בת, אהובה

 פרק א: פרידה פריז

פברואר-מרץ 1671

הכאב שאני חשה היה פושר למדי אילו יכולתי לתאר לך אותו, וגם לא אנסה. לשווא אני מחפשת את בתי היקרה, איני מוצאת אותה עוד, וכל צעד שהיא עושה מרחיק אותה ממני. הלכתי אפוא לכנסיית סַנט מארי, עדיין בוכה, עדיין גוועת: חשתי כאילו עקרו ממני את ליבי, את נשמתי, ובאמת, איזו פרידה אכזרית! ביקשתי שייתנו לי להיות לבד; הכניסו אותי לחדרה של מדאם דוּ אוּסֶה, הבעירו בשבילי אש באח; אָנייֶס הסתכלה עלי בלי לומר מִלה, זה היה ההסכם בינינו; חמש שעות תמימות מיררתי בבכי בלי להפסיק: כל מחשבותי היו לי כמוות. כתבתי למסיה דה גריניאן, את יכולה לשער באיזו נימה.

אחר-כך הלכתי למדאם דה לפאיֶיט, שבהשתתפה בצערי העצימה אותו כפליים. היא היתה לבדה, וחולה, ועצובה... בדיוק כמו שהייתי צריכה שתהיה. מסיה דה לָה רוֹשפוּקוֹ הצטרף אלינו; דיברנו רק עלייך, על הסיבה לסערת רוחי. ...בשמונה בערב עזבתי סוף סוף את ביתה של מדאם דה לפאיֶיט, אך כשחזרתי הנה, אל אלוהים! את יכולה לתאר לעצמך איך הרגשתי כשעליתי במדרגות? החדר הזה, שאליו נהגתי להיכנס תמיד, אהה! דלתותיו היו פתוחות לרווחה, אך כשנכנסתי מצאתיו ריק מרהיטים, הפוך כולו, ואת בתך הקטנה והמסכנה שהזכירה לי את בתי שלי. את מבינה כמה כאבתי? בלילה התעוררתי שוב ושוב לקדרות ואפלה, והבוקר לא קֵירב את נפשי אף כפסע אל השלווה.

רק שבועות ספורים חלפו מאז כתבה לקולאנז' את מכתבי הזיקוקים העליזים ההם על "מדמואזל" ולוֹזאן. אבל איזה הבדל! זו היתה אשה אחרת, שבורה, כמעט מתה. שבר נפרץ בחייה ופיצל אותם לשני חלקים, זה שלפני הפרידה, מפזז וזוהר, וזה שאחריה, אפל וחסר תקווה. ועוד לא ידעה שגם החלק שנותר עתיד להתפצל ולהישבר שוב ושוב, עם כל פרידה מחודשת, כסלע שרבים בו הסדקים על השלם.

אך השבר הראשון ההוא היה הכואב והנורא מכולם. לשווא ניסתה למנוע אותו באותו חורף גשום וקפוא של ראשית 1671. היא קיללה את הרגע שהשיאה את בתה לרוזן דה גריניאן, שנראה לה בתחילה כחתן חביב, בעל עתיד מבטיח בחצר המלוכה. איך יכלה לטעות כך? הנה מוּנה, מכל המשרות שבממלכה, דווקא למושל הפרוביניציה הרחוקה ביותר, ועוד דרש בכל תוקף שאשתו תצטרף אליו לשם! מה הוא חשב לעצמו? שפרנסואז לבית סוויניה, היפה בבנות צרפת, שהמלך עצמו חיזר אחריה, נועדה לכמוש בשמש הקופחת וברוחות האיומות של פרובנס, הרחק מכל סלון של בני תרבות? שהוא יכול להרחיק אותה מאמה שאוהבת אותה יותר מכול?

כשנסע לשם, לקבל עליו את התפקיד הארור, עוד הצליחה בדוחק לשכנע אותו שלא יקח עימו את יקירתה. פרנסואז היתה אז בחודשי ההריון האחרונים, הרופאים נרתעו מהמסע הארוך ורב החתחתים. אבל הלידה עברה בשלום, והתירוצים אזלו והלכו. התינוקת, מארי-בּלאנש, כבר היתה בת חודשיים, שדיה של המינקת הבּרֶטוֹנית שפעו חלב, אחותי היתה בריאה וכשירה למסע. וגרוע מכול, מה שצרב את ליבה של אמי - היא השתוקקה כבר לנסוע.

התינוקת שיעממה אותה. היא היתה עצובה, עצבנית. בחברה חדלה לבוא כי חששה שמא ירננו דבר-מה על נאמנותה לבעלה. היפה בבנות צרפת רק ישבה בבית ורבה עם אמהּ. פריז היתה לה ככלא, היא כמהה להצטרף לרוזן, להיחלץ ממחנק האהבה, ואילו אמי לא יכלה בשום אופן להשלים עם העובדה הפשוטה שהיא מעדיפה להיות עם בעלה ולא איתה.

בייאושה עוד ניסתה לגייס לעזרתה את הגשם ואת רוחות השמים, תירצה את דחיית המסע בנהרות העולים על גדותיהם, בסכנות שצופנות השלוליות והמעבורות, ובליבה פנימה ייחלה לעוד יום של מבול, לעוד גשר שיתמוטט, לעוד אסון טביעה שכולם ידברו בו. בעמל רב, ובתירוצים מופרכים, הצליחה להשיג עוד דחייה אחת.

אולם אחותי היתה נחושה יותר מאיתני הטבע, ולבסוף, מתעלמת מן הגשם השוטף ומהתינוקת הפועה בזרועות סבתה, עלתה למרכבה שלקחה אותה לפרובנס.

כמה שבועות לאחר מכן, כששבתי לפריז ממחנה החורף של הצבא בלוֹרֶן, סיפרה לי אמי איך עמדה בחלון, ניענעה בהיסח דעת את התינוקת והביטה בעיניים קרועות במרכבה המתרחקת. כך מרגיש ודאי, אמרה לי, מי שליבו נעקר, שבשר מבשרו נחתך, נקרע, נתלש ממנו.

