בתו של הקליגרף

 בִּתה של האישה מִנאג'ין קיץ—סתיו 1915

נודע לי שאין לי שֵם באותו היום שבו למדתי מהו פחד. עד אותו היום עניתי כשקראו לי תינוקת, בת או ילדה, ולכן בחמש השנים הראשונות לחיי אפילו לא ידעתי שאמור להיות לי שם. גם לא ידעתי שבמהלך השנים הללו נעצרו חמישים אלף מבני עמי הקוריאנים ומאות נרצחו. אבי, בפנים קודרים, כמו תמיד כשדיבר על היפנים, אמר שאנחנו רק המספוא לגרגרנותם.

המשרתים קראו לי אַהְסי, גברת צעירה, ומחוץ למשפחה התייחסו אלי בנימוס כאל בתה של אמי. הפנייה אל מבוגר בשמו הפרטי נחשבה לחוצפה שאין לתארה, לכן נקרא האדם על פי מקומו במשפחה או על פי מקצועו. אבי היה איש ספר מלומד, אמן מכובד מאוד, האן הקליגרף, ואמי היתה אשתו של המלומד. כיוון שאמי לא היתה ילידת קֵייסוֹנג, התירו כללי הנימוס לקרוא לה גם בשם "האישה מנאג'ין", על שמה של עיר חורפית בצפון־מזרח קוריאה, בגבול עם מנצ'וריה. ולכן, אם אחת הנשים בכנסייה אמרה, "ההיא, הבת של האישה מנאג'ין," ידעתי ששוב הסתבכתי בצרה.

לא הייתי בת מושלמת. באחוזה שלנו היה שפע של מקומות שאפשר לזחול אליהם, יצורים שאפשר לתפוס ותעלומות שאפשר לחקור, והאוויר הצח שבחוץ, בין שהיה קור כלבים, חום אימים או סתם מקסים, עורר בי קוצר רוח וסקרנות שדגדגו אותי, פשוטו כמשמעו. אמא ניסתה לכפות עלי משמעת, ללטש את תכונותי המחוספסות להתנהגות שתהיה ראויה ליאנגבאן, לאצילים. כבת יחידה ציפו ממני לדבוק במסורת מתמשכת של מנהגים מקובלים ההולמים את המעמד העליון. הכללים היו רבים — וכולם נועדו לכאורה רק לשתק את רגלי, להעסיק את ידי ולהסות את לשוני. רק כעבור שנים רבות הבנתי שהתמורות העמוקות שהתחוללו בקוריאה בשנים ההן, הן שתבעו את ההקפדה על קיום המנהגים והמסורות; לא די לכבד את משמעותם, צריך גם לקיים אותם הלכה למעשה כדי לשמר אותם.

אלא שלא תמיד הצלחתי לציית לכללים, ולעתים קרובות גיליתי שהנה שוב נקלעתי אל חדריו האסורים של אבי. הרבה מאוד דברים מרתקים קרו בצד שלו בביתנו, ולא היתה לי סבלנות להמתין לקבלת רשות כדי ללכת לשם. אבל פעם אחת תפסה אותי מְיאנְגהִי, המטפלת שלי, כשעמדתי וצותתי ליד חדר־היום שלו, והעונש היה מיידי. היא הצליפה על ירכַי מאחור בענף עבה וסגרה אותי בחדרי. בכיתי עד שהבכי התיש אותי, אבל אז נכנסה אמי והניחה ידיים קרירות על לחיי המוכתמות בדמעות ומגבות קרות על רגלי הצורבות. עכשיו אני יודעת שהיא ישבה בחדר הסמוך וטוותה בכישור, וכששמעה את בכיי השחיתה את החוט בדמעותיה. כעבור שנים רבות סיפרה לי אמי שאכזריות הצליפות ההן גילו לה את אופייה האמיתי של מיאנגהי, ושלנוכח כל מה שהתרחש אחר כך, התחרטה שלא פיטרה אותה בו במקום.

לא לעתים קרובות בכיתי בכי תמרורים כזה. אפילו בגיל חמש כבר השתדלתי בכל מאודי לשמור על איפוק כשמיאנגהי צבטה אותי בחלק הפנימי של זרועותי, במקום שהחבורות לא יתגלו בקלות. דומה ששתינו ניהלנו מאבק תמידי על דבר חסר שם כלשהו, אבל בידי היתה רק תחמושת מסוג אחד — העמדת הפנים שהכאבים שהיא מסבה לי בעצם אינם נוגעים לי. מיאנגהי התקבלה לעבודה כשנולדתי והיתה אמורה לשמש לי הן כמטפלת והן כרֵעָה. פניה העגולים היו חיוורים וחלקים כמו קמח אורז, עיניה הביעו לֵאות שנתפסה בטעות כרוגע, ופיה הצר נראה זדוני כמו המילים שיצאו ממנו. כשהיינו רחוקות מיתר המשרתים ומחוץ לטווח הראייה של אמי, מיאנגהי סילקה אותי מעל פניה והורתה לי ללכת לשעשע את עצמי. ודווקא בגלל זה עקבתי אחריה כששוטטה בבית. היא בחנה את בבואת פני הירח שלה בכפיות המבריקות, סָפרה מקלות אכילה מכסף, מיששה קעריות חרסינה וליטפה אריגים עדינים שהוציאה מארגזי כלי מיטה. בתחילה חשבתי שהיא מנקה את החפצים, אבל אמי ואני ניקינו ואיבקנו עם קירה, המשרתת שהיתה אחראית לעבודות ניקיון הבית והכביסה. אולי היא התכוונה לכבס את כלי המיטה, אבל קירה היא שכיבסה וגם לימדה אותי איך לכבס בגדים. אולי הקעריות היו זקוקות להברקה, אבל הטבחית הגדירה היטב את תחומי האחריות שלה ולא סביר שביקשה ממנה עזרה. כשעקבתי אחרי מיאנגהי התפלאתי על מוזרותה והתמרמרתי על סירובה לשחק איתי.

