גולד 2: עכשיו תורי

אני בבית הוריי שוכבת במיטה ובוכה. היום גיליתי צד אחר בוויליאם, צד קר, מחושב, קשוח לא מתפשר, צד ששייך לעולם העסקים שלו, צד שבזכותו הוא מקום שמיני ברשימת העשירים בעולם וזה לא נעים בכלל. לא ציפיתי שהוא יגיב ככה כשסיפרתי לו על ביקור הפתע במשרדי, מה אני אשמה? ניסיתי להסביר לו שלא אמרתי דבר, הוא אפילו לא נתן לי הזדמנות. חוץ מזה, מה זה משנה מתי סיפרתי לו? העיקר שסיפרתי, נכון? אבל לצערי לא הייתה לי תשובה.

ברגע שראיתי שהשיחה מדרדרת, הייתי צריכה להרגיע אותו, ומה עשיתי במקום? התעצבנתי ואמרתי לו ללכת להזדיין. כל הכבוד לי.

כשיצא מחדרי הוא הסתכל עלי בקרירות מתנשאת, המבט על הפנים שלו שאמר לי שזה בדיוק מה שהוא מתכוון לעשות שיגע אותי יותר, ובמקום לעצור אותו ולהסביר נתתי לו ללכת. ניגבתי את הדמעות מעיניי וירדתי למטה אני אחשוב על זה יותר מאוחר עכשיו אני בבית הוריי ואני חייבת להתעשת לפני שאמא שלי, עם החוש השישי שלה, תשים לב שמשהו קרה ותציף אותי בשאלות שממש לא בא לי לענות עליהן. ויליאם כל הזמן מקניט אותי 'חקירה בנוסח קתרין וילסון' הוא עוד לא פגש את אמא שלי.

הצטרפתי להוריי ואחיי שישבו בגינה בחוץ והעברתי את הזמן. ניסיתי כמה שאני יכולה לא לחשוב על ויליאם, יהיה לזה זמן אחר כך. אמא הגישה שתייה חמה ועוגות.

"חבל שוויליאם לא היה יכול להישאר."

"נכון." עניתי בחיוך מאולץ.

"אני מקווה שזה לא משהו רציני."

"אני לא יודעת אבל בטוחה שוויליאם יפתור את זה."

"איך תחזרי אם הוא יתעכב?"

"אני אגיע לשדה התעופה, בטוח אמצא כרטיס פנוי, אין מצב שהטיסה מלאה."

"נכון," אמרה ונכנסה להביא משהו מהמטבח. נשארתי לשבת עם אדוארד, חייכתי אליו ולגמתי מהמשקה.

"הסיפור שלך ושל ויליאם מיוחד, אני מתכוון לדרך שבא נפגשתם."

"כן זה לא שיגרתי."

"אמא שלך מאושרת." יופי זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו לשמוע.

"כן."

"קייט אני אף פעם לא מתערב לך בחיים. את כבר יודעת שגם אם לא אהבתי את הבחירות שעשית, ועשית כמה כאלה, מעולם לא אמרתי מילה. רואים שהחיבור שלך עם ויליאם מעולה, ובכל זאת אני רוצה שתיזהרי שלא להיפגע."

"למה אתה אומר את זה?"

"אני לא מכיר אותו אישית אבל ממה ששמעתי הוא איש עסקים מפולפל שבחיים לא נתפס עם אותה בחורה פעמיים." רציתי להגיד לו שמאוחר מדי, כבר נפלתי חזק אבל זה יגרור שיחה שממש לא מתאים לי להיכנס אליה עכשיו.

"אני אזהר, תודה."

אחרי שיחת חולין וחיוכים מאולצים מצדי, זייפתי הודעה מוויליאם והודעתי לאמא שאני חוזרת לבד. עליתי לחדר לארגן את התיק והעצב התחיל לחלחל בי באיטיות, המשכתי להדחיק אותו כי אין מצב שאני מתפרקת עכשיו בבית הוריי. אני חייבת לצאת מכאן, סגרתי את התיק וירדתי למטה כדי להיפרד מכולם.

"תשמרי על עצמך." אמרה אמי וחיבקה אותי חזק. אני כבר על הקצה וממש התאפקתי לשמור על ברז הדמעות שלי סגור.