כעת אני קורא שוב את המילים הללו, ואני יודע שאין זו הגזמה של סגנון. כשהתייפחה ללא מעצורים בכנסייה ובבתיהם של חבריה, חשה אולי כאותו חייל שעמד לידי בעת המצור על מוֹנְס. כדור תותח פגע היישר בבטנו ולא נותרה ממנו אלא בובת סמרטוטים שמוטת רגליים, ידיים וראש, שאינה מסוגלת אפילו לצרוח כי כל כולה חור, אַיִן וכלום, וכל הגוף - או מה שנשאר ממנו - קורס ומתארגן מחדש סביב החלל שהפך להיות מרכז מהותו.

למחרת אותו יום מלאו לה ארבעים וחמש. היא עמדה על סף הזיקנה. בתה עזבה אותה. היא נותרה לבדה. משובות הנעורים וברק החברה היו מאחוריה. כוכבה התעמעם, ומעתה רק ילך וידעך. כשנעלמה המרכבה בפינת הרחוב, והיא ניתקה מן החלון, חשה שחייה תמו. ולא ידעה שרק עתה, עם כתיבת המכתב הראשון לבתה, הם באמת החלו.

כי החור שנפער בה לא היה אַיִן ורִיק, לא ולא, עד מהרה הוא הפך למלֵאוּת שכמותה לא ידעה עד אז, להֵיעדר שמילא את חייה במשמעות חדשה, באהבה שעזה כמוה אפשר לחוש רק אל אהוּב שאיננו. בבת-אחת התכוון הכול לנקודה אחת ויחידה, שהלכה והתרחקה, מיטלטלת במרכבה אל צידה האחר של צרפת.

את גורמת לי להרגיש כלפייך את כל האהבה שרק אפשר להרגיש; היי סמוכה ובטוחה שאם את חושבת עלי, הרי שאני חושבת כל הזמן עלייך. זה מה שיראי השמים מכנים "מחשבה מתמדת", זה מה שצריך אדם לחוש כלפי אלוהים, אם הוא ממלא את חובתו. דבר אינו מסיח את דעתי. אני תמיד איתך. אני רואה את המרכבה ההיא, שכל הזמן מתקדמת ולא מתקרבת אלי אף פעם. אני נמצאת כל הזמן בדרכים. אני מפחדת, לפעמים, שהיא תתהפך. הגשמים שיורדים כאן מזה שלושה ימים משרים עלי יאוש. נהר הרון מהלך עלי אימים. מַפָּה פרושה מול עיני, אני רואה את כל המקומות שבהם את ישנה. הערב תהיי בנֶוֶור, וביום ראשון בליון, שם תקבלי את המכתב הזה.

בשנים הבאות עשתה אמי כמה פעמים את המסע מפריז לפרובנס, אותו מסע ארוך ומפרך שעשיתי אני זה עתה. אך מעולם לא היה המסע הזה קשה עליה כמו כאשר עקבה בדמיונה אחר אחותי עושה אותו. מרגע שיצאה המרכבה מפריז, החלה לחיות חיים כפולים, מפוצלים; צל ניתק ממנה וליווה את בתה; צל חרד, שוגה בדמיונות של פורענות, לוטש קדימה באימה את עיניו העיוורות. היא ישבה בכורסה שבטרקלין המחומם, הצל היטלטל בין מהמורות, שלוליות, שודדים, נהרות שוצפים.

אבל הצל הוא גם שזכה להיות כל הזמן בקרבת האהובה, לחבק אותה, להתקבל בלִיוֹן יחד איתה במשמר כבוד ובמטחי תותחים, לראות את הנופים הזרים והמוזרים שראתה היא. מהאשה שבפריז לא נותר אלא גוף כבד, נטול רצון, פועל כאוטומט, הולך לפה ולשם מתוך חובה, מחכה רק לחזור לבדידותו, לקרוס בכורסה, להתאיין ולערוג להיות אותו צל רחוק.

רק כשהגיע מכתב התאחדו לכמה רגעים הצל והגוף; אמי יכלה להיות עם אחותי, לדעת שהאסונות קרו רק בדמיון והמרכבה הגיעה בבטחה לתחנה הבאה; לשמוע את השיחות עם מארחיה כאילו היא נוכחת שם; להחזיר את הארמונות, העצים וההרים - שבעיני הרוח הסתעפו והיתמרו בעשן צבעוני של אגדות - לממדי המציאות.

אך ברגע שהסתיימה קריאת המכתב שוב יצא הצל לדרכו הנפרדת ועימו צרור החרדות וייסורי הערגה, שכן בין הכתיבה והקריאה הפרידו שלושה, ארבעה, שבעה ימים, ומי יודע מה קרה בהם... שלא לדבר על מכתבים שהתעכבו או אבדו בדרך! וכך, כבר מאותם שבועות ראשונים של פרידה, הפכו חייה של אמי למסכת של ציפייה בלתי-פוסקת למכתבים, חישוב חישובים, ניחוש מזג האוויר, מעקב אחר ימי המשלוח ומסלולי המרכבות. כל עוד פעל הדואר כשורה, עוד הצליחה איכשהו לאזן בין ימי החרדה וההשתוקקות ובין רגעי הרגיעה והסיפוק, אבל אם איחר מכתב להגיע, או חלילה לא הגיע כלל, השתבשה שלוותה כליל -

אני מודה שאני קצרת-רוח לשמוע ידיעות ממך; מאז לָה פָּליס, יקירתי, לא שמעתי דבר. איני יודעת דבר על המשך מסעך לליון, וגם לא על הדרך לפרובנס: בקיצור, דעתי נטרפת, שנתי נודדת מרוב ציפייה. אני בטוחה שעוד יגיעו מכתבים, אינני מפקפקת שכתבת לי, אך אני מצפה להם והם אינם: לא נותר לי אלא להתנחם ולשמוח בכתיבה אלייך.

