גאולה מרצון

1

בוקר קריר אחד הכול הסתיים. בשבע צילצל הטלפון ועל הצג הופיע שמה של שלי טפיירו, העיתונאית שחשפה את סיפורו של גואל רצון בתקשורת. "גואל עצור," אמרה לי.

"מה... איזה שטויות," צחקתי. "מה פתאום עצור? זה בטח עוד סקופ שהתקשורת מחפשת. אני אתקשר לברר מי היתה איתו בלילה."

"תקשיבי," קולה היה נחוש, "ידיד שלי מהמשטרה התקשר אלי ואמר לי שהוא נמצא בתחנת המשטרה."

מייד עם סיום השיחה התקשרתי לאורית, כדי לברר מי היתה עם גואל בלילה ולמה אומרים שהוא עצור.

גם היא הגיבה בפליאה כמוני ואפילו צחקה על השמועה. "תתקשרי לסיוון, היא היתה איתו," אמרה לי.

סיוון לא ענתה, וכשחזרתי לאורית היא כבר לא היתה זמינה. אחרי דקה גם אני לא הייתי זמינה.

לאחר שהובלתי את בתי הפעוטה למעון, הייתי בדרכי לעבודה במשק בית, כאשר שלושה שוטרים בריונים חגו סביבי ושוטרת נוספת התקדמה לעברי וחטפה ממני את הטלפון הנייד.

"את יודעת למה את מעוכבת לחקירה?" שאלה ללא הסברים.

"לא... לא ממש," אמרתי על אף שידעתי. הם שתקו. "זה קשור לגואל?" ניסיתי להעמיד פנים.

"אז אנחנו רואים שאת יודעת," ענתה השוטרת.

"מה עם הילדים?" הבנתי לפתע את גודל המלכודת.

"אל תדאגי," הרגיעה אותי. "הם בידיים טובות. הרווחה הוציאה אותם למקומות שיטפלו בהם."

לא עניין אותי כלום, לא גואל ולא הנשים. חשבתי רק על הטראומה שחווים ילדיי ברגעים שבהם עוצרים את אמם. זה היה, כך הסתבר מאוחר יותר, אחד המבצעים הגדולים של המשטרה. בסיומו של מעקב שארך חודשים על מתחם הבתים בשכונת התקווה, הפעילה המשטרה ניידות ומסוקים כדי לעצור את כולם באותו רגע, את גואל ואת הנשים שלו, מחשש שהנשים יפגעו בעצמן. הטלפונים נלקחו ראשונים כדי שלא נוכל להתקשר זו לזו ולתאם משהו. היינו במלכודת, מלכודת ששיחררה אותנו לחופשי.

נשיקה וחיבוק הפרידו ביני לבין בתי בת השנה וחצי. ריחה המתוק נשאר באפי וליווה אותי כל אותו יום. ב-12 השעות הבאות שהיתי בחדר החקירות. הדמויות התחלפו מדי פעם ואני נינוחה על כיסאי, מגוללת את סיפור חיי בפני חוקר, חוקרת ופסיכיאטר.

בין לבין נכנסו ויצאו שוטרים. "אין יותר גואל," אמר לי אחד מהם. "זהו, מעכשיו תתחילי להתרגל למציאות חדשה."

"בסדר," עניתי ברוגע. "אתה לא מאיים עלי. מה הוא כבר עשה?"

הגנתי על גואל בכל מהלך החקירה. אף אחד לא יספר לי סיפורים על האדם שאני מכירה הכי טוב. כך הרגשתי וכך האמנתי, עד שהשמיעו בפניי את הקלטת שחשפה את מעשיו הנוראיים וניפצה את תדמיתו הרוחנית. ועדיין לא האמנתי. לקח זמן עד שהדברים חילחלו פנימה ונפל האסימון.

ועוד משהו...

הקלטת היתה קלטת שמע. אני לא יודעת מי הקליט אותה. זו היתה שיחת טלפון בין גואל לבין אחת מבנותיו. כאן נחשפה לי מציאות שהדהימה אותי, שהדחקתי לגמרי. כי השיחה נשמעה כמו בין גבר לאהובתו, ולא כמו אב לבתו. סירבתי להאמין.

באותו רגע שהוטחה הקלטת בפניי אמרתי לשוטר שזה לא יכול להיות, שמישהו ערך את הקלטת כך שתפליל את גואל. אבל במקביל נזכרתי בכל אותן פעמים שהיה חוזר בפנינו על יכולותיו האינסופיות, על כך שהוא מסוגל לכול, על כך שעשה דברים שאף אדם לא עשה.

הדחקתי את הקלטת ופניי שבו להיות רגועות ושליוות. כל מחשבותיי היו נתונות כעת לילדיי שנלקחו ממני. שיערתי שעצרו גם את שאר הנשים ושלקחו את הילדים כדי לחקור ולבדוק את מצבם הנפשי.

לאחר השיחה עם הפסיכיאטר, נכנסה אחת העובדות הסוציאליות ושאלה אותו, "נו, מה אתה אומר עליה?"

"היא מאה אחוז. היא יכולה לחזור אל הילדים."

כעבור דקה הופיעה בתי הקטנה בזרועותיה של העובדת הסוציאלית, וברגע שראתה אותי פרצה בבכי.

"אמא פה," הרגעתי אותה, "אמא פה." חיבקתי אותה וידעתי שקיבלתי חזרה את ילדיי בזכות היותי אמא שפויה ונאמנה להם.

"יש לך גם אפשרות ללכת למעון לנשים מוכות," הציעה העובדת הסוציאלית.

"אני? נשים מוכות? מה פתאום. אין לי זמן. אני צריכה לקום מחר בבוקר לעבודה, לפרנס ולטפל בשמונה ילדים. לחזור לשגרה."

מאותו רגע נאסר עלינו הנשים לדבר זו עם זו בטלפון. רק לאחר מספר חודשים חזרנו להיות בקשר, הפעם כל אחת עם ההתחלה החדשה שלה. לא עוד הנשים של גואל, אלא כל אחת עומדת בפני עצמה.

הקלטת שהשמיעו לי לא הפסיקה להכות בי. לאט לאט הפסקתי להדחיק את מה ששמעתי. הבנתי שהצלתי את בנותיי ממש ברגע האחרון.

ארבעה ימים לאחר החקירה במשטרה הסרתי את מטפחת הראש והתקשרתי לחוקר. "אני רוצה לתת עדות נוספת," אמרתי לו וקולי בטוח. הפעם אדבר כיעל ולא כתהלליה.

