בשטח האויב

שש בבוקר, השעון המעורר מצלצל בצלצול נחמד של ציפורים בטבע. אני מתעוררת מהר היום, אני לא רוצה שהילדים שלי יאחרו שוב לבית הספר. גשום יותר מאתמול ועדיין חשוך. למה לא מתחילה כבר חופשת הפסח כדי שאוכל לישון יותר?

הבנים קמים, מתלבשים, אוכלים ויוצאים בזמן. אני מלווה ברגל את הקטן לגן שליד הבית וחוזרת הביתה כדי לקחת את הרכב ולנסוע לעבודה.

ברכב אני משמיעה מוזיקה בצרפתית בעוצמה גבוהה כי היום בא לי לשמוח. כמו בכל בוקר יש פקקים בכביש שישים הצר והצפוף שבין כרמי צור לצומת הגוש. כרמי צור הוא ישוב יהודי מבודד מיתר יישובי גוש עציון, וממוקם בין שני כפרים ערבים. לא נחמד בכלל לנסוע שם, במיוחד אם אתה תקוע בפקק, אבל התרגלתי כבר למציאות ואני ממשיכה לשיר בקול.

פתאום אני שומעת רעש. משהו כבד נזרק על הרכב. אני חושבת שזו אבן. אני לא מפחדת כל־כך כי החלונות ממוגנים ואבנים לא יכולות לחדור, ואני גם מקפידה לנעול את הרכב. חוץ מזה יש חיילים בצד הדרך ואולי הם ראו מה קרה ויוכלו לעזור לי כי אף נהג שעומד עכשיו בפקק איתי לא יצא לעזור לי, זה מסוכן מדי. אני מתקשרת למוקד החירום של הגוש.

"מוקד גוש עציון, שלום."

"זרקו על המכונית שלי אבן!"

"גברת, איפה את נמצאת?"

"אני בין כרמי צור לצומת הגוש, ליד הבית האדום." הבית האדום הוא בניין גדול יחסית וצבוע באדום. הערבים נוהגים לעלות לגג ולזרוק ממנו אבנים על הרכבים. הגובה נותן עוצמה לאבנים הנזרקות והן חודרות בקלות למכוניות.

"את פצועה, גברת?"

"לא. "

"הרכב נוסע?"

"כן. "

"אז תמשיכי עד החיילים, אני כבר שולחת אותם לקראתך."

אני ממהרת להגיע לצומת, משם יש רק ישובים יהודים והסיכוי להפגע מאבן שואף לאפס. הפקק משתחרר ואני ממשיכה לנהוג, אבל אז אני מריחה ריח של פלסטיק שרוף, ריח מסריח וכבד. עשן לבן יוצא ממכסה המנוע והרכב נוסע לאט ובקושי.

עכשיו אני נכנסת ללחץ. אני מפחדת שהרכב יעלה באש ולא יודעת מה לעשות. בכל מצב נורמלי בכל מקום אחר בארץ הייתי מייד יוצאת מהרכב, אבל אני ליד אל ערוב, כפר ערבי, ואני לא יכולה לצאת כי עלולים להרוג או לחטוף אותי. ערבים עומדים משני צידי הכביש, לפני הבתים ולצד החנויות שלהם. הם קרובים מאוד למכוניות וכבר היו מקרים רבים שבהם ערבים הטיחו מוטות ברזל במכוניות שעמדו בפקק. זה מפחיד אותי מאוד.

אני מזיעה ומתפללת 'שמע ישראל', מבקשת לא למות היום. חיילים שרואים אותי מתקרבים אליי ומסמנים לי לעצור. אני עוצרת את הרכב בצד ויוצרת פקק עוד יותר גדול כי זה כביש של נתיב אחד בלבד לכל כיוון. אני מרגישה מוגנת במחיצת החיילים, שהם בערך בגיל של הבן שלי, אולי מבוגרים יותר. הם רק ילדים, ובכל זאת מגינים על עם ישראל.

"גברת, הכול בסדר?" שואל אחד החיילים.

"לא, אבן פגעה ברכב שלי ועכשיו הוא לא נוסע. אני לא יודעת מה קורה, יש עשן."

"את נפגעת?"

"לא, האבן פגעה רק ברכב."

אני רועדת ולא מצליחה לעצור את זה. זה מעצבן אותי, אני אוהבת להיות בשליטה ועכשיו אני לא מצליחה לתפקד.

