גבעת הזהב

הביתה

השארתי את שאולי בחדרו במחלקה החדשה. מדלת הזכוכית הרחבה נראו עצי דקל מסודרים בחצי גורן. שאולי תלה את התיק שלו במבואה ואמר, אני אלווה אותך.

יצאנו למסדרון. הלכתי לפניו ושמעתי את נשימותיו הכבדות.

-אתה עייף מהיום הזה?

-כן. סעי בזהירות. אמר בטון יבש.

כשנסגרה מאחוריי דלת הזכוכית, ראיתי שהוא הניח עליה כף יד פשׂוקת אצבעות, כאילו דחף אותי ללכת ובה בעת ניסה לצאת.

ערב קודם סידרנו את בגדיו בארון הקיר החדש. חולצות שרוול ארוך, חולצות שרוול קצר, נעליים במגֵרות, חגורות עור על מתלה עץ.

הבכורה הביאה מקדחה ותלינו כמה תמונות מהבית ואחת מתוך הקליניקה.

מונֶה. הליליות שלו. שאולי היה אומר שהוא צייר את הליליות מתוך ערפילי הקטרקט.

יומיים אחרי כן כששבנו הביתה מביקור במחלקה, אמרה הבכורה במושב האחורי:

-אני דואגת לאבא. הוא כל כך שקט.

-אבל אימא אומרת, אמרה השנייה, שאם היה מדובר במטופל שלו, הוא היה ממליץ על הסידור הזה.

-סידור לאבא. אנחנו כולאות אותו.

-אבא עדיין יודע מה טוב לו, אמרתי בלחש.

הורדתי את הבכורה ליד ביתה. כשניגשה להיפרד ליד חלון המכונית שלי, ראיתי שלחייה רטובות.

בלילה ההוא ישנתי בסלון, מכווצת בתוך מעיל הרוח הכחלחל שלי. היה כבר סתיו.

עם בוקר יצאתי לגינה והשקיתי את הפקעות החדשות. במקום שטמנתי אותן, השארתי את השקית הצבעונית שעליה התנוסס שמן.

פעמוני גשם, רקפות, נרקיסים, פרזיות דקות גזרה ושורת סיגליות לאורך כביש הגישה אל הבית.

לא חיכיתי שיצוצו פרחים. ירד הגשם הראשון ואני חילצתי את המזוודות הישנות מהמדף העליון בארון חדר השינה והתחלתי לקפל את חיי לתוכן.

ליקטתי כמה תמונות, מראה, אלבומים ישנים ושקית עם מפיות רקומות שאימא שלי רקמה בערבי חורף.

ארזתי מחברת ריקה ואת מגש העץ שלי. בלילה פתחתי את דלתות המכונית ומילאתי אותה בחפציי. יותר לא אנקה במרץ את מדרגות הכניסה, לא אלטף את המעקה, לא אצחצח את שולחן האוכל הכבד, לא אסתכל מבעד לחלון לראות אם נשרו עלי הפקאן. לא אהיה כאן.

חניתי לפני הרחבה והוצאתי מן המושב האחורי את שני התיקים האחרונים. כאשר הגעתי למבנה נמוך הסובב את הכיכר המרכזית, ראיתי שדניאלה, האחראית על קליטת החדשים, מחכה לי ומנופפת בידה.

-בוקר יפה, היא אומרת בחיוך ומציעה לי לשאת את אחד התיקים.

-לא. תודה, אני אומרת, ופתאום יש לי הרגשה שאין לי מפתח, ובעצם אני לא זוכרת איך מגיעים לדירה.

-המפתח, אני אומרת לעצמי. והיא מחייכת שוב ואומרת

-הרי את מחזיקה אותו ביד, לא? הנה, הוא בצרור של המכונית.

סומק מציף אותי.

-נכון, אני קצת מבולבלת.

-זה בסדר, בואי נלך הביתה, היא מציעה.

-הילדים גרים בסביבה?

-יש לי שתי בנות, והן גרות בתל אביב.