בואה של אמי אמנם ניחם אותי מאוד, אבל ירכי הצורבות ליבו מרי שלא ידעך במהרה, ונשבעתי לצפות בערנות לשעת הכושר הבאה לשוב ולבקר באגף של אבי.

והנה, ביום שבו באו לבקר בביתנו שישה זקני־כנסייה עם נשותיהם, הזדמנה לי שעת הכושר המיוחלת. אחרי שהאורחים התיישבו במקומותיהם — הנשים בחדר־היום של אמא והגברים עם אבא — התגנבתי במסדרון של אבא, התקרבתי אל הפרגוד המתקפל הגדול שהוצב ליד דלת חדרו ושמעתי מלמולים על פעולות התנגדות ליפנים. קפלי־האקורדיון של הפרגוד היו רחבים דיים כדי לאפשר לי לחמוק ולהתחבא בתוך אחד המשולשים שיצרו. המחבוא החשוך צינן את תחושת האשמה שהתלוותה להתנהגותי הלא־צייתנית, שבגללה להטתי והזעתי, מצב שלא יעלה על הדעת כלל לעלמה צעירה מכובדת. נשמתי נשימות עמוקות בגלל האבק, ואפופה באפלולית ניסיתי להירגע וחבקתי את גופי כדי לצמצם אותו עוד יותר. עשן מקטרות הסתנן מבעד לדלת, ניירות רשרשו, וניסיתי לנחש איזה קול בשיחת הגברים שייך למי. הניירות היו ודאי גיליונות העיתון "טֶהאן מֵייל סינּבּוֹ", שידעתי שאבא אוסף ושומר כבר כמה חודשים. העיתון הזה, היחיד שלא עבר צנזורה, הופץ בכל רחבי קוריאה כמעט שנה שלמה, אך נסגר לאחרונה. הגברים דנו על הסגירה שנכפתה על העיתון, על ההצלחות הצבאיות שקצרה יפן בסין ועל זרם בלתי פוסק של תקנות חדשות שעודדו אפליה גזעית ואף נתנו לה תוקף חוקי. מטבע הדברים לא הבנתי דבר מכל זה, אבל שיחתם של הגברים היתה ערנית, מתוחה ומתובלת שוב ושוב במילים לא מוכרות.

יצאתי בלאט ממקומי מאחורי הפרגוד, פסעתי במסדרון על קצות האצבעות, וכשהגעתי בשלום לצד שלנו בבית רצתי בהתרגשות אל חדרה של אמי כדי לשאול אותה מה פירוש המילים האלה: אירופה, מלחמה, עינויים, מגויס, סרבן ועתידקודר.

הנשים ישבו סביב ליד החלונות והדלת הפתוחים בחדר־היום של אמי, נופפו על עצמן במניפות, טפחו קלות על שערן וקבלו על הלחות. באיחור התחוור לי שאמי ודאי במטבח, מפקחת על הגשת הכיבוד, והסתובבתי כדי להסתלק משם. אישה עם גבות מצוירות קמורות וסנטר חד כחץ קראה בקול, "יה!" ורמזה לי להתקרב.

"אתן רואות?" ידה הצנומה ניקרה באוויר כתרנגולת שמקרקרת בעלבון. הנשים האחרות הסתובבו כדי להסתכל ואני קדתי, נבוכה מתשומת לבן, והייתי בטוחה שלחיי הוורידו כמו החצאית שלבשתי. בוץ מהגינה דבק אל אִמרתה, אבל הצלחתי לא לנער אותו אלא שילבתי את ידי בצייתנות והשתדלתי מאוד לא להניע אף איבר מאיברי.

אישה אחרת אמרה, "היא די יפה." הרגשתי שעיניהן סוקרות אותי. שערי היה קלוע כרגיל לשתי צמות עבות שהשתלשלו מתחת לכתפַי. נותרה בי עדיין עגלגלות ילדותית, היו לי עצמות לחיים עדינות, עיניים עגולות כעיני ארנבת ורחוקות מאוד זו מזו, גשר שטוח מעל אף נחמד, ומצח שקיוויתי שהוא נבון, ושמאמצע הראש מעליו בצבצו שערות קצרות. כיוון שמבטי הנשים הנעוצים בי גרמו לי מבוכה, אחזתי בלי משים באחת הצמות ופיתלתי אותה.

