גיבורות הצללים ביצירה פסיכולוגיסטית מקראית

פתח דבר

אינו דומה הקורא את סיפור יוסף ומשפחתו פעם אחת למוסיף וקורא בו שוב ושוב. הקריאה הראשונה היא קריאה ראשונית, קריאת הסיפור כפשוטו, קריאת מה שמעל לפני השטח, בעוד הקריאות הבאות אחריה מאפשרות העמקה בסיפור תוך צלילה אל מתחת לפני השטח שלו.

א. מעבר מפני השטח של הסיפור אל מתחת לפני השטח

על סיפור יוסף ומשפחתו, בהיותו סיפור מקראי, חופפת תכנית אלוהית. התכנית האלוהית הייחודית לסיפור הזה היא להביא את כל בני ישראל למצרים. התכנית היא אלוהית, אך ביצועה נועד להיעשות בידי בני־אדם. להוצאתה לפועל של התכנית הזאת יש שליחים רבים, מהם ראשיים ומהם שהופעתם אפיזודית, והם ועלילותיהם יוצרים את הסיפור, ואגב כך הם מגשימים את התכנית האלוהית. בהקשר הזה חשוב לציין כי התכנית האלוהית אינה גוזלת משליחיה את חופש הבחירה, אלא נעזרת בבחירתם החופשית למען התממשותה. לשון אחר: דווקא הנפשות המסוימות שבסיפור, ולא אחרות, הן שנבחרו לשליחוּת בשל האופן שבו הן מנצלות את בחירתן החופשית. הנפשות הפועלות הללו אינן יודעות כלל כי יש תכנית אלוהית, וכל אחת מהן פועלת על־פי דרכה לשם השגת מטרותיה האישיות. אם כן, מדוע נקראות הנפשות האלה "שליחים"? הן נקראות כך לפי שסך כל פעולותיהן לשם הגשמת מטרותיהן הפרטיות מביא, בסופו של דבר, להגשמת התכנית האלוהית. לפיכך לאחר הגשמת התכנית האלוהית ממשיכים היחסים הבין־אישיים בין הפרטים־השליחים להתקיים כשהיו על כל מורכבותם והסבך שיצרו בלי קשר לתכנית. במילים אחרות: הגשמת התכנית האלוהית אינה פותרת את הבעייתיות במישור המשפחתי והאישי. על כן מובן שסיפור יוסף ומשפחתו במישור האישי והמשפחתי עומד לעצמו גם בלא התכנית האלוהית המרחפת ברקע, וככזה נתייחס אליו (גם אם לא נתעלם מן התכנית שברקע).

במבט שטחי יש בסיפור יוסף ומשפחתו אלמנטים רבים של סיפור פשטני (מעין מה שקוראים בימינו תסריט של אופרת סבון); אלה באים לידי ביטוי בסיפור המסגרת, בעלילות המשנה, בעיצוב הדמויות ובהתפתחותן במהלך העלילה. סיפור העלילה באופרת סבון מהלך על הגבול שבין מציאות לפנטזיה. מחד גיסא, משקפות ההתרחשויות את החיים במציאות, אך מאידך גיסא, יש בהן פנטזיה שאינה בת־קיום או מימוש במציאות. אחת מהתת־סוגות שלה, טלנובלה, היא וריאציה על "סיפור סינדרלה": נערה או אישה צעירה ענייה ויפהפייה שחייה עתירי קשיים ובסופו של דבר היא נחלצת מהם, זוכה להצלחה מקצועית וכלכלית ומתחתנת עם אהובה העשיר. עלילות המשנה בתסריט כזה – הפרקים והאפיזודות – עוסקות בקבוצת אנשים הקשורים זה בזה בקשרי משפחה, מגורים ועבודה. לכאורה, חייהן של הדמויות הללו מציאותיים, אך למעשה, הם רצופי מלודרמות והפרזות דרמטיות לסוגיהן. לעולם אין הם מתנהלים על מי מנוחות; אין בהם רגע דל. מתרחשים בהם במקביל ומתערבבים בהם זה בזה אהבות ובגידות על רקע רומנטי, תככים בין־אישיים ומזימות עסקיות. בד בבד עם הדרמות המוגזמות, מוגזמות גם הדמויות עצמן, ולכן הן, על־פי־רוב, סטריאוטיפיות, חסרות עומק ומורכבוּת, דמויות שטוחות: יפות, עשירות (להוציא אחת או במקרים בודדים שתיים שהן עניות), חכמות להרע – מניפולטיביות, תככניות ומרושעות, או חכמות להיטיב – טובות־לב ונדיבות. כל התכונות הללו מצויות בהן במידה מופלגת הרבה יותר מן הקיים באנשים מציאותיים. זאת ועוד, השילוב בין התכונות הקיצוניות הללו מצוי בכל אחת מן הדמויות האלה הרבה יותר מן הקיים במציאות באדם אחד. בשל כל זאת נקלעות הדמויות לסיטואציות עתירות סכנות חיים גרנדיוזיות, הרבה יותר (מבחינת כמותן ומבחינת אופיין) מאשר בחייו של אדם רגיל, והן נחלצות מהן בניגוד לכל ציפייה סבירה ומתקבלת על הדעת הודות לצירופי מקרים נדירים ולמזל טוב בלתי מצוי.

