גיא בן הינום

פרק 1 Iron like a lion in Zion

יום חמישי, 16.7.2015

הכלבים נובחים. הכלבים נובחים סביבה. הם לא עוצרים לרגע. הכלבים נובחים מהרגע שהיא הגיעה לכאן. הכלבים נובחים בלילה, כל הלילה. הם נובחים לאורך כל היום. הכלבים נובחים סביבה. הנביחות שלהם צרודות. הנביחות שלהם כועסות. הנביחות שלהם מיואשות. הנביחות שלהם מלאות שנאה. הנביחות שלהם גדושות בפחד.

הכלבים נובחים והכלבה הלבנה שומעת אותם מבעד לסורגי הכלוב של המכלאה העירונית. הכלבה הלבנה רוצה לנבוח איתם. גם היא כועסת, גם היא מיואשת, גם היא שונאת, גם היא מפחדת. הכלבה הלבנה רוצה לנבוח איתם אבל היא לא נובחת. היא יודעת שאם תנבח ובנאדם יבוא, היא לא תשמע אותו.

הכלבים נובחים סביבה, אבל הכלבה הלבנה בקושי רואה אותם. היא בקושי יכולה לראות אותם כי גם הם מאחורי סורגים, כי גם הם בכלוב. הכלבה הלבנה לא יכולה לראות, כי מהכלוב היא יכולה לראות רק מעט מהעולם, שגם הוא מוכה על ידי שמש הקיץ של ירושלים המסנוורת. הכלבה הלבנה יודעת שאם בנאדם יחזור היא לא תראה אותו עד שיהיה מאוחר מדי.

הכלבים נובחים. הכלבים נובחים סביבה, אבל הכלבה הלבנה לא נובחת. היא שומרת את הנביחות לרגע הנכון. היא תנבח רק כאשר תהיה בסכנה, רק כאשר הנביחה תהיה הדבר היחידי שיוכל לסייע לה, להרתיע, לזעוק לעזרה. היא תנבח רק כאשר בנאדם ימצא אותה.

הכלבים נובחים סביבה. הכלבה הלבנה לא נובחת, היא יודעת שבמוקדם או במאוחר בנאדם ימצא אותה ויהרוג אותה.

הדר הלוי מרגישה שהיא חייבת לצאת מהבית, או ליתר דיוק, שהיא חייבת לצאת מהדירה השכורה שלה בגבעה הצרפתית. הסיבה לאותה תחושה היתה צירוף נסיבות משונה שכלל את העובדה שהשותפה שלה לדירה, ימית אהרוני, היא כלבה מזדיינת ומטומטמת, את התוכנית שש עם עודד בן עמי בערוץ שתיים, בחור כמעט בן שלושים שלובש חולצות סוף מסלול, מסייעת דוכיפת אוגוסט 07: זה לא סתם זיון זה גנגבאנג, שהגיע אליהם הביתה כדי לזיין את הכלבה המזדיינת, ואת ״האנרגיה הקוסמית״ של הבחור שבא לזיין את הכלבה המזדיינת.

הכול התחיל כאשר אותה ימית, שהיא, כאמור, כלבה מטומטמת, בדיוק הגיעה הביתה עם הבחור העלוב שלה והתחילה לעשות מלא רעש בסלון. הם גם התחרמנו וגם הדליקו את הטלוויזיה על התוכנית של עודד בן עמי. הדר בדיוק ניסתה ללמוד לקורס במשפט עברי (נושא שהיה גם מטומטם וגם מטופש בעיניה). לבסוף הרעש המשולב נהיה בלתי נסבל והיא יצאה מהחדר ואמרה לשותפה בעדינות שהיא יכולה לחיות עם הסאונד של הסרט הכחול שהם עושים, אבל השילוב שלהם ושל הקול של עודד בן עמי מביא אותה למחוזות לא נעימים. זו לא היתה הערה מרושעת מדי ואפילו די מתחשבת ועדינה מבחינתה של הדר. אבל השותפה, שלא היתה מתחשבת ובוודאי שלא היתה טיפוס עדין, התחילה לנבוח עליה כמו כלבה משוגעת. בהתחלה היא אמרה לה שהיא חרשנית (להדר לא היה אכפת, אחרי הכול, היא יוצאת בית הספר שליד האוניברסיטה). היא אמרה להדר שהיא סתם מציקה לה כי אותה אף אחד לא רוצה לזיין (הדר הבינה מדוע הכלבה הגיעה למסקנה הזאת. בסופו של דבר, בחצי שנה האחרונה, מאז שנפרדה מהחבר שלה נדב, היא לא הביאה אף אחד הביתה ולא הזדיינה עם אף אחד, אבל זה לא אומר שלא היו בחורים שבהחלט ניסו). אז השותפה ניסתה את העלבון האחרון שאותו, כך נראה, הכינה הרבה זמן מראש:

"אולי תפסיקי להעמיד פנים כאילו את יותר טובה מכולם, שאת הבחורה החכמה שלמדה בליד״ה ושירתה בשמונה־מאתיים. מה, את חושבת שאני לא יודעת שכל התיכון צחקו עלייך שאת הפרחה של השכבה, שאבא שלך זה מוריס הלוי, ערס שכל פריימריז בליכוד עושה בושות, ושאמא שלך ערסית עם שיער מחומצן. לפני שאת תופסת עלי תחת תזכרי שיש מספיק אנשים שזוכרים את הקטע של אבא שלך במרכז הליכוד עם הנקניקיות."

הדר לא התכוונה להיעלב (זה לא שהיא לא מבינה את התסכול של השותפה הכלבה, אחרי הכול היא גם כלבה וגם אין לה מוח וגם היא הפריעה לה להזדיין מול עודד בן עמי עם בחור שלובש חולצת סוף מסלול, אבל גם אם הדר היתה רוצה להיעלב זה לא היה פשוט. כל התיכון אמרו לה דברים מהסוג הזה, אז היא פיתחה חסינות). אבל אז הבחור שעד עכשיו שתק אמר, "את באמת הבת של מוריס הלוי. איזה קטע. תמיד אני מוצא את עצמי בקטעים כאלו שהכול מתחבר. פעם אמרו לי שזה קשור לאנרגיה קוסמית."