"ובכל זאת, זה לא דבר רגיל אצל מלומד מפורסם כל כך," אמרה אשת הגבות הקמורות. "אתן לא חושבות כך?"

"לא רגיל?"

"כן, בדיוק. נכון שהיא רק ילדה," והיא הפנתה את ראשה בתנועה דרמטית כדי למשוך אליה כל עין בחדר. "אבל זה לא מוזר שאדם שכל חייו עוסק באמנות, בספרות ובלימוד — בחקר מילים! — שאיש כזה לא יטרח לתת שם לבתו?"

הנשים החרו־החזיקו אחריה — יָה, קֶלְסֶה וצלילי הסכמה דומים — והאישה גירשה אותי.

הלכתי למטבח מהורהרת, ואף על פי שאני לא אוהבת להודות בזה, אפילו החמצתי פנים. הטבחית וקירה עזרו לאמי להכין מגשים שעליהם הונחו עוגות אורז מפוארות, שזיפים פרוסים לפרוסות נאות כקישוט וספלים עם מים צוננים. לפני שהגעתי לדלת שמעתי את אמי אומרת, "איפה היא, המיאנגהי הזאת?" נעמדתי לצותת והופתעתי מהרוגז הברור שבצבץ בקולה. היא תמיד הזהירה אותי לא לדבר לעולם בכעס אל המשרתים או עליהם. מיאנגהי נודעה לשמצה בהיעלמויותיה בכל פעם שהיתה עבודה שיש לעשותה, והנה אמי — שכמעט אף פעם לא הרימה את קולה — איבדה את סבלנותה. נזכרתי בירכי הכאובות ושמחתי קצת לאידה.

"זאת את?" אמרה אמא.

"זאת אני, אמה־נים." לא שכחתי את השאלה שבשלה באתי. "הן אומרות שאין לי —"

"לכי לחפש את המטפלת שלך. לא, חכי. לכי לשאול את הגנן אם הוא מצא עוד שזיפים. מהר."

מאחורי החצר הציץ פְּיאנג'וֹ הצנום לתוך העץ ונעזר במוט במבוק להפריד בין הענפים, וליד רגליו היה מונח סל מלא עד חציו בשזיפים. הוא אמר שיביא את הפרי למטבח, ומשימתי תמה. פניתי אל החצר שבחזית, וכיוון שלא ראיתי בקרבת מקום את מיאנגהי וגם לא אף אחד אחר, הזדחלתי לתוך סוכה טבעית קטנה שמצאתי מתחת לשיחי הלילך שצמחו סמוך לשער החזית.

אף על פי שלא הבנתי בדיוק מה פירוש הדבר לא להיקרא בשם, היה לי ברור שזה דבר רע ולכן הנשים שפיהן טפטף ארס כנחשים מצאו דופי בי, ומבהיל עוד יותר, באבי. כיוון שהגברים הזכירו שוב ושוב את שנת לידתי, 1910, שאלתי את עצמי אם יש קשר בין היעדר השם שלי לדיון הנסער שלהם. ועוד יותר מזה רציתי לדעת מה פירוש המילים ההן, אבל אמי היתה היחידה שיכולתי לשאול. חבקתי את ברכי וציירתי על האדמה דמויות־גפרורים של נשות זקני־הכנסייה. העמדתי פנים שגם הן חסרות שם, משחק קל מאוד, כי לכולן קראתי "דודה נכבדה" ולא ידעתי כלל את שמותיהן הפרטיים.

הניחוח הכבד של הלילך בישם את הסוכה המחופה, ועיני נעשו כבדות. ראשי התנודד מתוך תנומה, והיה נדמה לי שהענפים רוטטים ומפזרים עלים סגולים כמו כלב רטוב שמתנער לו.

פתאום נפתח השער ברעש מלווה צעקות ביפנית, וגברים במדים פרצו לחצר. אור השמש השתקף בחרבותיהם ופיזז על הקירות, העצים, השיחים והאדמה. המשרת האישי של אבא, צ'וֹנג, יצא מדלת החזית בזרועות פתוחות, כאילו אמר לחבק את ששת הבאים בחיבוק אדיר. "אדון, המשטרה!" צעק. אחד השוטרים הכה את צ'ונג בצווארו. הוא נפל משתנק. שמעתי את אבי אומר, "אין לכם זכות —" ואחר כך פקודות גסות ולא מפוענחות. מכות, מהומה, זעקה כשל חיה. נשים צעקו. משהו התנפץ. ידַי כיסו בלא יודעין את אוזני, וכל שריר בגופי התכווץ באימה.

שני שוטרים יצאו מן הבית בחרבות שלופות. הם דחפו שלושה זקני־כנסייה מדדים, שידיהם מורמות וראשיהם מורכנים. יתר השוטרים הדפו את הגברים האחרים שחצו את החצר בצעדים כושלים, ואבי ניסה לתמוך בחבר גונח, שזרועו נתלתה בצורה משונה מכתפו הפעורה. כל הגברים נהדפו אל מעבר לשער, שהוטח פעמיים ברעש מצלצל אל עמודי המשקופים, ואז כולם נעלמו. דומייה מוחלטת מילאה את החצר, ואז נשמעה יבבה גבוהה, כמו של מקוננות מקצועניות, ואחריה זעקתה של אמי, "הילדה! בתי!"

