גאולה בעיר החטאים 2: פיסות מהעבר

בירדי בלו הארורה. הבזקים של דמותה נטוו במוחי כמו קורי עכביש, מחרבים את היכולת שלי להתמקד ומעוררים את תסכולי. החתמתי כרטיס לכיוון אחד על רכבת ההרים הזאת ביום שבו נדרשתי לגרור את הישבן שלה ממלון ונציה לפני קצת יותר משנה.

דבר אחד פשוט. זה כל מה שביקשתי ממנה. לעזוב את העיר ולא לחזור. אבל היא הסכימה לעשות את זה?

לא. היא בחיים לא עשתה מה שאמרו לה לעשות. והנה אנחנו כאן, לכודים במשחק החתול והעכבר הזה מחדש. אלא שעוד לא היה לגמרי ברור מי החתול ומי העכבר כשהיא שוטטה בחיפוש אחר הקורבן הבא שלה בשטח הקזינו. היא עזבה את בתי הקזינו אחרי שהבינה שיש לי עיניים בכל מקום. בכל פעם שגיליתי שהיא חזרה העירה, סמס אחד פשוט הספיק בדרך כלל כדי לקרוא אותה לסדר. היא הייתה נעלמת ואני הייתי צופה בה ממרחק עד שהיא חזרה וצצה שוב. הבחורה הזאת הייתה כמו בומרנג דפוק.

לשטוף ולחזור על הפעולה...

היא ראתה אותי רק כשרציתי שתראה, אבל העבודה שלי איתה לא נגמרה לעולם. זו התחילה להיות פאקינג בעיה. לוסיאן ביקש ממני לשים עליה עין, אז זה מה שעשיתי. הדבר היחיד שעניין אותו הייתה אחותה. בירדי לא הייתה חלק מהמשוואה. ברגע שהיא גילתה שג'יפסי חתמה על העסקה שלוסיאן הציע, היא יצאה מהסיפור. אבל בירדי עדיין התפרעה ומצאתי את עצמי רודף אחרי כל פיסת מידע שמצאתי לגביה כמו איזה מכור. היא חשבה שתצליח להערים עליי אם תחליף את סביבת הפעולה שלה. בתי קזינו, מועדונים, מבחינתי הכול היה אותו דבר. כך או כך, היא לא הייתה אמורה להיות כאן.

האורות ריצדו על העור החשוף של כתפיה והדגישו את הגזרה שלה בגוונים של סגול וכחול. המוזיקה פעמה והדהדה מהרצפה אל תוך ראשי ההולם כמו מיגרנה חסרת רחמים. משהו בבחורה הזו הצליח להעיר את כל קצות העצבים בגופי.

הערב היא לבשה שמלה זהובה קטנטנה וקצרה מדי לטעמי. המחשוף מלפנים היה עמוק וחשף את הקימורים העגלגלים של שדיה נטולי החזייה. לא יידרש הרבה כדי להסיט את הבד הזה הצידה ולחשוף את כל הבשר הרך והעגלגל שמתחתיו. כל בן זונה במקום הזה חשב על זה, כולל אותי.

עם כל כך הרבה עיניים עליה, היא אפילו לא הבחינה בי בפינה החשוכה. היא כמעט אף פעם לא הבחינה בי כשצפיתי בה כך. אבל חשבתי שהיא יכולה לחוש אותי. תפסתי אותה מציצה מעבר לכתפה, אצבעותיה נוגעות ברפרוף בעורפה כאילו היא מרגישה פיזית את הליטוף של עיניי על עורה. לפעמים השריון שלה נסדק ופיסה מהפגיעוּת שלה הזדהרה מבעד לחרך. ברגעים כאלה היא הייתה לחוצה. דרוכה, אבל נחושה. ורגע אחרי זה הייתה מתעשתת וחוזרת למשחק, ממוקדת מתמיד.

לא הבנתי את המניע שעמד מאחורי הצורך הנואש שלה לחזור על המעגליות הזו שוב ושוב. בהתחלה הנחתי שמדובר בהתמכרות. מה עוד יכול היה לגרום לה לחיות בגיהינום שבו כל יום היה דומה לקודמו ודבר לא השתנה אף פעם?

על פני השטח היא הייתה פתיינית, זוהרת מתענוגות וחטאים. אבל היה לי הרבה זמן כדי לנתח את ההתנהגויות שלה. היא הייתה מותשת. חרדה. מעופפת. היה לי ברור שיש איזושהי סיבה לכך שהיא נכנעת שוב ושוב לדבר הזה, אבל זו הייתה חתיכה מהפאזל שלא הצלחתי להציב במקום.

