גודאי

פרק 1 הקוֹפה

נדמה היה שהכול מסביב שקט, אבל זכרתי את האזהרות של אבא והשקפתי מהקוֹט1 על שדה התירס ועל הקלחים שעדיין לא הבשילו וישנו מחותלים בעֲלֵיהם. חשבתי על הטעם המתוק של הגרגירים ובטני גרגרה. רשרוש נשמע מהשיחים, ואני נדרכתי והעפתי מבט על הסולם למטה ועל שולי החֶלקה על יד העצים. שלחתי את ידי אל ערימת האבנים והתפללתי שאלה ארנבות. הרחש נשמע שוב, וידי התאגרפה על אבן. יידיתי את האבן בכל הכוח לעבר מקור הקול שבקע מן הסבך. השתררה דממה, ואני נעצתי מבט בשמש שבמרכז השמים. למה אַלְמַז עוד לא באה? היא הייתה צריכה להביא לי אוכל ולהצטרף אלי בשמירה כאן. תמיד היא מתחמקת! כעסתי על אחותי הקטנה וזרקתי בזעם עוד אבן לתוך השיחים. הקשבתי בריכוז, מתלבטת האם נהדפה ההתקפה או שמא זה שקט לפני הסערה. שוב נשמע קול של זרדים נשברים, ושלושה קופים הגיחו מכיוון העצים. עיניהם החרוזיות ננעצו בי בהתרסה, זנבם מונף מעל לאחוריים אדומים מכוערים. הראשון, מנהיגם, גבוה ממני בראש, פסע עוד צעד לכיוון השדה וכפות ידיו השחורות מיטלטלות לכאן ולכאן, עוד רגע ויקטוף לו קלח. הכרתי היטב את הקדחתנות הגרגרנית שבה יקלף אותו ויזרוק את העלים לכל עבר.

"תסתלקו, אסור לכם לנגוע בתירס," צרחתי, וכבר תכננתי את הצעד הבא, על פי ההוראות של אבא — לזרוק אבנים, לצעוק, ואם זה לא עוזר, להתקרב ולנפנף מולם במקל. המקל היה מונח על האדמה לצד הסולם ולא העזתי לרדת אליו. האבן שזרקתי נפלה הרחק מחבורת הקופים, והם התחילו להשמיע את קריאותיהם המכוערות, לועגים לדמעות שהחלו לזלוג על לחיי.

"לכו מפה, גנבים!" קראתי בקול שהיה בו יותר בכי ותחנונים מאשר אִיוּם, והקוף המגודל קטף לו קלח. רגלי היססו, הן סירבו לרדת בסולם למרות שהוריתי להן לעשות זאת. העדפתי את המכות של אבא על התקרבות לקופים שיכולים להתנפל, למשוך את שערותי או לדגדג בידיהם המכוערות והשעירות את הבטן, ומי יודע, אולי גם לנשוך. בתגובה קפצו גם שני הקופים האחרים וקרעו בפראות קלחים מהתירס עד שהצמח נשבר.

"איך אתם מעיזים?" נשמעה צעקה, ואני ושלושת הקופים — שכבר כרסמו ברעש את התירס הצהוב העסיסי — הפנינו את ראשינו לעבר מקור הקול. אַלְמַז באה בריצה, זרקה את הסלסילה שבה הארוחה שלי, חטפה את המקל והמשיכה לרוץ לעברם כשהיא צועקת, "לָךְ הייתי צריכה להרביץ, לא להם. מה את מתחבאת שם למעלה?"

הקופים נסו אל העצים, ומשום מה השליכו אחריהם את הקלחים הנגוסים למחצה.

"למה איחרת כל כך?" ניסיתי לתלות במהירות את הכישלון שלי באשמתה. "אם היית מגיעה בזמן זה לא היה קורה!" גם ביום וגם בלילה היינו תמיד יחד, ואפילו כשיָשַנוּ לא הפסקנו לריב.

"הם היו מחסלים את כל השדה אם לא הייתי באה, ואבא היה רותח. אחרי כל העבודה של האחים שלך את נותנת לבבונים לקטוף את הפירות?"

מחיתי את דמעותי בעודי יורדת בסולם.

ריח האִינְגֶ'רָה2 הסתנן מבעד לחריצים שבמכסה הנצרים.

"בגללך מַתִּי פה מרעב." הטחתי בה, כשהתיישבה על ידי וחיכתה לתורה לקרוע מהאִינְגֶ'רָה ולטבול אותה ברוטב האדום.

"זה כל מה שיש לך להגיד, שאת רעבה?" אחותי לא הרפתה. "בזמן שאת ישבת לך פה למעלה וקיווית שהדמעות שלך יבריחו את הקופים, אני הייתי צריכה ללכת עם אַטְסֶלֶץ' וגְבְטֶה להביא מים. כשגמרנו למלא את הכדים, טְלַנֶש הגיעה והתחילה לצרוח עלינו שהמים בבריכה נהיו לבוץ בגללנו ושאנחנו חצופות. והיא הוציאה את הזרד הכי דוקר מהערימה שאספה בשביל האש ורדפה אחרינו, כמעט תפסה את אַטְסֶלֶץ'."

"מגיע לכן," מלמלתי. יכולתי לדמיין את מי הבריכה הצלולים של המעיין נעכרים ברגליים המשכשכות של אחותי ובנות דודי, ואת הדודה שלי מאדימה במרוצה, ואיך היא תולשת בזעם את העלים מהענף כדי שהקוצים שלו יפגעו בעור והמכות יכאיבו יותר.

"למה אתן מתרחצות שם תמיד? מה רע בנהר?"

