בתוך הבטן של הדג
טלי כהן-צדק
₪ 30.00
תקציר
האם אפשר להציב מראה אל מול פני החברה הישראלית בשלהי שנות השבעים על כל גווניה — דתיים ירושלמים, מושבניקים חילוניים, מתנחלים, ערבים ויהודים — מבלי להיקלע לקלישאות מרדדוֹת או לזהירות יתר העלולה לעקר את הספרות בעידן פוליטיקת הזהויות?
אולי, אם מתארים את כל זה מנקודת המבט של ילדה בת שמונה. תמר, הנשלחת לבדה לבית סבהּ וסבתהּ בירושלים לעזור בהכנות לקראת ליל הסדר, היא המנסרה שבה משתברות ומתאחות השתקפויותיה של גלריית דמויות צבעונית ומרתקת.
מרגע אריזת המזוודה ועד הסתבכותו של אותו ערב חגיגי, היא מוסרת לנו את רשמיה, מבלי לנסות ללמד אותנו דבר. אותה מסירה פשוטה (המצחיקה לעתים עד דמעות), דווקא היא — פורשת בפנינו, הקוראים, תמונה מורכבת ומרובת שכבות של רגעי חסד וחשבונות פתוחים, שמחות ונקמות קטנות, זרוּת גדולה וקִרבה עמוקה, הרוחשות בערבוביה בלתי־אפשרית — כזו העשויה להתקיים אך ורק בתרכובת החד־פעמית המתקראת “משפחה”.
בתוך הבטן של הדג הוא ספר על שושלת נשים, על נקודות מבט, ועל אבנים מכבידות בבטן; אבנים העשויות להפוך לפנינים — בתנאי שהן מגיעות לידיים הנכונות.
טלי כהן צדק, ילידת 1970, נולדה וחיה במושב יודפת.
זהו ספרה הראשון.
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 331
יצא לאור ב: 2017
הוצאה לאור: פרדס
קוראים כותבים (1)
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 331
יצא לאור ב: 2017
הוצאה לאור: פרדס
פרק ראשון
ביום ראשון בבוקר אימא התלבשה יפה, הסתרקה, ונסעה לחיפה עם אבנר.
אבנר היה רואה חשבון, והיה לו משרד גדול ברחוב הראשי בהדר, ממש ליד הבית משפט והעירייה.
בגלל כל הכסף שהוא הרוויח — יותר מהפלחה ומהמסגרייה ביחד — היה לו אוטו משלו, שחנה ליד הבית, לא כמו שאר האנשים, שהיו צריכים להגיע במוצאי שבת למשרד של מרכז המשק, לעמוד ליד הלוח מודעות, ולנסות לשכנע את שלמה, הסדרן רכב, למה דווקא הם צריכים לקבל את הפורד האפור ביום חמישי.
אבנר לא רצה שיהיו עניינים ושמישהו יקנא, אז הוא הסכים לקחת איתו כל בוקר את מי שאיחר את ההסעה לבית ספר, להביא צינורות וחלקים של השקיה מהעיר התחתית, להקפיץ נשים לקניות ב'משביר' ולסחוב שקים של גרעינים ממפעלי 'הזרע' למחסן של הפלחה — כל זה, בלי להתלונן בכלל.
הפעם, אימא שלי נסעה איתו.
כשחזרה בערב, קצת עייפה אבל במצב רוח טוב, הצטופפנו בהתרגשות בין הכריות על ספת הקורדרוי האדומה, לראות מה יֵצא מתוך ערימת השקיות שהביאה.
אימא לא מיהרה בכלל.
היא הסתכלה עלינו טוב, ורק אז, לאט־לאט, התכופפה, הזיזה קצת, פתחה את אחת השקיות והוציאה ממנה בובה.
הבובה הייתה רכה ויפה. היה לה שיער מתולתל, צהוב כמו שמש, וכשלחצו לה על הבטן היא אמרה "אימא, אימא" וצחקה צחוק כמו של ילד אמיתי.
אימא הושיטה את הבובה לדנה, האחות הקטנה שלי, ליטפה לה את הראש ואמרה, "זה בשבילך מתוקה, כל הכבוד שנתת לאימא לנסוע ליום שלם."