מבעד למסך הזמורות ראיתי אותה רצה אל המרפסת הצדדית ואחריה עוד אישה, ועיניהן התרוצצו מפינה לפינה. הן נראו קטנות, כמו בובות ממולאות בקש על במת עץ. צ'ונג התאמץ לקום, והנשים מיהרו לעזור לו. הוא אותת שלא ראה אותי. אמי פתחה את התריסים, כרעה והציצה לתוך חללי אכסון נמוכים וקראה לי.

רציתי לזנק אל זרועותיה החסונות, אבל לא יכולתי לזוז. הקריאה "אמה־נים" נמלטה מגרוני, ואז הרגשתי דמעות והרמתי את קולי. היא מיהרה אל שיחי הלילך וקרעה את מסך הזמורות. נפלתי לחיבוקה החזק של אמי, ששחרר אותי ממחבוא הפרחים הדביקים כדבש, ונבהלתי מהלחיצות ומהטפיחות של ידיה המגששות. וכך ישבה על האדמה וערסלה אותי בכוח עד ששתינו הצלחנו לנשום בלי להתייפח.

*

בארבעת הימים הבאים בא הכומר שלנו לביתנו כמה פעמים. פחדתי מדי לצאת מאגף הנשים והרגשתי בחריפות את היעדרה של אמי אפילו כשיצאה רק לקבל את הכומר אַהְן בחדריו הריקים של אבי. חיכיתי דרוכה לשובה וראיתי אותה נותנת לכומר חבילה עבה של ניירות מקופלים בכל פעם שהוא הלך. ביום הרביעי אחר הצהריים הם עמדו בחצר הפתוחה בראשים מורכנים, והוא התפלל. הצלחתי לשמוע רק כשקולו גבר בתחינות נרגשות למען הגברים שהתייצבו זקופי קומה ולמען הארץ שבשמה התייצבו.

באותו הלילה חזר אבי הביתה מלוכלך וצולע, פניו היו מסכה מפלצתית, נפוחים, סגולים וצהובים, ועיניו חרכים שחורים. רק כעבור שבוע שבו והופיעו הפנים שהכרתי.

ציינתי לעצמי בשתיקה את היעדרה של מיאנגהי, ששמה לא הוזכר שוב. חפציה המעטים נשרפו, וקירה שטפה את חדרה שהיה צמוד לחדרי בסבון קאוסטי ועישנה אותו בעשן מרווה. בסופו של דבר השתמשו בו כמחסן לתריסים שבורים ולשטיחים קרועים. פְּיאנג'וֹ תיקן את השער בעזרת לוחות עץ אלון צפופים ובפרזול ברזל עבה וחיזק אותו בבריח פנימי. חשבתי שנהיה מוגנים לעד, אבל הרי הייתי רק ילדה.

*

כעבור חודשים אחדים, בערב חם ורוגע, אחרי שאבא החלים והבית שב לשגרה, ישבתי בחדר התפירה עם אמי והתאמנתי בתפירת תכים. הריכוז בתפרים הישרים בעת תפירת תחתונית סייע לי להרגיע את חוסר המנוחה שהרגשתי. חרקים התחבטו בחלונות והוסיפו את קולותיהם למקהלת הצרצרים שצרצרו בחצר. רוח מבורכת ציננה את החדר השלֵו, והעששית רקקה והעלתה עשן. עינַי צרבו, מצמצתי והרמתי את מבטי אל החלון הפתוח. סהר צר ומתעגל ריחף גבוה בשמי הלילה והזכיר לי את גבותיה הקמורות והצבועות של האישה ההיא, ורסיס של פחד חד כמו המחט שבידי כפה עלי להפסיק לתפור. "אמה־נים, הם יבואו עוד פעם?"

פניה של אמא הביעו פתיעה שהתחלפה עד מהרה בהרגעה. "לא, קטנה, הסיפור הזה נגמר. אל תדאגי, הם לא יבואו שוב."

נעצתי את המחט ומתחתי את החוט.

"לא חזק מדי. וקצת יותר קטנים. ככה, מצוין."

"זאת היתה מלחמה, מה שהם עשו? זה הפירוש של 'אירופה', 'עינויים' ו'עתידקודר'?" לא הצלחתי להיזכר במילים האחרות.

היא הביטה במבט מהורהר ברקמה שלה והסבירה לי את המילים. היא הוסיפה, "אלה בעיות שגברים יצרו, וגברים אחרים כמו אבא והכומר מנסים לפתור אותן, או לפחות לעזור לשנות. כל עוד את מתנהגת יפה ומדברת רק עם מי שאת מכירה, הדברים האלה לא צריכים להדאיג אותך. כשאת עם המשפחה שלך את מוגנת, ואת יודעת שאלוהים משגיח במיוחד על ילדים."

