גברים מאלנבי, נשים מנוגה

היינו יושבים בדירת שני החדרים שלה בארלוזורוב, מדברים, מקשיבים, מפנימים, מתבוננים מהצד ובסוף מגיעים למסקנה - מטומטמת. היא אינטליגנטית להחריד ורגשנית להפליא, כמין עסקת חבילה של הרגש והשכל שגורמת לה לדקלם רשימת נשיאים אמריקאים אבל לגמגם מול איש יפה כשהוא מחייך אליה. כשהיא אוהבת, היא אוהבת חזק ומהר ואז מתפלאת שנגמר, הרי נגע ככה ואמר את זה. איך זה שהוא לא יכול, הרי איכשהו תמיד זה הוא שרוצה.

פעם הגעתי לדירה שלה וראיתי אותה חולצת נעליים מריצת חייה אחר האיש שאפילו לא עלה על מסלול הריצה, ולא מבין אותה ואת המרדף, כי מי לא רודף אחרי אהבה בעיר הזו, ובכל זאת תוהה אם היא מתעייפת לפעמים מלרוץ במקום בעקבות אנשים שלא יודעים לקשור שרוכים ואת הלב אל אדם אחר. ובכל זאת, היא מנסה. בשם הניסיון, למען ההתעוררות לצדו, כנגד המחשבות בלילה. גם אני הייתי כזה, אבל למדתי עם הזמן לחשוב עם הראש ופחות עם הלב, כי פשוט חבל עליו. כשרק עברה לתל אביב, סיכמנו שניפגש בחוף פרישמן בכל מוצ"ש ונדבר עד שנצטרד ונשב עד שיישבר התחת ונהיה כנים עד שנישאר עירומים וחשופים, סוד מול סוד, משפט מול משפט, מילה מול מילה, ולפעמים אף אחד לא באמת ידבר אלא פשוט נשתוק, ועם הזמן נתעטף בשקט ללא חשש.

יש לה מין אור כזה בעיניים כשהיא מחייכת אליי שמקשה עליי להביט בחזרה אליה, כי תמיד יהיה בי את הילד שיחשוב שאני לא באמת ראוי לחיוכים כאלה, והגבר שקצת מפחד להסתנוור מאהבה פתאומית אליה, ואיכשהו הם תמיד ירקדו ריקוד עיוור בתוך התודעה שלי. היה לי אכפת ממנה יותר ממה שהאגו שלי יהיה מוכן להודות, ואני לא חושב שהוא אי־פעם יסלח לי על התגברותי עליו למען הישארותה בסביבה. אבל אני גבר כזה, כשנכנסים אליי ללב אז שיהיה בהצלחה עם למצוא את הדלת החוצה דרך כל הבלגן שהשאירו אחריהן הדיירות הקודמות.

היינו יושבים בדירת החדר אין־שותפים שלי באלנבי, משוחחים, מאזינים, מעכלים, מסתכלים עלינו במין מבט כזה לא ברור מזווית שונה, ולבסוף מגיעים למסקנה - דפוק. לא רוצה להתאהב שוב כי זוכר את הכאב שאחרי הפעם האחרונה, אבל רוצה לאהוב עוד פעם בשביל המילים שיגיעו בעקבות האהבה. מתגעגע למשפחה ועולה על מטוס פעם בחצי שנה כדי לפתור את הגעגוע הזה. נע בין קידוש הלבד למרדף אחר הביחד. מחייך לכל אדם ברחוב ומסביבו ומחכה לרגע שיחזור הביתה ויהיה קצת לבד עם עצמו. מעדיף להתמקד במשקולות על פני רגשות, בספרינטים על הליכון על פני ריצות אחר אהבות הרסניות, ואיכשהו תמיד מעדיף את ביטחון המילה הנכונה על פני לב האישה המדויקת, כי פשוט יותר בריא לו ככה. ובתוך כל הניגודים האלו, עדיין כאן. עדיין רוצה. עדיין מרגיש, למרות. אלוף העולם בהמתנה לרגע הנכון. מוכן יותר מיום ליום לקראת סערה כזו או אחרת שתשאיר שערות בכיור ושריטות על הגב.

כשהיא הגיעה מהבועה שלה, אני הייתי שקוע בעצמי, מנסה לשכנע את העולם, ובעיקר אותי, שזה לא הזמן, אבל טוב שהיא בנמצא. היה לי חשוב לעבור את התקופה ההיא כדי להוכיח לעצמי שאני יכול. שאין דבר שיכול לעצור אותי, אפילו לא הזמן, בעיקר לא הגעגוע, ולעזאזל הבדידות. ולאט לאט, כמו טיפת גשם שזולגת בעקבות חברתה על חלון, הבועות שלנו התמזגו. ופתאום הלבד השגרתי שלי נהיה קצת יותר ביחד, לפתע חיפושי הלילה התמקדו בחום שלה, והבקרים הוקדשו לשקט שלפני התפרצות העיר מבעד לחלונות. כשאנחנו משתכרים ונהפכים לכנים מהרגיל, היא טוענת שאני מין משהו לא מתוזמן בשבילה. מישהו שהיא יודעת שיכול לעשות אותה מאושרת, אבל לא עכשיו, לא כרגע. אולי כשיגיעו הגשמים. ייתכן שכשהזמנים ישתנו, כנראה כשהעננים סביב הלב שלה יתפזרו. ואני מבין אותה, כי אי אפשר להתכונן לקראת מחר כשהזיכרונות של אתמול רודפים אותך בלילה.