אילו הדאיגו את אמי רק סכנות הדרך, ניחא, עוד היתה מסוגלת לשכוח אותן לשעה קלה. אלא שמתחתן רחשה חרדה עמוקה יותר, פחד נורא, שהמרכבה הלוקחת ממנה את בתה תיקח ממנה גם את אהבתה של בתה, אהבה שממילא לא היתה בטוחה בה. בזכרונה נותרו רק קרירוּת, מריבות, דלתות נטרקות... ומה אם בפרובנס תשכח אותה בתה כליל, באנחת רווחה? מה אם המרחק שמענה אותה כל-כך יהיה לבתה דווקא מקור של הקלה, שחרור, סוף סוף, מתובענותה האימהית?

כמה תהיה מאושרת ודאי בטירת גריניאן, מושלת לצד בעלה המושל! איזו חדווה תמלא אותה, לזהור באורהּ שלה, בלי שניצוצות הקסם של אמה יעמעמו אותו! איזו הקלה, לא להצטרך עוד להתחרות בברק השיחה של המרקיזה דה סוויניה! אילו רק יכלה לראות את אמה כעת, מה נותר מן הזוהר שלה...

אינני רוצה שתאמרי שאני מסך שמסתיר אותך. ואם הסתרתי אותך, לא נורא; כשמסיטים את המסך, את מלבבת עוד יותר. כשאת חשופה לעין את מתגלה במלוא שלמותך; אמרנו זאת אינספור פעמים. ואילו אני מרגישה לגמרי עירומה, כאילו קילפו ממני את כל מה שעשני מלבבת. איני מעזה עוד לבוא בחברה; כל כמה שמתאמצים להחזיר אותי אל חיקה, אני מסתגרת כל הימים האלה בביתי כמו זאב בודד, ולא מסוגלת לנהוג אחרת. מעטים האנשים שראויים להבין את רגשותי. רק את אותם מתי מעט חיפשתי לי, ומכל השאר נמנעתי.

הגיעו ימי הקרנבל, פריז עטתה מסכות, בעיר ובחצר ריקדו כולם בחגיגות ונשפים, ואמי לא רצתה לראות איש, רק להסתגר בחדרה ולמצוא ניחומים ליד המכתבה.

אבל לפעמים, לעת ערב, היתה מגיחה פתאום מחדרה, מאיצה במשרתות שילבישו, יאפרו, יסרקו אותה. היא נזכרה במישהו שהיה פעם בפרובנס, וידע לספר לה דבר-מה על הארץ הנידחת ההיא, משהו על האקלים, המנהגים, המקומות, כל דבר שיאפשר לה להשלות את עצמה לרגע שהיא יודעת מה רואות עיני בתה, איזו רוח היא חשה על עורה, אילו אנשים היא פוגשת. חוסר הידיעה היה בלתי נסבל. כל פרסה שגמאה המרכבה הגדילה את הפער בינה ובין אחותי, תהום של מרחק שהתרחבה והתמלאה בתחושות, מראות, התרחשויות שאמי לא היתה שותפה להן; אם תגדל עוד, אולי לא תוכל להיסגר לעולם.

בימים הראשונים עוד יצאה לפגוש אי-אלה ידידים ודודנים שהיו מוכנים להתמסר לה ולהקשיב לקילוסיה על אחותי, וגם להלל אותה בתורם. אבל אלה הלכו ופחתו עד מהרה. בכמה טרקלינים התחילו ללחשש על אמי כעל מי שדעתה השתבשה. ובאמת, היא, שהיתה מוזמנת לשעשע בשיחתה את החברה המשובחת ביותר, הפכה בבת-אחת לטרחנית איומה, זו שכל המבטים ממהרים לחמוק ממנה כשהיא נכנסת בדלת; היא היתה מתיישבת ליד איזו רוזנת או מרקיזה אומללה ומתחילה ללחוש באוזניה, כאילו אלה החדשות המרתקות ביותר שישנן, איזה מכתב יפה קיבלה אתמול מבתה, איזה סגנון צח, כמה נבונים ובהירים הגיגיה, ממש שפתיים יישקו, במקרה יש לה אותו כאן בכיסה, אם הרוזנת, או המרקיזה, חפצה לשמוע היא תשמח להקריא לה; והרוזנת, או המרקיזה, היתה נאלצת להקשיב לפסקאות הצחות, אך הצחיחות, שכתבה אחותי בחוסר חשק בסגנונה העֵצי והמהוגן, ועוד להוסיף ולשמוע על הסכנה שבשיט בנהר הרון, על האגף החדש בטירת גריניאן, על מגיפת כולרה שמספרים כי פרצה במרסיי, עד שלבסוף היתה האומללה נמלטת על נפשה ונשבעת שנאת נצח למרקיזה דה סוויניה ולבתה.

מדאם דה לפאייט, ידידתה החכמה והנאמנה של אמי, היא שהזהירה אותה שאם תמשיך כך תהפוך לבדיחה של פריז. "גם אם לעצמך אינך דואגת," אמרה לה, "גם אם ממילא אין לך חשק לבוא בחברה, שערי בנפשך מה יקרה אם יפסיקו להזמין אותך! מה יהיה לך לספר לבתך היקרה? לא יהיו לך שום חדשות לעדכן אותה בהן, שום דבר שיוכל לעניין אותה. איך תצפה למכתבייך, אם יהיו בהם רק געגועים ודאגות?"

אמי התעשתה. למזלה, היתה בקיאה דיה בהלכות החברה כדי לשנות כפי הצורך את התנהגותה, ולשוב כהרף-עין להיות המרקיזה המקסימה והשנונה שהיתה תמיד. היא חזרה לסלונים, חיוך על פניה, תסרוקתה מסולסלת ללא דופי ומילותיה מתנצנצות בחן. צדקה אשת המלך: אמי הלכה לכל המקומות שאשת חברה צריכה להיות בהם, לחצר המלוכה, למשכנות האצולה של פובור סַן ז'רמן, לסלונים של ה"אנינוֹת", לגני הטוילרי ולגני האַרסֶנל, אך בה-בעת היא נעדרה מהם כליל. היא היתה שם ולא היתה, כי כל תכליתם של חיי החברה הפכה עבורה למשהו שונה לגמרי; בעצם כמעט ולא היתה להם עוד תכלית משל עצמם, הם הפכו להיות רק חומר גלם למכתבים, כר פורה ללקט בו גרגרים שאותם תעבד בקולמוסה ותיצוק למקורו של גוזלה.

