ודם עשה זאת - אז אכן ראוי לבחון את האירועים לאור חשבונות המתאימים ל'מעשה אנוש', ולבַקֵר את הליקויים שהתרחשו תוך כדי הקמת המדינה. לעומת זאת, אם מדובר ב'מעשה אלוהינו', יש חובה להודות, ואין מקום לביקורת. כאשר מטשטשים את ההבדל, כאשר מדברים בנשימה אחת על 'מעשה אנוש' ו'מעשה אלוהינו', פוגמים בהכרה הפשוטה, שאכן גְּדֹלִים מַעֲשֵׂי ה' (תהלים קי"א, ב).

כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת (זכריה ד', י) - מי גרם לצדיקים, שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא? קטנוּת שהיה בהן, שלא האמינו בקב"ה.

(סוטה מח ע"ב)

באיזה הקשר נאמרו דברי זכריה?

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה, וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה, וְיָדַעְתָּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת, וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל שִׁבְעָה אֵלֶּה, עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ.

(זכריה ד', ח-י)

ומסביר רש"י (שם):

שיוּסד הבית אשר הוקטן בעיניהם, כמו שנאמר (עזרא ג', יב): וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ, זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם, בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל, ובנבואת חגי (ב', ג): מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר, אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן, וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה, הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם.

דווקא צדיקים המצפים לדברים גדולים, בזים לעיתים לְיוֹם קְטַנּוֹת. אלה שבזים לבניינו של זרובבל, שוכחים כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, ומגיעים חס ושלום לחוסר אמונה בקב"ה, ובכך שהכול מכוון על ידו. כאשר מִטַּשְטְשִים ההבדלים בין 'מעשה אנוש' ל'מעשה אלוהינו', בזים לְיוֹם קְטַנּוֹת.

על כן יש צורך באמונה פשוטה. אם אדם בוחן את האירועים מתוך דעות קדומות, אם הוא 'יודע' כיצד צריך הקב"ה להושיע את ישראל, אם הוא מנסה לקבוע את דרכי ההשגחה ואת סדרי הגאולה הראויים, אין הוא יכול לשיר, משום שהאירועים אינם מתאימים לְמַה שראוי בעיניו. על זה אמרו חז"ל:

...ראוי היה חזקיהו לומר שירה על מפלת סנחריב, דכתיב (דהי"ב ל"ב, כה): וְלֹא כִגְמֻל עָלָיו הֵשִׁיב יְחִזְקִיָּהוּ". מדוע? כִּי גָבַהּ לִבּוֹ (שם). את חמי [= אתה רואה] חזקיה מלך וצדיק, ואת אמרת כִּי גָבַהּ לִבּוֹ? אלא גָבה לִבּוֹ מלומר שירה. אתא ישעיה לגביהון דחזקיהו וסיעתו [= בא ישעיהו אל חזקיהו וסיעתו], אמר להון [= אמר להם] (ישעיהו י"ב, ה): זַמְּרוּ ה'!

אמרון ליה [= אמרו לו]: למה? כִּי גֵאוּת עָשָׂה! אמרון ליה [= אמרו לו]: כבר מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ (שם) -

א"ר אבא בר כהנא, אמר חזקיהו: תורה שאני עוסק, בה מכפרת על השירה.

(שה"ש רבה פרשה ד' ג)

חזקיהו אומר: "אינני זקוק לשירה, אני עוסק בתורה", והוא ממשיך וטוען: "סך הכול, מה קרה? ממה יש להתפעל?" חזקיהו מתייחס כך, כִּי גָבַהּ לִבּוֹ - הדברים לא התנהלו בדיוק באופן שהוא תיאר לעצמו, כפי שהוא סבר, כפי שהוא הבין את דרכי הבורא, ועל כן נמנע מלומר שירה. הוא איננו שר, משום שהגאולה איננה לפי טעמו.

היסוד הראשון של שירה הוא אמונה פשוטה ותמימה. אם היית במֵצַר, והקב"ה עזר לך - אל תעשה חשבונות! ההלכה אומרת, שאדם שאביו מת, מברך "ברוך דיין האמת". אך אם בעקבות מות אביו הוא גם יקבל ירושה, עליו לברך גם "שהחיינו" (אורח חיים, סי' רכג סעיף ב); אם זכית לקבל משהו טוב, מוטלת עליך החובה: שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ (תהלים ק"ה, ב).

ג. גודל הישועה

רק לאחר התגובה הפשוטה והבסיסית יש מקום להתבונן ולראות את הישועה הגדולה לה זכו לא רק יושבי הארץ, אלא כל היהודים בכל מקום שהם. מה היה קורה לכלל ישראל, ללא התקווה שהביאה איתה תקומת ישראל - חלילה מלהזכיר.

