בת העשן והעצם

 1 בלתי ניתנת להפחדה

כשקַארוּ צעדה לבית־הספר על פני אבני הריצוף העטויות שלג, לא איימו עליה תחושות מוקדמות כלשהן לגבי אותו יום. הוא נראה כמו עוד יום שני תמים, אלמלא המהות ה"יום שניאית" שלו, שלא לדבר על ה"ינואריות" שלו. היה קר וחשוך – באמצע החורף זרחה השמש רק בשמונה – אך היה בו גם יופי. השלג היורד והשעה המוקדמת קשרו קשר לצבוע את פראג בצבעי רפאים, כמו תצלום ישן, כסוף ומעורפל.

ברחוב הראשי שלאורך הנהר עברו בשאגה חשמליות ואוטובוסים, ועִיגְנוּ את היום במאה העשרים ואחת, אך בסמטאות השקטות יותר, שלוות החורף כאילו נלקחה מזמנים אחרים. שלג, אבן ואור רפאים, צעדיה של קארו והאדים העולים מספל הקפה שלה, והיא לבדה, שקועה במחשבות יומיומיות: בית־הספר, סידורים. מדי פעם ננשכו השפתיים במרירות כשדקירה של כאב לב התפרצה, כדרכם של כאבי לב, אך היא התעלמה מכך בנחישות, מוכנה ומזומנה לשים לזה קץ.

היא החזיקה את ספל הקפה ביד אחת ואחזה במעילה בידה השנייה כדי שלא ייפתח. תיק אמנות היה תלוי על כתפה, ועל שערה – פזור, ארוך, וכחול־טווס – הצטברה תחרה של פתיתי שלג.

יום רגיל.

ואז...

נהמה, קול צעדים מהירים, ומישהו תפס בה מאחור והצמיד אותה לחזה גברי ורחב, ידיים הסיטו את צעיפה והיא הרגישה שיניים – שיניים – על צווארה.

נגיסות.

התוקף נגס אותה קלות.

בכעס ניסתה לנער אותו מעליה בלי לשפוך את הקפה שלה, אך חלק ממנו ניתז מהספל אל השלג המלוכלך.

"אלוהים אדירים, קאז, רד ממני," פלטה בזעף, הסתובבה וניצבה פנים אל פנים מול חברהּ לשעבר. אור פנס הרחוב האיר ברכות את פניו היפות. יופי טיפשי, חשבה ודחפה אותו מעליה. פנים טיפשיות.

"איך ידעת שזה אני?" הוא שאל.

"זה תמיד אתה. ואתה אף פעם לא מצליח."

קאזימיר התפרנס מהתפרצות ממקומות מחבוא, והיה מתוסכל מכך שאף פעם לא הצליח להוציא את קארו משלוותה. "את בלתי ניתנת להפחדה," התלונן ושירבב את שפתיו ברוגז בצורה שלדעתו היתה מפתה. עד לא מזמן היא לא היתה עומדת בפיתוי. היא היתה מתרוממת על קצות אצבעותיה ומלקקת את שפתו התחתונה, המשורבבת ברוגז, היתה מלקקת אותה באיטיות, תופסת אותה בין שיניה ומתגרה בה, ואז שוקעת בנשיקה שהיתה ממיסה אותה אליו כמו דבש לאורה החמים של השמש. הימים האלה כל כך הסתיימו.

"אולי אתה פשוט לא מפחיד," אמרה והמשיכה ללכת.

קאז השיג אותה וצעד לצידה, ידיו בכיסים. "אני כן מפחיד. הנהמה? הנשיכה? כל אחד נורמלי היה מקבל התקף לב. רק לא את. לך יש מי קרח במקום דם."

כשהתעלמה ממנו, הוסיף: "יוזף ואני מתחילים סיור חדש. סיור ערפדים בעיר העתיקה. התיירים ימותו עליו."

הם באמת ימותו עליו, חשבה קארו. הם שילמו סכום נכבד עבור סיורי הרוחות של קאז, שבהם הובילו אותם בחושך בסמטאות הסבוכות של פראג עם עצירות במקומות שבהם התרחשו, כביכול, מקרי רצח, כדי ש"רוחות" יוכלו לקפוץ מפתחי דלתות ולגרום להם לצרוח. היא עצמה מילאה תפקיד של רוח בכמה הזדמנויות, נופפה בראש נוטף דם ונאנחה, וצרחות התיירים הפכו בהדרגה לצחוק. זה היה כייפי.

קאז היה כייפי. לא עוד. "שיהיה לכם בהצלחה," אמרה בקול חסר צבע בלי לסובב את ראשה.