ועוד משהו...

כאשר הגעתי למשטרה מיוזמתי, החוקר סיפר לי כי בחיפוש בביתו של גואל נמצאו בארונו תחתונים של ילדה ועליהם כתמי דם. הוא לא הראה לי את התחתונים האלה, אבל התמונה לא הרפתה ממני בימים ובלילות.

ביקשתי שיחקרו את ילדיי לעומק, שינסו לברר אם גואל לא פגע מינית בבנותיי. בלילות לא הפסקתי לבכות, מצד אחד מפחד ומחשש שיתגלה שהוא פגע בהן, ומצד שני בהקלה על כך שברחנו ממנו ברגע האחרון. לשמחתי, לא התגלה שהוא פגע בהן מינית.

ילדה יחפה, רזה ויפה הייתי. שקטה ושליווה. בת מושב המטיילת בין עצי הפרי, שדות הפרחים ועשבי הפרא שהובילו אל מטע עצי הפקאנים, לצד הוואדי שנראה כנחל מים טהורים. כך הייתי יושבת ומביטה אל מעמקי המים, אל מרחבי השמיים, על העלים העפים ברוח - ובתוכי סערה.

לאן עפות הציפורים? מהו טיבם של החיים? האם קיים ידע על־אנושי? בעיני רוחי היה העולם כה מיסתורי, ואני ילדה קטנה עם מחשבות גדולות. ידעתי כי לא אוכל לשתף את חברותיי במחשבותיי, הן הרי לא יבינו אותי באמת, לכן הסתובבתי עם מחברת קטנה ובה כתבתי שירים שחיברתי על החיים, הטבע והסביבה.

ילדה סקרנית הייתי. מה יהיה על גורלי? כיצד ייראה בעלי? וילדיי? איך יהיו חיי בגיל 40? איפה הוא אהוב ליבי? האם הוא ילד שאוהב ילדה אחרת ואפילו לא יודע שאני קיימת?

ילדה רגישה הייתי. ידעתי לזהות מייד את הזיוף והצביעות עוד בגן הילדים, שעה שהייתי מביטה מהצד, משקיפה על העלבונות, הגידופים וההשפלות שהיו מנת חלקם של חבריי לחצר. חשתי את כאבו של הילד הנפגע, את בושתו, וידעתי כי על חברו להתבייש בהתנהגותו. רציתי לספר זאת לכולם, שיידעו, אבל עם מי יכולתי לדבר? מי יקשיב לילדה קטנה?

כך הייתי בורחת אל הטבע ואל מחברת השירים. הוא תמיד חיכה לי שם, עולם הטבע, הנחל והפרחים, העצים ועונות השנה שהיו רוקמות בהם צבעים חדשים. אהבתי כל רגע לבד מול הבריאה, מחפשת לשוחח עם אלוהים, בורא עולם.

גרנו במושב קדרון שבשפלה, בית גדול, אמא ואבא ושלושה ילדים. משפחה ישראלית נורמטיבית עם אהבה גדולה לטבע ולחיים. הייתי ילדת שמנת, כל מה שרציתי היה לי, ויותר מכך. הלכתי לחוגי פיסול, בלט ושירה, וכשביקשתי לנגן באורגן, קנו לי אורגן לבת־המצווה. הכול היה לי, ועדיין היה משהו חסר.

בכיתה א' נתקלתי לראשונה בתגובות חסרות הסבלנות של מורותיי. הבטתי בהן ותהיתי מדוע הן מעדיפות ילד מסוים על פני האחרים. עם השנים הבנתי כי את חיוכיהן הן שלחו אל האבות שמצאו חן בעיניהן. לא אשכח את היום שבו ראיתי את אחת המורות חובקת באינטימיות את אביה של מלכת הכיתה, זאת שזכתה ליחס מועדף ממנה. לא למדתי בבית־הספר רק לקרוא ולכתוב, אלא גם לשנוא ולאהוב.

ועוד משהו...

בגיל 10 וחצי רכבתי על אופניים לקנות ארטיק במכולת של המרכז המסחרי. המוכר היה בן 70 בערך ונראה לי אז כמו קשיש זקן. אני זוכרת כל שנייה מהרגע שפתחתי את הדלת לחנות. השענתי את האופניים על קיר הכניסה ודחפתי את הדלת.

"אני רוצה ארטיק תותי־פרוטי," אמרתי למוכר.

"תותי־פרוטי," הוא ענה ועקף את הדלפק, "לך יש תותי־פרוטי," הצמיד אותי אליו ודחף את הלשון שלו אל בין השפתיים שלי.

אני זוכרת שהתמלאתי זיעה קרה. בכל הגוף. רצתי לאופניים ועפתי משם. רכבתי הביתה בלב דופק ולא סיפרתי לאף אחד, קיפלתי את הסוד האסור הזה לתוכי.

הפעם הבאה היתה מול ילדה מבית־הספר, שהיתה גדולה ממני בשנתיים. היינו נפגשות אחרי הלימודים, ולא היה לי מושג מה יקרה כשהלכתי אליה כהרגלי אחרי הלימודים.

"בואי נלך להתקלח," היא אמרה, וזה היה רגיל כי היה קיץ וקודם לכן היינו בבריכה.

תחת המים היא נגעה בי, התחככה בי, ואני זוכרת את הגוף שלי נרתע אבל נשאר שם. אחר כך התעטפתי במגבת וברחתי משם.

בת 13 הייתי לערך כשאמי החלה לקבל חוברות מאגודת התיאוסופיה. על נייר הכריכה היה כתוב באותיות גדולות "אור". קראתי בשקיקה את הסיפורים שלא למדתי בבית־הספר, טקסטים על ישויות ועל שדות אנרגיה, על מודעות ועל תת־מודע, על רוחניות ועל הבנת הנסתר, וכל שרציתי היה לגעת במסרים מלמעלה, להבין את מרקם היקום.

מדי חודש חיכיתי לחוברת שתבצבץ מתיבת הדואר. בהפסקות הייתי מביטה בבוז בחברותיי לכיתה, שהיו מזמרות פזמונים מסדרות טלוויזיה מטופשות. עולמן היה ריק, ואילו עולמי נמלא בכל פעם מחדש באותיות האור. הרגשתי מיוחדת ונשאבתי אל החוברות האלו, ראיתי בהן סוג של הרפתקה, מסע לעבר עולם בלתי נראה. השקט שלי עטף את עולמי הפנימי כשכבת הגנה. אהבתי את עולמי השקט.