"את זוכרת שאני גרה לבד קרוב לארבע שנים." ניסיתי להקליל את האווירה

"את ממש חכמולוגית." אמרה אמי.

"אני אוהבת אותך." עניתי ויצאתי.

בחוץ חיכתה לי המונית שהזמנתי, איך הגעתי למצב הזה? שאלתי את עצמי אבל ידעתי את התשובה לשאלה הזאת. אני והפה הגדול שלי! אני לא מצליחה לשלוט בו כשאני עצבנית. למה לעזאזל התגריתי בו במקום להרגיע אותו שהכול בסדר. הרי אני יודעת שזה נושא רגיש כל כך אצלו. ניגבתי דמעה שחמקה מעיני.

נכנסתי לאולם הטרמינל, הייתה תנועה רבה יחסית לפעמים הקודמות, עמדתי בתור לבידוק.

הרגשתי ריקנות, אני לא מאמינה שזה נגמר, הפחד הכי גדול שלי התממש, הוא עזב אותי והכול בגלל שאני אימפולסיבית ולא חושבת לפני שאני מדברת.

למה הייתי חייבת לשלוח אותו לידיים של בחורה אחרת? הוא בטח חוגג עכשיו, הלב שלי התכווץ. די! אני לא בוכה יותר בגללו, אם הוא לא סומך עלי אז אני לא צריכה אותו בכלל, ניסיתי לעבוד על עצמי אבל ידעתי שברגע שאהיה לבד בבית, אתפרק.

הבחור שהפתיע אותי במשרד וחקר אותי על ויליאם, זה שבגללו קרה הפיצוץ, השאיר אצלי את כרטיס הביקור שלו. השתעשעתי ברעיון להתקשר אליו, ולהרוויח מכל העניין הזה מאה וחמישים אלף דולר. זה עזר להשכיח קצת את הכאב אבל ברור לי שלא אעשה את זה לעולם, לא משנה את מי ויליאם מזיין עכשיו.

הנחתי את התיק שלי על משטח הבידוק, הגשתי את הדרכון שלי לפקח ועברתי דרך מכונת השיקוף.

"מיס, תחכי כאן." אמר הפקח וניגש עם הדרכון שלי לגבר שעמד מעבר לעמדת הבידוק ואז הבחנתי בפקח נוסף שהצטרף אליהם, הם דיברו ביניהם בשקט. הסתכלתי סביב וחייכתי לגברת שעמדה מאחוריי. לא ייחסתי לזה חשיבות.

"מיס, אני צריך שתבואי איתי." פנה אלי אחד הפקחים.

"מה? למה?" שאלתי בפליאה.

"מיס, תבואי איתי בבקשה ואני אסביר לך הכל." הסתכלתי סביב, כל האנשים הסתכלו עליי. איזה בושות, לא רציתי לעשות כאן סצנה והחלטתי ללכת אחריו.

"בסדר." עניתי, הוא סימן לי לצעוד לידו. מה לעזאזל הוא רוצה? ניסיתי לשחזר בראשי מה ארזתי שיכול לגרום לבלגן הזה אבל שום דבר מיוחד לא קפץ לי לראש. אולי מישהו הכניס לי משהו לתיק? התחלתי להילחץ וניסיתי לשחזר אם מישהו נצמד אליי או השארתי את התיק ללא השגחה אבל זה לא יכול להיות.

עברנו במסדרונות הטרמינל עד שהפקח נעצר ליד חדר ופתח את הדלת למעני, נכנסתי וישר ראיתי את ויליאם. ממזר! רק הוא מסוגל לעשות לי את זה. שמעתי את הדלת נסגרת אחרי.

"ויליאם חשבתי שמישהו הכניס לי סמים לתיק! אני לא מאמינה שגררת אותי לכאן, זה בכלל חוקי?" ישר יריתי עליו.

"אני מעל החוק." אמר וגלגלתי עיניים, היהירות שלו מעצבנת אותי.

"למה גררת אותי לכאן?"

"אני רוצה לדבר."

"עכשיו? מה קרה לבחורה שהזדיינת איתה? אני מקווה לפחות שהיא ירדה לך!"

"הבחורה היחידה שאני רוצה את השפתיים שלה סביב הזין שלי זאת את."