"בגלל זה —"

"וחוץ מזה, ילדה," אמרה אמא, "אסור לך לצותת שוב לאבה־נים וגם לא לאף אחד אחר. כי זה לא רק התנהגות לא־צייתנית, זה גם זלזול. יתר על כן, לא מן התבונה שהאוזניים הצעירות שלך ישמעו דברים שאת לא יכולה להבין."

הנהנתי וכעסתי על עצמי שבטיפשותי גיליתי את סודי. תפרתי תכים מרדניים ועקומים, מלאת חרטה כלפי חוץ אך מלאת תרעומת בפנים. ואז החרידה אותי המחשבה שהשוטרים באו כי אלוהים ידע שהייתי רעה, לכן פרמתי בעדינות את התפרים ותפרתי אותם מחדש בקו ישר. כשעשיתי את הקשר בקצה, בדקה אמי את מלאכתי ושיבחה אותה בחיבה רבה מאוד, לכן הרגשתי משוחררת מספיק כדי לשאול, "הם באו כי... כי לא הייתי טובה?"

היא הניחה את הרקמה, נאנחה ונגעה בלחיי. "לא, ילדה. אלוהים לא מעניש את התמימים. חוסר הציות שלך מזיק רק לך." היא החזיקה בזרועותי והתבוננה לתוך עינַי. "את עצמי ובשרי. הגוף שלך הוא כמו הגוף שלי. כל מה שמזיק לך מזיק גם לי, וגם למשפחה שלך. את תמיד צריכה לחשוב קודם כול על המשפחה שלך, על אבא, ורק בסוף בא תור המחשבות והרצונות שלך. ימים קשים עוברים עלינו, ואנחנו מתפללים שהמצב ישתפר. ימים קשים. ואת צריכה להיות זהירה ולציית להורים שלך בכול. מסכימה?"

"כן, אמה־נים." התחלתי את התפר בצד השני, והרגשתי, בלי לדעת מדוע, שדבריה מקלים עלי את החיבור אליה כמו ששני חלקי התחתונית שתפרתי מתחברים זה לזה. הצללים שמעבר למעגל האור של המנורה הלכו והשחירו עם השעה המתאחרת, והחדר התכווץ והתקרר. הרהרתי במה שאמרה אמי על הימים הקשים ובהסבר שנתנה לי על העתיד הקודר שצפוי לנו בשליטתו של קיסר יפן. "אמה־נים, בגלל זה אבה־נים לא נתן לי שם?"

"מה? שטויות! מאין צץ לך הרעיון הזה?"

סיפרתי לה מה אמרה האישה צבועת הגבות ביום ההוא.

"למה הן חושבות שילדים לא שומעים?" היא נעצה את המחט בתוך הרקמה המתוחה. "יה —" כעת הניחה את הרקמה וחייכה. "אילו הן רק ידעו כמה טוב את שומעת, אפילו דרך קירות!" היא המשיכה לרקום עד שהמחט שבידה נעשתה נינוחה, כאילו נרגעה מיופיו השלֵו של האירוס הכחול שפרח תחת זנב החוט שלה. "תתעלמי מהן. יש רכלניות... לא חשוב. את נולדת זמן קצר כל כך אחרי... אבל הדבר החשוב ביותר הוא שאת הבת של אביך. את יאנגבאן וזכית בכל טוב, את ילדה שהתברכה באב אצילי ומוכשר מאוד. את צריכה לכבד אותו תמיד. הוא חושב קודם כול על ארצו ומשפחתו, תמיד קודם כול על הזולת, והוא משמש לך דוגמה שאין טובה ממנה. למזלנו הוא נשאר בחיים — יש לו תפיסה די מודרנית והוא מאפשר לנו חירויות רבות, ואת צריכה להיות רק אסירת תודה."

הרכנתי ראש בצייתנות. שמעתי גרסאות דומות של הנאום הזה פעמים רבות, בדרך כלל לפני השינה, כשאוזני היו מנומנמות ונעתרות.

"את מתייחסת לזה כאל מובן מאליו, אבל אבא מרשה לנו ללכת לכל מיני מקומות. לא מזמן דברים כאלה נחשבו עדיין לשערורייה לנשים במעמד שלנו."

כיוון שמאז ומתמיד נהניתי מהחופש הזה, לא היה לי ברור למה עלי להיות אסירת תודה, אבל ידעתי גם לא לשאול יותר שאלות.

"וחוץ מזה," אמרה, "מי יודע? אולי בבוא היום הוא ישקול את האפשרות לשלוח אותך לבית ספר. לאחרונה מסתובבות שמועות על הקמת בתי ספר ציבוריים! אני מקווה שזה אכן יקרה, ובקרוב. אם תהיי משכילה, לא יהיה חשוב בכלל עם איזה שם את מסתובבת."