"אפשר להביא לך עוד משקה?" המלצרית פלשה לשדה הראייה שלי. נדתי בראשי לשלילה, להוט לגרום לה להמשיך בדרכה. אבל היא התעכבה. כשהרמתי אליה מבט מצאתי זוג עיניים סקרניות בוחנות את פניי. יש בחורות שנדלקות על מראה האסיר המשוחרר שמעולם לא טרחתי לשנות. משהו בזקן גורם להן לחשוב שאשמח מאוד לקחת אותן החוצה ולהעניק להן בילוי קשוח. כך לפחות אמרו לי.

"אולי משהו לאכול?" היא הציעה ולשונה נשלחה במהירות החוצה ללחלח את שפתיה.

שוב נדתי בראשי. "אני מסודר."

היא היססה, ניסתה למצוא משהו נוסף להציע לי, אבל עיניי הצטמצמו. שמעתי יותר מפעם אחת שיש לי מראה של בן זונה מפחיד, ולא נדרש הרבה כדי לחסל את הפנטזיה שהחלה להירקם בדמיונה. המלצרית מיהרה להתרחק מבלי לומר דבר, אבל כשהיא סוף־סוף נעלמה לא מצאתי גם את בירדי.

פאק.

סרקתי את ים הגופים הפועמים וראשי הלם כשהרעש קדח אל תוך הרקות שלי כמו פטיש אוויר מזורגג. שנאתי את המקומות האלה. שנאתי כל ביט רועם ופועם של המוזיקה. כל מבט מבושם ומעורפל שנשלח לעברי כשפילסתי לי דרך בקהל. השמלה הזהובה לא נראתה בשום מקום וזה השאיר מקום למסקנה אחת בלבד. אמצא אותה בסמטה.

אוויר חם הכה בפניי כשיצאתי ופסעתי אל מעבר לפינה. לא לקח לי הרבה זמן למצוא את הפושעת הקטנה. קול הדבש שלה נישא אליי מבין הצללים כשהיא דרשה מהשוטה המסכן להושיט לה את הארנק שלו.

הבחור היה ללא ספק מבקר מחוץ לעיר. ילד עשיר עם קרן נאמנות שמכנסיו מופשלים סביב קרסוליו והזין שלו שמוט לנוכח ההבנה שעבדו עליו. אבל זה עדיין צרב אותי. היא נישקה אותו? נגעה בו?

ההיסטוריה לימדה אותי שזה לא קורה. היא אף פעם לא נתנה להם לגעת בה עד כה. היא אף פעם לא הרחיקה לכת עד לשם. אבל אולי זה היה רק בראש שלי.

"גם את השעון." בירדי זקרה את סנטרה לעבר מפרק כף ידו בזמן שרוקנה את הארנק ודחפה את הכסף לתיק שלה.

הילד היסס. "אבל זה היה של אבא שלי."

היא השתתקה וברגעים כאלה ידעתי שהיא לא אבודה. עוד יש לה תקנה. "אוקיי, תשאיר את השעון לעצמך. מה עוד יש לך?"

"החפתים שלי," הוא הציע ונעץ מבט בטייזר שבידה. "הם מזהב."

היא חילצה את החפתים מהחולצה ונופפה בנשק שלה. "אל תלך אחריי."

הוא הנהן והיא הסתובבה על עקביה בדיוק כשחמקתי אל מעבר לפינה. עד כמה שהייתי רוצה להישאר בסביבה ולהפליק לה בישבן על ההתנהגות הלא זהירה שלה, היא לא הייתה אמורה לדעת שהייתי כאן בכלל.

חזרתי למתחם האופנועים. עישנתי ג'וינט ושתיתי ויסקי לפני השינה. עדיין הרגשתי חסר שקט. זה היה יום ארוך ודפוק והיה בי המון מתח אצור.

התפשטתי ונעמדתי במרכז חדר האמבטיה שלי כשהתחושה המוכרת של האולר הצונן בכף ידי. דחפים ישנים צפו ועלו כשסובבתי את הידית בין אצבעותיי ושחזרתי במוחי את אירועי היום. עצמתי עיניים ורוחות העבר נשפו בעורפי.

זו אשמתך שהיא מתה, ילד. אתה חת'כת חרא מטומטם. הרגת אותה. השטן הוליד אותך מתהומות הגיהינום לפני שיילד אותך מתוך הרחם הזה. אנחנו צריכים לשלם על החטאים שלנו בחיים האלה, והדרך היחידה להציל את נשמתך היא להקיז את השטן מהדם שזורם לך בוורידים.