דנה חיבקה את הבובה. היא לא אמרה כלום כי היה לה מוצץ בתוך הפה, אבל אפשר היה לראות שהיא שמחה לפי העיניים שלה, שנהיו דקות כמו שני קווים.
ואז הגיע התור של אמיר; מטקות חדשות, מבריקות, עם ידיות מעץ. תוך רגע הבית התמלא בכדורים עפים.
בסלון, על הפסנתר, קלאק, קלאק, פגע באימא, פגע במנורה, "תראו! אני מרדונה! אני מרדונה!" אמיר צעק, נתן מכה לכיוון של הדלת, קלאק, הסתובב על קצות האצבעות, קלאק, לפעמים הצליח, לפעמים פספס, לא שם לב לכלום עד שנדב אמר לו, "מרדונה זה בכדורגל, יא תינוק."
אימא התכופפה מהר. אסור לבזבז זמן: תכף יתחילו מכות, אמיר יבכה ונדב יצטרך לקבל עונש. היא חיפשה בין השקיות ושלפה כדורגל חדש עם סמל של 'אדידס', צהוב ושחור. ריבועים־ריבועים. נדב הפסיק לנשום מרוב התרגשות.
עכשיו, חוץ מכדורי פינג פונג, עף מצד לצד גם כדורגל חדש בצבעים של ברדלס. בעיטות חזקות. בננה. גולים. "תיזהרו על הטלוויזיה! תיזהרו על החלונות!" אימא צעקה וניסתה לשמור על דנה שלא תקבל מכה, אבל זה לא עזר. נדב רץ לכל הכיוונים ונופף בידיים שלו.
"איזה פס! איזה מסובבת!" הוא התגלגל על השטיח והרים את השרוול של החולצה, שנוכל לראות את השרירים. "מי מלך השערים פה? מי?"
אבא, שבדיוק נכנס הביתה, ניסה להרגיע אותם. "חמודים... חמודים..." הוא ביקש, אבל אף אחד לא שמע אותו בתוך הרעש.
נוני ואני ישבנו וחיכינו בלי להגיד כלום.
יכולתי לראות שנגמרה לאימא הסבלנות, ויכולתי לראות שנגמרו השקיות. חוץ מאחת.
הסתכלתי על נוני. השיער שלה היה מבולגן. גושים קטנים של נזלת יבשה היו דבוקים לה לקצה האף, תלויים, מתנדנדים קדימה ואחורה לפי הנשימות, שנהיו קצרות ומהירות, כמו לפני שמתחילים לבכות. התקרבתי אליה עד שנגענו, בלי רווח, ושמתי את היד מסביב למותניים שלה. "אל תדאגי," לחשתי לה, "אם יש רק אחת אני מוותרת. תכף. היא פשוט מחכה שכולם יירגעו קצת."
נוני נשמה נשימה עמוקה. היא ניגבה את האף עם השרוול ויישרה את הגב שלה, שיהיה זקוף. מזל שלא היינו צריכות לחכות עוד הרבה זמן עד שאימא הסתובבה אלינו וצעקה לאבא, "בני, בחייך, קח את הקטנים. אני צריכה למדוד פה משהו."
למדוד זה טוב. שמלה חדשה, גרביונים עם פרחים, נעלי כסף של רקדניות. לא היה אכפת לנו מה. נוני לחצה חזק את היד שלי, והתקרבנו לראות יותר טוב.
"זוזו." אימא סימנה לנו שנתרחק.
היא הכניסה את היד לתוך השקית והוציאה בד מגולגל, שחור ועבה, לא יפה בכלל, עם המון פרחים לבנים קטנים־קטנים שבקושי אפשר היה לראות. היא הרימה את הגליל, הסתכלה בקצוות לראות שלא קרה לו שום דבר בדרך, ובתנועה מהירה פרשה אותו על השטיח. מהפסנתר עד לתנור נפט. "מזה," היא אמרה ומיששה את הבד בין האצבעות שלה, "אני אתפור לכן חצאיות לליל הסדר. תעמדו."