לא הבנתי את עניין "בית הספר הציבורי", אבל שמחתי לדעת שהוא יבטל את השלילה שייחסה האישה חדת המקור להיעדר השם. שמעתי גם משהו חדש בקולה של אמי, ואילו הבנתי יותר, אולי הייתי מזהה שזו כמיהה. אמה של אמי לימדה אותה לכתוב ולקרוא קוריאנית וסינית, וכמו רוב הנשים ממוצא יאנגבאן למדה את הקלאסיקה "הנחיות לנשים" ואת "ארבעה ספרים לנשים" מהמאה השש־עשרה. גם היא לימדה אותי לקרוא ולכתוב, אבל ההשכלה שעליה היא דיברה הרחיקה לכת הרבה מעבר לספרות המוסר, להנחיות התנהגות לאישה ולספרות הקלאסית שהיא בעצמה למדה.

"ראית בכנסייה את מיס גורדון המיסיונרית," אמרה אמא. "היא אישה מבוגרת שיכלה להתחתן לפני הרבה שנים, אבל היא בכל זאת זוכה ליחס של כבוד מהעדה והיא חופשייה להסתובב בלי ליווי ולחשוב את המחשבות שלה בזכות ההשכלה שרכשה." אמי סיפרה לי גם שבסאול יש בית ספר לנשים מבוגרות, מכללת אֶהְוָוה, שהיפנים הרשו לפתוח אותה מחדש שנה קודם לכן. "המצב משתנה עד כדי כך שבתי הספר האלה יורשו ללמד את כל הנשים, לא רק בנות יאנגבאן, על דרך החיים הנעלה ועל חובתנו לא רק למשפחתנו אלא גם לארצנו."

לא הבנתי לגמרי את מה שהיא אמרה על המיסיונרית האמריקאית המפחידה וגם לא על מקום מיוחד לנשים, אבל שמעתי את ההתפעלות ואת הכיסופים בקולה של אמי, המשכתי לתפור את התכים המדויקים שלי עד קצה התפר ועשיתי קשר, והרגשות הללו נהיו לרגשותי.

כשהלכתי לישון אמא ישבה לידי, ובאור העמום של העששית נראו רק העיגול הרך של לחיה, אוזן אחת וכתף חולצתה הלבנה. היא אמרה לי שוב שעלי להוקיר את המורשת ארוכת הימים של שושלת היוחסין של אבי ולכבד את אבות המשפחה הקבורים בהר מאחורי האחוזה. אחרי התפילות סיפרה את הסיפור הרגיל שסיפרה לי לפני השינה, על האבות שנחים בשלום על משכבם כבר חמש מאות וחמישים שנה ובטוחים שתורת קונפוציוס מושלת במשפחה שליטה יציבה, ורק עונות השנה משתנות במרוצת הדורות הרבים שחיו ומתו בבית הזה. כשסיפרה לי אמי את הסיפור הנושן הזה, קולה הצלול נשמע כמו פכפוך עדין של פלג בקיץ, שהזרם שלו מתרונן ואץ קדימה עם חלוקי נחל, חול וגרגריו הקטנים של הטבע, והם מתפלשים בו במקצב אחיד כשהוא חולף בדרכו בין עידנים. מן הדקלומים הליליים הללו, שהועברו אלי בקול האהוב עלי כל כך, קיבלתי את השכלתי הראשונה על "הדרך".

אבות אבותי הורישו לבניהם כישרון וייחוס, ואלה המשיכו לקצור שבחים על השכלתם ועל אומנותם והשיגו ציונים גבוהים בדרגה הגבוהה ביותר של מבחני השירות הציבורי, הישגים שפתחו את הדלת למינויים בחצר המלוכה ולתפקידי ממשל בנפות השונות בקוריאה. לעתים, לדור או שניים, נשבו רוחות פוליטיות עוינות ושילחו את בני האן לגלות ופעמיים להוצאה להורג עם ילדיהם ונשותיהם, אבל הזמן, עושרם כבעלי אדמות וחוכמה שנבעה מלימוד סייעו להם להחזיק מעמד עד ששבו ונשאו חן בעיני המלך. האבות ארגנו נישואים רצויים, הבנים הבכורים התפללו שלא יחטאו בחטא חסר כפרה וימותו בלי להעמיד צאצא זכר, נשים התפללו לבנים שיאשרו את ערכן, ובנות, כמותי, למדו את החוק המשולש של חיי האישה: לציית לאב, לציית לבעל, לציית לבנים.

עכשיו היינו נוצרים מתודיסטים, ואבותינו שוב לא היו האלים שלנו. אבל גם הדיברות של האל היחיד האמיתי ציוו עלינו לכבד את אבינו ואת אמנו. לכן הדרך הנכונה, אמרה אמא, היא להמשיך ללכת בדרכי העבר ולכבד את קודמינו שסללו את הדרכים שאנחנו הולכים בהן.

על פי הסיפור שהתגלגל במשפחתנו, ירד בשנה הקוריאנית 3699 גשם של כוכבים וציין את המקום המבורך למרגלות הצלע הדרום־מזרחית של הר צָ'נאם שישמש כשטח קבורה, והמקום הזה קבע את מיקומו של הבית עצמו ואת חלוקת שטח האחוזה. במרוצת השנים, כששכבתי במיטה והאזנתי לסיפוריה המרתקים של אמי, עיבדתי את הרגע הזה בדמיוני עד שראיתי את שמי הלילה הבוערים באִשם של אלפי כוכבים נופלים, ואחד מהם נבקע מעל ההר שלנו ומצניח את כוחו הפלאי אל לב אדמתנו. ואפשר שזה היה מקור הקשיים שלי — שהוקרתי את קדושת הכוכבים לפני שידעתי לאהוב את ישו שאמי האמינה בו.