אני זוכרת היטב את אחד הציורים במחברתי: פרצוף המורכב מלבנים קטנות ומשבילים, שמתוך מוחו יוצא מגדל גדול עם המון פיתוחים. תחת הציור כתבתי שיר:

לבֵנה לבֵנה

נשימה נשימה

ואם לבנה אחת נופלת

נשימתנו נעתקת

וכל חיינו הם לבנים קטנות וגדולות

וכל חיינו נשימות נשימות

ואם לבנה אחת כמעט נופלת

נשימתנו כמעט נעתקת

לבֵנים לבֵנים

נשימות נשימות

מחשבות מחשבות

מחשבותינו מגדלים

לרקיעים לנסתרים

מחשבתנו לנו נשימות

וכשנפסיק לחשוב

המגדל ייפול ולא ישוב

עד שנדם

עד שתם

עד שגופנו בתכריכים נחתם.

ועוד משהו...

כשהייתי בת 13, שיריי פורסמו בקובץ שירי משוררים והזמינו אותי להקריא את שיריי לפני קהל. 300 איש אשר מחאו לי כפיים לא הבחינו כי בילדה המחפשת את אלוהים צומחת מועקה גדולה לחיים, כי זו ילדה המחפשת תשובות ואינה מוצאת. אנשים בקהל מחו דמעה כשהקראתי את השיר "האם הבוכייה", ושאלו את עצמם איך זה ייתכן כי ילדה בת 13 מדמה עצמה לאם שכולה. אף אחד מבין בעלי המקצוע שקראו את שיריי לא הבחין בכך, וכולם רק שיבחו והחמיאו להוריי איזו ילדה כשרונית יש להם ואמרו כי עליהם לפתח את כישוריי. הילדים הכשרוניים שהתמונות שציירו תלויות בסלון הבית או שכותבים שירים יפים - דווקא אצלם יכולות להיות הבעיות, משם צומחות תהיות רבות - מרוב שהם כשרוניים לא רואים את המצוקות.

בתיכון הייתי נערה מאוד מחוזרת. אוהבת ומודעת לנוכחות שלי, הייתי יוצאת מדי ערב וחוזרת עם כמה שיותר מספרי טלפון. זה היה האדרנלין שלי. מחמאות הנערים שהיו מנסים לכבוש אותי החלו להימאס עלי. רציתי מישהו נקי לנשמה שלי, מישהו שארגיש לידו נאהבת ולא רק מחוזרת, מישהו שידאג לי ויביט בי בחום, מישהו שירצה אותי ולא רק את גופי.

כולם עישנו סיגריות, אבל אני לא נגעתי בזה או באלכוהול, זה מעולם לא עניין אותי. אני זוכרת איך אחת הבנות ניסתה לשכנע אותי לעשן כדי שאהיה מקובלת חברתית, ולא התביישתי לסרב ישירות ולהפנות לה את הגב. מעולם לא נגררתי אחר החבר'ה, גם במחיר של להישאר חנונית.

בגיל 15 התחילו הרומנים עם הבחורים. לפני שהכול התחיל, כבר ידעתי איך אני רוצה את זה. הגבר העשירי שאכנס איתו למיטה יהיה בעלי, אמרתי לעצמי, ולידו אהיה עד סוף חיי. ובאמת שכבתי עם תשעה, את חלקם אהבתי, חלקם היו יפי תואר, אבל אף אחד לא נגע בתשוקה שלי להגיע לנשגב ולהיות אשתו של אלוהים. חוץ מאחד, שהיחסים איתו התפתחו למקום שהיה צריך לשמש לי נורת אזהרה. אבל לא נזהרתי.

עידו היה תלמיד בכיתה שלי בתיכון, החתיך של השכבה, נערץ על ידי כל הבנות ואני כאמור הייתי מהשקטות המפולפלות, אלה שיודעות להשתמש בנוכחות שלהן. רציתי את עידו לעצמי, ורציתי גם להשיג ולנצח את כולן והתחלנו להתיידד.

בגיל 16, בכיתה י"א, הייתי חברה של גדי, שאהב אותי מאוד. היתה זאת תקופה שובבה של חדוות נעורים. בכל פעם שהתחשק לנו, היינו מבריזים מבית־הספר ונוסעים אל הים. שעות רבות בילינו על שפת הים במקום על ספסל הלימודים, דבר שלא הפריע לנו לקבל ציונים גבוהים במבחנים. הייתי מהדקת את הג'ינס הצמוד ששיפשף את עורי בגלל גרגירי החול ומבליטה את החזה בגאווה. "על הציצי של פפר אפשר לכתוב ספר" היו אומרים עלי, ואני חשתי מעט מבוכה שהתערבבה בתחושה נעימה של מחמאה. הרגשתי נערצת לעומת בנות שהיה להן חזה קטן.

כשהייתי בכיתה י"ב, יום אחד שמעתי מתלמיד בכיתה משפט שגירה אותי, "עידו התערב על כסף עם הבנים בכיתה, שהוא ישכב איתך ויהיה הראשון שלך כי את בתולה." שמעתי, שתקתי וחיכיתי לרגע הנכון.

כשהייתי נערה שמעתי נערות מבוגרות יותר, כמו אחותי, אומרות משפטים בנוסח: "אישה לא שוכחת את הגבר הראשון ששכבה איתו". ואני, חוץ מזה שרציתי לא ליפול לתוכנית של עידו, גם רציתי לא לסחוב על הכתפיים זיכרון רגשי כל כך כבד.

כמה ימים אחרי המשפט הזה נכנסתי הביתה, ובחור גבוה וחתיך בן 17 ישב בסלון וחיכה לסבתא שלו שבאה לטיפול אצל אמא שלי שעוסקת ברפלקסולוגיה. התחלנו לשוחח וסימנתי לעצמי מטרה, רציתי ללכוד אותו, לפתור את עצמי מהבתולים שלי ולזכות בעידו בתנאים שלי.

התחיל רומן, הקפדתי לא להתאהב, ונכנסנו למיטה אצלו בבית. הפעם הראשונה במיטה כאבה, אבל קיבלתי את זה, לא חיפשתי הנאה. אחרי כמה נסיונות חדירה היה דם. לקחתי את הסדין, קיפלתי אותו והכנסתי לילקוט, ובהפסקה הראיתי אותו לחברות שלי. "בנות, הנה הדם," אמרתי, ובמילים אחרות: אני כבר לא בתולה.