גם הדר וגם השותפה ניסו להבין על מה הוא מדבר. כאשר הבחור התחיל להסביר על השמאן שפגש בבולוניה ועל אמונה לב חזק, שתיהן קטעו אותו ביחד והבהירו לו במילים מעט אחרות שלא מעניין השמאן ולא אמונה לב חזק, ועל איזה צירוף מקרים הוא מדבר. אז הבחור הצביע בגאווה על הטלוויזיה. המסך פוצל לשניים. בצד ימין עודד בן עמי, בצד השני היה את הכתב לענייני משפט (זה של האתר ולא של המהדורה). למטה נכתב: חשד: הולילנד 2. באותיות יותר קטנות נכתב: מוריס הלוי, קבלן ירושלמי ידוע וחבר מרכז ליכוד, חשוד במתן שוחד ובזיוף מסמכים בפרויקט בנייה בשכונת שמעון הצדיק. אז התמונה התחלפה והדר ראתה קטעים של אבא שלה שצולמו בעבר, וסרטון קצר שלו מובל להארכת מעצר.

להדר אין מושג שבעוד כמה שעות מישהו עומד לירות בה.

בנאדם יודע שההקפדה על נוהל קרב היא הדבר שפעמים רבות קובע את ההבדל בין הצלחה לכישלון. לכן הוא מקפיד שלא לדלג על אף שלב. הוא פורשׂ את הציוד על המיטה (על שמיכת סקביאס, כפי שהתרגל), בודק פעמיים את הקפיץ של המחסניות ושהכוננות של הקליעים מסוג AE־41 מלאה. הוא מפרק ומרכיב את אקדח היריחו 941, דורך ולוחץ על ההדק כדי לשמוע את הנוקר. באותה יסודיות הוא גם בודק את האקדח הרזרבי מסוג ברטה. את הסכין הקפיצית הוא שולף ומכניס שלוש פעמים. אז הוא מכבה את האור ובודק שרק פניו נראות מבעד לבגדים השחורים שהוא לובש. לבסוף הוא לובש את התרמיל שמכיל ערכת הישרדות (עזרה ראשונה, מים וחטיפי אנרגיה), ניווט (מצפן, מפה וג׳י־פי־אס) ותקשורת (יש לו סלולרי רגיל וטלפון לווייני, שניהם מנותקים מהסוללה), וקופץ עם התרמיל צמוד לגבו כדי לבדוק שהכול יושב טוב ולא עושה רעש.

סיפור האהבה בין טארק חוסייני לענבל אוחיון התחיל במפתיע, כאשר הוא, שעד אז עבד בתור פועל מטבח במלון הר ציון, קוּדם בידי המנהל, או ליתר דיוק הבן של המנהל, עמית קלמינסקי, אל דסק הקבלה. קלמינסקי, שאז היה סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית וחלם לכתוב את התזה שלו על החומוס בגליל בתור אובייקט לימינלי בין החברה הערבית ליהודית, החליט שהגיע הזמן שגם המלון שלהם יקדם דו־קיום והפך את טארק, שמצד אחד היה ערבי משיח׳ ג׳ראח ומצד שני לא נראה ערבי (היו לו עיניים כחולות וגון עור בהיר מאוד), לפנים של המלון. ״יש לך אנגלית סבבה ואתה גם מאוד שירותי,״ אמר לו עמית. אחר כך הוא סיפר לטארק על התקופה שבה הוא הכי גאה, ובה היה פעיל בהפגנות למען המאבק של תושבי שיח׳ ג׳ראח כחלק מתנועת סולידריות. לאחר שעמית סיכם ואמר לטארק שהם אחים ושמעכשיו השכר השעתי שלו יעלה בשני שקל וארבעים אגורות לשעה, הוא העביר אותו לחפיפה אצל ענבל, פקידת הקבלה הכי מנוסה במלון.

ענבל היתה מבוגרת מטארק באחת־עשרה שנים. היא גרה בגילה ויש לה, כך טארק גילה במהרה, בת ובן, נסיכה ונסיך, וגרוש שעדיין לא מוכן לוותר עליה ואומר לה שהוא מאוהב בה, אבל עושה לה את המוות. כבר קודם, כשרק עבד במטבח, טארק הבחין בכך שענבל יפה, אבל רק כאשר התיישב לידה עם הווסט השחור בדסק הקבלה הוא הבחין עד כמה. מקרוב הוא ראה עד כמה העיניים של ענבל כחולות וגדולות, עד כמה עורה מושלם ועד כמה הריח המתקתק שהיא ענדה על עצמה הלם אותה. עוד לפני שהחפיפה הסתיימה הוא כבר היה מאוהב בה.

זו היתה הפעם הראשונה בחייו שהוא באמת התאהב באישה. היא היתה כל כך מושלמת עד שהוא לא היה יכול שלא לדמיין את העתיד המושלם שלהם. אבל אז גילה טארק שיש בעיה שעלולה למנוע מהעתיד המושלם להתרחש. מלון הר ציון לא היה גדול מספיק כדי להחזיק שני פקידי קבלה במשמרת ולכן, מהרגע שבו החפיפה תסתיים, הפעמים היחידות שבהן ייתקל בענבל, שתהיה לו הזדמנות לשהות מעט עם אהבת חייו ולנסות לגרום לה להתאהב בו בחזרה, יהיו הדקות הקצרות של החלפת המשמרת.

זה לא היה מספיק. אלוהים, זה לא מספיק.

טארק שהולך עכשיו, כמעט שנה וחצי אחרי הפרֵדה, מביתו בשיח׳ ג׳ראח למרכז העיר, מבין עכשיו את הכול באופן חד וברור. הוא גם מבין שזה הסיכוי שלו לחזור אליה. עוד שעתיים, אחרי הפגישה עם האיש של אבנר פלס, זה יכול לקרות.

