גברים לוהטים: יריבות על גלגלים

פרולוג

הנה משהו שאני רוצה לדעת: למה בכלל יש מושג כזה, "חטא מתוק"? אם משהו גורם לך עונג מתוק, אז זה לא חטא. נקודה.

אבל בואו נבהיר משהו — אני לא מדבר על דברים שגבר צריך להרגיש טונות של רגשות אשם בגללם, כמו להתנהג כמו שמוק עם הבוס שלך, או לבגוד באישה שלך. אם חרא כזה גורם לך עונג, מצידי שתסבול רגשות אשם מעכשיו עד הודעה חדשה, ומי ייתן והשמיים ימטירו עליך ברד בגודל כדורי גולף, בתוספת צפרדעים וכינים.

מה שאני לא מבין זה למה אנשים מרגישים רע בגלל הנאה מהדברים הטובים של החיים. למשל, לקנות שולחן ביליארד רק כי הוא נראה כל כך מגניב בסלון שלך. או לשתות ויסקי סקוטי בן שמונה עשרה שנה אחרי יום ארוך שבו טרחת על שיפוץ מנוע של מוסטנג, במקום לחכות להזדמנות מיוחדת כדי לפתוח את הבקבוק.

החיים קצרים. צריך להתענג עליהם עכשיו.

שיט, אם בא לך לטבול באמבטיית בועות לוהטת מדי פעם, אז תזרים לתוך האמבטיה שלך, המעוצבת עם רגלי חיה, מים חמים בלי חשבון ותשליך פנימה גם פצצת אמבט.

לא שאני עושה דברים כאלה, חלילה. שיט, אני בקושי יודע מה זו בכלל פצצת אמבט ואני בהחלט לא השתמשתי לאחרונה באחת כזאת בניחוח למון-גראס. מהסוג התוסס. לא, אין לי מושג למה היא נעלמה מהארון.

בכל מקרה, אני אומר — תתפנקו. כן, שולחן הביליארד שלי מגניב, וגם הוויסקי. אבל בראש רשימת הפינוקים שלי נמצאים סטוצים חד-פעמיים. הם לוקחים, בגדול.

מה? זה פשע? אין שום פסול בלילה של כיופים למבוגרים בלבד. חוץ מזה, כשאני לוקח אישה הביתה לחגיגת לילה-אחד-וגמרנו של זיונים חמישה כוכבים, אני אף פעם לא מסתיר את כוונותיי. אני אף פעם לא מבטיח יותר ממה שאני יכול לקיים. מה שאני מקיים — ובכמויות, תודה רבה על ההתעניינות — הוא עונג בלתי נדלה בין הסדינים, בלי התחייבויות, עד עלות השחר.

ואף פעם לא חשתי רגשות אשמה בגלל התענוג הזה, מאחר שאני מקפיד על כמה קווים מנחים חשובים בכל הנוגע לתחביב האופקי האהוב עליי ביותר.

אל תהיה מניאק.

תמיד תהיה ג'נטלמן.

ואף פעם אל תישן עם האויב.

טוב, אז לגבי הקו האדום האחרון... אסור להפר אותו, אסור לכופף אותו, אסור אפילו לקמט אותו. גם לא טיפ-טיפונת.

תסמכו עליי בעניין הזה.

התרסקתי כהוגן עם הקו האדום האחרון, כי בסוף רציתי הרבה יותר מפעם אחת עם איזו ברונטית סקסית להפליא. כך מצאתי את עצמי בצד השני של הקו, עם קעקוע חדש, עם מכונית הרוסה בצבע כחול אלקטריק ועם קוף מחמד.

כן, אמרתי קוף מחמד.

פאק, זאת בעיה גדולה מאוד בשביל מלך התענוגות.

פרק 1

מכוניות הן כמו גלידה.

איש איש וטעמו הוא.

כמה חובבי מכוניות מעדיפים וניל. מבחינתם, רכב ספורט בסיסי זה לגמרי בסדר.

אחרים מעדיפים גלידה עם כל התוספות, החל בעבודת צבע מטורפת ובגלגלים מוגבהים וכלה במערכת קול שפועלת לפי סולם ריכטר.

ויש לך גם משוגעים לדבר שמעדיפים גלידת שוקולד מריר ומוציאים הון תועפות על אסטון מרטין אלגנטית עם מנוע שיכול לחרוך אספלט על הכביש המהיר.