מבט שטחי בסיפור יוסף ומשפחתו מאפשר לעמוד על אלמנטים רבים של דמיון בינו לבין הסוגה הזאת, ובמיוחד לתת־סוגה הנזכרת. ברובד הגלוי של סיפור המסגרת מסופרות קורות משפחה אחת, אשר המאורעות בחייה נובעים מרגשות ומיצרים עזים ובלתי נשלטים: אהבה, שנאה, קנאה ונקמה. בשל הרגשות והיצרים הללו פוקדת את המשפחה טרגדיה שחייה סובבים סביבה – הבן שהוא מושא כל הרגשות והיצרים הללו, נעלם ונחשב למת במשך יותר מעשרים שנה. הבן לא באמת מת, אך משפחתו אינה יודעת זאת, וסוף שהבן שב מן המתים ולאחר פגישות מלודרמטיות קורעות לב מתאחדת המשפחה כולה. גם עלילות המשנה, עלילותיו של הגיבור בתקופה שנחשב למת בעיני משפחתו, מגוונות מאוד ורצופות מעברים חדים משפל המדרגה לפסגה ומן הפסגה לשפל המדרגה וחוזר חלילה עד לפסגה הסופית שאין למעלה ממנה. במצרים סיפורו הוא "סיפור סינדרלה". הוא מתגלגל לארץ נכרייה שבה בראשית דרכו הוא משולל מעמד כלכלי, חברתי ומדיני בהיותו עני חסר כול, עבד המתגלגל מיד ליד ונכרי. הוא הופך לעבד בבית משפחה עשירה ומכובדת ומצליח שם מאוד בזכות חוכמתו הבלתי רגילה, אך יופיו הבלתי רגיל הופך לו לרועץ מאחר שאשת אדוניו חושקת בו. לאחר שהוא דוחה אותה בשל מידת חסידותו המופלגת, היא טופלת עליו אשמת ניסיון לאונס, והוא מושלך לכלא. בכלא שוב עומדת לו חוכמתו והוא נושא חן בעיני שר בית הכלא. שמע חוכמתו מגיע אל המלך המבקש את עזרתו (לאחר שאף אחד מיועציו החכמים לא היה מסוגל לספקה לו). שוב עומדת לו חוכמתו הבלתי מצויה, הוא נושא חן מלפני המלך והופך למשנה למלך ומתחתן באחת המשפחות המיוחסות והעשירות ביותר בממלכה.

גם מבחינת הקשרים בין הדמויות ואפיוניהן יש בסיפור אלמנטים של אופרת סבון: סיפור העלילה נסוב על חמולה, במילים אחרות על אנשים הקשורים בקשרי משפחה, מגורים ועיסוק. יעקב, האב התקיף, הוא ראש המשפחה הבלתי מעורער והוא מנהיג את משפחתו ביד רמה. עשרת האחים הגדולים תככניים עד מאוד מסיבות אישיות (קנאה) ומסיבות עסקיות (ירושה) ויש בהם רשעות בלתי מושגת. ישנו עוד אח, הצעיר ביותר, שהאב מגונן עליו למעלה מן הראוי ואינו מוכן להוציאו מחזקתו על־אף גילו המתקדם והיותו בעצמו אב לילדים רבים. עוד אלמנט של אופרת סבון המצוי בסיפורנו הוא שכל הדמויות העיקריות נמצאות במהלך האפיזודות הרבות במצבים מסכני חיים. יוסף מושלך לבור, נמכר לאורחת נוודים, נמכר לעבד בארץ זרה (ואיך יוכל נער מפונק מאוד ממשפחה עשירה מאוד ומיוחסת לשרוד בתור עבד בנכר?), מושלך לכלא (וגם זאת, ככל הנראה, לאחר חנינה מעונש מוות) באשמת ניסיון לאונס אשת אדוניו הנכבד, ולבסוף הוא נדרש להתייצב לפני פרעה כדי לפתור לו את מה שלא פתרו לו חכמיו, כאשר ברור מה יעלה בגורל העבד האסיר הנכרי אם לא יִישרו דבריו באוזני המלך. יעקב כמעט מת מצער על מות בנו, כמעט מת מחשש שבנימין יילקח ממנו לצמיתות, וכמעט פורחת נשמתו בהיוודע לו כי יוסף חי. בנימין נמסר לידי אחיו אשר לא ברור אם יחסם אליו טוב מיחסם אל יוסף, ובמצרים הוא מואשם בגניבת גביעו של אדוני הארץ וצפוי לעבדות־עולם. שני בניו של ראובן מועמדים בסכנת מוות על־ידי אביהם בהציעו את חייהם לאביו כעירבון תמורת חיי בנימין. אחי יוסף עומדים בפני סכנה כשעליהם לספר לאביהם על מה שאירע ליוסף, ולאחר מכן – על מה שאירע לשמעון ועל מה שעומד להתרחש עם בנימין. במצרים הם מואשמים בריגול שדינו מוות, מושלכים לכלא, לאחר מכן נשאר בו שמעון לבדו ולא ידוע מה עלה בגורלו. לבסוף, אופפת אותם אימת מוות בהתוודע אליהם האח שמכרו לעבדות בתור שליטה הכול־יכול של מצרים. וכאילו לא די בכל אלה, מרחפת ברקע על יעקב ועל בניו סכנת מוות ברעב כבד המאיים לכלות את האזור כולו.