יושב בשכונתי יהודי בן תשעים ושמונה, שעלה ארצה מברית המועצות לפני מספר חודשים. הוא סיפר לי, שכשביקש לעלות ארצה, שאל אותו הפקיד, למה הוא בוגד ב'מולדתו' [= ברית המועצות]. הבנתי ממנו שהוא השיב לשואל, שלכל אומה יש אוטונומיה, ובמדינת ישראל יש אוטונומיה ליהודים. מכוחו של ה' באייר תש"ח, מעצם קיומה של המדינה, יצא יהודי בן תשעים ושמונה מברית המועצות, גם אם חלפו כעשרים שנה, עד שמלחמת ששת הימים הביאה לתודעתו שיש אוטונומיה בישראל. האם אנו מסוגלים להבין מה העניקה תקומת ישראל לכל יהודי? רבבות יהודים חוזרים אלינו מכוח יום זה, יום ה' באייר תש"ח.

יום זה הוא גם יום של תחילת הכפרה של העוון וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה (תהלים ק"ו, כד). באותה מסירות נפש של אחים גיבורים, ששפכו דמם למען שחרור ארץ ישראל, התקיים בנו הפסוק: וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ (דברים ל"ב, מג). אחרי ההתבוננות הזאת נפתח שוב את התנ"ך, ונקרא את דברי הנביא ישעיהו:

בָּעֵת הַהִיא יוּבַל שַׁי לַה' צְבָאוֹת, עַם מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט וּמֵעַם נוֹרָא מִן הוּא וָהָלְאָה, גּוֹי קַו קָו וּמְבוּסָה אֲשֶׁר בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ, אֶל מְקוֹם שֵׁם ה' צְבָאוֹת הַר צִיּוֹן.

(ישעיהו י"ח, ז)

ועכשיו נתבונן במציאות - האין זה מה שמתרחש לנגד עינינו? עַם נוֹרָא - עַם שהנוראות הם חֶלקו, אשר מלכים בזזו את ארצו, שב אל ארצו.

נעיין בדברי הנביא יחזקאל:

לָכֵן הִנָּבֵא עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה': הִנְנִי בְקִנְאָתִי וּבַחֲמָתִי דִּבַּרְתִּי, יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם נְשָׂאתֶם. לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה': אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי, אִם לֹא הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לָכֶם מִסָּבִיב, הֵמָּה כְּלִמָּתָם יִשָּׂאוּ. וְאַתֶּם, הָרֵי יִשְׂרָאֵל, עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל, כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא.

(יחזקאל ל"ו, ו-ח)

על הפסוק הזה אומרת הגמרא (סנהדרין צ"ח ע"א): "ואמר ר' אבא: אין לך קץ מגולה מזה", ומבאר רש"י (שם): "כשתִּתן ארץ ישראל פִּרְיָהּ בעַין יפה, אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר". האם אפשר שלא לראות היום בארץ ישראל את הקץ המגולה עליו דיברה הגמרא? ומסופר בירושלמי:

רבי חייא רובא [= הגדול] ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה [= בסוף הלילה]. ראו אַיֶלֶת השחר שבקע אורה. אמר רבי חִיא רובה לרבי שמעון בן חלפתא: בר רבי, כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימעא קימעא, כל שהיא הולכת, היא הולכת ומאיר.

(ירושלמי [ונציה] יומא ג, ב)

ד. תקופתנו - תקופה של גאולה

נשאל את עצמנו: מדוע חשוב לכנות את מה שמתרחש בימינו תהליך גאולה המתקדם קִמעא קִמעא? הרי לכוליה עלמא אין מדובר על מציאות מושלמת! הרי חז"ל אומרים, שגם כשמשיח יבוא, תהיינה מלחמות - אז מדוע חשוב השימוש במונחים של גאולה? אציין שתי סיבות.