אימא אומרת שדברים שאפשר להשתמש בהם הרבה פעמים זה מצוין. גם מה שאפשר לתקן, או לקבל מאחרים. אחרת זה בזבוז. אם משהו קטן עלי אפשר לתת לנוני, אם מישהו שם מגפיים ליד הפח וזה מתאים בגודל, מותר לקחת. הכי גרוע זה לקנות, אבל אם ממש צריך אז בסדר, בתנאי שיהיה חזק ושיספיק להרבה זמן. עדיף במבצע. בסוף הקיץ היה לה רעיון.
היא נסעה עם אבנר ל'משביר' וחזרה עם בד כחול, כזה של מכנסיים. המון בד. כל כך הרבה, שהיה לה קשה לסחוב. בהתחלה היא מדדה את המיטות שלנו. כמה האורך, כמה הרוחב, ועוד קצת ליתר ביטחון, שיהיה מספיק כדי לדחוף מתחת למזרון. אחר כך היא סימנה על הבד לפי מה שיצא, גזרה טיפה עם המספריים, רק בקצה, ומשכה בכל הכוח. הבד נקרע ישר. בדיוק. אפילו עם סרגל לא היה יוצא לה יותר טוב. עוד חתיכה, ועוד חתיכה, הרבה מלבנים גדולים וכחולים. אולי מאה. ערימה ענקית. עד שנגמר.
אבא עמד באמצע הסלון והחזיק את הבד במקומות המסומנים. כל פעם איפה שאמרה לו.
"ליאורה?" הוא שאל אותה בשקט, "את לא רוצה לבדוק אחד לפני שאת תופרת את הכול? שווה לבדוק, לא?" אימא אפילו לא הרימה את הראש. "זה היה במבצע, בני. לא רואים כתמים על כהה, אז לא צריך לכבס ואין סיכוי שזה ייקרע אף פעם. זה ג׳ינס. מה יש לבדוק פה?" היא הוציאה את המכונת תפירה, השחילה חוט ותפרה מסביב, שלא ייפרם בקצוות. חלֶק יצא ישר, חלק יצא עקום, אבל לא נורא. ממילא כשישנים מכבים את האור ולא רואים כלום. כשחזרנו הביתה בצהריים, עלינו לחדרים לראות. המיטות היו מסודרות יפה, בלי בגדים זרוקים, ולכל אחד היה פרוש סדין חדש וכחול על המזרון שלו. רצינו כבר לנסות לשכב, אבל אימא לא הסכימה שנלכלך אז התאפקנו עד הערב. עשינו מקלחות בלי להתווכח, גם נדב, ואז הגיע הזמן ללכת לישון.
ניסיתי להירדם בכל הכוח. הסתובבתי וזזתי והתהפכתי לכל הכיוונים. ניסיתי וניסיתי — אולי אם אני אשכב קצת על השמיכה, אולי אם אני אחליף לפיג׳מה עם שרוולים ארוכים, אולי על הגב. שום דבר לא עזר. גם נוני לא הצליחה. הסדין היה קשה ומגרד ומחוספס. בבוקר, מרוב עייפות בקושי הצלחנו לרדת למטה. אפילו נדב ואמיר ישבו על הספה בלי לקום, עד שהיה צריך ללכת. בלי משחקים. בלי ריבים. בלי לבכות.
אימא ישבה ליד השולחן, חייכה ושתתה את הקפה שלה. היא משכה אליה כיסא, סובבה אותו והניחה עליו את הרגליים, אחת על השנייה. "תראה. איזה שקט," היא אמרה לאבא, "ככה זה כשישנים טוב בלילה."
נוני ואני עומדות.
אימא פותחת את הסל תפירה ומוציאה מתוכו חוטים וסיכות, מספריים גדולים וצבע מיוחד שמסמנים איתו דברים על בד. היא מחפשת בִּפְנים, מושכת סרט מדידה ארוך ומלפפת אותו מסביב למותן שלנו. אנחנו מרימות את הידיים לצדדים ולא זזות. היא בודקת מה האורך של הרגל, מהקרסול עד הפופיק, רושמת מספרים בפנקס הקטן שלה, מכווצת את העיניים כאילו היא חושבת חזק ומודדת שוב. כשהיא מסיימת, אנחנו מטפסות על הספה ומשלבות ידיים.