לפעמים אנחנו רבים, כמו בפעם הראשונה. היא קוראת לי אימפוטנט, ואני קורא לה זייפנית. אני קורא לה מטומטמת, והיא מצביעה בזעם קדוש על תעודת הבגרות שלי. אני יורה עליה כעס, והיא מטיחה בי קנאה. אני מכוון לעברה רגשי נחיתות, והיא יורה לעברי צרור של פחדים, כי זו לא הפרידה ממני המפחידה אותה, אלא השקט שאחרי. ובריבים האלו שלנו אני מגלה איך גומות החן שלה מתכווצות לעברי כמו חיצים כשהיא מקללת אותי, והיא מגלה איך המילים שלי נהפכות לחדות מתמיד כשפוגעים בי.

כשענני המלחמה הפנימית חולפים מעלינו, היא מתיישבת על המיטה, ואני פותח את החלון, נותן לעיר קצת להשתולל בין הקירות, מנסה להרגיע את הידיים הרועדות. כעבור כמה רגעים, בתוך השקט העוטף, היא מתקרבת אליי ומחבקת אותי כאילו שזו הפעם הראשונה. "דפוק אחד", אני שומע אותה ממלמלת אל תוך עצם הבריח שלי ומחזקת אחיזה, כמו רוצה לוודא שאני עדיין פה. עדיין אוהב, עדיין מוכן לקבל ולהכיל אותה כמו שהיא, על טמטומה ועל יופייה. אני מחייך לעצמי, ממלמל אל תוך החום שלה, "חתיכת מטומטמת", וכורך זרוע סביבה, כדי להרחיק את הניגודים שלי, אם לא לנצח, אז לפחות ללילה הקרוב.

"אני יודעת שיום אחד תיפרד ממני", ניקול אומרת בבוקר גשום של אמצע נובמבר. בדיוק הבאתי את הקפה של הבוקר למיטה, והיא מסתכלת עליי במבט העצוב הזה שנהיה לה, עם העיניים הירוקות והגדולות. "אני אפילו קצת מבינה את זה", היא מחייכת חיוך עצוב, "הרי לכל דבר יש סוף". ואני מעולם לא רציתי לחבק אותה כמו ברגע הזה. ניקול תמיד מחפשת סימנים של סוף - חלב שעומד להיגמר, לגימה אחרונה של קולה, שמש ששוקעת, עננים שמתאספים בשמיים ומבשרים את סוף הקיץ הרומנטי שלנו. היא מצביעה לעבר שמיים אפורים ואומרת, "הנה, רואה? אפילו החורף כבר תיכף פה", ואני תמיד עונה שכל עוד אני מתעורר עם השמש לצדי בכל בוקר, אני לא אתחיל לחפש מטריות. היא תמיד חושבת שהיא לא מספיקה בשבילי. שהאהבה שלה, כמו שהיא - בשר, גוף ולב שפועם רק לקראתי - זה פשוט לא מה שאני מחפש. וזה לא עוזר שאני אומר לה ומדגיש כמה שטוב לי, כמה שהיא טובה לי, היא מסתכלת במבט הזה שיודע שיום יבוא ויימאס לי ממנה. כי זו היא, כי זה המצב, כי זה פשוט לא מה שנכון לי עכשיו.

מדי פעם אני מספר לניקול כבדרך אגב במשפט או שניים על אלו שהיו לפניה - על זו מירושלים שהייתי בטוח שאתחתן איתה, על זו מהדרום שחגה סביבי במעגלים אבל פחדה להיכנס ללב, על זו מהצפון שהלכה לטייל בכל העולם כי פחדה להתאהב. וכל אחת מהן - צלקת. וכל זיכרון מהן - שריטה. ואיך זה שאני תמיד מתאהב באיזו בת של זונה? ותמיד במשפט אחד, כי זה שייך לעבר - ועכשיו טוב. ותראי את הצלקות ואת השריטות על הגוף ובפנים, זה רק מעיד שעכשיו בחרתי טוב. ואני לא מספר הרבה כי תמיד יותר נוח לי להקשיב. היא מספרת על העבודה והלימודים, ואני מלטף לה את השיער ושומר לעצמי רגעים קטנים, כמו זה שממש עכשיו. אני שותק את הלבד שלפניה. אני לא אומר את הלילה ההוא שחיכיתי וכתבתי לאותה אחת מאז, בזמן שהיא יצאה לדייט. אני לא מספר את הרגעים שהייתי משוכנע שאין לי סיכוי למצוא אף אחת שתבין, אף אחת שתדע, אף אחת שתאהב. כי זה מי שאתה, וככה זה יהיה מעכשיו. אז כשניקול מספרת על האהבות הקודמות שלה, הצלקות שלי קצת מעקצצות, השריטות קצת מגרדות, מזכירות את מה שהיה, מזהירות ממה שיהיה. ואני מחבק אותה, כי זה לא מה שהיה אתמול, זה מה שקיים עכשיו.

ובסוף כל יום אני חוזר הביתה ומחבק את ניקול. גם כשהזרועות עייפות. גם כשהראש כואב, גם כשאני מת להיזרק בתוך המיטה. כי כולם צריכים את החיבוק הזה בסוף היום. את הרגע הזה שאת פותחת את הדלת של החדר והוא מקרב אותך אליו בלי מילים, כמו אומר "את דפוקה, נכון, אבל את הדפוקה שלי. ואני בוחר בך בכל יום מחדש, עם כל מה שאת מביאה איתך". כי כולנו דפוקים, בודדים, קצת אבודים בתוך העולם המטורף והבודד הזה. לכולנו יש צלקות, שריטות, את הבנזונה ששבר לנו את הלב. כולנו צריכים את החיבוק הזה, את הבית הזה בין זרועות, את הבחירה הנכונה הזו של הלב. ובכל פעם שניקול אומרת שאעזוב, אני מוצא עוד סיבה להישאר, הרי לכל דבר יש סוף, אבל אנחנו רק בהתחלה, אז לאן למהר?