ההיכנסות למצבים מסכני החיים האלה וההיחלצות מהם מתאפשרות, בין היתר, בשל צירופי מקרים ומזל רע וטוב בלתי רגילים בכמות ובמהות. להלן דוגמאות למקריות המניעה את גלגלי העלילה בסיפור באופן כרונולוגי: הימצאותו של האיש בשכם גם בעת שהיית אחי יוסף שם וגם כשמגיע לשם יוסף – כך מגיע יוסף לדותן; אורחת הישמעאלים (או המדיינים) עוברת במקום הימצאם של האחים בדיוק בעת העדרו של ראובן – כך מתאפשרת מכירת יוסף; שר המשקים ושר האופים מושלכים לבית האסורים דווקא בזמן שיוסף נמצא בו, ובמעמד גבוה (יחסית לאסיר), ודווקא אז הם חולמים את חלומותיהם – כך מתגלה לשר המשקים כוחו של יוסף כפותר חלומות. להלן דוגמאות למזל טוב שהופך לרע, למזל רע שהופך לטוב ולמזל טוב שנשאר טוב המניעים את גלגלי העלילה: יוסף מוצא חן בעיני פוטיפר – כך מגיע יוסף לפגוש את אשת פוטיפר; פוטיפר משליך את יוסף לכלא ולא דן אותו למיתה על סמך עדותה של אשתו – כך פוגש יוסף את שר המשקים ואת שר האופים; חכמי שריו של פרעה אינם מצליחים לפתור את חלומותיו – כך מחפש פרעה פותר להם; שר המשקים שוכח את הבטחתו ליוסף ורק לאחר שנתיים, כאשר גם פרעה חולם חלומות, הוא נזכר בה ומקיים אותה – כך מופיע יוסף לפני פרעה בדיוק כשזה נזקק לו; פתרונותיו של יוסף מוצאים חן בעיני פרעה ובעיני עבדיו – כך הופך יוסף למשנה למלך; פרעה שמח לבוא משפחת יוסף מצרימה – כך מתאפשר בואה של המשפחה שמה; יעקב נשאר בחיים ולא מת ביגונו הכבד – כך מתאפשרת ירידת בני ישראל למצרים. לו היה יעקב מת, הייתה המשפחה מתפרקת. אם בחייו החלו נבעים בקיעים בין בניו, קל וחומר לאחר מותו, שאז היה כל אחד מהם הולך למקומו והייתה זו משימה קשה לקבצם. זאת ועוד, האחים היו חוששים לגורלם וממאנים לבוא לצמיתות למקום שבו האח שהתנכלו לו מכהן כמשנה למלך.

אולם כבר במבט ראשוני ניכרים לעין שלושה הבדלים עיקריים בין סיפור יוסף ומשפחתו לסוגה הנידונה. ראשית, יש בו גיבור ולא גיבורה. שנית, באופרת סבון יש תסמין הגדילה המואצת, במילים אחרות קפיצה בלתי הגיונית בגילה של דמות, ואילו בסיפור יוסף יש תסמין ההשתנות המואצת, במילים אחרות קפיצה בלתי הגיונית במידותיה של הדמות הראשית – יוסף. אלו מתהפכות כהרף־עין, בחלקן גם בלי שישתנה גילו: רגע אחד הוא נער מפונק וברגע האחר הוא נער היודע לנהל משק בית מורכב בתבונה בלתי מצויה המביאה לשגשוג אותו הבית הרבה יותר מאשר בתקופה שכלכלוֹ בעל הבית עצמו. רגע אחד הוא אנוכיי באופן קיצוני וברגע האחר הוא רב אמן בהליכות עם בני אדם – מתון, שקול ומתחשב בבריות באופן בלתי רגיל. כך הוא הופך מנער המביא את דיבת אחיו רעה אל אביו לנער (ואחַר לגבר) נוצֵר סוד, שאינו מביא דיבת אדם גם אם יעלה לו הדבר בחייו (אינו מביא את דיבת אשת פוטיפר לבעלה ואינו מספר לבנימין וליעקב מה עוללו לו אחיו הגדולים). זאת ועוד, מנער החושב עצמו לחכם מכולם ואינו רואה אפילו צעד אחד קדימה (בהתגרותו באחיו, בעיקר בסיפור חלומותיו) הוא הופך בבת־אחת להיות אדם הרואה קדימה צעדים רבים מספור (בפתרון חלומותיהם של אחרים ובתכנון מבחן התפתחותם המוסרית של אחיו), עד כי הוא מוכתר בידי המלך לחכם מכל אדם בדורו, אך עתה הוא עניו מאין כמותו באשר לחוכמתו. שלישית, אין בסיפור המרכזי רומנטיקה, שהיא לב־לבה של אופרת סבון או של "סיפור סינדרלה". זאת ועוד, לא נסיכה מצילה את יוסף וגם לא נסיך, אלא המלך בכבודו ובעצמו, ולא על שום יופיו הבלתי שכיח הוא עושה זאת, אלא הודות לחוכמתו הבלתי מצויה. יתר על כן, הגיבור אינו מתחתן עם אהובת לבו העשירה, אלא עם נערה עשירה ובת למשפחה מיוחסת ביותר שנבחרה בידי המלך להיות לו לאישה, וזאת משום שבשונה מאביו, שהיה רומנטיקן חסר תקנה, יוסף הוא צדיק חסר תקנה. ככלל, סיפור המסגרת חף מרומנטיקה ומעיסוק במין. כך גם מבחינת הדמויות העיקריות האחרות (להוציא האפיזודה על יהודה ותמר). באופן פרדוקסלי, דווקא התככים על רקע רומנטי או מיני מצד דמות משנית הם שמניעים את העלילה: התאהבותה של אשת פוטיפר ביוסף ותשוקתה משולחת הרסן אליו, ניסיונות הפיתוי הנואשים שלה אותו, דחייתו העדינה וחסרת הישע אותה והדיבה הנקמנית שהיא מביאה עליו אל בעלה כי ניסה לאנוס אותה. לולא כל זאת היה יוסף נשאר כל ימיו עבדו המשגשג של פוטיפר ולא הייתה מתרחשת פגישתו המחודשת עם משפחתו.