"תמר?"
"מה?"
נוני נשענת עלי.
"אני לא אוהבת שחור."
"גם אני."
"זה מכוער."
"נכון." אני מסתכלת על הבד עוד פעם, "באמת לא כל כך מתאים לילדות."
"אז נגיד לה."
"לאימא?"
"כן. שאנחנו רוצות משהו אחר."
אימא יושבת על השטיח, לא רחוק מאיתנו, ומחפשת סליל מתאים בתוך קופסת החוטים.
"זה רעיון גרוע, נוני. אי־אפשר להגיד לה דברים כאלה."
"למה?"
"כי מה שהיא מחליטה זה מה שהיא מחליטה."
"אבל אבא אומר שאם יש משהו להגיד אז הכי טוב להגיד אותו."
"נכון," אני מסבירה לה, "עם אנשים רגילים. לא עם אימא."
"אימא רגילה."
"היא לא."
"היא כן. אני אגיד לה."
"שלא תעזי, נוני."
"אימא?" נוני עוזבת את היד שלי ויורדת מהספה.
"מה?" הפה שלה מלא סיכות והיא מוציאה אותן, אחת־אחת, ומחברת חתיכות בד שלא יזוזו.
"אפשר בד אחר?"
אימא מפסיקה, מרימה את הראש ומסתכלת עלינו.
"למה?"
"כי הוא לא כל כך יפה."
היא מניחה את הבד ונעמדת.
"מה לא יפה? זה עם פרחים."
נוני מטפסת בחזרה על הספה ונצמדת אלי. "גם תמר חושבת ככה."
"לא נכון," אני אומרת הכי מהר שאני יכולה, אבל זה לא עוזר לי. אימא כבר מסתכלת רק עלי.
"זה לא יפה בעינייך, תמר?"
"זה כן."
"מה לא יפה בזה?"
"זה קצת שחור."
אימא לוקחת את הבד. היא הופכת אותו מצד לצד, מרימה לכיוון האור, בודקת, מתקרבת לחלון, שמה את הסיכות בחזרה בתוך הפה שלה, וממשיכה. נוני דוחפת אותי עם המרפק אז אני שואלת.
"אז תחליפי לנו?"
"לא."
"למה?"
היא לוקחת את המספריים ומעבירה אותם בתנועה מהירה בין הפרחים הלבנים, בדיוק על הקו שסימנה קודם. "זה לא שחור. זה כחול כהה. ואי־אפשר להחזיר לחנות אחרי שגוזרים."
בבוקר אימא מעירה את נוני ואותי מוקדם. לא כמו ביום רגיל.
"בואו, בואו למטה," היא קוראת לנו. לא אכפת לה שעוד לא צחצחנו שיניים. לא אכפת לה שאנחנו עם פיג׳מה. העיקר שנבוא מהר. היא מחזיקה ביד שתי חצאיות ענקיות. הכי גדולות שראיתי בחיים שלי.
"נראה לי שזה יצא בול," היא מוחאת כפיים בהתרגשות ומחייכת, "תמדדו, תמדדו. בוא לראות, בני."
אנחנו מתפשטות, מניחות את הפיג'מות על הספה ומנסות להתלבש. זה לא קל. אבא מתכופף לעזור.
"זה לא ארוך מדי, ליאורה?" הוא שואל את אימא ומחזיק את נוני שלא תיפול, אבל אימא לא מקשיבה. היא מיישרת את הקצוות וגוזרת שאריות של חוטים שמציצים מלמטה.
"בחייך, בני," היא מנופפת עם היד לכיוון שלו, "ככה זה יהיה טוב גם לשנה הבאה. מה אתה מבין בתפירה?"
אני מסתכלת על נוני. אפילו שהיא מרימה את הגומי עד לבית השחי, לא רואים לה בכלל את הרגליים. היא לא יכולה לזוז. גם לא לשבת. השפתיים שלה מתחילות לרעוד.
לפני שיהיו עניינים אני מרימה בעדינות את החצאית שלי, מלמטה, מסמנת לה עם העיניים לעשות כמוני, ואנחנו מתחילות להסתובב בסלון. בהתחלה לאט ואחר כך מהר. החצאיות מתמלאות אוויר ומתנפחות.
