גבעול

 

 

שלום,

כל הנוסעים

מתבקשים לעלות

לקומה שלוש.

הרכבת יוצאת

בעוד דקה.

תודה.

הקול בקע אל הרחוב מתוך אינטרקום. זה היה קול של ילדה, אולי בת שמונה. היא דימתה את עצמה לכרוֹזָה סמכותית המאיצה בעוברים ושבים לא לאחר את הרכבת. אבל לא היו עוברים, גם לא שבים.

אתה זוכר את היום ההוא שצחקתי?

שאלתָּ: למה את צוחקת?

ואמרתי: קשה לשים את זה במילים.

אמרתָּ: גבר מסוקס נכנס למיטה עם בחורה

ותוך כדי היא צוחקת –

מה הוא אמור לעשות עם זה?

להיעלב?

בטח לא להיעלב, אמרתי.

בכל יום שעבר מאז

ניסיתי להגיד לך למה צחקתי.

בתוכי ידעתי כל הזמן מה הסיבה.

ידיעה ברורה ופשוטה הייתה לי.

שיקרתי כשאמרתי שקשה לשים את זה במילים,

רק אומץ לא היה לי

להוציא את זה

כמטפחת מתוך פי.

אם כן, באיחור ניכר

אני עומדת להגיד לך

למה צחקתי.

אם לא אגיד, לעולם לא תדע,

לבדך לא תוכל לנחש.

זה היה בגלל הצוואר שלך,

ובגלל הצלקת.

הם מצאו חן בעיניי.

פקחתי את העיניים בלי כל תכנון

וצוואר נגלה לי, וצלקת.

נסה למסגר את זה בתמונה:

חלקת צוואר ובצדה צלקת.

זה מראה יפה,

נדמה שתוּכנן במיוחד למעני

כדי שאשמח בו.

זה היה רגע של אושר,

כך נדמה לי.

כן, לא יהיה מופרז לומר

שזה היה רגע של אושר.

אושר בקע

מחלקת עור קטנה.

אולי משום כך צחקתי.

ואולי כי הופתעתי

שהאושר קיים.

ואולי

במקום לבכות –

צחקתי.