הייתי הראשונה מכולן, והן הגיבו בתדהמה. הייתי על הגובה, וידעתי שתוך שבוע כולן תלכנה בעקבותיי, אני מכירה את ההשפעה החזקה שלי על הסביבה. וכך בדיוק היה.

בטיול השנתי למדבר עידו לא הוריד ממני את העיניים. בלילה, כשכולם כבר היו בשקי־שינה, הוא קרא לי ויצאנו לשבת מתחת לירח.

ואז הוא אמר, "אני אוהב אותך, ותשמרי לי את הבתולים שלך."

ואני עניתי, "דווקא השבוע לא שמרתי עליהם, ואם אתה אוהב אותי - תקבל אותי בלעדיהם."

עידו בכה, קם והלך. הרגשתי שניפצתי את הגבריות שלו לרסיסים, אבל ידעתי שיחזור. למחרת הוא חיזר אחרי כל הבנות, וכעבור יומיים נכנסנו למיטה והוא אמר, "אני הראשון שלך, ולא משנה לי בכלל מה היה לך לפניי."

ועוד משהו...

במשפט הזה, "אני הראשון שלך", השתמשתי אחרי שנים מול גואל רצון, כשנכנסתי איתו בפעם הראשונה למיטה. "בשבילך אני בתולה," אמרתי לו, "מבחינתי, לא היה אף אחד לפניך."

לא שמתי לב לכך שבתוך המשפט הזה כבר אפשר להריח את כל המלכודות שיבואו בהמשך, אזיקי ברזל שמשמעותם מחיקת העצמי בשביל הזולת. זה מה שעידו רצה ממני, וממנו עוד הצלחתי להימלט; וזה מה שגואל קיבל ממני, כמעט בלי שביקש, לגמרי בהתנדבות.

ערב אחד עשיתי אהבה עם עידו על חוף הים. השמש שקעה ופרשנו סדין על החול החם. התענגנו זה על זו, חוקרים את גופינו שעות. למחרת בבוקר קמתי עם חיוך גדול, עדיין מרגישה את מגע ידיו עלי. "היה ערב מקסים אתמול," שיבחתי אותו כשהתקשר ועיניי מצועפות.

"לא היינו אתמול יחד..." גימגם גדי מבעד לשפופרת.

יבש רוקי על לשוני ברגע שהבנתי כי הסגרתי את עצמי. זה לא מנע ממני להמשיך בקשר הכפול, אולי מפני שגדי, שאהב אותי מאוד, לא עזב אותי גם כאשר הבין שיש לי רומן מן הצד. הוא פשוט חיכה בסבלנות שזה ייגמר ואהיה רק שלו.

באמצע כיתה י"ב עידו ואני עברנו לגור יחד, שכרנו דירה בצפון תל־אביב. בבוקר למדתי לבגרויות ואחר־הצהריים עבדתי כמלצרית, יפה ונחשקת מתמיד, והוא עבד כשיפוצניק. זה היה חלום, הבחורה הכי חתיכה עם הבחור הכי מבוקש.

כולם מסביב הזילו ריר - ואז התחילו הסרטים של הקנאה:

חברה מהעבודה משאילה לי גופייה וג'ינס צמוד ועושה לי פן בשיער ואני מתאפרת. אני חוזרת הביתה, פותחת את הדלת, וברגע שהוא רואה אותי הוא אומר לי, "תורידי את הבגדים שלך ותחפפי את השיער, את נראית כמו זונה." ובאותה הזדמנות הוא גוער בי שלא אעשה יותר פן בשיער. מאוחר יותר גם אסר עלי לדבר עם בני כיתתי.

ועוד משהו ...

כשהייתי חברה של עידו, בזמן שבו גרנו בתל־אביב, החלטנו לעשות קעקוע באותו היום, באותו המקום, עם ציור זהה - אות לאהבתנו, שלעולם לא נשכח זה את זו. אכן, הקעקוע צרוב על גופי ועל גופו, באזור המפשעה - שחף עם שמש של שקיעה. כשנפרדנו, הוא אמר לי שעד סוף ימי חיי לא אשכח אותו. כל 14 השנים שהייתי עם גואל דמותו של עידו ריחפה מעלי ולא שכחתי את מילותיו. זה היה סוד שליווה אותי, ולא שיתפתי בסודי אף אחד, גם לא את גואל.

התקפי הקנאה האלה של עידו הלכו והתעצמו, ואני למדתי לבלוע את הדמעות ולמלא את רצונו.

כשהיינו בחברה, הוא תמיד היה במרכז העניינים, צוחק ונערץ על כל הבנות. חשדתי כי הוא בוגד בי, אבל רגעי האהבה איתו השכיחו את הפחדים. רציתי לצעוק לכל אלה שהביטו בי בקנאה, שהן לא יודעות שום דבר עליו, שרק אני חיה איתו ונושמת ובוכה, בוכה המון, אבל את כל אלה הדחקתי בליבי. ידעתי כי דרכו שגויה, אך בשם האהבה נשארתי.

פתאום גיליתי שהוא היה נוהג להשקיף עלי בזמן שמילצרתי בפאב השכונתי. בסוף הערב הוא ביקש את כל מספרי הטלפונים שאספתי בעבודה. "לא היית צריכה לקחת אותם מלכתחילה," אמר לי, "תעיפי את הפתקים של כל הבחורים מהכיס שלך."

"זה משחק," אני אומרת לו, "אם אני לא אקח את הפתקים, הם לא יתנו לי טיפ."

"אני מכיר אותך," הוא אומר, "בסוף הרי תזדייני איתם."

אחר כך הוא נטפל אלי בגלל ששוטף הכלים הערבי במסעדה קנה לי שרשרת לפרידה, כי הפסיקו לו את רשיון העבודה. אחר כך הוא אסר עלי לדבר עם הבנים שלמדו איתנו בכיתה, כי התחבקתי עם אחד מהם שפגשנו בדיזנגוף, ואני התחלתי להתעצבן.