חוד הלהב שלי נצמד לבשר המורם של בית החזה, אבל היססתי. לפני שנה הלהב היה מתפתל ונדחק דרך הרקמה המצולקת עד שנהר אדום היה זולג במורד החזה שלי ומשם אל רצפת חדר האמבטיה. השלכתי את הסכין הצידה והסתכלתי על הבבואה שלי במראה. כל אות שנחקקה על החזה שלי חזרה ונחרטה מחדש שוב ושוב מאז שאד הטביע את החותם הזה בגופי. אבל הכאב כבר לא הביא עימו סיפוק.

משהו השתנה בי כשראיתי את בירדי לראשונה. איכשהו, עם הזמן, היא נהייתה להתמכרות החדשה שלי. לעקוב אחריה, לנתח את הפעולות שלה... אלה היו הדברים היחידים שהעניקו לי תחושה טובה יותר מזו שקיבלתי מסיפוק הדחפים ההרסניים שלי עצמי. היא הפכה את הראש שלי לשדה קרב של רגשות. לא אהבתי להרגיש, אבל היא גרמה לי להרגיש. אובססיה, מרירות, תסכול, בזמן שכל מה שרציתי היה להישאר קהה חושים. ריק. מאוזן.

שקלתי להיכנס להתקלח אבל במקום זה מצאתי את עצמי פותח את המגירה בחדר האמבטיה ומוציא משם את התחתונים של בירדי שהכי אהבתי. כרכתי את התחרה השחורה סביב הזין שלי ונשענתי על השיש. שאפתי אוויר ועצמתי עיניים וניסיתי שלא לחשוב על אף אחד ועל שום דבר. הייתי חייב להיפטר מהמחשבות שהתרוצצו בראשי ולמצוא פורקן. אבל כל מה שהצלחתי לראות היה אותה.

חוטים של סיפור אחר החלו להיטוות בתוך מוחי. גופה החמים שעון על קיר לבנים צונן בסמטה, שולי שמלתה נצמדים לאגן שלה. עור הדבש של ירכיה בפישוק שמושך אותי אל גן העדן שביניהן. דחקתי את האגן שלי אל החלל הזה, מסמם את עצמי במתיקות המהפנטת שלה. החלקתי אגודל אל מתחת לאריג המשיי שנמתח על שדיה ומשכתי אותו הצידה עד שהיא הייתה חשופה לעיניי. רציתי לגרור את פניי על שדיה המלאים והרכים ואז אל תוך פי. רציתי להרגיש אותם מתנדנדים מתחתיי בזמן שאני נהדף לתוכה בפראות. צבטתי את הפטמה שלה והיא צווחה. היא אף פעם לא הקשיבה, לעזאזל. אמרתי לה את זה כשכף ידי נחתה בהדהוד על פלח ישבנה. אבל אפילו בחלומות שלי בירדי שיחקה לי במוח. שפתיה התעקלו לאחד מחיוכי חתולת המין שלה והיא הטתה את ראשה, חושפת את העיניים שבסופו של דבר יגרמו לי לרדת על ברכיי. ההשפעה שיש לה עליי מילאה אותה בגאווה. כף ידי החליקה אל בין ירכיה, נואשת לאישור שלא רק אני נטרף ככה. חמימות דביקה כיסתה את אצבעותיי. זה כל מה שרציתי, וזה בדיוק מה שלא הייתי צריך.

פאק.

לחץ התרחב בתוך כף ידי המאוגרפת, השרירים לאורך עמוד השדרה שלי נהיו נוקשים ממתח. זה לא היה בסדר, אבל לפתִּי חזק יותר, מהר יותר, חופן את הזין שלי ומדמיין את הכוס שלה עוטף אותי, יונק את הרעל מגופי ואוסף אותו בחמדנות לגופה.

הפורקן היה התפוצצות שהתיזה על כל התחתונים שלה ועל פרקי אצבעותיי כשהתרסקתי על השיש. תשישות וסלידה פשטו בעצמותיי כשחזרתי למציאות. כמה פעמים אמרתי לעצמי שלא אעשה את זה שוב? שלא אחשוב עליה. היא הייתה טהורה מדי בשביל שטן כמוני. אני אשחית אותה. השחתה הייתה המילה היחידה לתאר את הקיבעון הזה.

היא לעולם לא תוכל להיות שלי.