"איזה יופי, אימא! עשית אוהל! עשית מצנח של חיילים!"
נדב ואמיר, שכבר ירדו בינתיים לראות מה הבלגן כל כך מוקדם בבוקר, קופצים בצד ומוחאים כפיים. הם דוחפים אחד את השני, צוחקים, מתגלגלים על השטיח ומנסים להיכנס מתחת לבד המתנפנף. אבא עומד בצד, מחזיק את דנה ומדלג מצד לצד. "נהדר, ליאורה. נהדר," הוא צוחק ומנסה לתפוש אותנו. רק אחרי שנוני מסתבכת עם הרגליים ונופלת על השפיץ של התנור, הוא מתקרב לאימא ולוחש לה באוזן, "אולי בכל זאת כדאי לקצר?"
אימא לא מקצרת שום דבר.
אנחנו מורידות את החצאיות ומקפלות אותן בזהירות, שיישארו חדשות ונקיות עד פסח.
אני עולה לחדר, פותחת את הארון ומטפסת על המגירה, למצוא מקום טוב למעלה, שלא יתלכלך, עומדת על קצות האצבעות, מתמתחת ומניחה בזהירות על המדף.
"תמר, את שלך שימי כבר בתוך המזוודה," אימא צועקת לי מלמטה בדיוק כשאני רוצה לסגור את הדלת של הארון, "שלא יתקמט. ולכי להתארגן, שלא תאחרי את ההסעה."
בנסיעה חזרה מבית הספר אני יושבת על הקצה של הספסל, ליד הנהג. ברגע שאני רואה דרך החלון את הבודקה של השומר אני שמה את התיק על הגב, וכשהדלת של האוטובוס נפתחת אני מזנקת מהכיסא ורצה הכי מהר שאני יכולה דרך השביל, במדרגות, הביתה.
על הרצפה בחדר מונחת המזוודה, פתוחה. צריך להתחיל לארוז. אין חברות. אין משחקים. מחר אני נוסעת לירושלים, לסבא וסבתא. לבד. עד אחרי ליל הסדר.
אבא חוזר מהעבודה מוקדם, לשמור על הקטנים, וזה אומר שאימא רק איתי. היא מוציאה מהארון חולצות ובודקת שנקי. אם היא מוצאת כתם, אפילו ישן, היא כועסת. אני מספיק גדולה ולא יקנו לי שום דבר חדש עד שאני אלמד לשמור, ואלף פעמים היא אמרה לי לא לאכול רימונים עם חולצה לבנה. זה לא יורד. לא חשוב איזה חומר שמים.
היא ממשיכה לבדוק חצאיות ושמלות, כי סבתא דתייה ואסור מכנסיים. גם את החצאית שהיא תפרה לי. היא מקפלת יפה ומניחה בפנים בערימות מסודרות, מוציאה מהמגירה תחתונים וגרביים, ובודקת גם אותם. אם אין חורים היא מגלגלת לכדור ושמה. אם יש, היא מסתכלת עלי, מחכה רגע, ואז מחזירה למגירה. עכשיו היא שמה דברים חמים, כי בירושלים תמיד קר. צעיף וכובע וכפפות. אני מסתכלת לתוך הארון ומתפללת, אבל זה לא עוזר לי. היא לוקחת מהמדף את הסוודר עם השרוולים הנפוחים שהיא סרגה לי מ'בורדה', זה עם החוט המחליף צבעים, מכניסה פנימה ומהדקת. המזוודה הגדולה, זו שתמיד אבא לוקח איתו כשהוא טס לחו״ל, מתמלאת לאט־לאט בכל הבגדים הכי יפים שלי. הכי חגיגיים.
אני מסתכלת ברשימה שהכנתי ומכניסה מברשת שיער וגומיות, עד שאימא אומרת די ומבקשת שאשב מלמעלה ואקפוץ קצת, שיימעך. היא דוחפת פנימה את כל הקצוות והצ׳ופצ׳יקים שנשארו בחוץ, לוקחת נשימה עמוקה, ובתנועה אחת סוגרת את הריצ'רץ'.