מובן שההבדלים האלה אינם מאפילים על הדמיון בין סיפור יוסף ומשפחתו לסוגה הנידונה, שכן הקווים המשותפים להם רבים מכדי שיתבטל הדמיון. כל קווי הדמיון הללו הם, כמצוין, פירותיו של מבט מעל פני השטח, אך פני השטח הם רק מראית העין של הסיפור. בניגוד לנאמר עד כה, שופע הסיפור הזה רבדים סמויים – רובד לפנים מרובד, והם ההופכים אותו מסיפור פשטני לסיפור פסיכולוגיסטי עמוק מני ים.1 ברבדים האלה סוערים מתחת לפני השטח זרמים דו־כיווניים בין שלושה מוקדים עיקריים: יעקב, יוסף ועשרת אחיו הגדולים של יוסף. האחראים לזרמים הסבטקסטואליים הגועשים האלה הם אמצעים ספרותיים ולשוניים רבים.2 אנו נעסוק באמצעי לשוני אחד מתוכם, והוא מילים מנחות.3 אלו מרתיחות את מצולות הסיפור.

ב. מילים מנחות – מאפייניהן ותפקידיהן

מילה מנחה היא מילה החוזרת בתוך טקסט או בתוך רצף טקסטים או בתוך מסכת טקסטים חזרה רבת משמעות.4 החזרה הזאת תורמת להבנת המבנה או התוכן של אותה יחידה טקסטואלית.5 למעשה, מסייעת החזרה ביצירת רובד סמוי לטקסט והיא בעלת משמעות בסבטקסט. "חזרה" בהקשר של מילה מנחה היא מושג רחב. חזרה בעלת משמעות של מילה יכולה להישקל מארבע בחינות: כמותית, אסטרטגית, סמנטית וצורנית.

מבחינה כמותית – חזרה בעלת משמעות מבחינה כמותית היא עניין מדיד ויש לה שלושה קריטריונים הקשורים זה בזה: 1. מידת שכיחותה של המילה במקרא; 2. מידת שכיחותה בתוך טקסט, רצף טקסטים או מסכת טקסטים;6 3. מידת הקִרבה בין היקרויותיה של המילה החוזרת מבחינת מיקומן בטקסט. ככל שהמילה החוזרת שכיחה יותר במקרא, כך עליה להופיע בצפיפות רבה יותר בטקסט נידון (יותר פעמים או בקרבת מקום גדולה יותר), וככל שהיא נדירה יותר, כך יכולות היקרויותיה בטקסט להיות דלילות יותר (פחות היקרויות ובמרחקים גדולים יותר),7 או בניסוח אחר, ככל שהמרחק בין היקרויותיה של המילה בטקסט נתון גדול יותר, כך עליה להיות נדירה יותר במקרא כולו למען תיחשב למילה מנחה באותו טקסט.8 על כל אלה יש להוסיף ולומר כי בכלל מניין היקרויותיה של מילה בטקסט נתון מצויות גם העדרויותיה ממנו, וזאת במקומות שבהם מתבקשת הופעתה.9 במילים אחרות: על היקרויותיה החיוביות של מילה בטקסט נוספות גם היקרויותיה השליליות. במקומות שהיקרותה של מילה היא שלילית (המילה נעדרת על־אף היותה נדרשת), "זועק" העדרה: "הנני! הריני כאן!", ובכך, על דרך הפרדוקס, מבליט את מציאותה ומחדד את משמעותה במקומות הללו. לפיכך, בשונה מהיקרויות חיוביות של מילה, שיכולות להיות גם ברובד הגלוי וגם ברובד הסמוי של טקסט נתון, היקרויותיה השליליות הן לעולם אך ורק ברובד הסמוי שלו. כשם שיש למילה חוזרת היקרויות שליליות, כך יש לה גם היקרויות חיוביות עודפות. פירושו של דבר הוא שהמילים חוזרות במקום שאינן נדרשות מבחינת תוכנו הגלוי של הטקסט. לפיכך ההיקרויות האלה הן בעלות משמעות ברובד הסמוי של הטקסט.

מבחינה אסטרטגית – חשיבות יש לא רק למספר החזרות של המילה בטקסט אלא גם למיקומן בו: בפתיחה, בסצנת־שיא או בסיום.10 מיקומן האסטרטגי של המילים יכול לבוא על חשבון כמותן. כאשר מופיעה מילה במקומות בעלי חשיבות אסטרטגית בטקסט שקולה הופעתן זו להיקרויות מרובות יותר במקומות בולטים פחות באותו טקסט.