פקדנו את הקברים שלמרגלות ההר כמה פעמים בשנה: בשני ימי השוויון, ביום הקצר ביותר וביום הארוך ביותר בשנה ובחגים הנוצריים. מאֲפָר שגבל בחורשת בית הקברות נראו חלקים מהאחוזה, והרחק מדרום־מערב נראה השער הדרומי העתיק, המוקף כיום כבישים וכמה בניינים מודרניים. כשעברתי את בית הקברות וטיפסתי על הרכס הפונה צפונה, ראיתי בחורף מבעד לעצים החשופים את הבקעה ששיכנה את העיר העתיקה, והרחק על המדרון הדרומי של הר סונגאק התגלה שדה מלבני ענקי זרוע בצלקות של יסודות במבנה גיאומטרי — עקבותיו הנצחיים של ארמון מאנווֹלְטֶה, מושבם של המלכים משושלת קוֹרְיוֹ.

חומות טיח שבראשן רעפים כיתרו בעבר כמה מבנים שהשתרעו לכל העברים, אבל כיום נותר רק הבית המרכזי. הוא מורכב משלושה אגפים שיוצרים שלוש פאות של מרובע, ביתן קבלת אורחים ובנייני שירות ומונה בסך הכול כשלושים חדרים. השער הראשי פונה מערבה לכיוון סין, והוא מסמל את השער הפתוח בברכה של קוריאה לעבר ביתה של תורת קונפוציוס. במרחק חמישים צעדים מהשער הראשי נמצא האגף הצפוני־דרומי של הבית שיש לו כניסה רחבה וחדר כניסה מרווח ומשני צדדיו שני חדרים קטנים. החדר שפנה דרומה היה חדרי, ואחריו היה חדר אחסון, ששימש לפני כן כחדרה של מיאנגהי. הזרוע הצפונית הבנויה ממערב למזרח של הבית היא אגף הגברים, החדר הפינתי הראשון הוא חדר־היום של אבי, אחריו חדר העבודה שלו, קיתון המשמש ארון, חדר השינה שלו, חדר רחצה ועוד שני חדרים. מאחורי החצר החיצונית שלו שפונה צפונה, עומד מבנה נפרד שהיה בו טרקלין רשמי לקבלת אורחים ונועד לאירוח מוזמנים רבים. מגורי המשרתים הגברים וסככות העבודה והמחסנים נמצאים ממזרח לחצר החיצונית של אבא. חדר־היום של אמא תופס את הפינה המזרחית־מערבית, ואחריו בכיוון מזרח יש חדר תפירה, חדר אריגה, חדר שינה, חדר הרחצה שלנו, עוד חדר אחסון, מזווה והמטבח. גינת ירקות משתרעת מרחק כמה צעדים מאחוריו. בחצר החיצונית שלנו נמצא אגף מגורי המשרתות במזרח, ובדרום חדרי עבודה וסככות לכדים, לקש ולאפריון מתפרק שיצא משימוש. מאחורי כל המבנים יש ארבע מחראות מופרדות על פי מין ומעמד.

חוץ מהמטבח, רוחב החדרים הוא בין שניים לעשרה צעדים. הבית נבנה על יסודות גבוהים עשויים מלבנים, אבן ובטון, ומתחת לרצפה יש תעלות שמחממות את הרצפות בחורף ומצננות אותן בקיץ. הבית מוקף משני צדדים במרפסות מוגבהות, ומסדרון פנימי גובל במרפסת שפונה אל החצר הפנימית. הבניינים הראשיים בנויים מעץ ומטיח, הדלתות והחלונות עשויים נייר, הגגות מכוסים רעפים, וחלק מהסככות מכוסות בגג קש. בזכות מומחיותו של פְּיאנג'וֹ השטח מעובד בקפדנות, והגנים פורחים כל השנה, ואנחנו נהנים מהם ונוהגים לשבח את הגנן בכל פעם שאנחנו פוקדים את הקברים.

השביל אל בית הקברות תוכנן בתשומת לב רבה ונועד לאחד את הלב, השכל והגוף בהגיגים קונפוציאניים מתאימים. הוא מתחיל בחצר הפנימית ומתעקל בקשת דרך בוסתן עצי פרי. הוא מקיף גינות ירק ופרחים, ברֵכת לוטוס רוגעת ומוקפת עצי ערבה ויער במבוק עבות שפורר את החומות שאליהן נצמד. השביל מעפיל בתלילות בחורש של עצי אשוח גבוהים ומתמזג עם מעבר טרשי שנחצב בין סלעי גרניט גדולים. גושי סלע כבדים יוצרים מדרגות בשביל ההררי במקום שהדרך מטפסת בתלילות רבה מדי לרגל אדם, ואז מתיישר השביל ליד פלג מפכפך וזך כבדולח. ולבסוף, מעגל מצל של אורנים ועשב שופע מקדם את פניה של המשפחה העייפה שטיפסה שעה כדי להגיע אל החורש המקודש.