אבל מדי פעם, אתה פוגש מישהו שלא יודע מה הוא אוהב, אז הוא הולך על סוכריות צבעוניות, בננות, אגוזים קצוצים ודובדבן למעלה. כמו הטיפוס שאני מדבר איתו עכשיו בתערוכת מכוניות משופרות, לא הרחק ממנהטן.

הגבר הממושקף מלטף את סנטרו ואז שואל בקול מתוחכם: "אתה יכול לבנות מכונית משוריינת?"

זאת השאלה הראשונה ששואל אותי הגבר הזה, בן שלושים ומשהו, שלבוש מכנסיים מחויטים וחולצת כפתורים לבנה מגוהצת. משקפיים במסגרת מתכת דקיקה מחליקים על גשר אפו כשהוא מצביע על מכונית ספורט בירוק-אזמרגד, משופרת עד הגג, שעומדת על הבמה המרכזית.

"יש לי מכוניות משוריינות ברזומֶה," אני עונה, כי כבר בראתי כמה מפלצות כאלה, שמתוכננות לשרוד את מתקפת הזומבים של אחרית הימים, באדיבות כמה לקוחות שמתכוננים לקראת יום הדין.

הוא זוקף גבה. "ואפשר להוסיף גם סנפירים מגניבים מאחורה?"

אה, סנפירים. יש לי הרגשה שאני כבר יודע לאן הוא חותר, וזה לא לעולם המתים המהלכים. "כן, אני יכול לעשות גם את זה."

"ואולי היא יכולה להיות גם עם מתלה נמוך ולהגיב לפקודות קוליות?"

אני מחניק צחוק, כי עכשיו אני כבר יודע בדיוק עם מי יש לי עסק, ואני מת על המתלהבים האלה שלא יודעים מהחיים שלהם. "בהחלט. אני מניח שתרצה אותה בצבע שחור?"

עיניו הכחולות נדלקות. "כן, שחור זה מושלם."

מושלם בשביל באטמוביל. כי זה בדיוק מה שהבנאדם תיאר לי. טוב, אז אני לא מזלזל בו, או ברכב של באטמן. הרכב הזה בהחלט נמצא גם ברשימת החלומות שלי. איזה חובב רכב שמכבד את עצמו לא ירצה להסתובב בעיר עם רכב מאובזר של גיבור-על?

אבל הבנאדם הזה בכלל לא קרוב לסיום, והוא ממטיר עליי סדרה חדשה של שאלות. "אתה יכול לבנות מכונית שמסוגלת — רק לדוגמה — לקפוץ למרחקים אדירים?"

אני לא צריך להיות נביא כדי לדעת לאן הוא הולך עם התרחיש החדש שלו. "ותרצה שהיא תנגן איזה שיר קטן כשתלחץ על הצופר?"

עיניו נוצצות. "הו, זה בהחלט יהיה נחמד."

מעניין מאיפה הקרצתי את הרעיון הזה. יכול להיות שזה מתבסס על הידע הנרחב שלי בג'נרל לי, מכונית הדודג' צ'רג'ר מ'הדיוקס קורעים את האזרד'?

הבנאדם עובר דרך כל המכוניות המדליקות בסדרות טלוויזיה ובסרטים. ואתם יודעים מה? אין בזה שום דבר רע. אם הוא לומד על מכוניות מהמרקע או מהמסך הגדול, זה בסדר גמור. אולי הוא יבקש ממני לבנות פולקסווגן חיפושית מדברת. אחותי מתחננת כבר שנים שאבנה לה אחת כזאת כמו 'החיפושית השובבה', ואם אי פעם אצליח לגלות איך לעשות את זה — היא תקבל את הראשונה.

"מה עם דלתות כנפי שחף כאלה?" הוא שואל.

"כמו דֶלוֹריאן?"

הוא מהנהן בהתרגשות. "אני כל כך אוהב את המכונית הזאת."

"גם אני עוד לא פגשתי דלוריאן שלא רציתי להתחתן איתה. בגלל זה בכלל נכנסתי לתחום הזה."

"אז גם אתה מעריץ של סרטי 'בחזרה לעתיד'?"

אני מושיט לו יד קמוצה להשקת אגרופים ידידותית. "לגמרי."