מבחינה סמנטית – החזרה שהיא תנאי הכרחי להיותה של המילה מנחה, נרחבת יותר מאשר חזרה של אותה מילה עצמה. החזרה המורחבת היא חזרה סמנטית של המילה. החזרה הזאת עשויה לכלול מילים מאותו השורש,11 כגון שם, פועל או תואר פועל. בחזרה מן הסוג הזה אין מדובר במילה מנחה, אלא בשורש מנחה. עוד סוג של חזרה סמנטית הוא הופעתן של מילים קרובות משמעות בטקסט נידון ובטקסטים המתייחסים אליו –12 מילים נרדפות ומילים מנוגדות.13

מבחינה צורנית – אפשרות החזרה מתרחבת אף מעבר לתחום הסמנטי, והיא כוללת גם מילים שאין ביניהן דמיון מבחינת הוראתן. בין המילים החוזרות או השורשים החוזרים ייתכן גם דמיון מסוג אחר – דמיון צורני. דמיון בין מילים או שורשים בצליל ובכתיב ביחידה טקסטואלית יוצר צימודים, לשון נופל על לשון. מילים ושורשים שצירופם יחד יוצר לשון נופל על לשון נחשבים גם הם בגדר חזרה בעלת משמעות של מילה אחת. חזרה זו, אף כי היא צורנית בלבד, יוצרת על דרך הרמז או הניגוד העצמה של התוכן.

מהו היחס בין כל הבחינות שנמנו לעיל? מחד גיסא, אין הן חייבות להתקיים בו־זמנית למען תהיה חזרתה של מילה בעלת משמעות. די לשם כך אם תתקיים אחת מהן בלבד. מאידך גיסא, אין הן מוציאות זו את זו: יכולות שתיים או שלוש מהן להתקיים זו בצד זו ויש אפשרות שתתקיימנה גם כולן כאחת. באופן הזה חזרתה של המילה גם ניכרת יותר וגם רבת־משמעות יותר.

למילה מנחה יש חשיבות מבחינת משמעות הטקסט ומבחינת מבנה הטקסט. המילה המנחה מתגלגלת בסיפור מתפנית לתפנית ויוצרת קשר רעיוני בין כל היקרויותיה14 בזכות עיצוב הנקלט דרך החושים והפועל על אוזננו.15 לפיכך המעקב אחר הגלגולים האלה מגלה למתחקה אחריהם את המשמעות שאליה מרמז הסיפור.16 המילה המנחה נשזרת לתוך היצירה גם כדי לחזק את הקשר בין חלקיה וגם כדי לרמז שהמשמעות מובנית בתוכה, ובכך היא נותנת בידי הקורא עוד מפתח שיעזור לו להגיע אל המשמעות.17 יתר על כן, יש סיפורים שמשמעותם מתבהרת רק מתוך המילים המנחות.18 המילה המנחה מרמזת על המשמעות בלי להביע אותה מפורשות. המשמעות המכוּונת אינה מובעת אפוא בדרך לימודית, וממילא אינה מפוררת ואינה משבשת את התבנית הטהורה של הסיפור. באופן הזה נוצר בין תפנית לתפנית יחס המוסר במישרין את יסוד היסודות של המאורע המסופר יותר משהיה מביע אותם מאמר מודבק.19 בכך מאפשרת המילה המנחה למספר לפעול פעולת תוכן טהורה בלי להזניח אף לרגע את תפקידו הסיפורי.20

יש כמה וכמה אופני שימוש במילים מנחות בטקסט או במערכת טקסטים. 1. יש מילים מנחות שמוציא המוען מפיו בכוונת מכוון לאוזני הנמען, ושניהם כאחד – הרומז והנרמז, מבינים אל מה ירמזו המילים. במקרה הזה שותפים הכול לרמז: המוען, הנמען, המספר והקורא. 2. יש מילים שמוציא המוען מפיו בכוונת מכוון, אך הנמען אינו נרמז. במקרה הזה שותפים לרמז רק המוען, המספר והקורא. 3. יש מילים ששָׂם המספר בפיו של המוען בלא שידע האחרון מה טמון בפיו ועד מה טעון המסר, אך הנמען יודע גם יודע. באופן הזה שותפים לסוד המספר, הנמען והקורא. יש עוד שני אופנים ובהם מתנהלים השיג והשיח מאחורי גבן של הדמויות הנוטלות חלק בעלילה: בחילופי הדברים ובסיפור. 4. יש מילים שאומר המוען בלי שהוא והנמען יודעים מה נאמר, הווה אומר בלי שידעו מהו המסר הסמוי הטמון במילים. לשון אחר: הדמויות עצמן מעבירות מסר בלא לדעת שהן עושות כן, ושותפים לסוד מאחורי גבן רק המספר והקורא. 5. יש שהמספר – בתפקידו כמספר – "משחיל" מילים מנחות לסיפור (לא לדיאלוגים) והדמויות הנוטלות חלק בעלילה אינן מוּדעות כלל לקיומן. גם במקומות האלה הרומז והנרמז אינן הדמויות הנוטלות חלק בעלילה, אלא המוען־הרומז הוא המספר והנמען־הנרמז הוא הקורא. יהיו הרומז והנרמז בטקסט נתון אשר יהיו, מילים מנחות יוצרות את הרובד הסמוי של הטקסט. הן אלו שמייסדות את הסבטקסט, ובכך הן מחזקות את תבנית הטקסט ואת מבנהו הפנימי.