עיני נעצמו עם שיר הערש המרדים של אמא, שחזרה על דברי ימיה הכתובים של המשפחה. "בית הקברות היה עֵד להרבה חגים וכינוסים — עצובים, חגיגיים וצוהלים — ולא נניח לדיו שמדגישה את האותיות החקוקות על המצבות לדהות לעולם ועד. אבל בדרך כלל ריק האפר מאנשים חיים, ואז מעיר אלוהים בלחישה את האבות השוכבים בתלי הקבורה שלהם כדי שיפקחו עין על החיים בבית שם למטה." שמעתי את המילים מתפוגגות, נכנסתי אל ארץ החלומות וראיתי את צלליותיהם של אבותי המתבוננים בתמורה המידפקת על שערינו. ישבתי לצדם, אפופה בהבל הנשימה של חוכמתם העתיקה וראיתי שהרוח הפריחה את אנחות הצער שלהם, הגשם פיזר את דמעותיהם, ושלג הפיץ את אכזבתם המקפיאה, כיוון שחשיבה מערבית, יפן ועתיד קודר כבר חצו למרות רצוננו את מפתן מגדל השן שלנו.

*

בספטמבר השתמשה הכנסייה שלנו בהסמכתו של גבאי כתירוץ לחגוג בחשאי את צ'וּנְגיאנְג־צ'וֹל, חג הסתיו לכבוד האמנות והטבע, שנאסר עלינו לחגוג אותו. מאמציה של יפן להטמיע את קוריאה בתוכה כללו גזרות נגד מסורות תרבותיות רבות, ואף על פי שהחוקים כמעט לא נאכפו, מוטב היה לא לחגוג את החגים בראש חוצות. אנשי העדה כרסמו אפוא עוגות אורז ושתו תה שעורה קר בחצר האחורית של הכנסייה. נשארתי ליד הנשים ושיחקתי בדוגמאות העליזות של צבע ואור שריצדו תחת צמרותיהם של עצי אדר שכבר התהדרו בגוני צהוב ואדום. ידי הושטו לתפוס את אור השמש שבצבץ בין העלים, ורגלי פסעו במבוך הצללים שבדמיוני הוביל אותי אל מערה שכולה תפארת ויראה. המיסיונרית האמריקאית, מיס גורדון, הסתובבה בינינו, בירכה אחד, החליפה מילים עם אחר. ואז פתאום הופיעה מולי וכופפה את רגליה הארוכות כדי להביט בעינַי. "אילו בגדים צבעוניים ויפים. ואיזו ילדה יפה."

הסמקתי, קדתי וחיפשתי סימנים שינחו אותי כיצד להתנהג כיאות עם האישה הזאת, שהיתה גבוהה כמו מגדל והיו לה עיניים של רוחות רפאים, אך אמי היתה בקצה המדשאה ושוחחה עם אשתו של הכומר.

"ואיך השם שלך הוא?" שאלה מיס גורדון במבטא המצחיק שלה ובמשפט מבולבל. נוכחותה של הזרה החשובה הביכה אותי מאוד והזכירה לי שאני חסרת שם. כיסיתי אפוא את שפתי באצבעותי כדי לעצור בפנים את העצבנות שהרגשתי.

גברת הואנג, אשתו הפטפטנית של הגבאי הטרי, שמעה ומיהרה להתערב. "היא בתו של הקליגרף היאנגבאן. ואמא שלה היא האישה מנאג'ין."

"סלחי לי, הקוריאנית שלי עדיין מביישת אותי," אמרה מיס גורדון. "אמרת נאג'ין?"

שתינו אישרנו בהנהון.

"נאג'ין הוא שם יפה מאוד," ומיס גורדון קמה וליטפה את קודקודי. וכך, בזכות הטבילה היבשה שעשתה לי המיסיונרית ומתק שפתיה של גברת הואנג, נעשה שם עיר מולדתה החורפית־תמיד של אמי לשמי.

ברבות הימים הבנתי היטב שאין לערער על החלטותיו של אבא, בעיקר בנושא שחשוב ככל הנראה רק לי. כמו שאלות רבות שאינן נשאלות ואינן נענות ולכן צוללות בסופו של דבר אל תהומות הזיכרון, גם מצב של אי־ידיעה נעשה שגרתי, כמו צלקת נשכחת, ובמהלך הזמן הסקרנות לדעת מדוע לא ניתן לי שם רשמי גוועה לכאורה; מכל מקום אני שכחתי את עוצמת הרצון להבין. כמו הארבה שישן שבע־עשרה שנה ואז בוקע בזמזום מבטן האדמה ומותיר אחריו חור ריק, תהיתי מדי פעם בפעם בשנים הבאות למה לא נתן לי שם אחר במקום נאג'ין, שם חסר משמעות. ואז התחלתי להאמין שהסיבה קשורה בדרך כלשהי לאותו היום הנורא, לריח הכבד של הלילך, למילים החדשות שגילו לי מהי חרדה.