"יש סיכוי שתוכל להכניס לי בפנים גם קַבָּל שֶׁטֶף?" הוא שואל על רכיב הליבה של מכונת הזמן.

"בהחלט. ואני מבטיח לך שהוא יגיע ל-1.21 ג'יגה-ואט כשתלחץ על דוושת הגז," אני אומר. בדיוק מה שצריך בשביל מסע בזמן. אנחנו צוחקים לנו, ופתאום נשמעות על האספלט מסביב נקישות נעלי עקב. התצוגה הזאת שורצת נשים על עקבים. הן עובדות בדוכנים ומדגמנות בתנוחות מפתות על מכסי מנוע וליד דלתות המכוניות. קשה לומר שזה מפריע לי במיוחד. לא, אני בהחלט לא יכול לומר שמפריע לי קצת עור נשי חשוף.

מכוניות וחתיכות — זה כל מה שאני צריך למחייתי.

אבל עכשיו זה לא הזמן להסתכל על הנוף, כי עסקים תמיד באים במקום הראשון. אני מושיט יד למעריץ של סרטי בחזרה לעתיד. "נעים מאוד, מקס סאמרס, הבעלים של חברת סאמרס, מכוניות בהזמנה."

הוא לוחץ את ידי. "דייוויד וינטרס. ואני יודע שזה אולי ידהים אותך, אבל יש לי וידוי: אני לא יודע כלום על מכוניות."

"לא נורא, אני יודע מספיק בשביל שנינו."

הוא מחייך ומושך בכתפיו בביישנות. "מעולה. אז אני בדיוק מחפש מישהו שיכול לבנות את המכונית הכי טובה. כמו זאת, אני מניח?" הוא שואל ומצביע על היפהפייה הירוקה הנוצצת שבאתי לתצוגה הזאת כדי להשגיח עליה. אני כאן עם לקוח. תכננתי את המתוקה הזאת עבור וגנר בוסט — שחקן קו התקפה מליגת הפוטבול הארצית, שמחלק חתימות איפה שהוא לא הרחק ממני.

וגנר הוא הר אדם. גובה שני מטרים ושלושה, משקל מאה חמישים ותשעה קילו — זה המשקל שלו בבוקר, והוא טוען בצחוק שאחרי ארוחת הבוקר הוא שוקל עוד חמישה קילו — והוא היה זקוק למכונית מיוחדת התואמת את מידותיו. בניתי לו כזאת, והוא אוהב להשוויץ בה.

"אני רוצה להגיד לך רק דבר אחד," אני אומר תוך כדי ליטוף מכסה המנוע של המכונית הירוקה הנוצצת. "אם אתה יכול לחלום את זה — אני יכול לבנות את זה. אם אתה רוצה צמיגים חלופיים, מנוע חדש, או ריפוד מיוחד, אני אדאג לזה. אם אתה רוצה לשדך חלקים של רכב שראית באיזה סרט גנגסטרים עם איזה אב-טיפוס עתידני, אני אמצא דרך לעשות את זה. אני אגשים לך את החזון, כי זה מה שאני עושה."

נקישות עקבי הסטילטו מתקרבות עכשיו, ודייוויד יורה שאלה נוספת: "אתה יכול ל—"

קול נשי קוטע את דבריו. "אתה יכול לצייר טיגריס מפחיד על הדלת?"

אין מצב!

הקול הזה. הגרגור הסקסי הזה. כמו דבש. כמו ויסקי. כמו חלומות רטובים.

הכול בתוכי עומד דום. שנים לא שמעתי את הקול הזה. אני אפילו לא צריך להסתובב, כי עוד נקישת עקב אחת, ועוד אחת, והנה היא, עומדת מולי. נראית לוהטת יותר מאי פעם.

שיער חום ארוך. עיני שוקולד מריר. רגליים שלא נגמרות.

הֶנלי רוז מארלו.

וואו וואו וואו!

זאת היא.

האישה שהוציאה אותי מדעתי.

אני לא מסוגל להוציא מילה מפי ואני רק בולע אותה בעיניים, כי היא כבר לא בת עשרים ואחת. היא גדלה בחמש שנים ונעשתה סקסית פי עשרים וחמישה. כן, היא כזאת, סקסית בריבוע.