גור גורביץ נשען על קיר העץ של האולם וחיכה שיקראו בשמו. הוא מסתכל בשעון, את השורה הוא הוריד לפני חמש דקות, ככה שהוא עדיין בפוקוס. אין מה לדאוג. מנהלת הפסטיבל קוראת לו, והוא עולה לבמה במבט מושפל וחיוך נבוך. עם השנים הוא למד לזייף את המבוכה והצניעות בכזו מיומנות עד שמי שלא הכיר אותו טוב חשב שהוא אחד הסופרים הנבוכים והצנועים בישראל, אדם שאלמלא היתה בוערת בו התשוקה לספרות ותחושת השליחות היה נותר נחבא אל הכלים. מי שלימד אותו גם להעמיד פנים של צנוע וגם לא להרגיש גרוע על כך היתה אמונה לב חזק, הגורה שלו, ועל זה, כמו על כל מה שעוד לימדה אותו, הוא היה אסיר תודה.

גור פוסע בביטחון מהוסס על השטיח מקיר לקיר, תוהה האם באמת הבד הכבד של השטיח בולם את קול צעדיו, או שזו רק התחושה שלו כרגע. אותה מחשבה מסייעת לו להעביר את הזמן עד לרגע שהוא מגיע לפודיום, מוציא את דף הנייר המהוה מכיסו (בכוונה הוא קיפל אותו כמה פעמים, שייראה כמו טקסט שעלה לו בייסורים רבים), משתעל פעמיים ומתחיל לקרוא:

״יש לי חלום!״

בנאדם לוקח גפרור ומדליק אותו. הוא נותן לו להישרף לגמרי בצד אחד ואז מעביר אותו לצד השני עד שהגפרור נשרף לחלוטין. הוא מוחץ את הפחם ביד. ביחידה הם אמרו שהמטרה של זה היא למחוק את עקבות הריח שלהם ולתת ליד שלהם ריח של כפר ערבי. גם אז הם לא האמינו שזו באמת הסיבה. זה היה פק״ל שדורות של לוחמים בדובדבן עושים בשביל מזל.

למרבה המזל אלוהים החליט להתערב. דווקא בלילה האחרון של החפיפה, בסוף דצמבר 2013, הוא העניק להם הזדמנות, בלילה שבין רביעי לחמישי, כאשר השלג, שתמיד מתחיל בירושלים כשמועה משונה, התחיל לצנוח.

בהתחלה הוא וענבל עוד לא הבינו כמה השלג רציני. הם דיברו על זה שלילך, שאמורה להחליף אותם, ותמיד מוצאת תירוצים לא להגיע, תשתמש בשלג כתירוץ המושלם לתקוע אותם עם המשמרת שלה. אבל אז השלג התעצם וטארק, שרק כמה שנים הפרידו בינו לבין הילדוּת, התרגש מאוד מהשלג שהתחיל לפתע לרדת ויצא החוצה בלי לשאול את ענבל אם מותר לו (בעיקרון הוא היה צריך לקבל את רשותה של אחראית המשמרת, שזו היא). הוא רצה לראות את השלג שהחל לרדת עם הזריחה (שבקושי היה ניתן להבחין בה מבעד לעננים הכבדים). טארק הרים את מבטו והסתכל למעלה אל הפתותים שנופלים וחשב איך בכל פעם שיורד שלג עולה המבט, אל הפתותים שצונחים ומעניקים את התחושה שהשמיים מתפרקים אבל בנועם ובחן, וזה הדבר היפה ביותר בעולם. בהתלהבות שאינה הולמת את המלון של הר ציון, את העובדה שהוא נמצא מול האישה שבה הוא מאוהב, טארק התפרץ בסערה אל הלובי, משאיר אחריו שובל של עקבות על השטיח מקיר לקיר (בצבע בז'), לקח את ידה של ענבל, "יאללה, בואי לשלג." ענבל לא משכה את ידה אלא חיבקה באצבעותיה את כף ידו. טארק שם לב שכף ידה רכה וחמה. טארק שם לב שהיא לא עוזבת את כף ידו, גם כשהם מגיעים החוצה, ולפתע באמצע יום עבודה הוא עומד ומחזיק ידיים עם האישה שבה הוא מאוהב. השלג השקיט את העיר והוא היה מאושר.

"תסתכלי, השמיים נופלים," הוא אמר לה בזמן שהם מחזיקים ידיים מול חומות העיר העתיקה. "תסתכלי איזה יופי השלג מתחיל לתפוס," הוא המשיך לדבר איתה. הם המשיכו להחזיק ידיים והשלג המשיך להיערם. רק כאשר הם שמעו את עמית יוצא מהדלת המסתובבת, הם ניתקו את המגע ביניהם לפני שעמית, שיצא החוצה רק לרגע כדי לומר להם ש"המראה הזה של השלג שיורד על החומות זה סוף" וש״בכל פעם שירושלים מגיעה לו עד כאן והוא כבר חושב לעשות את הדבר השפוי ולעבור לגור בתל אביב, קורה רגע כזה שבו הוא נזכר כמה העיר הזאת מהממת.״ טארק לא הקשיב לעמית. הוא הסתכל על השלג שהתחיל להיערם על הכביש ונשם את האוויר הקפוא, סופר את השניות עד שעמית ילך והוא יוכל לחזור ולהחזיק ביד של ענבל. אבל ברגע שעמית הלך כבר יצאו כמה מהאורחים במלון החוצה, והאינטימיות שלהם הופרה. לא היתה להם ברירה אלא לחזור לקבלה. שם בקבלה חיכתה להם הפתעה. לילך, שהיתה פקידת הקבלה הכי פחות צפויה, זו שמאחרת לכל משמרת או לא מגיעה בכלל, הגיעה ביום של השלג בזמן.

בהתחלה טארק היה מאוכזב. הרגע הקצר שהיה בינו לבין ענבל, שאותו עמית חיסל, לא ישוב עוד. אבל אז עמית הוסיף עוד חדשות. בגלל השלג הכבישים סגורים ואין הסעה. "אבא הקצה בנדיבות שני חדרי אורחים לעובדים. אחד לבנים ואחד לבנות, אז שלא תגידו שלא חשבנו עליכם." טארק ישב על אחת מכורסאות העור בלובי (שעליהן אסר עליהם עמית לשבת בדרך כלל "כי זה רק לאורחים"), והסתכל על השלג שהמשיך לרדת והמשיך להיערם, אבל כבר היה יותר מטריד מיפה, כשלפתע שמע קול של בכי מהשירותים.