"אל תדאגי, נתקשר לגרר ונישאר איתך עד שהוא יגיע. את רוצה לשתות משהו?" החייל החמוד מרגיע אותי. הם חיילים קרביים מגדוד אגוז או כפיר, ונמצאים כל הזמן באזור שלנו. הם מנוסים וכבר ראו הרבה מקרים דומים.

תוך חצי שעה הרכב במוסך. המכונאי מסביר לי שזרקו בקבוק תבערה וניצוץ קטן הדליק את השמן שבמנוע. הכול שרוף בפנים וזה נס שהרכב לא התפוצץ. יידרשו לו כמה ימים לתקן וזה יעלה לי הרבה כסף כי יש הרבה חלקים שצריך להחליף.

עכשיו אני מבינה שאצטרך להמשיך את הדרך בטרמפים. אני באחור רציני לעבודה ולא אוהבת את זה, ואם זה לא מספיק, יורד גשם כבד ואין לי מטרייה.

השעה רק שמונה בבוקר וכבר בא לי לבכות מכל הלחץ. אני רטובה וקר לי, והכי גרוע זה שאשאר רטובה עד סוף היום כי לא חם מספיק בתוך הכיתות כדי לייבש את חצאית הג'ינס שלי. גם המגפיים שלי לא עמידים למים והרגליים שלי קפואות.

אני מרימה את היד בטרמפיאדה ומחכה שיעצרו לי. אישה, שכנראה מרחמת עליי, עוצרת.

בעבודה אני מייד נכנסת לחדר השירותים ומנסה לייבש את הבגדים בעזרת נייר טואלט, וגם את המעיל ואת התיק. קשה לי להבין מה קרה לי הבוקר, כל־כך הרבה דברים קרו בזמן קצר. עכשיו הלחץ יורד ואני מבינה שיכולתי למות שם בכביש, בדרך לעבודה, בסתם בוקר חורפי.

אני יושבת על מכסה האסלה ובוכה. בוכה את כל הפחד שלי, את כל העצב, את כל הלחץ, הכול יוצא. אני בוכה על כך שבעלי עדיין ישן ואני לא יכולה לשתף אותו בצער שלי. אם אני הייתי מתה הוא היה מגלה את זה רק אחרי שינה טובה, רק אחרי אחת־עשרה בבוקר כי כרגע הוא לא עובד בגלל מחלה ונוהג לישון עד מאוחר.

אני מרגישה לבד ולא מצליחה להפסיק לבכות. הוא לא בעל אכפתי, אף פעם לא מדבר אליי בכבוד. הוא אף פעם לא מבחין בכך אם אני מרגישה לא טוב או מצוברחת, או שפשוט לא אכפת לו. אם אספר לו על מה שקרה הבוקר בכביש הוא יגיד שנהגתי לא נכון ושהייתי צריכה להיות זהירה יותר.

אני יודעת שעכשיו כולם יראו שבכיתי. אין לי דרך להסתיר את זה. העור שלי כזה לבן שרואים מייד את האודם שיצר הבכי סביב העיניים שלי. אני מסתכלת במראה כדי לראות את האסון שמתרחש על הפנים שלי. אימא תמיד אומרת שצבע העיניים שלי משתנה לפי צבע השמיים, אבל אני חושבת שהוא משתנה לפי מצב הרוח והרגשות. היום, העיניים שלי אפורות.

עכשיו אני לא מחייכת. אני לא מצליחה להתאפס. אני שוטפת את הפנים ואף שהמים קרים העור לא נרגע. זה גרוע. אני לא רוצה להתחיל לספר את הבעיות שלי לכולם, במיוחד לא לתלמידים, שרואים כל שינוי. הם ילדים מיוחדים ושמים לב לכל פרט.

אני יוצאת מהשירותים כאילו כלום לא קרה ומכינה לעצמי קפה בחדר המורים. כל הגוף שלי רועד, מקור, מכל האדרנלין. אני יושבת בפינה שקטה כדי שאף אחד לא יראה שבכיתי.

אחרי חצי שעה יש צלצול שמורה על ההפסקה הראשונה. החברות שלי נכנסות, מתיישבות לידי ומפטפטות כהרגלן. השגרה ממשיכה.

"תהילה, תהילה? את שומעת אותי?" שואלת אחת המורות האחרות.

"סליחה, אני לא מאופסת. מה שאלת?"