"יופי, תמשיך לרצות כי זה לא יקרה לעולם." הוא לקח נשימה ארוכה בייאוש.

"את מתישה" אמר, כמה חוצפה יש לגבר הזה?

"אתה חצוף אתה יודע, האשמת אותי בהדלפת מידע! זה פגע בי מאוד, לא נתת לי הזדמנות להסביר."

"אני מצטער." אמר פתאום, זה השתיק אותי, לא ציפיתי. הוא המשיך, "כשסיפרת לי מיד חשבתי מה עוד את מסתירה ולא מספרת לי." הוא השתתק. האמת היא שזה באמת נראה ככה. הוא קטע את מחשבותיי והמשיך, "אבל אז יצאתי מכאן ועשיתי סיבוב באוטו לבד," הוא הדגיש את המילה 'לבד' והסתכל אליי, "והבנתי שזה לא הגיוני, הרי אם היית מדליפה מידע לא היית מספרת לי כלום."

התרככתי ועניתי לו, "זה בסדר, גם אני לא תרמתי לכל העניין."

"לא, את לא, אבל גם אני לא."

"זה מה שקורה כשסופת טורנדו פוגשת בהר געש," אמרתי. הוא צחק.

"זה באמת פירוש מדויק," אמר והתקרב אלי, "אז אנחנו בסדר?"

"בסדר גמור," חייכתי. הוא הרים את ידי אל עבר פיו ונישק אותה, הרגשתי שהלב שלי עוד שנייה מתפוצץ מאהבה, כשאני עצבנית אני לא שמה לב למילים שיוצאות לי מהפה, כמעט הפסדתי אותו ובגלל מה? שלא הסברתי את עצמי וישר התנפלתי עליו בלי בכלל לנסות להבין אותו. המצב הזה בינינו לא פשוט בכלל, שנינו חמומי מוח ואף אחד לא עוצר באדום אבל העיקר שזה מאחורינו.

"שנלך?" שאל

"כן." חייכתי

הרגשתי שאני יכולה לנשום שוב, כאילו משהו השתחרר וחזרתי לחיות אבל כמובן תמיד כשטוב לי וכשאני בטוחה, האי ודאות מרימה את ראשה המכוער. מה יהיה עכשיו? הקשר ממשיך באותה מתכונת או שהשתנה? הקשר חייב להשתנות אחרי סוף השבוע המדהים הזה, השיר של Everly Brothers, "All I Have To Do Is Dream" התנגן לי בראש. זאת בטח הציניות שלי שמשחקת איתי משחקים מלוכלכים, חושבת שהיא מצחיקה, הקשר השתנה! אני בטוחה, זה מרגיש לי כל כך נכון ואמיתי. הגנבתי מבטים לעבר ויליאם. אלוהים, הגבר הזה יפה כל כך. הפנים המשורטטות, השפתיים המושלמות והמבט החודר. הייתי נותנת הרבה מאוד כדי לדעת על מה הוא חושב עכשיו.

הלכתי אחריו במסדרונות עד שיצאנו למנחתים. גבר ניגש אלינו והציג את עצמו.

"שלום, שמי ג'ורג' בקרמן ואני אטיס אתכם הערב," אמר ולחץ לוויליאם ולי את היד. ויליאם וג'ורג' החליפו כמה מילים בדרך למטוס. עלינו בגרם המדרגות ובכניסה חיכתה לנו דיילת חייכנית שבירכה אותנו לשלום. ויל סימן לי בידו להיכנס ראשונה. חייכתי אליו ונכנסתי. עברתי דרך המושבים, נזכרתי שבסיור שערך לי דיוויד עוד בניו יורק לפני ההמראה הוא הסביר לי שהם מיועדים לעובדים והמשכתי הלאה. עברתי דרך המטבח ונכנסתי למרכז המטוס. ויליאם נכנס אחריי וסימן לי לשבת באחד הכיסאות. התיישבתי והדיילת שאלה, "להביא לכם משהו לפני ההמראה?"

"יין," אמר לה ויל והתיישב בכיסא שלפניי.

שמענו במערכת הכריזה את הטייס אומר, "ממריאים בעוד חמש עשרה דקות." ויליאם הסתובב עם כיסאו לכיווני. הכיסא מסתובב? תהיתי לעצמי ומיד עניתי, ברור.