למרות שהוא בחיים לא שמע את ענבל בוכה, הוא ידע שזה הבכי שלה. למרות שהוא בחיים לא היה במצב כזה עם ענבל או עם כל אישה אחרת, הוא הרגיש שהוא יודע מה לעשות וניגש אליה ופתח את הדלת לשירותי הנשים ושאל את ענבל שעמדה מול המראה עם איפור מרוח וניסתה לקנח את האף, ״מה קרה?״ היא הסבירה לו שבגלל השלג המזוין היא תיתקע פה כל הסוף שבוע ושזה גרוע כי הילדים שלה בגילה. "הם אצל אופיר, הגרוש שלי, ואמא שלו עד יום ראשון בבוקר, אבל אם אני אתקע פה, הם בטוח יעלו את זה נגדי ברבנות ויגידו שאני עובדת יותר מדי ולא מטפלת בילדים.״ טארק לא חשב הרבה לפני שחיבק אותה קרוב ובכוח ואמר שאין בעיה. הוא ילך איתה ברגל לגילה. זה לא ייקח יותר משעתיים ובמילא הוא רצה קצת לראות את השלג. כשהיא נישקה אותו על הלחי הוא הבין שהוא אמר את הדבר הנכון. זו היתה הנשיקה הראשונה שלהם והנשיקה הראשונה שלו בחיים.

עכשיו טארק מרגיש את מסמך הבעלות המזויף על המגרש בכיס מכנסי הג׳ינס שלו. זה זיוף טוב. אבנר והמיליונר שלו לא יֵדעו בחיים שזה מזויף. חם לו מאוד. הוא מנקה את הזיעה ממצחו ומולו חומות העיר העתיקה. עוד מעט הוא יגיע למרכז העיר, למסעדה הכשרה שאליה אבנר אמר לו להגיע.

בנאדם שוכב לרגע על חלקת הדשא התלולה שבין הסינמטק לכביש שחוצה את גיא בן הינום לשניים ומפריד בין הסינמטק לבריכת הסולטן. הוא מעט נרטב מהטל. סביב הפנס הכתום מתקרש ערפל של ליל קיץ בירושלים. כרגע הוא בחושך. מעליו חומות העיר העתיקה וכנסיית דורמיציון. הוא מחכה שהכביש יהיה פנוי וחוצה בריצה אל בריכת הסולטן. שם הוא שוב מוגן באפלה. בסוף הבריכה יש גן חדש לזכר טדי קולק מתחת לשער יפו. בימים מגיעים לכאן לפעמים אנשים משני צדי העיר. כרגע הגן ריק חוץ מכמה זוגות שמחפשים מקום שקט להזדיין. מזרקה רחוקה מפעפעת מים מרחוק. בנאדם לא מוטרד מהמזדיינים. אם מזדיינים כאן אז סביר להניח שהם מעוניינים לא פחות ממנו בפרטיות. מבחינתו שילכו להזדיין. הדשא לח אבל המגפיים שלו שומרים את רגליו יבשות. בקצה הגן יש שדרה עם עצי צפצפה שמובילה אל מלון מצודת דוד. צמרות העצים מספקות לו אפלה וההפרעה היחידה בדרך זה המיזוג של המלון שנמצא באמצע הדרך ומשגר אליו גל חום. הצומת עם רחוב המלך דוד מסוכן. הוא גם מואר וגם יש בו הרבה משטרות וגם מצלמות. בנאדם מוודא שהוא ריק ועובר אותו כשפניו למטה. אחריו הוא כבר מוגן בבית הקברות המוסלמי. זוהי נקודת ההתארגנות. כאן מסתיים נוהל הקרב ומתחיל המבצע.

המוות מתקרב. בנאדם נשען בגבו על עץ האקליפטוס ונושם. למרות שיש לו עוד קצת זמן, הוא מכניס כדור לקנה ומשחרר את הנצרה. המוות מתקרב. קנה מלווה מבט.

הקהל מוחא כפיים אך לא בהתרגשות עצומה. הם לא מאוד התרגשו מתוכנית השלום שהגה. זה לא מפריע לגור להחליט שהוא מתרגש מכך שהקהל אוהב אותו. במשך עשר דקות שלמות הוא עף על עצמו. האהבה שלהם גרמה לו לא לחשוב על זה שהוא מת להכניס את הזין שלו למישהי ולזה שהוא מת להוריד שורה, לא בהכרח בסדר הזה. זו לא היתה פריצת דרך, אבל זה בהחלט היה משהו שהוא צריך לספר עליו לאמונה, כאשר הם ייפגשו מחר. פתאום גור נזכר שהוא הבטיח לאמונה לעשות משהו הערב.

הדר רוצה לשבת ולעכל את הדברים. אבל לשותפה הכלבה שלה היו תוכניות אחרות. היא זיהתה את החולשה ולא התכוונה לוותר. "איזה קטע, עכשיו אני מבינה למה את לומדת משפטים. את ממשפחת פשע.״

זה לא היה העלבון הכי מתוחכם בעולם, אבל זה כבר היה יותר מדי.

היא לא טורחת לענות לכלבה המזדיינת הזאת, אלא יוצאת משם בסערה (בקרב הזה היא הפסידה וכרגע המערכה הזאת היא לא הדבר שהכי מעניין אותה). היא פורצת לחדר שלה, סוגרת את הדלת ומתחילה לבכות. רק אחרי חצי שעה של דמעות, בליעה של הבכי באמונה שזה נגמר, ואז התמסרות לעוד גל של בכי, היא מצליחה להתאפס, להבין שהיא לא רוצה להיות בבית, להחליף לבגדים של יציאה, לתפוס מונית ולצאת לעיר. נשבר לה הזין מאיך שהחיים שלה נראים והערב, כך היא מחליטה, היא תשנה דברים.

הדר מתלבשת ומסתכלת על המראה בדרך. כמו תמיד היא מרגישה שלמרות שהיא לא כוסית, שהיא לא מאוד גבוהה (זה לא אשמתה שהיא מטר שישים ושלוש), ושהיא קצת מלאה (זה קצת אשמתה וקצת האשמה של הגנטיקה שלה), היא עדיין שווה (אם לא שווה שווה, אז לפחות שווה משהו). תמיד מתחילים איתה ואומרים לה שהיא יפה ושיש לה עיניים מהממות. אם זה יקרה הערב, כך היא מחליטה, היא תזרום עם זה, היא תזרום עם מי שזה לא יהיה. המחשבה הזאת מעט מפחידה אותה, אבל כשהיא עולה למונית, שוב היא נזכרת כמה שנשבר לה הזין מאיך שהחיים שלה נראים, שהערב מה שהיה נגמר. היא מחליטה שמהערב הכול עומד להיות אחרת, שממחר החיים שלה יהיו שונים.