רק לא לשעמם! כל כוחותיה של אמי הושקעו במאמץ לפתות את אחותי, להצטייר מקסימה בעיניה, לגרום לה להמשיך לקרוא את המכתבים ולענות עליהם, לצוד את ליבה ביפי הסגנון ובחריפות הכתיבה. שתהיה הראשונה לבשר את החדשות, שתמיד יהיה משהו חדש ומעניין לספר. היא כתבה לה על מדאם דה נֶוֶור, שהספָּר המולך באופנה גזז את מרבית שערה ואת מה שנותר ממנו סילסל וקשר במאה סרטים, עד שהפכה לראש כרוב עגול, קירח וסמוּר; על בנות-לווייתה של המלכה, שכלבלב נשך אותן, והן נשלחו לשפת הים כדי לטבול בו עירומות שלוש פעמים, סגולה בדוקה נגד כלבת; על הרוזן ד'אֶסטרֶה שחזר ממסע בגיניאה, שם מצא את עצמו בחברה נוצרית טובה של עשרים כמרים כושים עירומים כביום היוולדם, חבושים מצנפות כהונה ושרים מזמורי תהילה לאל; ועל פרשת הקלפים המזויפים שהסעירה את החצר: אחרי שעוד ועוד חצרונים התרוששו בהימורים, החליט המלך לחקור את העניין בעצמו וגילה שהזייפן הוא לא אחר משר המלבושים שלו, המרקיז דה סֵיסאק.

ועוד, ועוד... בחצות הליל, עם שובה מעוד ערב בעוד טרקלין מוזהב, היתה ממהרת אל המכתבה להעלות בקצרה על הנייר את הדברים שראתה ושמעה, ובערבי רביעי ושישי, לפני צאת מרכבת הדואר לפרובנס, היתה דוחה את כל ההזמנות ומתיישבת לכתוב בהינף אחד את המכתב, ממלאת עמודים על עמודים, לפעמים עשרים או שלושים - גם כאלה מצאתי במגירות - כשהיא שוזרת הכול יחדיו, חדשות מהחצר, ענייני מדינה, אנקדוטות מהסלונים, הסערות הקטנות של הרובע, רכילויות ועדכונים, כל מה שכינתה "זוטות" לעומת התעלויות הרגש והאהבה, "שטחי בּוּר" בין שדות הגעגוע וההערצה.

אני משער שהצליחה. בתה וחתנה שבגריניאן ודאי חיכו בקוצר-רוח למכתבים ששלחה להם, אם כי אני בטוח שהם ריפרפו בקוצר-רוח על השתפכויות הסגידה והגיגי הערגה שהיו עבורה העיקר, ודילגו הישר אל ה"זוטות" ו"שטחי הבּוּר", להתעדכן בחדשות ולהתענג על הפרטים העסיסיים.

דבר אינו נמשך זמן רב השנה, אפילו לא מותו של מסיה וָאלוֹ. שלומו טוב, ובמקום להיות מת, כפי שהתבשרתי, הוא בלע איזו גלולה שהקימה אותו לתחייה.

...

לדוכס דה לוֹנגֶוויל קוראים כעת האב מאורלֵיאן, ולרוזן דה סַן פּוֹל - דוכס דה לוֹנגֶוויל.

...

מסיה דה וַנטַדוּר קודח מחום, כך שהחתונה נדחתה. זה נושא לאינספור דברי שפר. אוּדַנקוּר הקטנה הזו היא יפהפייה. אב המנזר מלָה ויקטוּאַר אמר לה לפני כמה ימים: "מדמואזל, אין זה סביר שאת מה שתעניקי למסיה דה וַנטַדוּר תסרבי לתת גם לאחרים." והמשורר בֶּנסֶראד אמר: "הייתי רוצה לראות אֵם, דודה או ידידה מעזות וגוערות באשה כזו על שהיא מואסת בבעלה ולוקחת לה מאהב; בחיי שזו תהיה חוצפה."

...

היום אחר-הצהריים, בארוחה אצל מסיה דה מַנס, סיפר המרקיז דה קוּרסֶל, בעלה של סידוֹניה הצעירה והיפהפייה, שצמחו לו שתי חבורות על ראשו ולכן אינו יכול לחבוש פיאה. דברי ההבל הללו גרמו לכולנו לברוח מהשולחן עוד לפני שסיימנו לאכול את הפירות, כדי שלא נפרוץ בצחוק מתחת לאפו. כעבור שעה קלה הגיע ד'אוֹלוֹן, המקוּרנן השני; מסיה דה לָה רוֹשפוּקוֹ אמר לי: "מדאם, שני אלה לא יוכלו להישאר יחד באותו החדר." ואכן, קורסל עזב.

...

הנה לך זוטות למכביר, יקירתי המסכנה; אבל אם רק אחזור ואומר לך כל הזמן שאני אוהבת אותך, שאני חושבת רק עלייך, שרק מה שקשור אלייך מעסיק אותי, שאת הקסם של חיי, שמעולם לא נאהבה מישהי כפי שאת נאהבת, סופי שאשעמם אותך. נשיקות לגריניאן היקר שלי, ולסגן הארכיבישוף.

עכשיו, כשאני קורא את המכתבים, אני מבין איזו תמורה מופלאה התחוללה בחייה של אמי, גם אם נדמה היה לה שאין אומללה ממנה: כל אותה חברה, כל אותו עולם שהיה קיים עד אז בחייה כאוסף של פרטים תפֵלים, בלי שבכלל שמה לב שהוא כזה, קיבל טעם חדש והצדקה לקיומו. כל מאורע היה נושא לכתיבה, הפך לסיפור.