"קרה משהו? את שקטה." שאל. הו, ויליאם, הוא חכם כל כך אבל כשזה נוגע לאהבה הוא לא מבין כלום. ברור שהכול לא בסדר! הראש שלי עוד שנייה מתפוצץ ממחשבות עליך, על העתיד הנראה לעין, אבל אני לא אספר לך לעולם.

"לא קרה כלום, אני פשוט עייפה." עניתי. ויל הנהן בראשו, רכן לעברי ונישק אותי.

"אני רק מקווה שאת לא עייפה מדי למה שאני מתכנן לך," אמר וחייך. חייכתי אליו בחזרה.

"אל תגיד לי שאנחנו עומדים לקפוץ מהמטוס," אמרתי והוא התחיל לצחוק.

"לא, אני מדבר על פעילות מסוג אחר לגמרי."

הובכתי, ועם זאת לפעילות כזאת יש לי תמיד כוח.

הדיילת הגיעה והגישה לנו שתי כוסות יין. "בבקשה," אמרה ונעלמה. לגמתי מהיין.

"מממ..." נאנחתי בהנאה. "היין הזה טוב ויש לך מטוס מדהים."

"חכי," הוא הביט בי במבטו החודר, "עוד לא ראית הכול. כשנהיה באוויר אני מבטיח להראות לך את השאר." הבטן התכווצה לי מההבטחה שבדבריו, הנהנתי לחיוב ולגמתי מהיין.

המטוס התחיל בתזוזה לעבר המסלול. הדיילת ניגשה אלינו, לקחה את כוסות היין והלכה לקדמת המטוס. ההמראה עברה חלק.

כשהיינו באוויר ויל קם מכיסאו, שחרר את חגורת הבטיחות שלי ומשך אותי לכיוון זנב המטוס. הוא פתח דלת קטנה וסימן לי להיכנס.

נכנסתי ראשונה ולעיניי נגלתה מיטה ענקית. מצד ימין היה שולחן סלוני עם שתי ספות יחיד. החדר היה מעוצב מהמם. שמתי לב שליד הדלת על הרצפה חיכו לנו התיקים ואז שמעתי את טריקת הדלת ונעילת המנעול. הפרפרים בבטן התחילו לחגוג כשידיו חיבקו אותי מאחור. הוא לחש לי באוזן, "התגעגעתי לגוף הזה." עצמתי עיניים, לא יותר ממה שאני התגעגעתי אליך. הוא פתח את רוכסן שמלתי וסובב אותי אליו. הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים וראיתי את התשוקה שלו אליי.

"ידיים למעלה," אמר בקול סמכותי, צרוד ומאיים. הטון הזה שולח זרמים נעימים לכל חלקי גופי, אני מסוגלת לגמור רק מלשמוע אותו מחלק לי פקודות. הרמתי את ידיי למעלה, הוא הרים את השמלה מעל ראשי וזרק אותה על הרצפה, שלח את ידיו אל מאחורי גבי ופתח לי את החזייה במיומנות. הובכתי, אני בחיים לא אתרגל לזה אבל ניסיתי בכל הכוח לא לכסות את החזה עם הידיים. ויליאם הסתכל עליי וכנראה קלט את מאמציי, כי הוא נצמד אליי ונישק אותי נשיקה ארוכה. הלשון שלו ליטפה את שלי, הטעם שלו, לא יימאס לי מזה לעולם.

"יפהפייה," מלמל לתוך שפתיי. ידיו החלו לטייל לכיוון התחתונים שלי והוא נפטר גם מהם.

"תסתובבי." אמר שוב באותו טון סמכותי שעושה לי בלגן בבטן. עשיתי כדבריו. ויל נצמד אליי מאחור ולחש באוזני בקול צרוד, "ידיים על השולחן." פאק, גל של ציפייה עבר בי והפרפרים בבטן המשיכו להשתולל, התחלתי להרגיש רטובה והוא אפילו עדיין לא נגע בי!