היא עוד לא יודעת עד כמה היא צודקת.

במונית היא פותחת את הטינדר.

יונתן שלם לא שנא לשקר. בשלושים ותשע השנים שבהן הוא חי היו לא מעט פעמים שהשקרים סייעו לו. מה שהוא כן שנא זה לשקר לרעות. בתור אדם שעשה תואר ראשון בפסיכולוגיה וכמעט סיים תואר שני בפסיכולוגיה, הוא ידע שיש לכך סיבות שקשורות לאמא שלו, לימי הילדות הרחוקים בקיבוץ. אבל הוא גם ידע שיש לכך סיבות שקשורות לעניינים יותר נקודתיים, לקיץ שעבר ולכל מה שקרה עם לינה, ולתחושת האשמה שלו כלפי רעות (שבשום שלב לא ידעה שום דבר).

אבל עד כמה שהוא שנא לשקר לרעות, היו מקרים כמו היום שבהם לא היתה לו ברירה, אלא לשקר לה. עדיף שהיא לא תדע את האמת. עדיף שהיא תחשוב שהוא לא יכול להיות בבית איתה ועם נוף, למרות שהוא הבטיח שהערב הוא יהיה. עדיף שהיא תאמין שגולדמן, הבוס שלו בפשל״א, הקפיץ אותו כי יש התרעה על אירוע תג מחיר בחטיבה מרחבית בנימין, וזה, כמו שהיא יודעת, בדיוק מסוג האירועים שהמפלג לפשיעה לאומנית הוקם כדי לטפל בו.

הוא לוקח עוד כדור ריטלין. לפי המרשם הוא אמור לקחת שלושה ביום. זה הכדור העשירי, אולי האחד־עשר שלו. אבל יש דבר אחד שמנחם אותו כרגע. הוא הגיע לשיא. הוא לא יוכל לשנוא את עצמו יותר ממה שהוא שונא את עצמו עכשיו.

יונתן כבר יודע מה עומד להגיע, הדיכאון הנורא שאותו אפשר להפיג רק באלכוהול. לפני שהוא יוצא מהבית לכיוון העיר, שם יוכל לשתות, הוא רואה שרעות חזרה אליו בהודעה.

מצטערת לשמוע

היא לא כתבה שהיא אוהבת אותו. הוא טעה מקודם: עכשיו הוא שונא את עצמו יותר. הוא מחליט ללכת לסירא, בתקווה שהערב לא יהיה נורא מדי.

גור גורביץ פותח את האפליקציה של וואינט, לרגע הוא לא מוצא את זה ומתעצבן. בתקופה האחרונה יולי הררי כבר לא מספקת את הסחורה. הם חברים טובים והכול, והוא זוכר לה את הימים הטובים כשהם עבדו ביחד בהעיר ואת כל הפעמים שהיא פינקה אותו בכתבה, אבל ראבק, בתקופה האחרונה היא כבר לא מספקת את הסחורה. היא איבדה את הקילר־אינסטינקט שלה. אבל אז, לפני שהוא מספיק להתקשר ושוב להגיד לה את זה, הוא שם לב שהפעם זו טעות שלו. יולי שיחקה אותה. הוא לא סתם בהומפייג׳ אלא הוא קיבל את הכותרת הראשית.

גור גורביץ: יש לי חלום! הקהל זועם.

הסופר גור גורביץ הורד מהבמה בסערה לאחר שנשא נאום פוליטי נוקב בפתיחת פסטיבל הסופרים. גורביץ: אני לא מפחד מאף אחד. יש לי חלום! גורביץ נחשב לסופר הצעיר הבולט בישראל ולמועמד לפרס נובל בעוד כמה עשרות שנים. הוא נבחר לשאת את נאום הפתיחה של פסטיבל הסופרים בירושלים.

הם פאקינג פירסמו מילה במילה את הנוסח שהוא ויולי כתבו היום בבוקר. גור מתלבט אם לשלוח ליולי הודעה שהוא אוהב אותה, אבל אז מחליט שלא. לא יקרה כלום אם לא תעוף על עצמה.

במקום זה הוא מחליט לעשות את מה שאמונה ביקשה ממנו. הוא פותח את הטינדר ומוצא את הדר הלוי תוך שנייה. הוא מסמן לה שהוא רוצה אותה ותוך שנייה וחצי הם מתחילים להתכתב וקובעים בסירא. גור מרגיש שאמונה תהיה מרוצה ממנו. הוא יהיה עם הבחורה שהיא ביקשה, מחוץ לסירא, בדיוק בשעה שהיא ביקשה. לפעמים כשכולם אומרים שיש לך גדול זה סימן שבאמת יש לך גדול.

טארק וענבל הלכו ברגל ממלון הר ציון ועד לגילה. השלג ירד סביבם והם הרגישו מוגנים. כשהשלג יורד בחוץ, איש לא מסתכל עליהם. הדרך היתה ארוכה. הם הלכו את דרך חברון הארוכה (רק החלק הזה לקח להם יותר משעתיים וחצי). מסביבם השלג המשיך לרדת ולהערם. טארק הביט מדי פעם בשמיים שנופלים והבין כמה שזה יפה וכמה שהוא מאושר. בסוף דרך חברון הם טיפסו את העלייה לגילה, שהיא אחת השכונות הגבוהות בעיר. בשלב מסוים הידיים שלהם קפאו, אבל הם המשיכו להחזיק זה את זו. הכבישים כבר כוסו בשלג לבן וכל צעד גבה מאמץ רב, אבל הם המשיכו ללכת ועצרו רק כדי להתנשק, הפעם על אמת. בשעה שתיים בערך הם הגיעו כבדים ורטובים לבית של ענבל. ענבל הגיעה הביתה ומיד הדליקה בוילר. אבל זה היה בזבוז חשמל. מהרגע שהם הגיעו לבית שלה הם נכנסו למיטה ולא יצאו ממנה עד ליום ראשון בבוקר, כשהגרוש של ענבל היה צריך להביא את הילדים וטארק היה חייב ללכת (בגלל השלג שעדיין לא פונה הוא באמת היה צריך ללכת את כל הדרך).