עם זאת, נדמה שיש כיום שימוש־יתר במונח "מילה מנחה". אמית מתרה כי יש פרשנים המדביקים את התווית "מילה מנחה" למילה או למילים בטקסט שספק הוא אם נוכחותן בו מוכתבת על־ידי התפקיד הזה.21 דומה שהשימוש במונח "מילה מנחה" נעשה לא פעם לצורך קידום נטיות דרשניות בפרשנות המקרא, הווה אומר לשם כפיית משמעות מסוימת על הטקסט. היתרון או הנוחוּת שמוצא הפרשן במילים מנחות הוא שגילויין מהווה הוכחה שובת לב להרמוניזציה ולאחדוּת הקומפוזיציונית של הטקסט.22 יש אפוא לבדוק במשנה־זהירות היקרויותיהן של מילים חוזרות בטקסט נתון בטרם מכריזים על המילים הללו כעל מילים מנחות.

ג. מילים מנחות בסיפור יוסף

אחת השאלות שחלוקים בה החוקרים בעניין סיפור יוסף ומשפחתו היא האם הוא פרי עבודתו של עורך אשר הכניס סיפורים עצמאיים לסיפור או שמא הוא פרי עבודתו של מספר שבכוונת מכוון מיזג סיפורים שונים לכלל סיפור אחד.23 למחלוקת זו אין נפקא מינה לגבי המילים המנחות (ובכללן השורשים המנחים) בסיפור, שהרי עורך, לא פחות ממסַפר, לוקח על עצמו את המשימה של "השחלת" מילים לטקסט. לפיכך תהא ההכרעה במחלוקת זו אשר תהא, ברור הוא שחלק ניכר מן המילים החוזרות בסיפור נבחרו על־ידי מי שנבחרו באופן מכוּון לשוב ולהופיע על פני יריעתו הנרחבת.24

סיפור יוסף ואנשי ביתו הוא אחד מסיפורי המקרא בעלי מספר המילים החוזרות הרב ביותר. המילים החוזרות בו מביעות כוונה שאמירתה המפורשת הייתה פוגמת במבנה הסיפור ואולי אף בחדות המסר המועבר באמצעותן. מכאן שלא בכדי נבחרו דווקא המילים הללו להופיע בו שוב ושוב. לשון אחר: אלו הן מילים מנחות.

בדיון שלנו תיסקרנה עשרים מבין המילים המנחות המצויות בסיפור. לא נעסוק בו במילים שכבר נידונו במחקר25 (ובכלל זה בתופעות של לשון נופל על לשון שכבר נידונו בו),26 אלא רק במילים ובתופעות של לשון נופל על לשון ש"נזנחו" עד כה. מובן שאין הכוונה לעסוק במילים שאין להן תחליף החוזרות בסיפור שוב ושוב, כגון "אח"27, "בן", "אב",28 "חי", "מת",29 "עבד", "אדון", "בוֹר",30 "כותונת",31 "והנה"32 וכן בפעלים מן השורשים "ע־ל־י", "י־ר־ד", "ה־ל־ך", "ב־ו־א", "ש־ו־ב". ריבוי הפעלים מן השורשים האלה מצביע על דינימיקה מרובה בסיפור, ותפקידם הוא לקדם את העלילה ולהעביר את הסצנות ממוקד התרחשות אחד למשנהו.33

המשותף לכל המילים המנחות בסיפור יוסף ומשפחתו שבחרתי לדון בהן הוא היותן פוליסמיוֹת, מה שמעמיק את הרבדים הסמויים בסיפור ומוסיף להם "נפח" רב־משמעות. לשון אחר: הן הופכות את הסיפור לרב־ממדי ולרב־רובדי. הפוליסמיוּת מסייעת למילים המנחות, על הוראותיהן השונות בסיפור, להיות בעלות משמעויות סמויות. זאת ועוד, הן זורעות בסיפור זרעי אירוניה עם מנגנון השהיה שמופעל, בין היתר, תוך שהוא הופך מילים תמימות, כעין "אתם" ו"אליהם", לדרבנות, למילים הנושאות מסר כבד־משקל, בעיקר של האשמה. מסר זה "מתפוצץ" בבוא העת בפניה של הדמות שאליה הוא מופנה, כשהיא קולטת אותו. לפיכך כשם שברובד הגלוי בנוי סיפורו של יוסף כסיפור הרפתקאות34, כך הודות למילים המנחות יש בו ברבדים הסמויים אלמנטים של סיפור מתח ושל לוחמה פסיכולוגית. את רוב המילים המנחות בסיפור אומר המוען לאוזנו של הנמען בכוונת מכוון, ושניהם יודעים במה מדובר; מיעוטן מושמות בפי המוען והוא אומרן בלא שידע מה אמר, אך הנמען יודע גם יודע, ויש מילים שהמספר (או העורך) רומז באמצעותן לקורא בלבד.35 המילים המנחות בסיפור הזה יוצרות המשכיות בין היחסים הבין־אישיים המורכבים והמסובכים שהיו בין הפרטים־השליחים לפני הגשמת התכנית האלוהית לבין היחסים הללו על כל בעיותיהם שנותרו בלתי פתורות לאחר הגשמתה.