"תראו אותה! יושבת כאן בלי לזוז מהצל, את יודעת כמה הזענו? מזל שלא היית איתנו, אותך בטוח היא הייתה תופסת!"

שתקתי.

"לכן איחרתי." סיכמה בנימת ניצחון. "את צריכה לשמוח שבאתי בזמן לגרש את הקופים, כשישבת לך כאן למעלה בלי לעשות כלום."

"וגם להודות לך שלא הוספת חריף לרוטב?" הפסקתי ללעוס ופערתי את פי. החריפות התפשטה מהלשון, הלמה לי בגרון וטיפסה לנחירי הבוערים. גם אחותי — כמו כל בני המשפחה שלנו — הייתה להוטה אחרי הדְלְח3 והוסיפה אותו לעדשים שברוטב.

"בקושי הוספתי, למה את תמיד מתלוננת?" קראה אַלְמַז למראה פני המאדימות וידי המנופפת ומנסה לכבות את השריפה שבפי.

"אאוּ," צעקתי.

"גוּדַאי, את ישנה?"

"די לצבוט! הערת אותי!"

"אני לא מצליחה להירדם," אַלְמַז לחשה מקצה המיטה שלנו, "כולכם נוחרים ורק אני ערה כאן בחושך."

אחותי הקטנה, הגיבורה משדה התירס, הפכה את עורה בלילות.

"תני לישון," אמרתי, וכבר הייתי ערה לגמרי.

"ספרי לי סיפור שירדים אותי," ביקשה. ידעתי מניסיוני שאם אני רוצה לחזור לישון, אצטרך להיכנע למוט הברזל של רצונה.

"אספר לך את הסיפור שסיפר לנו דוד וַנְיֵאוּ בשבת, כשאת וגְבְטֶה הלכתן לקטוף אפונים מהגינה. זוכרת שלא רצית לכבד אותי אז, ואמרת שלצדיקה כמוני אסור לאכול ממה שנקטף בשבת? אז אספר לך את הסיפור בתנאי שתבטיחי שמחר תקטפי בשבילי גם אפונים וגם פולי קפה מהצמרת, ולא תצחקי עלי לפני בנות הדוד שלנו."

"מבטיחה," אַלְמַז לחשה, ואני חשבתי בחיבה שהיא להוטה אחרי סיפורים כמו אחרי סוכריות וגרגירים שהיא קוטפת בכל הזדמנות, ואמרתי בחגיגיות, כמו שדודי אומר כשהוא פותח במעשייה: "אני אספר לך על הקוֹפה הקטנה והערמומית שהוציאה את הצדק לאור."

"אַת בעצמך קופה ערמומית," היא הניחה את לחייה על הכרית וקירבה את אוזנה לשפתי. המשכתי בלחש, "נמר אחד ברח מציידים שרדפו אחריו. בדרך פגש איכר עם שק על גבו. הנמר התחנן שהאיכר יכניס אותו לשק ויחביא אותו מהציידים. ענה לו האיכר: 'אני מפחד שתטרוף אותי ברגע שהסכנה תחלוף.' הנמר נשבע שלא ישכח את החסד שהאיכר יעשה עמו. האיכר פתח את השק והסתיר את הנמר בתוכו. אבל כשהגיע הרגע והנמר יצא מן השק, הוא שכח את מה שהבטיח ובחוצפתו אמר לאיכר: 'אני לא יכול לנהוג בניגוד לטבעי, ולכן אני חייב לטרוף אותך עכשיו.'"

"התווכחו שניהם עד שהגיעו לבית הדין של החיות, ושם פסקו השופטים: 'אתה בן אדם והוא בעל חיים, איך אתה מצפה מחיה שתקיים את הבטחתה?'

"עמד הנמר לטרוף את מצילו, אלא שאז קמה מתוך הקהל קופיפה אחת קטנה, ובנחישות ואומץ אמרה לאיש: 'אנא, הצֵג בפנינו את מה שקרה ביניכם.'

אחותי שכבה והתבוננה בי פעורת עיניים ואני חשבתי בסיפוק שהחזרתי לעצמי את כבודי בעיניה.

"האיש הדגים איך הכניס את הנמר לשק, וברגע שסגר את השק אמרה הקופה: 'עכשיו אני רואה פה נמר בשק, ואתה למדת סוף־סוף מה שווה הבטחה של נמר.'

הבין האיכר את כוונתה של הערמומית הקטנה, לקח מקל גדול והכה בשק בכל הכוח עד שהרג את הנמר."

"למה את צוחקת?"

"איך אצא נגד טבעי ואשלם לך בבוקר כמו שהבטחתי?" אמרה אחותי.

צבטתי אותה. "את אחות קטנה וחוצפנית. ברור לך שאני יכולה לקרוא לחלומות הרעים לבוא אלייך עכשיו, מיד כשתעצמי עיניים?"

אַלְמַז הסתכלה בי, שוקלת בדעתה אם עליה להתחנן על נפשה או ללעוג לי.

"לא מאמינה? חכי ותראי."

1 קוֹט: סככת שמירה קטנה ומוגבהת בשולי השדה, שממנה הילדים היו מגרשים בשירים ובצעקות את בעלי החיים שפלשו לשדה לאכול את היבול. 2 אינגֶ'רָה: לחם אתיופי שלרוב עשוי מטֶף, והוא מרכיב עיקרי בתפריט. האינג'רה ספוגית, עגולה, שטוחה ובעלת טעם חמצמץ שמכינים במחבת מעל לאש. 3 דְלְח: מן סחוג אתיופי שעשוי מפלפלים חריפים, שום, בצל, הל וכורכום.