ג’ונתן לווינגסטון השחף

היה בוקר, ואדוות הים השלו ניצנצו בזהב השמש החדשה.

במרחק כקילומטר מהחוף הטילה סירת דיג פיתיונות למים, והאות ל"להק השחרית" הבזיק באוויר עד שהמון של אלף שחפים הגיע כדי להיאבק בתחבולות על פירורי מזון. יום עמוס נוסף החל.

אבל הרחק משם, מעבר לסירה ולחוף, התאמן ג'ונתן ליווינגסטון השחף לבדו. בגובה שלושים מטרים הוא הוריד את רגליו הקרומיות, זקר את מקורו והתאמץ להטות את כנפיו בפיתול מסובך וכואב. ההטיה גרמה לו להאט את מעופו, עד שהרוח היתה רק לחישה בפניו, ומתחתיו עמד האוקיינוס מלכת. הוא צימצם את עיניו בריכוז עילאי, עצר את הנשימה, התאמץ... להוסיף... עוד... סנטימטר... להטיה... ואז נוצותיו נפרעו, הוא בלם ונפל.

כידוע לכם, שחפים לעולם אינם מהססים, לעולם אינם בולמים. בלימה באוויר היא בגדר ביזיון וחרפה.

אבל ג'ונתן ליווינגסטון השחף חסר הבושה, שפרש את כנפיו מחדש באותה הטיה קשה, נרעדת - הֵאֵט, הֵאֵט, ובלם פעם נוספת - לא היה עוף רגיל.

רוב השחפים אינם טורחים ללמוד יותר מאשר את עובדות התעופה הפשוטות ביותר - כיצד להגיע מהחוף למזון ובחזרה. בעיני רוב השחפים, לא התעופה חשובה כי אם האכילה. אך בעיני השחף הזה, לא האכילה היתה חשובה אלא התעופה. יותר מכול אהב ג'ונתן ליווינגסטון השחף לעוף.

סוג חשיבה כזה, גילה, אינו תורם לפופולריות בקרב ציפורים. אפילו הוריו היו מוטרדים מכך שג'ונתן העביר ימים שלמים בגפו במאות ניסויי גלישות בגובה נמוך.

הוא לא הבין מדוע, למשל, כשהוא עף מעל המים בגובה של פחות ממחצית מוטת כנפיו, הוא מצליח להישאר באוויר זמן רב יותר בפחות מאמץ. כשסיים את הגלישה, הוא לא הטיח את רגליו בים והתיז מים לכל עבר, אלא הידק בחוזקה את כפות רגליו אל הגוף, והללו התחככו במים תוך כדי טיסה ויצרו שובל שטוח וממושך. כשהחל לנחות על החוף בכפות רגליים מורמות ולשוטט בחול לאורך סימני הגלישה, הוריו בהחלט היו מוטרדים.

"למה, ג'ון, למה?" שאלה אמו. "למה קשה לך כל כך להיות כמו שאר הלהקה, ג'ון? למה אתה לא מסוגל להשאיר את המעוף הנמוך לשקנאים, לאלבטרוס? למה אתה לא אוכל? בן, כולך עור ונוצות!"

"לא אכפת לי להיות עור ונוצות, אמא. אני רק רוצה לדעת מה אני יכול לעשות באוויר ומה לא, זה הכול. אני רק רוצה לדעת."

"הבט, ג'ונתן," אמר אביו, ברוח טובה דווקא, "החורף מתקרב. הסירות יתמעטו והדגים שבדרך כלל שוחים סמוך לפני המים יצללו למעמקים. אם אתה מוכרח ללמוד, תלמד על מזון ואיך להשיג אותו. ענייני תעופה זה טוב ויפה, אבל אי אפשר לאכול גלישה, אתה יודע. אל תשכח שאתה עף כדי לאכול."

ג'ונתן הינהן בצייתנות. בימים הבאים הוא ניסה להתנהג כמו שאר השחפים; הוא באמת ניסה, צווח ונלחם בחבריו ללהקה סביב מזחים וסירות דיג, צלל אל שיירי דגים ולחם. אבל ללא הצלחה.

זה כל כך חסר טעם, חשב, והפיל בכוונה אנשובי שזכה בו בעמל רב לעבר שחף זקן ורעב שרדף אחריו. יכולתי להקדיש את כל הזמן הזה לתעופה. יש כל כך הרבה דברים ללמוד!

עד מהרה שוב יצא ג'ונתן השחף לבדו ללב ים, רעב, מאושר, לומד.

הנושא היה מהירות, וכעבור שבוע של תרגול הוא ידע על מהירות יותר מהשחף המהיר ביותר בעולם.

כשנופף בכנפיו חזק ככל האפשר בגובה שלוש־מאות מטרים וניתז לצלילה תלולה ולוהטת לעבר הגלים, הוא גילה מדוע שחפים אינם מבצעים צלילות כוח תלולות ולהוטות. בתוך שש שניות הוא נע במהירות מאה ועשרה קילומטרים לשעה, מהירות שבה הכנפיים מאבדות את היציבות בעת משיכה כלפי מעלה.

זה קרה פעם אחר פעם. למרות הזהירות, כשהגיע לקצה גבול יכולתו במהירויות הגבוהות, הוא איבד שליטה.