כשם שיש סופר צללים, אשר כותב ספר, אך המִזְכֶּה (הקרדיט) על הכתיבה ניתן לאחר, כך יש בסיפורנו שחקני צללים, שהם הם המקדמים את עלילתו, אך המִזְכֶּה על כך ניתן לדמויות הגלויות שבו. שחקני הצללים בסיפורנו אינם שחקני־משנה, אלא בעלי תפקיד מרכזי; למעשה, הם גיבורי הסיפור, גיבורי הצללים. גיבורי הצללים בסיפורנו הם המילים המנחות שבו. באמצעות חשיפתן על־ידי הקורא הן הופכות לעיניו ולאוזניו משַׂחְקניות צללים בסיפור לשחקניות גלויות ומובילות, לגיבורות הסיפור בפועל. המילים המנחות משתפות את הקורא בחוויות המסע של הדמויות אל תוך נפשן למען גילוין העצמי ובמסען אל תוך נפש הזולת כדי לעמוד על מניעי פעולותיו וכדי לגלות את נקודות התורפה שלו. בכך מצרפות המילים המנחות את האפיזודות השונות לכלל סיפור פסיכולוגיסטי רחב־יריעה.

יצירת אמנות הנה שלם שבו לכל חלק תפקיד משלו, ובין החלקים מתקיימת פעילות גומלין כדי ליצור את השלם. בסיפור יוסף ומשפחתו המילים המנחות הן מן האמצעים המעלים אותו למדרגת יצירת אמנות. כל מילה מנחה בטקסט היא חלק בתוך השלם. כל מילה מנחה בו מספרת חלק מן הסיפור, צד מסוים שלו, ומעניקה לו צבע או גוון מיוחד. יש מילים מנחות בסיפור שיש ביניהן חפיפה מבחינת החלק או הצד שהן מספרות, כך שהן נותנות תוקף־משנה זו לזו, ויש מילים שהחלקים או הצדדים שהן מספרות משלימים זה את זה. המעקב אחר כל המילים המנחות פורש לפנינו את הסיפור בשלמותו.

להלן תידונה המילים המנחות עצמן.

1. זהו סיפור רחב־יריעה שעלילותיו משתרעות על פני קרוב למאה שנים – למן היות יוסף בן שבע־עשרה שנה ועד למותו בגיל מאה ועשר. אך למעשה, יש לנו ידיעות על יוסף עוד בטרם מלאו לו שבע־עשרה שנים. הידיעות המקדימות האלה מצויות בסיפור הקודם לסיפור יוסף, הוא סיפור יעקב. אנו יודעים על נסיבות פגישתם של הוריו, על נסיבות נישואי הוריו, על נסיבות הולדתו, על מקום הולדתו, על פשר שמו, על מקומו ה"סידורי" בין האחים, על היותו שותף לפגישה המאיימת עם עשיו דודו, על היותו צעיר האחים במשך שנים לא מעטות עד שנולד לו אח ועל כך שעקב לידת אחיו הצעיר התייתם מאמו והוא רך בשנים. נמצא שסיפור יוסף תחילתו כבר בסיפור יעקב או שסיפור יעקב הוא המבוא לסיפור יוסף, ולפיכך משתרעות עלילותיו על פני למעלה ממאה שנים: למן לידתו של יוסף, ואפילו למן פגישתם הראשונה של הוריו שהתרחשה שנים רבות בטרם נולד (ישנם חישובים שונים של מספר השנים הזה), ועד למותו בגיל מאה ועשר. אנו נעסוק בסיפורו של יוסף למן מלאות לו שבע־עשרה שנים.

2. את מקבץ האמצעים הללו ניתן לראות אצל אלטר, אמנות הסיפור, עמ' 198.

3. יש המשתמשים בשמות אחרים תמורת "מילה מנחה", כגון "מוטיב מנחה" (על ההבחנה בין מילה מנחה למוטיב מנחה ראו אמית, מילה מנחה, עמ' 100 וראו לקמן הערה 13); "מילת אחיזה" (רוזנצוייג, נהריים, עמ' 15-10); "מילת מפתח" (מזור, סיפורי יוסף, עמ' ז-טו. על ההבחנה בין מילה מנחה למילת מפתח ראו אמית, מילה מנחה, אך גם אצלה ההבחנה הזאת אינה תמיד חד־משמעית ולא תמיד היא מתקיימת [ראו, למשל, שם, עמ' 107-106, 110, 111]).

4. בובר, דרכו של מקרא, עמ' 284.

5. פולק, הסיפור במקרא, עמ' 93.

6. יש שמילים חוזרות בסיפורים שונים, וזאת כדי ליצור אנלוגיה ביניהן וכדי להעביר באמצעות החזרה מסר בעל משמעות או כדי לספק נקודות השקפה אחרות על עניין נתון. כך, למשל, יש חזרות בין סיפורי יעקב לסיפורי יוסף (יעקבס, מידה כנגד מידה, עמ' 173-172; מיסקול, סיפורי יעקב ויוסף, עמ' 39-31). תודה לפרופסור משה צפור על שהפנה אותי למאמר האחרון.

7. בר־אפרת, העיצוב האמנותי, עמ' 23; פולק, הסיפור במקרא, עמ' 93.

8. רוזנצוייג, נהריים, עמ' 14-13.