בזכות האהבה הם לא חשו שזו בעיה שהוא ערבי והיא יהודייה, שהוא רווק בן שמונה־עשרה והיא בת עשרים ותשע, גרושה עם שני ילדים. הם היו ביחד בכל רגע שזה היה אפשרי, וכשהם לא היו ביחד הם חשבו זה על זו, שלחו הודעות בסלולרי. טארק היה כל כך מאושר, עד שהוא אפילו לא שם לב שהוא מאושר. פתאום הוא אהב לקום בבוקר (במיוחד בבקרים שבהם הוא קם עם ענבל), ונהנה ללכת לישון (במיוחד אחרי ששכב עם ענבל). היא אפילו שיכנעה אותו לסיים את הבגרות הישראלית ולנסות ללכת לאוניברסיטה (היא בעצמה למדה לתואר ראשון במזרח תיכון באוניברסיטה הפתוחה וחשבה שהוא יוכל לעזור לה קצת בהמשך הדרך, אם לא בלהבין את הערבים אז לפחות בערבית).

בכל החצי שנה שלהם הם רבו רק פעמיים. הפעם הראשונה היתה ביום שבת כשהפעמון בדלת צילצל ומאחורי הדלת עמדו הגרוש שלה והילדים, שהגיעו במפתיע (לילד כאבו האוזניים והגרוש היה חסר אונים). היא הכריחה אותו להסתתר במרפסת השירות במשך שעתיים בין מכונת הכביסה למטאטא וטארק לא הסכים לדבר איתה. הפעם השנייה היתה כשהיא פחדה שאולי היתה פשלה ושהיא בהיריון. טארק לא התווכח איתה כשהיא אמרה לו שהיא רוצה לקחת פוסטינור, ובכל זאת, היא כעסה עליו וביקשה ממנו באותו יום שפשוט ילך. לכן, ודווקא מכיוון שהכול היה כל כך טוב, הפרֵדה היתה כל כך מפתיעה וכל כך קשה.

זה קרה בערב במוצ"ש קיצי אחרי שבת ארוכה שבה הילדים שלה היו עם אופיר והם היו במיטה. השעה היתה שמונה בערב וענבל והוא הגיעו למסקנה שהם מתים מרעב, ושאין אוכל בבית, מה שאומר שהם חייבים לרדת למלחה לחטוף משהו (הוא חשב לאכול מקדונלדס והיא אמרה שהיא תיקח לאפה עם שווארמה, אבל הוא לא האמין לה כי תמיד בסוף היא לקחה רק חצי מנה בפיתה). היא נהגה באוטו שלה (לטארק לא היה רישיון ולא היה אוטו). בדרך הם הספיקו להחזיק ידיים ולדבר על עמק הצבאים שעומד להיפתח כשמורת טבע (ענבל חשבה שזה רעיון מהמם). ברגע שהם נכנסו לקניון דרך שער "הנורית", הם נתקלו בנעמה, האחות הקטנה של הגרוש שלה.

בהתחלה האחות, שעמדה מול חנות שמכרה כורסאות מסאז' בתודעה כבויה או סטואית (מהסוג שמאפיין אנשים בקניונים), נראתה שמחה לראות את ענבל. היא נתנה לה חיבוק ואמרה שירושלים היא בסוף עיר ממש, אבל ממש קטנה ושענבל נראית פשוט נפלא ושהמון, אבל המון זמן הן לא נפגשו ושהיא ממש, אבל ממש התגעגעה אליה. לפתע האחות הבחינה בטארק.

"אה, אני רואה שאת באמצע משהו."

טארק שעמד רחוק ראה שענבל מסמיקה. גם הפעם הוא הרגיש שהוא יודע מה הוא צריך לעשות. הוא ניגש אליהן ואמר תוך שהוא כורך את ידו מסביב לענבל:

"אני טארק, החבר של ענבל."

"אה."

נעמה הסתפקה בהברה אחת.

ענבל זרקה את היד שלו ממנה, ואמרה לנעמה, "זה טארק, הוא עובד איתי והוא חצוף... סיימנו משמרת והצעתי לו לאכול... ונראה שהוא לא הבין את המסר." אז היא סובבה את הגב והלכה משם, מותירה אותו לבד מול האחות של בעלה לשעבר, שהלכה ממנו בלי לומר שלום, אבל חייכה עם כל הפנים. ענבל לא דיברה כשהלכה. היא גם לא דיברה איתו אחרי, למרות שהוא ניסה להתקשר במשך שבועות ושלח לה עשרות הודעות.

מאז חלפה שנה וחצי. בשנה וחצי שחלפה ענבל לא ענתה לאף הודעה שלו. היא לא הסבירה לו מדוע החליטה להיפרד ממנו ככה. ההסבר היחידי שהוא קיבל היה מעמית קלמינסקי, שאמר לו בניסיון להיות אמפתי: "אתה מבין, טארק, זה לא בגללך, יש לה ילדים והכול." הרבה דברים השתנו מאז. הוא כבר לא עבד במלון הר ציון (עמית שפיטר אותו מאוד הצטער על המצב). אבל דבר אחד לא השתנה, טארק אהב את ענבל בדיוק באותה המידה, אולי אפילו עוד יותר.

טארק אמר לעצמו הרבה פעמים מאז הפרֵדה, שהבעיה היא כסף, שאם הוא יהיה מספיק עשיר ענבל לא תפחד מהמשפחה של בעלה ומהמשפחה שלה ופשוט תברח איתו (הוא כמובן מוכן לקחת גם את הילדים שלה). ברגע שהפגישה עם האיש של אבנר תסתיים הוא ייקח מונית וייסע אליה לגילה להציל אותה מחייה, להציל אותה מעצמה.

הוא חושב על הרגע הזה בזמן שהוא יורד במדרגות של מסעדת ״מהדרין״, כפי שקבע עם עורך הדין אבנר פלס. רעד קל עובר בברכיו.