"עכשיו, בואי נגמור עם הכינים." היא מרימה את המזוודה, מניחה את היד על הגב ונאנחת:
"מה שמת שם? אבנים? לכי תביאי מה שצריך."
"בסדר," אני אומרת והולכת להביא את הבקבוקים של השמן והחומץ מהמטבח ואת הפח עם הנפט מבחוץ. אימא מערבבת את הכול בקערת פלסטיק גדולה.
אני מתכופפת, פורשת את המגבת הישנה עם הפסים שכבר לא אכפת עליה, ומתיישבת על הברכיים. כמו תמיד. הראש מעל האמבטיה כדי שלא יטפטף על הרצפה, הידיים על המעקה. הדלת נפתחת. רק חריץ. לפי הרגליים אני יודעת שזה נוני ואמיר. אם לא מפריע להם הריח לא אכפת לי שהם באים לראות, אבל אימא לא מרשה. שילכו לשחק או לסדר את החדר. הם נשארים בכל זאת, אבל זזים קצת אחורה ליתר ביטחון. אם יישאר חומר ואימא תחליט שחבל לזרוק, שיהיה להם קל לברוח. אימא שופכת את החומר על הראש שלי ומתחילה למרוח ולשפשף. "אוי אלוהים, מה שהולך לך על הראש..." היא נאנחת ושמה את היד על המצח שלי, לשמור על העיניים. מי שפותח ונכנס לו, יכול להיות עיוור. בקלות.
שורף לי בצוואר ושורף לי בגב, אבל אני לא צועקת, לא מקטרת ולא אומרת לאימא שהיא עושה חזק מדי ושזה כל כך מסריח, שיש לי בחילה. אם מפריעים זה לוקח יותר זמן. עדיף להיות בשקט ולחכות.
היא עוטפת את השיער שלי בשקית ניילון ואחר כך בנייר כסף ומסתכלת על השעון, למדוד ארבע שעות. הכינים מתחילות לרוץ לי על הראש כמו משוגעות. אני מרגישה רגליים קטנות הולכות מפה לשם. מסביב לאוזניים שלי. הן מנסות לברוח, אבל אין להן סיכוי נגד אימא.
"את יכולה לקום," היא אומרת, מנגבת את הצוואר שלי עם חתיכת נייר טואלט ומסתכלת למטה. אני עומדת בתוך שלולית מים. עיגולים קטנים של שמן צפים למעלה.
"לא בכוונה, אימא."
"בסדר. זוזי." היא מוציאה את המגב מאחורי מכונת הכביסה. "חכי בחוץ."
כל אחר הצהריים אסור לי לשבת על הספות. אסור להישען על הקיר, אסור לעמוד על השטיח ואסור להתקרב לדנה כי זה לא בריא לילדים קטנים. על המדרגות אפשר בתנאי שקמים אם מישהו צריך לעבור, גם אם הוא עולה ויורד בכוונה מאה פעמים בשביל לעצבן. אחרי ארבע שעות אימא קוראת לי.
אני מתכופפת, בדיוק כמו קודם, והיא מורידה את הניילון והנייר כסף ישר לתוך שקית זבל גדולה. החדר מתמלא באדים מסריחים. היא פותחת את הברז ומכוונת את המים על היד שלה.
"אי! זה רותח! אימא!" אני קופצת אחורה, אבל אימא דוחפת את הראש שלי בחזרה ומתחילה לשטוף.
"זה לא. זה בדיוק טוב. תתכופפי ותסגרי את הפה, שלא ייכנס לך."
אני מתכופפת וחושבת על סבתא.
חומר שחור יורד מהשיער שלי לתוך האמבטיה. על הפנים ועל הפה. החרסינה הלבנה נהיית שחורה מנפט ומכינים. הן שוחות וצפות עם המים המלוכלכים עד הביוב, עושות סיבובים ונופלות פנימה, לתוך החור. בבת אחת המים החמים נגמרים.
"אימא, זה קר," אני מנסה להגיד לה, אבל היא לא שומעת. היא שופכת לתוך היד שלה שמפו מתוך הבקבוק, משפשפת את הראש שלי בכוח ושוטפת. אחר כך מרכך. עוד פעם ועוד פעם. גם כשנרטבת לי החולצה.