ערב אחד, אחרי שסיימה להכין אצל דודנה קולאנז' את המכתבים למשלוח הדואר שלמחרת, חזרה הביתה לישון, ובשלוש אחר-חצות התעוררה לקול צעקות - גנב! אש! היא היתה בטוחה ששריפה פרצה בביתה, נדמה היה לה שמישהו צועק את שמה של מארי-בלאנש, היא כבר חשבה שהיא נשרפת חיים, קמה אחוזת פלצות, גיששה את דרכה בחושך, רצה, כושלת, אל חדרה של בתה, שם ישנה כעת נכדתה. הכול היה שקט; הלהבות היתמרו מעל ביתו של שכנה וידידה, מסיה דה גִיטוֹ.

והנה, גם בהלה איומה שכזו הפכה לסיפור שנשלח במכתב, מלוטש כך שתיעתק נשימתה של אחותי בקריאתו והיא תרותק אל הדף: הצעקות, הבלבול, השאון, הקורות הקורסות, תיבת התכשיטים שהעביר אליה גיטו למשמרת, הילדה הישנה שנישאה על כפיים אל הבית הסמוך, אמו של גיטו שנלכדה בקומה השלישית בין הלהבות, אשתו ההרה שנצמדה אליו ואחזה בו בחוזקה, הקרב שהתחולל בנפשו בין שתיהן, עד שרץ אל הלהבות וגילה שאמו הצליחה לעבור אותן בשלום. ואמא עוד הוסיפה, באלכימיה של הכתיבה, לזקק מן האש את מה שיוכל לשעשע את אחותי, ואת מה שסברה כי ראוי שיטיל עליה אימה:

...ודאי תשאלי איך פרצה השריפה. איש אינו יודע, שום אש לא בערה באגף שבו זה קרה. אבל אם מותר היה לצחוק בנסיבות עצובות שכאלה, הייתי יכולה לצייר לך כמה תמונות משעשעות - צורה נאה היתה לנו! גיטוֹ לבש רק כתונת לילה ונעליים; מדאם דה גיטו היתה חשופת רגליים ואיבדה נעל בית אחת; מדאם דה ווֹבינוֹ לבשה רק בגדים תחתונים, בלי חלוק; כל המשרתים וכל השכנים חבשו מצנפות שינה. השגריר לבש חלוק וחבש פיאה, ושמר היטב על כבודה של הרפובליקה הנעלה. אבל המזכיר שלו היה פשוט נפלא: דמייני לך חזה הרקולס - ובכן, בדיוק ההפך. הוא היה חשוף כולו, לבנבן, שמנמן, רופס, ובעיקר בלי שום כתונת שתסתיר אותו, כי החוט שאמור היה לקשור אותה אבד בסערת הקרב. הנה לך החדשות העצובות מהשכונה שלנו. אני מבקשת מאוד שהמשרת של הרוזן יעשה סיור בחדרים מדי ערב, לוודא שאין אש בוערת; זו פורענות שאין להפריז בזהירות מפניה. אני מקווה, בתי, שמי הנהר האירו לך פנים; בקיצור, אני מאחלת לך רק טובות, ומתפללת לאלוהים שישמור אותך מפני כל הרעות.

ואולם שבועיים אחר-כך הסתבר לה שלא מפני האש היה על אחותי להיזהר אלא דווקא מפני המים. המסע לפרובנס, שבחיים האמיתיים כבר הגיע אל סופו המוצלח, עוד נמשך במכתבים שהגיעו לפריז, ואמא כמעט התעלפה כשפתחה את זה שהגיע אליה מאביניון.

הה, יקירתי, איזה מכתב! איזה ציור של המצב שבו נמצאת! ואיך הייתי נכשלת בדברי אילו הבטחתי לך שלא אבהל מסכָּנה איומה שכזו! כן, אני יודעת שזה היה ונגמר. אבל איני יכולה שלא לדמיין את חייך קרובים כל-כך לקיצם בלי לרעוד מאימה. ומסיה דה גריניאן נותן לך לנווט את הסירה! וכשאת פזיזה, הוא חושב שזה משעשע להיות עוד יותר פזיז ממך! במקום לומר לך לחכות עד שהסערה תחלוף הוא שש לחשוף אותך לסכנה, ויקרה מה שיקרה! אלוהים אדירים! מוטב בהרבה לוּ היה נוהג כחששן ואומר לך שגם אם את אינך מפחדת, הוא כן מפחד ואינו מוכן לתת לך לחצות את הרון במזג אוויר נורא כל-כך! מאוד קשה לי להבין את גילוי האהבה הזה! נהר הרוֹן, שכולם מפחדים ממנו! וגשר אָביניוֹן, שאסור לעבור מתחתיו גם אם נוקטים את כל אמצעי הזהירות! מערבולת של רוח הטיחה אותך אל מתחת לאחת הקשתות! איזה נס שלא התרסקת וטבעת בן-רגע!

יקירתי, איני יכולה לשאת את המחשבה הזו, כולי רועדת ממנה, היא העירה אותי משנתי בבהלה בלתי נשלטת. את עדיין חושבת שהרוֹן הוא רק אפיק מים? אמרי לי את האמת, האם לא נחרדת להיות קרובה כפסע ממוות בלתי נמנע? הסכנה הזו היתה לרוחך? האם בעתיד לא תחשבי פעמיים לפני שאת מסתכנת כך? האם הרפתקה שכזו לא תגרום לך לראות את האסונות האורבים במלוא אימתם? אנא ממך, אמרי לי בכנות מה את מרגישה עכשיו, אחרי כל זה. אני מניחה שלפחות הודית לאלוהים על שהציל אותך ממוות. אני מצידי משוכנעת שהמיסות אשר ציוויתי לומר לשלומך מדי יום ביומו הן שהביאו לך את הישועה הזו.