אחרי שתי בירות של חצי ליטר, צ'ייסר אחד, ג'יימסון, שהיא קנתה לעצמה, וצ'ייסר אחד, ערק תאנים, שהיא קיבלה מתנה מהברמנית בפאב הסירא, הדר כבר מרגישה יותר טוב. היא עדיין מקדישה את רוב המחשבה שלה לדרך הכי נכונה לרצוח את השותפה שלה. אחר כך היא חושבת שזה מחרפן אותה שאיזה אפס שהוא גם עלוב וגם מניאק החליט לכתוב על הסירא בלונלי פלאנט ושעכשיו המקום מלא בנערי ונערות תגלית וב״או מיי גאד" שלהם. אז היא שוב חושבת על הדרך הכי טובה להרוג את השותפה. אז היא חושבת על הבחור מהטינדר. אם היא באמת רוצה לעשות משהו שונה הערב אז מה שהיא צריכה לעשות זה למצוא בחור שהיא לא מכירה ולהזדיין איתו. מובן שעדיף בחור שיכול לעזור לה בתוכנית נגד השותפה, אבל גם סתם בחור זה בסדר.

הדר מתעצבנת על עצמה קצת ומתעצבנת גם על אמא שלה סימה, שלא טרחה לספר לה שום דבר על המעצר אבל עכשיו היא מתקשרת אליה כמו משוגעת. היא השאירה לה כבר חמש הודעות קוליות, שאותן הדר לא טרחה לשמוע (היא כבר הסבירה לאמא שלה אלף פעמים שאף אחד לא משאיר הודעות קוליות היום). אבל לצד הרוגז היו גם דברים טובים. הדי־ג'יי, שכמיטב המסורת של המקום נע בין להיות אחד האנשים (אם לא הדברים) הכי מוזרים שראית בחיים, לאחד האנשים (אם לא הדברים) הכי מגניבים שאתה יכול לפגוש בירושלים, שם את השיר של בוב מארלי: Iron like a lion in Zion, שמשום מה גרם לה להרגיש טוב. Iron, lion, Zion. היה גם את האלכוהול שגרם לה להרגיש טוב. אז הבחור הגיע והתיישב לידה.

הדר, שכבר היתה שיכורה מספיק בכדי לא להיות נבוכה, ניצלה את הרגעים שבהם הבחור הסתכל על המכשיר כדי להסתכל עליו יותר טוב (תוך כדי שהיא מזמזמת איירון, ליון, ציון). הוא נראה מעט יותר מבוגר ממנה. נגיד בין שלושים לארבעים. הוא היה בחור גבוה ורזה כמו שחקן כדורסל, אבל שלא כמו שחקן כדורסל שמרגיש בנוח עם הגוף שלו, אצלו היו רגעים שהגוף שידר ביטחון ונוחות ורגעים שהוא נראה כילד שהכניסו אותו לגוף של מבוגר ועכשיו הוא מחפש את התנוחה הנכונה. רגלו תופפה ללא הרף על הרצפה הערבית של הפאב שהיתה באופן לא מפתיע מלוכלכת. היה לו שיער על כל הראש (לא תכונה מובנת מאליה אצל בחורים בגילו), שסורק בתספורת רטרו, שנראתה כמו תספורת של זמר מהניינטיז שמנסה להיראות כמו זמר מהפיפטיז.

הדר מחייכת בחיוך הכי יפה שלה. ״אני שמחה שהגעת... אתה יודע, כבר בתמונה בטינדר חשבתי שאתה נראה לי מוכר. נפגשנו פעם?״

עורך הדין אבנר פלס עונד שעון של רולקס ולובש חולצת פולו לבנה של ראלף לורן עם שרוולים ארוכים, עם ג'ינס של דיזל, אבל גם נועל סנדלי שורש, ויש לו ציציות בחוץ וכיפה סרוגה בצבע אדום. אותו לבוש שבכל מקום אחר בעולם היה לא מקובל, בירושלים נראה סביר. הוא מלווה את טארק ממסעדת מהדרין החוצה לרחוב יפו.

הוא שואל את טארק אם הוא סבבה. טארק עונה שכן ומנסה להיראות רגוע, למרות שהוא יודע שהוא לא נראה רגוע. הוא כרגע רימה את ברני, האיש הכי מפחיד שפגש בחיים.

"הכי חשוב טארק זה שתשמור על התחת של עצמך. לצורך העניין רק מחר אנחנו מגישים את המסמכים לבית המשפט, אבל אתה יודע איך זה. אנשים תמיד יודעים. תקשיב לי טוב, אל תחזור לשם. תעשה הכול כולל הכול כדי להיעלם. אם אתה צריך בגדים, תקנה לך בגדים, תעוף מהעיר, אולי מהמדינה, לכמה שנים טובות. שלא תחשוב לספר לאף אחד, אפילו לא לאמא, איפה אתה. מבין? אחלה."

אבנר לא אומר לו לפנות אליו אם יש לו בעיה. למה להבטיח משהו שהוא לא מתכוון אליו. הוא רק נותן לו צ'פחה אחרונה שמסמנת לו שזה סוף הדרך מבחינתם וחוזר פנימה. טארק שומע אותו צועק שוב על הברמן בנוגע לקפה, בזמן שהוא מתרחק משם. הוא עדיין מפחד ועדיין דרוך. הוא עדיין מלא בזיעה. אבל יש לו בכיס מעטפה עם צ'ק בנקאי על שמונה מאות אלף דולר. טארק הולך ברחוב יפו לכיוון מזרח. הוא אומר לעצמו שהחלק המסוכן עבר. עכשיו מחכה לו החלק הקשה, לשכנע את ענבל לחזור אליו. הוא אומר לעצמו שאין לו יותר ממה לפחד. זה לא מאוד מצליח.