אבל הסקס בינינו היה מדהים, והוא חגג לי יומולדת 18 הכי יפה בחיים, אחרי שהיינו בהופעה של ג'ו קוקר בפארק הירקון. שם, בין המוני האנשים שמילאו את מרבדי הדשא הנרחבים, הרגשתי כאילו רק שנינו לבד. חבוקה בזרועותיו חזרנו אל הדירה הקטנה שלנו, ושם מצאתי על המיטה 18 ורדים אדומים פזורים ברכות על סט של מצעי סאטן לבנים שהיום מחירם ארבעת אלפים שקל ובקבוק יין עם שתי כוסות. רומנטיקה של גיל הנעורים. חלצנו נעליים, הרמנו כוס "לחיים" ועשיתי לו מופע סטרפטיז עם בייבי־דול שקנה לי, והיינו הכי מיניים והכי סקסיים בעולם. ובין חיוך לנשיקה זה שוב התחיל: לאן הלכתי? עם מי דיברתי? למה חייכתי להוא או לאחר?

כעבור שבוע הכנתי לו הפתעה של מראה עם חריטה של הפנים שלו ושלי, שיסתכל על עצמו ויראה רק אותי.

אבל הוא לא רצה לקבל את המתנה, כי הוא עקב אחריי וראה ששוחחתי יותר מדי פעמים לדעתו עם הבחור שהכין אותה.

כבר לא ידעתי להבחין בגבול בין אהבה לקנאה חולנית. הרגשתי כי התנהגותו סוגרת אותי, לא היתה בי שמחה וראיתי רק אהבה חולנית מצידו. החלטתי לעזוב. בלי להודיע לו ארזתי את חפציי וחזרתי לבית הוריי במושב.

"לאן נעלמת?" הוא צילצל.

"ברחתי מהכלא שלך," עניתי. כבר לא היה לי כוח להכיל את הדמעות, אחרי הכול אהבתי אותו מאוד ועזבתי למרות האהבה.

אחר כך התפייסנו, וכעבור חודש חזרנו להיות יחד, הפעם ללא מגורים משותפים. המשכנו לאהוב, אבל זה לא היה כמו קודם. התגייסנו לצבא, וראיתי שאני אהובה ומחוזרת ושיש אינספור גברים סביבי. אז נפרדתי ממנו. אבל הסיפור סביב גברים לא היה פשוט.

בצבא הוטרדתי מינית על ידי המפקד והרס"ר, עד היום אני זוכרת את המשפט החד והמבט החודר של המפקד שלי בצבא, שלחש לי, "תגידי, מה יש לך שם מתחת לחצאית?"

לפי חוקי ההטרדה המינית של היום הייתי תובעת אותם, אז פשוט העבירו אותי לבסיס אחר כי לא הפסקתי לבכות. הבכי היה גם סוג של אכזבה על ההתנהגות של עולם הגברים.

אבל האכזבה הכי גדולה קרתה בתוך הבית. להוריי היתה וילה דו־משפחתית, שאת חלקה השכירו למפקד בכיר בצבא, שהיה נוהג להיכנס אלינו הביתה ולהתחיל איתי ממש לנגד עיניו של אבא שלי: "כמה את סקסית... כמה את חתיכה..." ולבן־אדם יש אישה שגרה איתו חמישה צעדים מהמקום שהוא עומד במטבח הבית שלנו.

ואני אומרת לאבא שלי, "אבא, תגיד לו."

ואבא שלי מצחקק ואומר, "תפסיקי עם השטויות."

ואני ממש רתחתי, אתה מגן עליו? למה אתה מגן עליו?

ואמא שלי העירה בעדינות ואמרה, "יעלי, אולי תחליפי, זה צמוד לך מדי."

ועוד זווית...

כעסת על אבא שלך, שהוא לא שמר עלייך מספיק מול השוכר, הקצין שהטריד אותך?

- כעסתי על אבא שלי, כן. כן, ממש גערתי בו. זה הרגיז אותי שהוא לא מגן עלי, שכאילו הוא לא ראה.

כעסת עליו באותו רגע, או אחר כך?

- אחרי שהאיש הלך כעסתי עליו. הרגשתי שלא אכפת לו מהכבוד שלי. הרי אותו אדם שכר את הדירה, אז היה לו חשוב הכסף. אמרתי לו, "אבא, למה אתה לא אומר לו משהו?" זה הרגיז אותי. וגם אחותי, הוא התחיל גם עם אחותי. ואחותי גם התנפלה על אבא שלי ואמרה לו, "אכפת לך רק מהכסף שלו, אתה לא מתייחס לזה שהוא זורק לנו כל מיני מילים, 'את סקסית... את חתיכה...' הוא גבר נשוי עם אישה, הם שכנים שלנו." הרי הוא היה איש צבא, ואני הייתי חיילת בבסיס שלו.

ממש קשה להאמין.

- "מעניין מה יש לך מתחת לחצאית... איזה סקסית את..." וגם עברתי מבסיס לבסיס כי הטרידו אותי והתלוננתי, אז בשביל להשתיק את זה העבירו אותי לבסיס אחר.

בפני מי התלוננת?

- אני כבר לא זוכרת. היה משפט כזה, משהו, לא זוכרת.

משפט?

- כן. היה משהו... נראה לי שאפילו עזבתי את המשרד, אז הוא התלונן. אבל טענתי שלא רציתי להישאר במשרד כי הוא דיבר אלי בברוטליות, אני זוכרת.

איפה היית? באיזה חיל?

- בחיל אוויר.

אז בחיל האוויר את באת ואמרת שאת לא רוצה להיות בבסיס הזה?

- כן.

ומול זה הוא העמיד אותך למשפט? ואז את אמרת שהוא מטריד אותך מינית?

- כן.

ובמקום להתמודד עם זה, פשוט הזיזו אותך?

- כן, העבירו אותי לבסיס אחר, שגם שם היו הטרדות.

של מי?

- גם של המפקד, של רס"ר, של כל מיני... כל מיני דרגות. בצורה מזעזעת. היום הם לא מעזים לעשות את מה שהיה פעם.

מה הם אמרו לך?

- "אם לא הייתי נשוי... הייתי עכשיו מת להשכיב אותך פה על השולחן." כל מיני מילים שפלות. המפקד, ממש המפקד, זה שאני מגישה לו את הקפה. לגמרי ככה. גם מישהו אמר לי, "מעניין לראות את מה שיש לך מתחת לחצאית..." כן. אז תראי איזה תמימות, איזה טיפשות. היום הם לא היו מעזים לעשות דבר כזה.

ואת התלוננת?

- לא, מה פתאום. מי חשב להתלונן על דבר כזה? ככה זה גברים וככה זה בצבא וזהו. שחיתות כזאת, הפקרות. יש בעולם הפקרות וצריך לחיות עם זה - וזהו. לא חשבתי לרגע להתלונן שוב, ולאן יעבירו אותי עכשיו? העבירו אותי לתל־נוף, הייתי קרובה לבית. אז מה, עכשיו יעבירו אותי שוב, אני לא יודעת לאן. אין מה להתלונן, כל בן־אדם שני התנהג ככה. כנראה ככה זה.