...המכתב הזה ודאי ייראה לך מאוד טיפשי; את תקבלי אותו אחרי שגשר אביניון כבר יישכח מזכרונך. אבל אני חושבת עליו עכשיו! זו הצרה בהתכתבות כל-כך רחוקה: כל התשובות נראות לא במקומן, כמו קלפים שחולקו גרוע; צריך להשלים עם הדבר ולא להתמרמר: זה טבעי, ויהיה זה מתסכל מדי להחניק כל מחשבה באיבּהּ. צריך ללכת אחרי הרגש הטבעי, ולהיענות לכל רגש שעולה בליבנו. היכוני אפוא לסלוח לי לעיתים קרובות.

רק חודש חלף מאז נסעה אחותי, אבל איזה חודש! אמי לא שיערה שהיא מסוגלת לטלטלות כאלה של רגש, לדאגה כל-כך איומה, לאהבה כזו עזה. המצב הזה, שעתיד ללוות אותה עד סוף חייה, היה רק בראשיתו, היא לא היתה מורגלת בו, כל הייסורים היו חדשים, עוד לא ידעה לשכך אותם ואפילו לא לקרוא להם בשם. עד שתם הקרנבל והחלו ימי התענית, לקראת ימי התשובה והכפרה של השבוע הקדוש והפסחא, תשו עצביה כליל. כל חדר וכל חפץ בבית הזכירו לה את אחותי, היא היתה חייבת לברוח ולוּ לימים ספורים; לפרוש מעט מהמולת העולם; לחסוך מנפשה את המבחן האכזר של החברה; למצוא נחמה בדת, שתשכך ותשכיח מעט את הגעגועים המענים.

היא נסעה אפוא למנזר לִיבְרִי, שם כיהן כאב המנזר דודה המסור והאוהב, האב קולאנז', "האב הטוב", האדם היחיד בעולם שבמחיצתו חשה לגמרי בנוח והרשתה לעצמה פשוט לשתוק כאוות נפשה. זה מה שהיתה צריכה עכשיו, שקט, יפי הטבע, הרהורים שלווים, דבקות באל, הפוגה מהמחשבה הבלתי פוסקת על בתה.

אולם הבדידות המוריקה של המנזר לא השכיחה ממנה את אחותי, להפך; משניתקה מהסחות הדעת ומן ההמולה המתמדת שסביבה, התבהר לה עד כמה המחשבה הזו ממלאת אותה ואינה נותנת לה מנוח מבוקר ועד ערב; היא גילתה שלא נותר עוד מקום בנפשה לכל דבקות אחרת לבד מן הדבקוּת באלילתה, ולא נותר מקום אחד בעולם כולו שבִּתה אינה נמצאת בו.

מנזר ליבְרי, יום שלישי של השבוע הקדוש

הנה לך פטפוטים נוראים, יקירתי המסכנה. הגעתי הנה לפני שלוש שעות, כדי להתרחק עד יום חמישי בערב מהמולת העולם ושאוֹנוֹ. אני מתכוונת להתבודד. אני הופכת את המקום הזה למנזר שתקנים קטן; אני רוצה להתפלל כאן לאלוהים ולשקוע בהרהורים אינספור. אני מתכננת לצום הרבה, מכל מיני סיבות; לצעוד ברגל כנגד כל הזמן שהייתי סגורה בחדרי; ובאופן כללי להשתעמם לתפארת אהבת האל. אולם, יקירתי המסכנה, מה שאיטיב לעשות בהרבה מכל הדברים האלה הוא לחשוב עלייך. מאז שהגעתי הנה לא חדלתי לעשות זאת, וכיוון שאינני מסוגלת כלל למשול ברגשותי, התחלתי לכתוב לך כבר בקצה שדרת העצים הקטנה והאפלולית הזו שאת אוהבת, על הספסל רְפוּד הטחב, שלפעמים ראיתיך יושבת עליו.

אך בשם אלוהים, היכן במקום הזה לא ראיתיך? ואיך מפלחים כל הזכרונות האלה את ליבי. אין מקום, גדול או קטן, באכסניה, בכנסייה, בשדות שסביב או בגן, שבו לא ראיתיך. אין מקום שאינו מזכיר לי דבר-מה, באופן כלשהו. ובאופן כלשהו, זה דוקר את ליבי. אני רואה אותך; את נוכחת מולי. אני חושבת וחוזרת וחושבת על הכול. אני נוברת בראשי, ברוחי, מסתובבת, מחפשת, אך ללא הועיל; ילדתי היקרה, שאותה אני אוהבת אהבה עזה כל-כך, נמצאת במרחק מאתיים פרסה ממני; היא אבדה לי.

על כך אני בוכה, ואיני יכולה לחדול; איני עומדת בזה עוד, יקירתי. זו חולשה, אני יודעת, אבל כזו אני, איני יודעת להיות חזקה כנגד אהבה כה צודקת וכה טבעית. איני יודעת באיזה הלך רוח תהיי כשתקראי את המכתב הזה. יתכן שהוא יגיע במקרה בזמן לא מתאים, ואולי לא ייקרֵא באותו האופן שבו נכתב. לכך אין לי תרופה. על כל פנים, הוא מקל על המועקה שאני חשה ברגע זה, וזה כל מה שאני מצפה ממנו לעשות. לא יאמן, לאיזה מצב נפשי הביא אותי המקום הזה.

במשך שלושה ימים התבודדה בליברי, במשך שלושה ימים של השבוע הקדוש ניסתה לשווא למרק את נפשה מחטאיה. אילו ביכתה את החטאים הללו כשם שביכתה את בתה, כבר היתה נפשה מזוכּכת ומזומנה לטקס הקומוניון של פסחא. אבל הדממה, תפילות ה"טֶנֶבּרֶה" הקודרות ויופיים המלבלב של הגנים שבו והעלו בנפשה רק מחשבה אחת ויחידה - הלוואי שפרנסואז היתה כאן איתי.