"זהו. גמרנו." היא סוגרת את הברז, שמה לי מגבת נקייה על הכתפיים, מיישרת את הגב ומותחת את הידיים לצדדים. "תתנגבי טוב, שאני לא אצטרך לנקות כאן עוד פעם. ובואי לעזור עם ארוחת הערב."
בגלל שאני כבר בת שמונה, מרשים לי עם סכין.
אני מוציאה מהמקרר מלפפונים, עגבניות וגזר, וחותכת. גם בצל. כל דבר בקערה נפרדת. אם העגבנייה נוגעת, נדב לא אוכל. אם הבצל קרוב לנוני, יש לה דמעות כל הארוחה.
אני שמה לחם, גבינה, וחמאה בשביל אימא. כשהשולחן מסודר, אני מוציאה מהארון כוסות, שש צלחות רגילות ואחת מפלסטיק, ומזלגות. לאבא ואימא גם סכין. אם מישהו צריך למרוח הם עוזרים לו. הכול מוכן.
בלי שאימא מבקשת אני רצה החוצה לחפש את כולם. במגרש משחקים, בכביש, במשרד. אפשר לחכות, אבל אבא יכול ללכת רחוק כשהוא אומר שהוא רק יוצא לסיבוב, ואני יודעת שאם נאכל מהר ונעשה מקלחות בלי להתווכח, אולי אימא תרשה לי להישאר ערה עד מאוחר ולראות את הגמר של מכבי.
לפני שבוע הגיעה אלינו חבילה מירושלים. אבנר אסף אותה מהמשרדים של הדואר בחיפה, הניח אותה בזהירות על המושב האחורי של האוטו, דחף את התיק השחור שלו בינה לבין הכיסא כדי שלא תזוז, והביא לנו בערב קופסת קרטון ענקית שרשום עליה מכל הכיוונים 'שביר' עם סימני קריאה גדולים, ו'צד זה למעלה' בחלק העליון. אימא אמרה שזו הפתעה מסבא וסבתא, שאם לא נתנהג יפה ובעדינות היא תחזיר, ושמחר כולנו נלך למרכז לטלפן להגיד תודה כי מתנה כזאת לא מקבלים כל יום. היא הורידה את החבלים הלבנים שהיו קשורים מסביב, קילפה את הדבק, גזרה בזהירות מסביב לחלק שליד הכתובת בשביל האוסף של הבולים ופתחה את הקופסה.
היו שם הרבה דברים. עיתונים שכיווצ׳צו אותם לכדור. ניילון פצפצים. קלקרים קטנים.
וטלוויזיה. אמיתית. חומה, עם כפתורים ומסגרת מברזל.
אימא הושיבה אותנו על הספה, במיוחד את נדב ואמיר, הסבירה לנו שסבא וסבתא קנו טלוויזיה חדשה, צבעונית, ושלחו לנו את הישנה שלהם. בתנאי שנשמור.
זהו. מעכשיו אין יותר כדורים והשתוללויות בסלון. גם לא ריצות. אבא הביא מהמחסן שולחן קטן והניח עליו בעדינות את הטלוויזיה. הוא הסתובב מסביבה כמה פעמים, הסתכל מלמטה ומהצדדים על כל החורים והחוטים, בחר אחד, וחיבר אותו לחשמל. בבת אחת הטלוויזיה התמלאה נקודות אפורות.
"מעולה!" מחאנו כפיים בהתלהבות והתקרבנו לראות יותר טוב. "כל הכבוד, אבא!" אימא הסתכלה עלינו, הרימה את הגבות שלה לאמצע המצח והצביעה על הספה. התיישבנו בחזרה.
הטלוויזיה השמיעה שריקות, צפצופים ומילים חלשות בערבית. על המסך התגלגלו קווים שחורים מלמעלה למטה. אבא ניסה לתקן אבל לא הצליח. הוא דפק מלמעלה, דפק מהצדדים, ובסוף הלך לקרוא לחברים שלו. שלמה הגיע עם ארגז כלים ונתי אמר שהוא יטפל באנטנה. הם הסתובבו בין החדרים, עצרו, הבריגו, הרימו, הורידו. אולי צריך כבל, אולי צריך מתאם, אולי צריך מפצל כדי שלא יהיה קֶצר.