ועוד משהו...

גם בתקופת הצבא הכרתי טיפוסים וסוגים שונים של גברים, ואהבתי להתנסות כדי להרגיש שאיני מפספסת... יצאתי עם קצין שמאוד אהב אותי והיה מבוגר ממני ב-10 שנים. הוא היה בקבע. אבי אהב את הקצין משום שהיה "מסודר" כלכלית. לאבא שלי היה חשוב לדעת איזה רכב יש לבחור שאני יוצאת עימו, והפריע לי מאוד שהוא מסתכל על רכושם של הגברים ולא על הנשמה שלהם, שזה הרי מה שחיפשתי - לא חומר אלא רוח.

באותה תקופה התהדק הקשר עם גדי. לאורך כל אותה תקופה הוא היה שם, אוהב אותי ומחכה, והנה נפתחה הדלת. רק שהפעם רציתי משהו רציני, אז החלטתי לא לשכב איתו וכך גם אמרתי לו. אם הוא אוהב אותי, חשבתי בליבי, הוא יחכה עד החתונה.

אחרי הצבא גדי נסע לעבוד על אונייה בג'מייקה ואני נשארתי בארץ ומצאתי עבודה כמטפלת בתל־אביב. גרתי בשכונת התקווה אצל סבתי ששמחה על כך מאוד. זה לא היה בדיוק מה שרציתי, לעבוד עם ילדים במקום ללמוד ולהתקדם בחיים, אבל למען אהבתנו הצהרתי בפניו שלא אעבוד במקום הומה אדם, כזה שמעודד הרפתקאות, ועבודה עם ילדים נשמעה בטוחה.

במכתבים שהיה שולח לי סיפר גדי כי הוא סומך עלי, שהוא חוסך את הכסף לחתונה שלנו, איך הוא רואה זוגות בירח־הדבש שלהם על סיפון האונייה ומדמיין אותי בשמלת כלה לצידו. מדי שבוע הייתי רצה אל תיבת הדואר וליבי דופק בהתרגשות לקראת מכתביו. הוא הקפיד לכתוב והיה מתקשר והיינו משוחחים ארוכות. נפעמתי מאהבתו אלי שנשארה בוערת ונצחית, על אף שנפגע ממני בתקופת נערותנו.

הייתי מאושרת ובכיתי מהתרגשות מעצם המחשבה על כך שאהובי נסע רחוק ממני כדי לעבוד קשה ולחסוך כסף לחתונתנו, מהידיעה כי הוא הייעוד שלי. כבר נקבע התאריך ואני מחכה שישוב. והנה הוא מתייעץ איתי האם לחזור או להישאר, ואני אומרת לו שיישאר, שיחסוך עוד כסף, שלא ידאג לאהבתנו, שהרי היא נשמרת בינינו ואנו סומכים זה על זו. כך היה במשך חמש שנים, בהן אהב אותי ולא הרפה.

חלף שבוע ועוד אחד, עד שהוא הפסיק להתקשר ותיבת הדואר התייתמה. מחנק הציף את גרוני, בטני התכווצה וכל גופי הסתגר בתוך עצמו. השקט העצוב הופר שעה שחברה סיפרה לי שהוא הכיר מישהי על האונייה, בזמן שכבר היה מאורס לי.

תחילה לא האמנתי לשמועות. אחר כך עניתי מתוך התגוננות, "כן, אני יודעת וממש לא אכפת לי."

מעולם לא הייתי מאוהבת בו, שיכנעתי את עצמי, רק אהבתי את כל מה שהיה מסביב, לקבל מכתבי אהבה, להרגיש שאני מצליחה להחזיק מישהו רחוק שאינו מתייאש ונאמן לי. "אני לא מקנאה, נהפוך הוא, אני מאוד מרוצה." אמרתי לחברותיי. "תמיד אמרתי לו שיעשה חיים ושיכיר עוד בחורות, כדי שיבדוק עם עצמו אם אני האחת בשבילו."

כך שיחררתי את הגברים שלי לחופשי, לא נלחמתי עליהם, זה היה כמו מבחן לאהבה שלהם: מי שהולך - לא אוהב אותי מספיק.

והוא באמת לא חזר. כל הדיבורים על חתונה טבעו אי־שם בלב הים.

ועוד משהו...

אחרי שהפרשה התפוצצה, חברה משותפת קישרה ביני לבין עידו בפייסבוק, והיה בינינו צ'אט עם גילוי לב עמוק. הוא אמר בשיחה כי אהב אותי באמת. אמרתי לו כי הוא היה טיפוס לא קל עבורי וכי אני מקווה שעם אשתו הוא נוח. הוא אמר לי שהשנים עושות את שלהן וכי הוא השתנה. זה היה הצ'אט היחיד בינינו ומבחינתי זה היה סגירת מעגל.

רציתי להתנסות בסגנונות חיים שונים. היו לי חברים פריקים, צפוניים, ערסים, אקדמאים, ופעם אפילו היו לי שניים במקביל, כאשר האחד לא ידע על האחר. כדי להפיג את הכאב בליבי, התחלתי לצאת מדי ערב לבילויים בעיר הגדולה. חיי הלילה התל־אביביים היו עונג של ממש. צעירה ויפה הייתי ומחוזרת מאוד. עזבתי את העבודה כמטפלת, לא לפני שהבטחתי לבעלת־הבית למצוא לי מחליפה, והתחלתי לעבוד כסלקטורית וכיח"צנית מסיבות. קיבלתי רכב צמוד, הייתי נאהבת ונערצת על ידי רבים ושמי הלך לפניי בסצינת הבילויים התל־אביבית.

אבל ליד כל אלה חיפשתי גם נתיבי בריחה. הלכתי לבדוק קבוצת חוזרים בתשובה, לא ראיתי שם אנשים שמחים וחזרתי.

ועוד משהו...

ההטרדות המיניות נמשכו כשגרתי אצל סבתא שלי. הצעתי את עצמי כסוכנת מכירות של מוצרים לחנויות, והבוס שלי, הבחור שניהל את החנות, הציע לי לקדם אותי והזמין אותי לארוחת ערב לדבר איתי על רכב ומשכורת משודרגים. הסכמתי כמובן, ומשם העניינים התגלגלו, ובסוף הארוחה הוא עצר וביקש שאכנס אליו הביתה והתחיל לגעת בי.