ביום האחרון, כשישבה בגן על אותו ספסל טחוב, וסיימה להעלות בעיני רוחה את דמותה של פרנסואז היושבת עליו, עיניה היפות שקועות בספר הגוּת ותלתליה מפזזים באור השמש, נשמעה חריקה חרישית על חצץ השביל. תחילה לא היתה בטוחה שהיא אכן שומעת אותה, אולי עכבר או דרור מקפץ? - ואז ביצבץ מאחורי משוכת השיחים אפו של "האב הטוב", ואחריו שאר הגוף הצפוד, פוסע בצעדים זערוריים כל-כך עד שנדמה כאילו אינו הולך כלל אלא מִתגלגל על גלגלים קטנטנים החבויים מתחת לגלימה השחורה. ראשו היה זקוף כמו נר של כנסייה, ועיניו לטושות קדימה, מרוכזות כל-כולן בתרגיל הדבֵקוּת המוזר הזה.

בעל-כורחה פרצה אמי בצחוק, ואב-המנזר הסתובב ונתן בה מבט זועם.

"לא, דודי היקר, אל תכעס! ניסיתי גם אני ללכת לאט ובראש זקוף, אבל רגלי מייד מריצות אותי קדימה. הלוואי שהייתי יכולה לכוון את מחשבתי אל האל כמוך."

ובעודה מתאמצת לכבוש את צחוקה, פרצה בבכי.

בעל-כורחו נכמרו רחמיו של "האב הטוב" על האהובה באחייניותיו. הוא התיישב על הספסל ואחז בידה.

"יש משהו שאת יכולה להעניק לאלוהים," אמר. "קורבן שהיה משמח אותו יותר מכל תעניות החרטה שבעולם."

"תעניות החרטה שלי שוות כקליפת השום. אני חושבת רק על בתי."

"בדיוק! הפסיקי לחשוב עליה, לפחות בימים הקדושים האלה. משלי ברגשותייך. אל תיזכרי בה, אל תכתבי אליה. מעטים האנשים שיש להם אהבת אמת להציע כקורבן, לתפארת אהבת האל."

אמי לחצה בחום את ידו של האב, ואת הדרך חזרה למנזר עשתה לצידו בצעדים מדודים, כאילו מונחת כוס על ראשה. באותם צעדים מדודים עלתה במדרגות האכסניה ונכנסה לחדרה. מייד כשנסגרה הדלת מאחוריה רצה אל השולחן, חטפה נייר ונוצה וכתבה לאחותי מכתב, שמונח כעת מולי, ומסתיים במילים: "הה, יקירתי! כמה זה חלש ועלוב!"

למחרת, ביום שישי הקדוש, שבה לפריז. היא ניסתה ללכת ולשמוע את דרשת הפַּסיוֹן של המטיף בּוּרדַלוּ, ששמעה שנה קודם לכן עם חתנה הרוזן דה-גריניאן בכנסיית הישועים; היא זכרה שהיתה יפה להפליא, אך לא זכרה ממנה אף מלה, כמו היתה חלום. אבל כשהגיעה לכנסייה גילתה שהמשרתים שומרים שם מקומות לאדוניהם כבר מיום רביעי, והדוחק היה כזה שלא הצליחה לנשום. היא הלכה אפוא לשמוע את דרשת הפּסיון של מַסקַרוֹן, שהיתה גם היא מאוד יפה ומרגשת - כך כתבה לאחותי בו בערב - אם כי לא קירבה כהוא-זה את נפשה אל הישועה. אפילו ביום צליבתו של אדוננו לא הצליחה לכוון את מחשבתה אל אלוהים. אין מה לומר, האדיקות שלה תמיד היתה קצת פושרת. היא האמינה באלוהים, יראה מפניו, אהבה אותו - אבל לא בלהט; ודאי לא באותו להט שבו אהבה את אחותי.

היי שלום, שטן קטן שמדיח אותי. הייתי אמורה להיות בתפילת הטֶנֶבּרֶה כבר לפני שעה.

ולמחרת, כבר למחרת! זנחה כל איצטלה של יראת שמים ונסעה "להראות את פניה בחצר". כמה טוב היה לה, אחרי בדידות הנכאים של המנזר, להתבשם ולהשתכר מתשומת הלב של החצרונים והחצרוניות, להתענג בפטפוט בלתי-פוסק על אודות הנושא היחיד שעניין אותה. כולם בארמון שאלו אותה מה שלום בתה אשר בפרובנס; המלכה בכבודה ובעצמה שמעה על התקרית של הרוזנת בגשר אביניון ורצתה לדעת "איך כמעט מתה". לא היתה מאושרת מאמי לספר לה בפרוטרוט ובהגזמה על הנהר הסוער, על הרוח שהטילה את הסירה אל בין הקשתות, על העמוד שעוד רגע היה מנפץ את גולגולתה של אחותי, ובעיקר על הפזיזות הפושעת של הרוזן שהרשה לה לשוט בנהר הסוער ועוד עודד אותה לנווט את הסירה. "הוא באמת לא היה בסדר," נאנחה המלכה במבטא הספרדי המגוחך שלה, ואז שאלה:

"למי דומה נכדתך?"

"גבירתי," אמרתי לה, "היא דומה למסיה דה גריניאן."

"אני מצטערת מאוד לשמוע זאת!" קראה והוסיפה ברוך: "מוטב היה אילו דמתה לאמה או לסבתה."

אחר-כך נכנסו לחדר כמה גבירות רמות מעלה, ביניהן אותה אוּדַנקוּר צעירה ויפהפייה, שאולצה להינשא לדוכס דה וַנטַדוּר המכוער כקרפד, אך לפחות הפכה לדוכסית ועל כן היתה רשאית לשבת על שרפרף בנוכחות המלכה. אחרי כמה רגעים שלא הביאו לה שרפרף, מיהרה אמי ללחוש על אוזנו של שר הטקס: "אוה, שיתנו לה אותו כבר! היא משלמת עליו מספיק ביוקר!"