"כמה שאת יפהפייה ככה בתנוחה הזאת," אמר והתחיל בנשיכה קטנה ומגרה בכתף, ואז עבר לנשיקות מלטפות בעורף. אלוהים, עברה בי צמרמורת עד למטה. בידו הוא התחיל ללטף את גבי, מתווה שביל של נשיקות לאורך עמוד השדרה ושולח זרמי חשמל לכל קצוות גופי, ואז הרגשתי את ידו השנייה מלטפת לי את הבטן התחתונה ויורדת עוד למטה.

"כמה את רטובה בשבילי?" הנה הוא שוב מתחיל עם המילים האלה שלו. הוא לא חיכה לתשובה ומיד שלח את אצבעותיו המיומנות והתחיל לענג אותי. גנחתי.

"רטובה מאוד," ציין את הברור מאליו והכניס לתוכי את אצבעות הקסם שלו והוציא ממני גניחות ממעמקי גרוני, זה כל כך טוב. התחלתי לזוז בחוסר סבלנות והרגשתי את הדגדוגים בבטן מתעצמים. אני לא יכולה ככה, אני רוצה אותו כל כך, אני צריכה אותו.

"ויליאם," התחננתי.

"מה?" ענה כאילו הוא לא יודע והכניס עוד אצבע לתוכי.

"אני רוצה אותך," נאנחתי. אני לא מסוגלת לחשוב על כלום, אני רוצה אותו בתוכי. שמעתי אותו פותח את אריזת הקונדום.

"תגידי שוב שאת שלי," הוא לחש לי באוזן.

"תיכנס לתוכי ואז אני אגיד לך." התגריתי בו.

הוא לא היה זקוק לשכנוע נוסף ונכנס לתוכי בבת אחת. פאק, זה סוג של כאב מתוק כזה ששווה למות או לחיות רק למענו. הוא התחיל לזוז לאט, והרגשתי איך כל סנטימטר שלו ממלא אותי באהבה.

"אס תויו," אמרתי "שלך" בספרדית. הוא המשיך לנוע בתוכי ולהרעיד את עולמי.

"אה טיו," אמרתי באיטלקית. הוא התחיל להגביר את הקצב ואמרתי שוב, הפעם בצרפתית. הוא המשיך להגביר את הקצב, גנחתי וצעקתי "שלך!" בכל שפה אפשרית שאני יודעת. הרגשתי את הדגדוגים מתעצמים ולוחצים. קימרתי את הגב כדי להתאים את עצמי לקצב החדירות שלו, ויליאם שלח את אצבעותיו אל איברי והרגשתי שאני מתפוצצת תחת מתקפת החושים שלו על גופי. גמרתי, צועקת את שמו בזמן שגמר בתוכי. הוא חיבק אותי חזק, ובעודו מנסה להסדיר את נשימתו שפתיו התקרבו לאוזני כשלחש "סולו מיו." חייכתי לעצמי, זה אומר "רק שלי" בספרדית, מה שהוא לא יודע זה שאני שלו מהרגע הראשון שראיתי אותו. הוא סובב אותי, הרים אותי בזרועותיו ונישק אותי נשיקה ארוכה. הלשון שלו, רכה כל כך, ליטפה אותי במיומנות, והטעם שלו זה טעם החיים, אני שבויה שלו.

נשכבנו על המיטה זה לצד זה. נשכתי אותו נשיכה קטנה בכתף והוא החזיר לי בנשיקה קטנה על השפתיים.

אחרי כמה דקות הוא נשען על ידו ושאל אותי, "מתי בדיוק את צריכה לקבל מחזור?"

"ויל!" קראתי לעברו. מה, הוא רציני? מאיפה הגיעה השאלה הזו עכשיו? הובכתי

"מתי?" שאל בתוקפנות יותר.

הסתובבתי וטמנתי את ראשי בחזה שלו.

הוא סובב אותי בחזרה, והביט בי ברצינות. "קייט, אני צריך לדעת," אני מכירה אותו וידעתי שאם לא אענה לו הוא ימשיך ככה כל הלילה עד שיקבל תשובה. עדיף לגמור עם זה כבר עכשיו.

"ביום שני," עניתי במבוכה.

"אני רוצה שתתחילי לקחת גלולות, אני לא רוצה שיהיו ביננו מחסומים, כשאת שלי אני רוצה שתהיי שלי עד הסוף. אני רוצה להרגיש אותך, חייב להרגיש אותך... עכשיו."