"שאלתי איפה תהיו בפסח."

"נהיה בבית, כרגיל. אני מקווה שבעלי יסכים שאארח, הוא לא אדם חברותי מאוד."

וזה בלשון המעטה. הוא בכלל לא אוהב אורחים, ולא אוהב לצאת מהבית.

"אני אהיה אצל חמותי. תאמיני לי שעדיף כבר למות!" היא צוחקת.

אני לא צוחקת. זה מזכיר שהבוקר יכולתי למות. אני מתלבטת אם לכתוב משהו ליעקב בכל זאת כדי לקבל תמיכה, אבל אני יודעת שהוא יגיד לי משהו פוגע, אז אני כותבת לחברה הכי טובה שלי, שעדיין גרה בצרפת. ממנה אני לא מסתירה סודות, היא יודעת הכול על אודות החיים שלי. גם בעלה לא אכפתי אז אנחנו מנחמות זו את זו.

יום העבודה עובר כרגיל. אני מוצאת שוב את החיוך שלי ואף אחד לא יכול לנחש שעברה עליי סערה הבוקר. התלמידים שלי מתרגשים מאוד לקראת הטיול השנתי מחר. אנחנו עושים איתם חזרות אף שהם ילדים גדולים כבר ולומדים בכיתה ח', מפני שהם צריכים לעבד לאט כל דבר, כל נושא. ילדים בחינוך מיוחד צריכים להרגיש בטוחים וטיול שנתי זו יציאה מהשגרה, שגרה שחשובה מאוד לילדים כמוהם. אני עוזרת להם לדמיין את המקומות שבהם נבקר בעזרת מצגת של המסלולים ובעזרת תמונות של השטח שבו נקים אוהלים. אני עוברת איתם על רשימת הציוד ומדברת איתם על כל דבר שיכול לקרות ואיך נפתור את הבעיות.

בימים האחרונים עשינו הרבה הכנות והיום זו החזרה האחרונה. מחר הם יגיעו מוכנים עם מלווה ומצוידים בתיקי גב, באוהלים, בשקי שינה ובחטיפים, ויהיו גם שמחים וגם מודאגים, אבל אחד ההורים של כל אחד מהם ומחנך הכיתה יוצאים איתם לטיול וזה מרגיע אותם. הילדים אוהבים אותו, הוא כמו אח גדול בשבילם.

הפעם לא אצא לטיול. מחר אהיה בחופש, וגם מחרתיים. אולי אתחיל לנקות את הבית לפסח. החג יתקיים בעוד חודש, אבל הבית גדול ואני רוצה לחלק את העבודה. מתישהו אצטרך ללכת לאסוף את הרכב מהמוסך ולשלם עבור התיקון. שוב אני מרגישה לבד בכל הבלגן הזה, בעלי לא יסכים לקחת טרמפ למוסך כדי לאסוף את הרכב עבורי.

מס רכוש יפצה אותי עבור הנזק, ככה זה עובד בפיגועי טרור. הבעיה היא שקודם צריך לשלם עבור הנזק ורק אז לקבל החזר, ולפעמים צריך לחכות גם חודשיים או יותר. זה כסף שחסר לי כרגע כי בעלי לא מתפרנס והמשכורת שלי קטנה, אבל אני בחיים, וזה שווה מיליון דולר.

הערב תתקיים אספת הורים של התלמידים שלי ואני צריכה להיות נוכחת. הלימודים מסתיימים בשלוש והאסיפה תתחיל בחמש. זה נותן לי זמן לשבת עם המחנך ולעבור על כל התיקים של הילדים לפני שההורים יגיעו.

יש לנו בכיתה שישה בנים, כמו בבית שלי. הגורל מצחיק לפעמים. אנחנו מדברים על התקדמות של אחד, על הידרדרות של אחר, וכך במשך שעות רבות. המצב לא פשוט בשביל ההורים, הם צריכים להתמודד עם ילדים שמצבם בדרך כלל לא יציב והם חווים עליות ומורדות כל הזמן. זו התמודדות קשה; עד שאתה חושב שהילד מתקדם קורה פתאום משהו שגורם לו להסתגר ואתה לא מבין מה עובר עליו. בתפקידי כסייעת אני עוזרת להם כל יום, בתחום הלימודי וגם בתחום הרגשי. אני קצת כמו אימא שלהם, והם מעריכים אותי מאוד.