"היית יכולה לעזור לנו," אמר קאז.

"לא."

"תוכלי למלא תפקיד של ערפדית מרשעת וסקסית—"

"לא."

"לפתות את הגברים—"

"לא."

"היית יכולה ללבוש את השכמייה שלך—"

קארו התאבנה.

בקול רך ומפתה אמר קאז: "היא עדיין אצלך, לא, בובה? המראה היפה ביותר שראיתי מימיי, המשי השחור על רקע העור הלבן שלך..."

"שתוק," סיננה ונעצרה באמצע כיכר מלטה. אלוהים, חשבה. כמה טיפשה היתה שהתאהבה בשחקן הרחוב היפה וחסר הערך הזה, התחפשה עבורו והעניקה לו זיכרונות כאלה?

טיפשה להפליא.

טיפשה מבדידות.

קאז הרים את ידו להבריש פתית שלג מריסיה. היא אמרה: "אם תיגע בי תקבל את הקפה הזה בפנים."

הוא הוריד את ידו. "רוּ, רוּ, פראית שלי, קארוּ. מתי תפסיקי להיאבק בי? אמרתי שאני מצטער."

"אז תצטער. רק תצטער במקום אחר." הם דיברו בצ'כית, והמבטא הנרכש שלה לא היה פחות טוב מהמבטא הילידי שלו.

הוא נאנח, זועף בגלל סירובה של קארו לקבל את התנצלותו. זה לא תאם את התסריט שלו. "בחייך," ניסה לשדל אותה. קולו היה מחוספס ורך בו־זמנית, כמו תערובת החצץ והמשי בקולו של זמר בלוז. "נועדנו להיות ביחד, את ואני."

נועדנו. קארו מאוד קיוותה שאם יש מישהו שהיא "נועדה" לו, הוא לא היה קאז. היא הביטה בו, בקאזימיר היפה, שחיוכו היה פעם כמו צַו המאלץ אותה להתייצב לצידו. והיה נראה אז שזהו מקום נהדר להיות בו, הצבעים נראו שם עזים יותר והתחושות היו עמוקות יותר. וזה היה גם מקום פופולרי, כך גילתה, ובנות אחרות בילו בו כשהיא נעדרה.

"תבקש מסְוֶוטְלָה להיות הערפדית המרשעת שלך," אמרה. "היא כבר מומחית בתפקיד המרשעת."

הוא נראה נעלב. "אני לא רוצה את סווטלה. אני רוצה אותך."

"חבל. אני לא אחת מהאפשרויות."

"אל תגידי את זה," אמר והושיט את ידו אל ידה.

היא נרתעה ודקירה של כאב לב הציפה אותה, למרות ניסיונותיה לשמור על ריחוק. זה לא שווה, אמרה לעצמה. ממש לא. "זאת ההגדרה של הטרדה, אתה יודע."

"הא. אני לא מטריד אותך. אני הולך במקרה באותה דרך."

"בטח," אמרה קארו. הם היו כעת במרחק של כמה כניסות מבית־הספר שלה. "בית־הספר לאמנויות של בוהמיה" היה בית־ספר פרטי ששכן בארמון ורוד בסגנון הבארוק, ונודע בכך שבמהלך הכיבוש הנאצי, שני לאומנים צ'כים שיספו בו את גרונו של מפקד בגסטאפו וכתבו את המילה "חירות" בדמו. זה היה מרד קצר ואמיץ, לפני שנתפסו ושופדו על עיטורי השער הקדמי. עכשיו התהלכו תלמידים סביב אותו שער, מעשנים וממתינים לחבריהם. אך קאז לא היה תלמיד – הוא היה בן 20 ומבוגר מקארו בכמה שנים – והיא אף פעם לא ראתה אותו מחוץ למיטה לפני הצהריים. "למה אתה ער בכלל?"

"יש לי עבודה חדשה," אמר. "היא מתחילה מוקדם."

"מה? אתה עורך סיורי ערפדים בבוקר?"

"לא. משהו אחר. מעין... חשיפה." הוא חייך עכשיו, מרוצה מעצמו. הוא רצה שהיא תשאל אותו מהי העבודה החדשה שלו.

היא לא שאלה. באדישות מושלמת היא אמרה: "טוב, תהנה," והתרחקה.

קאז קרא אחריה: "את לא רוצה לדעת מה העבודה?" החיוך היה עדיין על פניו. היא שמעה אותו בקולו.

"לא מעניין אותי," קראה בתשובה ונכנסה בשער.

***

היא היתה צריכה לשאול.