ברחתי כל עוד נפשי בי, לא חזרתי לעבודה, גם לא כדי לקחת את הכסף שהיה מגיע לי.

בפעם אחרת שמרתי על דירה של ידיד של אחותי. טיילתי עם הכלבה שלו ברחוב בצהריים, ובחור אחד התחיל לחזר אחריי ברחוב והזמין אותי לעלות אליו. קבעתי איתו בערב, והגעתי אליו ללא הכלבה.

כשהייתי אצלו, שמתי לב שהוא נועל אחריו את הדלת ומשהו בי נדרך. פתאום יצאו מחדר צדדי שני כלבים ענקיים, והרגשתי לכודה ומבוהלת. הוא אמר שהוא נכנס למטבח להכין משהו לשתות, ובינתיים אני סיירתי בדירה וראיתי חדר עמוס קלטות כחולות ומצלמות. כשהסתכלתי על החלונות, ראיתי שהם מסורגים - ואני בקומה רביעית.

בזמן שהוא היה במטבח, שאלתי אותו איפה השירותים. כשהוא אמר שהכלבים סגורים בשירותים, רצתי אל הדלת, פתחתי אותה ורצתי במדרגות. הוא מיהר לשחרר את הכלבים, ושמעתי אותם רודפים אחריי במדרגות. לקח לי שעה להרגיע את הלב אחר כך.

לפנות בוקר הייתי חוזרת לבית סבתי ופוגשת אותה רעננה לאחר מקלחת של ארבע או חמש לפנות בוקר. אהבנו מאוד זו את זו. לעיתים הייתי מזמינה אותה לנסוע איתי למרכז העיר, מראה לה איך העיר התוססת נראית בשעות הבוקר המוקדמות.

צחקנו כל הדרך. "איזו נכדה נפלאה יש לי," היתה אומרת לי בפנים מאושרות, מלאות אהבה.

"כשיש אהבה," השבתי לה, "להיגיון אין תמיד מקום." כך אמרתי ובאמת האמנתי בכך. האמנתי כי צריך לאהוב בכל רגע, לאהוב ולא לכאוב, לחיות מתוך שמחה, לקבל גם את מה שלא מקובל, לקבל את הכול ולא לומר אף פעם חבל. חיפשתי אהבת אמת, את הדבר האמיתי, לאהוב ולהיות נאהבת, לספק ולהיות מסופקת, להביט אל אהובי בעיניים ולהבין אותו מבלי לדבר, לראות בהן מעבר למה שמיתרי קולו משמיעים.

ועוד משהו...

ברור לי לגמרי שהקורא ההגיוני ישאל את עצמו מה היא חיפשה, למה עלתה לבתים שלא מכירה? למה בחרה להתחכך בסכנה? והאמת שגם אני, בדיעבד, שאלתי את עצמי את השאלות האלה. ויחד עם זה אני מכירה בעצמי את ההרפתקנות, את חדוות הסכנה, את ההתחככות בגבולות האפלים, ואת הרצון למלכד את עצמי ולצאת מנצחת, לאתגר את עצמי עד הקצה.

האופי הזה, איתו נולדתי, הוא שהביא אותי מאוחר יותר לחיים עם גואל רצון. אבל אז עוד לא ידעתי את מה שאני מבינה היום. היום, במרחק השנים, אני מבינה שהייתי נואשת. שרציתי גבר שיראה אותי כאדם, שיאהב אותי מעל למיניות שלי, וגם יציל אותי ממנה. והתחלתי לכוון את עצמי למקום שבו המיניות תתחלף לאהבת אמת.

הייתי עייפה מעצמי ומההרפתקאות שלי, ורציתי רק דבר אחד, שמישהו חזק ממני יושיט לי יד ויחלץ אותי. את היד שנראתה לי אז חזקה ואלוהית, אבהית, מגוננת וממגנטת ביכולות שלה, את היד הזאת הושיט לי גואל רצון.

"אדאג לך למחליפה טובה ונאמנה כמוני," הבטחתי לבעלת הבית, זו שהייתי מטפלת אצלה, שהתקשרה אלי נסערת על כך שלא הודעתי לה מספיק זמן מראש שאני עוזבת.

בעלת הבית פירסמה מודעה בעיתון שדרושה מטפלת לשני ילדים, ובמהלך שבועיים עלו עימי אל הבית נשים שונות אשר הסברתי להן את העבודה, את טיב הבית ומה דרוש לילדים. אף אחת מהן לא היתה לשביעות רצונה של בעלת הבית ולאחר לכתן היתה מחמיצה לי פנים.

באחד הימים נפגשתי עם חברתי לירון בבית של בחורה שלא הכרתי ושמה נעמי. במהלך השיחה סיפרתי שעזבתי עבודה כמטפלת בבית נחמד בשיכון דן, עם ילדים מקסימים ושאני מחפשת מחליפה עבורם. שאלתי אם היא מכירה מישהי ונעמי מייד קפצה, "יש מישהי שאני בטוחה שתתאים."

"היא צעירה? אנרגטית כמוני?" התעניינתי.

"לא, היא בת ארבעים בערך."

"שם צריך מישהי שיש לה סבלנות לילדים," הבעתי אכזבה קלה. "היא צריכה לשבת איתם על שיעורי הבית, לבשל ולנקות."

"תראי, היא אמנם בת ארבעים, אבל היא מתאימה מאוד, את צריכה להכיר אותה." הבטיחה נעמי. "היא אישה מקסימה! ובדיוק עכשיו היא מחפשת משרה כזאת בטיפול בילדים, אולי גם בישול. את יכולה לסמוך עלי, היא משהו מיוחד."

"בסדר," מסרתי לה את מספר הטלפון של בעלת הבית, מבלי לדעת שהפעולה הקטנה הזאת תשנה את חיי לתמיד.

לאחר יום התנסות בבית המשפחה, התקשרה אלי בעלת הבית והיא מרוצה מאוד. "היא אמנם לא בחורה צעירה," אמרה לי, אבל שמחה שהצלחתי להשיג את מבוקשה.

שמחתי בשבילה והבטחתי לבוא לבקר את הילדים. כל כך נקשרתי אל הילדים וחשתי כי אני מוכרחה לראות את המטפלת שכבשה את ליבם.