טארק מגיע לבניין ג'נרלי ומסתכל על האריה (כשהוא היה קטן אבא שלו הראה לו את האריה ומאז הוא תמיד מסתכל עליו כשהוא עובר). הוא מחפש מונית ברחוב שלומציון המלכה שתיקח אותו לגילה, אבל הנהג היחידי שעומד שם ליד "השמן" אומר לו שהוא תפוס (טארק לא יודע אם זה מכיוון שהנהג זיהה את המבטא הקל שלו או שהוא באמת עסוק, אבל כרגע זה לא מאוד מטריד אותו). טארק מחכה עוד דקה למונית ואז הוא מבין שהוא כבר לא יכול לחכות יותר. הוא יורד ברחוב בן־שטח לכיוון רחוב בן סירא, שנגמר בכיכר החתולות, שם תמיד עומדות מוניות. הוא מרגיש שהוא חייב להסתלק ממרכז העיר כמה שיותר מהר, שהוא חייב להגיע לענבל.

״זה כי אני באמת מוכר לך. אני גור גורביץ, אחד מהסופרים הצעירים המבטיחים בארץ, וכלל לא אתפלא אם ראית אותי בטלוויזיה, שמעת אותי ברדיו או קראת עלי או אותי בעיתון. אחרי הכול רק עכשיו נשאתי נאום שעורר פאקינג מהומה בפסטיבל הסופרים הבינלאומי.״

גור גורביץ שולף מכיסו את הנייד שפתוח על הכתבה ומראה לה.

"שלא כמו סופרים מהגיל שלי ובכלל, שחושבים רק על עצמם ולא רוצים לעצבן אף אחד, אני לא מתבייש ולא מפחד לומר את דעתי הפוליטית. כאשר התחילה המחאה החברתית, אני הייתי מהראשונים שהקימו אוהל בשדרה. לפני שנה כאשר פרצה המלחמה בעזה הבעתי מחאה בפייסבוק וגם כתבתי סדרה של מאמרי דעה בכלי מדיה בארץ ובעולם כנגד הטירוף, את מבינה?״

ספק אם הדר יכולה להבין משהו כרגע, אבל גור גורביץ הוא ככל הנראה הבנאדם האחרון שיבחין בזה.

״כל זאת ועוד, כבן לנישואים מעורבים בין אב יוצא אירופה ואם מעדות המזרח (היא ס"טית), אני ממש בקטע של המחאה העדתית. לכן כשאומרים עלי שאני מגשים את התפקיד המסורתי של הסופר כצופה לבית ישראל, אני סבבה עם זה."

"אה. עכשיו נזכרתי שבאמת ראיתי את הפנים שלך בטלוויזיה." הדר לא טורחת לומר לו שזה לא היה קשור לדברים שעליהם הוא דיבר עכשיו בגאווה, אלא במשהו ארצי הרבה יותר, באייטם אצל גיא פינס, שראתה לפני חודש. זה היה אייטם על מסיבת העצמאות המסורתית אצל "האוליגרך המצליח" יונה גורביץ, שזה עתה מכר את חברת ווסט וול למיליארדר האמריקאי ברני ברוד.

בכל יום אחר הדר היתה בוודאי מעירה משהו ציני. לרוב יש לה מעט מאוד סבלנות לגברים שחצנים ועוד פחות סבלנות לגברים שהם גם שחצנים וגם פוצים. אבל הלילה, השילוב בין האלכוהול, השותפה הכלבה, המעצר של אבא שלה וההחלטה שלה לזרום, גורמים לה להתנהג אחרת. היא מתרוממת על קצות האצבעות ומנשקת את פיו של גור. אחרי חמש דקות של נשיקה בתוך הבר גור נבהל. ״אולי נצא החוצה? יש כאן איזה מישהו בשם יונתן שאני ממש לא רוצה להגיד לו שלום.״

"אולי נלך למקום שבו נוכל להיות יותר לבד."

גור שותק לרגע. הוא לא נראה נלהב בכלל. אבל תוך רגע הוא מתעשת ואומר לה שהוא מאוד רוצה לצאת. הוא מסתכל בשעון. עוד מעט זה הזמן. הוא יודע בדיוק איפה אמונה ביקשה שיהיו. הדר יודעת שהוא לא רואה אותה ממטר. הדר מבינה שזה לא מפריע לה. היא מצמידה אותו לקיר האבן ביציאה מהפאב ונדבקת אליו לעוד נשיקה, שהיתה אמורה להיות קצרה אבל היא מתארכת. הדר לא יודעת כמה זמן הם מתנשקים, אבל לפי האומדן שלה (שמתבסס על העובדה שבזמן הנשיקה היא שמעה זוג של תיירים צרפתים שעבר וצעק, חבורה אחת של חיילים בחופשה ושתי נערות תגלית שהלכו עם כמה ישראלים טו האב א־דרינק אנד פאן) היא מעריכה שהם התנשקו לפחות עשר דקות.

גור מסתכל שוב בשעון. זה הזמן. הדר מרגישה שגור נרגע קצת. הוא מנשק אותה ונצמד אליה ושולח יד לבין ירכיה. הדר מרגישה שהיא מוכרחה, בשביל עצמה, להמשיך את התוכנית הראשונית וללכת איתו למלון שלו.

אבל במקום ללכת, גור ממשיך לנשק אותה באותו המקום, ממש מחוץ לפאב. הדר מצדה מנשקת את גור כדי להרגיע את הפחד ולהרגיש שוב את העירוב הממכר של העצב והשמחה. טארק שעובר ברחוב בן סירא רואה אותם מתנשקים. בנאדם יוצא בריצה מהחשכה של בית הקברות המוסלמי. את הבחור הגבוה טארק לא מזהה, אבל הבחורה שעומדת עם הגב אליו דומה מאוד לענבל. הוא משכנע את עצמו שזו ענבל, אבל אז הוא נעצר ומסתכל עליהם טוב ורואה שזו לא היא. בשנייה שהוא ממשיך ללכת בעלייה המתונה של המדרחוב, בנאדם מבין שהמטרה שלו הקלה עליו והיא כאן מולו. כשבנאדם מגיע לטווח יעיל של האקדח הוא מתחיל לירות. בנאדם משחרר שני כדורים על מרכז המסה של כל אחת מהמטרות. טארק, גור וענבל שוכבים על רצפת הסמטה.

בנאדם נושם נשימה עמוקה של אחרי ירי, מסתובב וחוזר בהליכה איטית אל בית הקברות המוסלמי. הדבר האחרון שהוא צריך כרגע זה למשוך תשומת לב.