כן, ליום אחד שבה אליה שמחתה הישנה, חדוות ההשתעשעות של מסיבות נעוריה, אהבת הרכילות והתככים. היא שחתה בטרקליני החצר כמו דג זהב במזרקת שָיִש. בחדרה של מדמואזל ששה אלי קרב עם אחת הדוכסיות; זה עתה שבה מן המנזר, שם התבודדה כדי למרק את נפשה, וכבר היא מתקוטטת בחדווה על כסאות ומפיות.

אתמול קרה לי אצל "מדמואזל" משהו מהנה. הגיעה הדוכסית דה זֶ'בְר, יפה, מקסימה ומלאת חן... אני חושבת שמדאם דה זֶ'בר ציפתה שאפנה לה את מקומי, אך בפעם האחרונה שראיתיה נהגה בי בחוסר נימוס, וכעת החזרתי לה כגמולה ולא זזתי. "מדמואזל" שכבה במיטה. מדאם דה ז'בר נאלצה אפוא לשבת למרגלות הבמה המוגבהת, מה שהרגיז אותה מאוד. הביאו ל"מדמואזל" משקה; צריך היה להגיש לה את המפית. ראיתי את מדאם דה זֶ'בר מסירה כבר את הכפפה מידה הכחושה. דחפתי את מדאם ד'אַרפַּז'וֹן, שישבה סמוך ל"מדמואזל"; היא הבינה אותי, הסירה את הכפפה מידה וברוב חן ניגשה צעד קדימה, נעמדה בדרכה של ז'בר, ולקחה והגישה את המפית. ז'בר התמלאה כלימה, ועמדה שם נבוכה כולה. היא עלתה על הבמה, הסירה את הכפפה מידה, וכל זה בשביל לראות מקרוב את מדאם ד'אַרפַּז'וֹן מגישה את המפית. יקירתי, אני מרשעת; זה הסב לי שימחה רבה.

היא חזרה לפריז מהחצר עם סיפורים רבים לספר, חומר למכתב ארוך שיענג את בתה אחרי מכתבי הנכאים מהשבוע הקדוש, ולפתע, בין כל ההבלים, קופץ לעיני שם זוהר, אהוב...

התספורות והתסרוקות המופרכות שיעשעו אותי מאוד; יש כאלה שממש מתחשק לחבוט בהן. נינוֹ אומרת שהרוזנת דה שוּאַזֶל דומה כמו שתי טיפות מים לציור זול של פרחים בבית מרזח; השוואה מצוינת. אבל כמה היא מסוכנת, נינוֹ הזו! לו ידעת אילו דברי בלע היא חורצת על הדת היית מתחלחלת. להיטותה להסיט צעירים מדרך הישר משתווה לזו של אותו אדון שפגשנו פעם בליברי. היא מוצאת שאחיך תם כמו יונה צחורה, ובכך דומה לאמו. לדבריה, את היא שקיבלת את כל מנת החריפוּת במשפחה, ואת לבדך אינך טיפשה לקבל בצייתנות עול שמים. מישהו ניסה להגן עלייך ולגרום לה לחזור בה מהערכתה אלייך; היא השתיקה אותו, באומרה שהיא יודעת טוב ממנו על מה היא מדברת.

איזו שחיתות! מה! רק מפני שהיא מוצאת שאת יפה ומבריקה, היא מתעקשת להוסיף לכך את אותה מעלה נאה - הכפירה - אשר לשיטתה אין אדם מושלם בלעדיה? אני מאוד מודאגת מן הרעה שהיא מעוללת לאחיך בנושא הזה; אל תגידי לו מלה על כך. אנחנו מתאמצות, מדאם דה לפאייט ואני, לחלץ אותו מן הקשר הזה, המסוכן כל-כך. נוסף עליה הוא מחזיק איזו שחקנית קטנה, ואת כל אותם בּוּאַלוֹ ורַסין ושאר אנשי התיאטרון, ומשלם על ארוחות הערב. בדרשנים ומטיפים הוא מזלזל; בהחלט היה מועיל לו הכומר שלך.

כמה מוזר לראות את שמי! כמעט שכחתי שגם אני הייתי קיים בימים ההם, ובעצם סמוך מאוד אל אמי, בביתה ממש. אך אין לי סיבה להלין על כך שהתעניינה בי רק מעט. כל מעייניה היו נתונים לכאב הטרי של הפרידה, ואילו אני הייתי שקוע בחיי שלי, וגמעתי בלהיטות את תענוגות פריז אחרי החורף הקפוא והמשמים במחנה הצבא בלוֹרֶן.

***

רוח נעימה עולה מן הדפים המצהיבים, מרעידה את גבי הכפוף מעליהם. בן עשרים-ושלוש הייתי אז, זה נדמה עכשיו כמו לפני נצח. ה"שחקנית הקטנה" היתה בינתיים ללָה שַאנְמֶלֶה, המהוללת בשחקניות צרפת; נינוֹ דה לַנקלוֹ היא בת קרוב לשמונים ועדיין לא סר חינה; ואני, אציל כפרי, חשוך ילדים וחורק עצמות, נדמה בעינַי כמֵת לעומתן, לעומת מי שהייתי אז.

אניח כעת למכתבים לשעה קלה. בחוץ כבר מתרכך הבוהק המוגזם של השמש, אצא לי מעט אל הגן. אחר-כך אצווה שיביאו לי יין, מיקבי הרוזן אשר על גדות הרוֹן וקערה של מרק הדגים ההוא, שחרך אתמול את חיכּי מרוב הנאה. רב-המשרתים ודאי יזדעזע. אתמול התנצל ואמר שזה מאכל עניים, שרק בטעות הגישו אותו לשולחני במקום לשולחן המשרתים. אבל אני מעדיף את המרק הזה בהרבה על המנות הפריזאיות-לכאורה שהטבח מתיימר להכין כאן.

וכך, עם יין לבן צונן ומרק מהביל וחריף, אשב להמשיך ולקרוא מה כתבה אמי עלי ועל אהובותי משכבר, כשעוד הייתי שארל הפוחח, שארל העלוב, שארל המאושר.