פתאום ראינו איש על המסך. היה לו שביל בצד, משקפיים וקול נמוך ורציני. "אל תזוז, נתי! אל תזוז!" אבא צעק, רץ להביא חבל, וקשר את האנטנה לעציץ שמעל הפסנתר. הם ביקשו שנפנה להם מקום, התיישבו אחד ליד השני על הספה והסתכלו. "מעולה, אה? מעולה, החיים יבין הזה!" שלמה שם את היד על הכתף של אבא. "ואיזו קליטה! מעולה!" דני, ששמע שהגיעה למושב טלוויזיה, נכנס ורצה להסתכל איתם מהספה, אבל הם לא הרשו לו. בגלל שהוא הגיע אחרון, הוא צריך להחזיק את הכפתור שמדליקים בדיוק בזווית הנכונה. במקום אימא.
אין מה לעשות. אם עוזבים או זזים אפילו קצת, הטלוויזיה נכבית. אז עושים תורות. אחר כך הם יחליפו.
היום אני מחזיקה את הכפתור. בערך בשמונה וחצי הכניסה של הבית מתחילה להתמלא בנעליים גדולות ובמעילים. אבא מוציא את הספות לדשא, דוחף את הפסנתר ומוריד מהחדרים מזרונים וכריות שיהיה לכולם נוח. בדרך כלל אף אחד לא מפספס סידור עבודה, אבל היום לא אכפת להם. הם שמים ביניהם את הקערות עם הגרעינים, מוזגים מיץ בכוסות, מותחים את הרגליים ומדברים חזק.
קצת לפני תשע אבא מסמן לי עם העיניים שאפשר. אני עוברת, לאט, מתיישבת על השרפרף ליד הטלוויזיה ומושכת בזהירות את הכפתור. אם היד שלי תזוז אפילו קצת הם לא יראו שום דבר. ניסינו כמה פעמים לתקוע שם גפרור, אבל זה לא עובד. חייבים להחזיק בלי לעזוב. הטלוויזיה נדלקת. תוך שנייה נהיה בלגן. כולם צועקים.
"קח אותו, מיקי! קח אותו!"
"נו, באמת... איך נותנים לו לשחק?!"
הם קמים, יושבים, משתוללים.
"זה שופט זה?"
"מה קליעות עכשיו?"
אם היינו מתנהגים ככה בקשקשתא אימא הייתה מכבה, אבל היום לא אכפת לה.
"מכבי שלנו, מכבי תל אביב..." אבא מתחיל לשיר וכולם מצטרפים אליו בשאגות. מרוב רעש אף אחד לא שם לב שנדב ואמיר יושבים על המדרגות עם פיג׳מה ומסתכלים. גם נוני יורדת לסלון, חצי ישנה, מתיישבת ומניחה את הראש על הברכיים שלי.
"אל תזיזי אותי," אני לוחשת לה, "זה ייכבה."
ככה שעתיים. או מאה שעות. אני מחזיקה את הכפתור גם כשהיד שלי נרדמת. נמלים־נמלים. אין סיכוי שאני זזה מילימטר. אחרי ההפסקה הם צועקים אפילו יותר חזק. תופשים את הראש עם הידיים ומושכים את השערות. פתאום נהיה שקט.
"מה קרה?" נוני מרימה את הראש ומסתכלת, אבל לפני שאני מספיקה לענות לה, כולם קופצים. ביחד. החלונות של הבית שלנו כמעט נשברים.
"יש! יש! היסטוריה!" הם רוקדים כמו משוגעים בין הקליפות של הגרעינים שהתפזרו על השטיח. אפילו אלה שלא חברים ביום רגיל, מתחבקים. גדי מחליף אותי בכפתור ואני עולה לישון. מהחדר אני שומעת אותם ממשיכים לצחוק ולדבר.
"איזה משחק..." אני מזהה את הקול של אבא. "פששש... יום חשוב לישראל."
אני עוצמת עיניים. מחר אני נוסעת. זה יום חשוב גם בשבילי.
איילת (בעלים מאומתים) –
בתוך הבטן של הדג
קליל. תמים. נוסטלגי.