הנקודה הראשונה היא המסר של הנביא: נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי (ישעיהו מ', א). הידיעה שהתהליך מתחיל ואין ממנו נסיגה היא נחמה גדולה. מדינת ישראל איננה אפיזודה חולפת, גם אם עדיין יש ייסורים ומלחמות. עדיין איננו יכולים להעמיק ולהבין עד תום מה התרחש במעמקי הנפש היהודית שנותרה לאחר השואה; מה גדולה ועמוקה הצלקת שהשאירה השואה בנפש ישראל. איננו יכולים לשער מה היה קורה אם היו אומרים ליהודים לאחר השואה: "עכשיו יבוא מרגוע, אך הוא רק פסק זמן", מי יודע לְמַה זה היה גורם. האמונה שאכן מתחיל משהו חדש, משהו בעל משמעות, היא הדבר המאפשר נחמה. אם רואים את האירועים במֵמד משיחי, פירושו של דבר שאין נסיגה מן התהליך. כשצבאו של רומל עמד בשערי הארץ, אמר הרב הרצוג: "מקובלנו שחורבן שלישי לא יהיה". אמירה מסוג זה אפשרית, רק זה אם מתבוננים במציאות במֵמד משיחי, אם רואים באירועים את קיום דברי הנביא, שה' מביא את עם ישראל אֶל מְקוֹם שֵׁם ה' צְבָאוֹת, הַר צִיּוֹן (ישעיהו י"ח, ז).

הנקודה השנייה נובעת מהעובדה שהגאולה מתקדמת 'קִמעא קִמעא', עובדה שמחייבת אותנו ומעמידה בפנינו תביעה. אם היו דורשים מאיתנו: "הביאו את המשיח!", היינו אומרים: במה אנו טובים יותר מכל הדורות הקודמים? האם אנו צדיקים מהם, שנוכל לעשות מה שלא עלה בידם? אך אם אנו יודעים, שאנו כבר נמצאים בדור של גאולה, אזי המשקל של מעשינו שונה מהמשקל של אותם מעשים בדורות שקדמו לנו. וכך מספר ר' חיים ויטאל, תלמידו של האר"י:

פעם אחת שאלתי למורי ז"ל, איך היה אומר לי שנפשי היא מעלה כל כך... והרי קטן שבדורות הראשונים היה צדיק וחסיד, שאין אני מגיע לעֲקֵבו. ויאמר: דע, כי גדולות הנפש אינה תלויה כפי מעשה האדם, רק כפי הזמן והדור ההוא, כי מעשה קטן מאוד בדור הזה, שקיל [= שקוּל] ככמה מִצְִוֹת. בדורות האלו הקליפה גוברת מאוד עד אין קץ, מה שאין בדורות הראשונים.

(שבחי ר' חיים ויטאל, למברג תרכ"ב, עמ' 21)

כאשר אנו נמצאים בדור של גאולה, עלינו לדעת, שיש משקל מיוחד למעשים שלנו; אנו חיים בתקופה גדולה ונדרשים מאיתנו מעשים גדולים. גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי, וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו (תהלים ל"ד, ד). אכן, האמונה שאנו נמצאים בשלבי הגאולה מעלה בפנינו קשיים, אך הם מחייבים אותנו להתחזק. הציפיות שלנו והדיבורים שלנו צריכים להיות שונים. הגאולה מחייבת אותנו, ויש לדבר על כך. בדורֵנו יש יראים ושלמים שמדברים על כל מיני דברים, אבל את המשיח הם אינם מזכירים.

מזמור ע' בספר תהלים פותח בפסוק: לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד לְהַזְכִּיר, והמדרש קושר את המילה לְהַזְכִּיר, לפסוקים המופיעים בסופו של המזמור הקודם (ס"ט, לו-לז): כִּי אֱלֹהִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן, וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה, וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ. וְזֶרַע עֲבָדָיו יִנְחָלוּהָ, וְאֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ בָהּ.

למה היה דָּוִד דומה? למלך שהיה לו צאן וכעס עליה, סר את הצאן, ומתיר את הדיר, והוציא את הרועה. אחר זמן כָּנס את הצאן, ובנה את הדיר, ולרועה לא הזכיר. אמר הרועה: הרי הצאן מכונסות, והדיר בנויה - ואני איני נזכר? כך אמר דוד, למעלה מן הפרשה: כִּי אֱלֹהִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן, וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה - הרי הדיר בנויה, וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ, וְזֶרַע עֲבָדָיו יִנְחָלוּהָ, וְאֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ בָהּ - הרי הצאן מכונסות, אמר הרועה: ואני איני נזכר? לכך: לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד לְהַזְכִּיר.

(מדרש תהלים ע' א)

אם נשים עניין זה לנגד עינינו, ומתוך כך נתפלל ונתחנן שהתהליך יקוצר, שלא יישפך דם יהודי, ושנמתיק את חבלי המשיח, אז תפילתנו תהיה שונה, תורתנו תהיה שונה וציפיותינו שונות. והיום הזה נברך את ה' בכל לב, נשיר ונרצה לשיר: "שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו". (תהלים ק"ה, ב)

1. שיחה שנאמרה בישיבה ביום העצמאות העשרים וחמישה (תשל"ג).