אלוהים, אין לו בכלל מעצורים על הפה? שוב פעם המילים שלו האלה משגעות אותי, הבנתי לאן הוא חותר. הוא ישיר כל כך וחסר עכבות, אני לא מסוגלת להיות כזאת ישירה כשזה נוגע לסקס אבל אני עובדת על זה, ודווקא נראה לי שהולך לי טוב. הנהנתי בראשי לחיוב. הוא נשכב עליי והחל לנשק אותי בעדינות. התמסרתי לנשיקותיו ולמגע של לשונו מלטפת את שלי. הוא חקר את פי ביסודיות, פישק את רגליי וחיכך את איברו בשלי. קימרתי את גבי ופלטתי גניחה, הרגשתי כבר את הרטיבות בין רגליי ואת הציפייה המתוקה נבנית בטן, ואז הרגשתי אותו בפתח שלי, נכנס לאט לתוכי.

"ויליאם," גנחתי. זה כל כך טוב.

"את חמה כל כך." הוא גנח. שוב המילים האלה שלו, מטריפות אותי אפילו יותר, אם זה אפשרי בכלל. הוא שילב את אצבעותיו באצבעותיי והתחיל לזוז יותר ויותר מהר. הרגשתי את הלחץ המוכר בבטן מתחיל להתעצם. הוא שחרר את ידיי, הוריד את ידיו לישבני ותפס אותו חזק. הוא נישק אותי עד שנגמר לי האוויר.

"את הורגת אותי," מלמל והגביר את הקצב. צעקתי את שמו והתפתלתי מתחתיו. נשכתי אותו בכתף מרוב טירוף חושים. "אלוהים!" נאנחתי. הרגשתי את כולו בפנים, זז בקצב מהיר.

"תגמרי בשבילי שוב, אני חייב להרגיש אותך רועדת לי על הזין," אמר, וזה הספיק לי, גמרתי עוד לפני שסיים את המשפט. הוא המשיך לזוז והאריך את האורגזמה שלי עד שגמר בתוכי ונשכב מעליי. נשארנו כך עד שהנשימות שלנו חזרו לסדרן ואז ויל נשען על מרפקיו.

"אני אף פעם לא שבע ממך," אמר ונישק אותי ארוכות. הלשון שלו והטעם שלו, גם אני אף פעם לא אשבע ממנו.

ויליאם קם ומשך אותי לכיוון המקלחת.

"תיכנסי להתקלח ונצא לנשנש משהו לפני הנחיתה," אמר ונשק לשפתיי.

יצאתי מהמקלחת וויליאם נכנס אחריי. בינתיים הלכתי לתיק שלי, התלבשתי והתיישבתי על המיטה. הוא יצא מהמקלחת עם מגבת תלויה על אזור המותניים. איזה מחזה, הגבר הזה מושלם, אני יכולה להסתכל עליו ככה שעות. איזה בזבוז, ממש הפסד לעולם הדוגמנות. ויל התלבש, לקח את ידי ויצאנו מהחדר. חזרנו לפנים המטוס. ויליאם התיישב מולי והדיילת הגישה לנו שתייה קלה עם חטיפים מלוחים. נשנשנו בשקט ונהנינו זה מחברת זה.

המטוס נחת בשלום. הג'יפ השחור של ויליאם חיכה לנו במנחת. נכנסנו אליו ונסענו.

הגענו לביתי, וויליאם ליווה אותי עד הדלת.

"אז זהו זה..." התחלתי לגמגם, תמיד כשמגיע הזמן להיפרד אני לא מוצאת את המילים.

"יפהפייה, נהניתי מאוד." אמר ותפס במותניי, הרים את ראשי והצמיד את שפתיו לשפתיי.

"גם אני," מלמלתי. ויל ניצל את ההזדמנות והעמיק את הנשיקה, איך אני אוהבת את השפתיים האלה, את הטעם שלו הוא הסם הפרטי שלי. הוא נשק לשפתיי נשיקה קטנה והלך.

סגרתי את הדלת אחריו ונשענתי עליה כמה דקות. הרצתי את כל סוף השבוע המטורף הזה בראש. וואו, זה אמיתי? שאלתי את עצמי. נכנסתי למיטה, הייתי גמורה מעייפות. מחר מתחיל שבוע חדש עמוס בכל טוב.