לבושה בבגדים צמודים, שיער משוח בג'ל, עיניים מאופרות בצבעי אדמה ואודם בורדו מבריק, נקשתי על דלת בית המשפחה.

קול צהלת ילדים נשמע מרחוק. "יעל! יעל הגיעה!" קראו בשמחה.

ציפיתי לראותם עם היפתח הדלת, אבל במקומם ניצבה מולי אישה בפנים בהירות ומבט רך בעיניה. המבט לבד כמו אמר לי, 'שלום, ברוכה את'. אצילותה כבשה אותי מייד.

"היי, אני יעל, המטפלת הקודמת..." חיפשתי את המילים. "כל כך התגעגעתי אליכם!" הרמתי את הילד הקטן שכבר התייצב בזרועותיי.

הילדים משכו אותי אל חדרם, הבן קופץ על המיטה ואחותו מושכת את ידי להביט בציור חדש שציירה.

"את מציירת כל כך יפה," אמרתי לה. "כשתהיי גדולה, תהיי ציירת מפורסמת."

היא נישקה אותי וביקשה שלא אלך.

"עכשיו," אמרתי לילדים. "הגיע הזמן שאכיר את המטפלת החדשה שלכם," צעדתי לעבר המטבח.

"נשב בסלון?" הציעה. "תרצי לשתות?" מוזר היה להרגיש זרה בבית שהיה כמו שלי.

"כן, תודה," עניתי. "אשמח מאוד."

ישבנו זו מול זו. היא סיפרה ששמה לילך, ושהיא מכירה את נעמי דרך העבודה, היא היתה מנקה לפנות בוקר את חדר הכושר שבו התאמנה. אנחנו מדברות, ואני חשה את השלווה שבקולה, את עדינותה, את אצילותה. שערה ארוך, שחור ומבריק, מונח על כתפיה בפשטות, טבעי, אמיתי. כל כולה ללא מסכות, ללא עצב, רק חיוך חם מעטר את פניה. שיחתנו נסבה מטיפול בילדים אל עולמות רוחניים, ואני מבקשת לצלול בתוך נשמתה.

"יש לי משהו לתת לך," לילך נעמדה פתאום לאחר שסקרה אותי במבטה. היא יצאה מהסלון וחזרה כעבור דקה עם שקית גדולה. "יש לי כאן שקית בגדים," אמרה בעדינות. "חשבתי לתת אותה לבעלת הבית, אבל אחרי שהכרתי אותך ונגעת לליבי, אני חושבת שהבגדים האלה יתאימו לך מאוד. את רוצה?"

"כן, בטח, למה לא?" עניתי. "בגדים זה תמיד טוב."

הושטתי יד אל השקית והתחלתי להוציא גופיות, חצאיות, שמלות קצרצרות וחגורות מעוצבות. הכול בטוב טעם, אך לא הבנתי את הקשר שלה לבגדים האלה. "את כל כך אחרת," הערתי. "את לבושה בצניעות. איך הבגדים האלה הגיעו אלייך?"

"הם היו פעם שלי," חייכה בנועם. "היום אין לי צורך בהם. הכרתי אדם שהראה לי את הדרך הנכונה לחיות ולהתלבש. היום אני חיה איתו."

"מה הוא עושה?" התעניינתי.

"הוא הילֶר. יש לו כוחות על־טבעיים."

"איך קוראים לו?" בדקתי אם אני מכירה אותו.

באותה תקופה חיפשתי תשובות לשאלות רבות שפקדו את נפשי אצל רבנים, הילרים ואנשים רוחניים. משהו בהתנהגותה, בשלווה שהקרינה, גרם לי להאמין לה יותר מלכל אחד אחר ורציתי לעשות שינוי בחיי. הרגשתי שהוא המפתח לשינוי הזה.

"גואל," אמרה. "גואל רצון. הוא הגבר שאני חיה איתו. והוא יודע הכול. כל מה שאת שואלת אותי, כל מה שאת רוצה לדעת, יש לו את התשובות. בטוח."

רעד פקד את גופי. לא שמעתי את השם אף פעם... רטט בנשמתי ואני נרגשת לשמוע את מילותיה. הנחתי את השקית לרגלי השולחן והחום בגרוני נמהל בכאב חונק. ליבי החל לפעום בתדירות גבוהה ולחלוחית הופיעה בעיניי.

לילך שמה לב לשינוי הזה. "את נרגשת..." אמרה בשקט.

"אני רוצה לפגוש את האדם הזה," אמרתי בקול חרישי אך החלטי.

"הו, לא, לא אוכל להפגיש ביניכם," אמרה בצער. "הוא אדם עסוק מאוד. אין לו זמן להיפגש עם אנשים. הוא כבר עוסק פחות ופחות בטיפול ובריפוי, ומתרכז יותר במחשבים שלו."

"את כנראה לא מבינה," הבטתי בה כאילו לא שמעתי מה שאמרה והרמתי את קולי. "את כנראה לא מבינה אותי, אני רוצה לפגוש את הבן־אדם הזה עוד הערב! עוד הערב..." דמעות החלו לשטוף את לחיי, כאבי לא הרפה.

"אשתדל," השיבה בניסיון להרגיע אותי. "אבל אני לא מבטיחה..."

רציתי להכיר אדם שילווני כל חיי, שיתווה לי דרך מוארת, לא אדם אשר עומד על בימת המרצים, אלא אדם שאחלוק איתו את חיי לעולמים. רציתי מישהו שירגיע את נפשי, שיחלוק עימי מסע אלטרנטיבי לצורות המשפחה הרגילות שנראו לי משעממות, רציתי להיות חלק ממשהו חדש, בראשיתי ועתידי בו־זמנית, רציתי להיות שייכת למשהו אחר.

הרגשתי שזה הוא.

ועוד משהו...

"אביון במכנסי פדלפון ונהג צמוד" כך נכתב על גואל באחת הכתבות שעשו עליו לפני שנים רבות, לפני 25 שנה לערך, וגואל הראה לי אותה בגאווה. כבר אז שמו עין על אדם בשם גואל רצון. אכן היו לו נהגים צמודים, ואחד מהם נשאר עד היום חברו הטוב. זה אבנר שהיה לוקח את גואל לכל מקום שרק ביקש, כמעט בכל שעה, לפני שרכשנו מכוניות, לפני שדפנה וסיוון הוציאו רשיון נהיגה. גואל לא הסכים שכולן תוצאנה רשיון נהיגה, "הן יתחילו להסתובב ולחפש..." כך היה נוהג לומר.