-אחים אחיות? היא שואלת תוך כדי הליכתנו במעבר מוצל מוקף שיחים נמוכים.

-לא, אני משיבה, אני בת יחידה.

דניאלה נכנסת איתי לדירה. אני מניחה את התיקים בחדר המגורים הקטן.

-לעזור לך לסדר? היא שואלת.

-לא, אני עונה, הייתי פה עם הבנות לפני שבוע, וסידרנו את הארונות. הבנות הביאו טלוויזיה חדשה ואני חושבת שצריך לשלוח מישהו כדי להפעיל אותה. השולחן הזה מיועד למחשב. גם אותו אצטרך לחבר ואני לא יודעת... האם אני היא זו שמדברת? קולי נשמע כעולה מתוך מים, עמום, לא ענייני. לא שלי.

-כשאת נכנסת, את מפעילה את גלאי האש, וכאן, מאחורי הדלת מדליקים את דוד החימום. העיקר שתזכרי, כאן כפתור החירום. אל תהססי אם...

היא מדקלמת בנחת ובאדיבות.

-אני אשלח את שלמה. הוא יתקין את הטלוויזיה. אל תדאגי. את במקום בטוח... זהו הבית שלך...

-הבית שלי? אני אומרת בליבי. הבית שלי צהבהב וישן, נמצא בקצה הרחוב. הוא נמוך ומוקף מרפסות. זה היה השיגעון של אימא שלי. מכל מקום אפשר לצאת החוצה, הייתה אומרת בשמחה. אנחנו בתוך השדה.

דניאלה עדיין כאן.

-ושיהיה בשעה טובה.

על יד הדלת היא מנופפת שוב בידה ומחייכת.

במקום בטוח... בטוח ממה? היא מכניסה אותי למחבוא במלחמה? היא מסתירה אותי במתבן עד שיגיעו מושיעיי? מקום בטוח.

אני חולצת את הסנדלים ומחליטה שלא לסדר את התיקים האחרונים.

המקלחת קטנה. לא זכרתי מביקורי הראשון שבקושי אפשר להסתובב בה או למתוח זרועות. לפני שמילאנו את הארונות הכול נראה גדול יותר. ואיפה היציאה למרפסת?

מחר אברר זאת.

הלכתי לחדר השינה והצעתי לי את המיטה במיטב המצעים היפים שהבאתי. הכול בלבן. זאת הייתה תמיד בחירה של שאולי. למה בני אדם ישנים על קשקושים, היה אומר. אני אוהב לראות אותך על סדין נקי. שלא יתערבב בך דבר.

אחר הצהריים נסעתי למושבה לקנות כמה עציצים לכניסה. בדרכי “הביתה” נסעתי הפוך. אל הכפר שלי. אף אחד לא ראה, אמרתי לעצמי. אני עושה פה סיבוב פרסה וחוזרת על עקבותיי. “הבית שלי” הוא בצפון המושבה, הוא בגבעת הזהב. מעתה אם ישאלוני מאין אני, אומר ואגיד: אני מגבעת הזהב. לא גדלתי פה. אבל אם אקנה שתילי אמנון ותמר ואשתול אותם סמוך לדלת, אשמח לשוב הביתה.

סחבתי את העציצים ואת האדמה הטרייה וידעתי שיש לי תכנית למחר.

בלילה הראשון ישנתי לראשונה לאחר זמן רב בלי כדור. שינה רצופה, עמוקה, משוחררת. שָׁאוּלִי במחלקה החדשה, אני בגבעת הזהב דירה 12. הבנות יודעות שאני שמורה, כפתור חירום ליד מיטתי וצמיד אזעקה על שורש כף ידי. אימא במלון שלה, אבא במלון שלו ואנחנו נצלצל מדי פעם.

כעת נעים להגיע הביתה. משני עברי הכניסה צומחים שתילי האמנון ותמר, השלט על הדלת בתוך מסגרת בהירה. אורנה הורביץ קדם.