אבל אני לא מתכוון להניח לעסקה פוטנציאלית לחמוק מבין אצבעותיי. אף פעם לא הנחתי לאישה להפריע לי לעבוד, בעיקר לא למישהי שמתערבת באמצע שיחה וזורקת הערה על איזה טיגריס מזדיין.

אני מנטרל את ההפרעה שלה בכך שאני פשוט זורם איתה.

"הטיגריס יכול אפילו לשאוג," אני אומר, כאילו היא סתם חובבת מכוניות אקראית שרוצה לפטפט איתי, ולא בחורה שעבדה אצלי במוסך.

"אולי אפילו לירוק אש," מציעה הנלי כמו באיזה מערכון ישן.

גם דייוויד לא עומד בחיבוק ידיים, אלא ממהר להשחיל מעין שאגה ומחווה באצבעותיו כאילו היו ציפורני חיה טורפת.

הנלי מבזיקה לעברו את החיוך הסקסי ביותר שראיתי בימי חיי, ובתוך פחות משנייה, הטיגריס יורק-האש עובר להשתכן בתוכי כי אני קנאי בטירוף, ובלי סיבה טובה.

דייוויד מחייך אליה בחזרה.

טוב, אז אולי דווקא יש סיבה.

אבל זאת בכלל לא סיבה מתקבלת על הדעת. אני מתנער מהרגש המיותר הזה כשדייוויד פותח שוב את פיו. "זהו זה, החלטתי רשמית שאני רוצה טיגריס על הדלת של הדלוריאן. בצבע ירוק, צבע הכסף."

יאפ, הוא לגמרי טיפוס של סוכריות צבעוניות, ואני מתמקד בסוכריות, לא בחיוכים הפלרטטנים שרצים בינו לבין האישה שאף פעם לא הייתה שלי. אפילו לא ללילה אחד.

"אתה יכול לקבל את זה בסגול מלכותי, בירוק אזמרגד, בכחול ספיר," אני אומר לו. "אתה יכול לקבל את זה עם דגל על מכסה המנוע, פס על הדלת ומוט ההילוכים המתוק ביותר שהרגשת בידיך אי פעם."

"סגול עם מוט הילוכים מתוק? קניתי." הוא לוחץ את ידי לפרידה. "נהיה בקשר." הוא מתחיל ללכת, ואז נעצר. "סגול זה לא צבע מטורף מדי? מה דעתך?" הוא שואל את האישה שגורמת לכל גבר אמיתי לשמוט את לסתו.

גוף מושלם. שפתיים משורבבות בפינוק. מותני צרעה. שדיים הקוראים תיגר על כוח המשיכה. אילו אלוהים היה בורא אישה אידיאלית כדי למכור כל דבר עלי אדמות לכל גבר אמיתי, היא הייתה נראית בול כמו הנלי.

אם כי אני לא בטוח שהוא התכוון שיהיה לה כזה פה גדול.

אגב פה גדול, היא מלקקת את שפתיה. "סגול זה חם אש," היא אומרת לדייוויד, כאילו המילים נועדו לאוזניו בלבד. היא מרטיבה את קצה אצבעה בלשונה ונוגעת במכסה המנוע כאילו הוא בוער.

דייוויד בולע אותה במבטו, צוחק ומחייך.

"יופי של המלצה לצבע הסגול. מה איתך, מקס? מה הצבע האהוב עליך?" הוא מרים יד כמו תמרור עצור. "רגע, אל תגיד לי, תן לי לנחש. זהב? כסף? אדום? כחול?"

אני מנענע בראשי. "שחור."

ואז דייוויד אומר שלום ומסתלק, ואני נשאר עם המכשפה הזאת ששונאת אותי. היא נועצת בי מבט כמו חתולה שמסרבת לזוז עד שתיתן לה את ההמבורגר שלך. אני לא מקלקל לה את ההצגה, אבל גם לא מציע לה נגיסה.

"שחור," היא חוזרת אחריי, מתופפת בקצה נעל הזמש האדומה שלה ומביטה בי במבט מלא חֵמה. "כמו הלב שלך."

כבר אמרתי שבפעם האחרונה שראיתי אותה היא הסתערה החוצה מהחנות שלי בתוך עננה של זעם?

אולי זה מפני שפיטרתי את התחת הסקסי שלה לפני חמש שנים.

כן, אין ספק, עבר בינינו חתול שחור.