9. אמית, מילה מנחה, עמ' 110.

10. שם, שם.

11. רוזנצוייג, נהריים, עמ' 12; בובר, דרכו של מקרא, עמ' 284; פולק, הסיפור במקרא, עמ' 91.

12. בובר, דרכו של מקרא, עמ' 288, 306.

13. אחת ההבחנות בין מילה מנחה למוטיב מנחה מצויה בכך שמילה מנחה באה לידי ביטוי בחזרה של אותה מילה, של מילים מאותו השורש וכן בשימוש בנרדפותיה או בניגודיה. לעומת זאת, מוטיב מנחה בא לידי ביטוי גם בשימוש במילים מאותו שדה סמנטי במובן הרחב של המונח. כך, למשל, רווח בסיפורנו מוטיב המוות. מוטיב זה בא לידי ביטוי במילים המרובות מן השורש "מ־ו־ת" ובנרדפותיה, כגון "ויגווע", "וייאסף אל עמיו", וכן במילים ובצירופים "חיה רעה", "שאוֹלה", "רעב", "זקֵן", "לעצום את עיני", "לבכות", "אֶבל", "ארון", "להעלות עצמות" ובמילים מן השורשים "ט־ר־ף", "שׁ־כ־ל", "ח־נ־ט" ו"ק־ב־ר". המילים האלה מופיעות בהקשרים שונים ומרובים בסיפור: מותו של יוסף, החשש מפני מותו של בנימין, החשש מפני מותו של יעקב שלא בעתו, המוות הצפוי מן הרעב ולבסוף מותם בעתם של יעקב ושל יוסף. גם מילים מרובות מן השורש בעל המשמעות המנוגדת "ח־י־ה" רווחות בסיפור וכן רווחים בו פעלים נרדפים להן המציינים חיים, והם מופיעים תמיד בניגוד לפועלי המוות: יש לשבור שבר במצרים כדי לחיות ולא למות; שאלתו של יוסף לוודא כי אביו עודנו חי (שהרי זקן הוא) ולא מת; הבשורה כי יוסף עודנו חי ולא מת והתכנית האלוהית להחיות עם רב ולמנוע את מותם ברעב. לקמן נעסוק בשתיים מן המילים מן השדה הסמנטי של המוות שניתן לראות בהן מילים מנחות בזכות עצמן (פרקים ד-ה).

14. רוזנצוייג, נהריים, עמ' 13.

15. בובר, דרכו של מקרא, עמ' 286.

16. שם, עמ' 284. מובן אפוא שהמילה המופיעה בטקסט מספר הפעמים הרב ביותר איננה בהכרח המילה המשמעותית ביותר בו. ייתכן שהחזרה עליה היא בלתי מודעת (אמית, מילה מנחה, עמ' 113).

17. אמית, מילה מנחה, עמ' 106.

18. רוזנצוייג, נהריים, עמ' 15.

19. בובר, דרכו של מקרא, עמ' 285-284.

20. רוזנצוייג, נהריים, עמ' 13.

21. אמית, מילה מנחה, עמ' 99.

22. שם, שם. וראו גם גרינשטיין האומר כי צריך להישאר רגיש לסגנון של הסיפור ולנסות לא לכפות על הטקסט את הציפיות התרבותיות שלנו (גרינשטיין, קריאה דו־משמעית, עמ' 117).

23. החוקרים שדנו בסוגיה הזאת רבים מאוד ואין אפשרות לציין כאן את שמות כולם. להלן יובא רק מקבץ מצומצם שלהם. מן הטוענים לכך שהסיפור הנידון הוא פרי עבודתו של עורך – לוונשטם, ראובן ויהודה, עמ' 70; שורץ, ירידתו של יוסף, עמ' 30-1, ומן הטוענים להיותו פרי עבודתו של מספר אחד – סרנא, ספר בראשית, עמ' 211; גרינשטיין, קריאה דו־משמעית, עמ' 117; אלטר, אמנות הסיפור, עמ' 158, 160, 188, 197; פולק, הסיפור במקרא, עמ' 350, 352-351, 376.

24. בהקשר למחלוקת זו, מוצאת אמית נפקא מינא לגבי טיבן של המילים החוזרות בסיפור. היא מבחינה בין המילים החוזרות ש"משחיל" העורך לטקסט לבין המילים החוזרות ש"משחיל" המספר לטקסט: את הראשונות היא מכנה "מילים מנחות", ואת האחרונות – "מילות מפתח" (אמית, מילה מנחה, עמ' 110). כיוון שבדיוננו זה אין מטרתנו, כאמור, לעסוק בסוגיה של עורך או מספר, לא נידרש להבחנה זו, וראו על כך לעיל הערה 3.

25. בין מדובר במילים שהיקרויותיהן בסיפור מרובות, כגון "כסף" על שתי משמעויותיה – ‘money’ ו־’silver’ (אקרמן, יוסף, יהודה ויעקב, עמ' 92-91; אלטר, אמנות הסיפור, עמ' 159; פולק, משא ומתן, עמ' 40); בין במילים שהיקרויותיהן מרובות יחסית, כגון מילים מן השורש "י־ר־ד" (אלטר, אמנות הסיפור, עמ' 13) ומן השורש "נ־כ־ר" בבניינים השונים: הפעיל ("ויכיר") והתפעל ("ויתנכר") (שטרנברג, פואטיקה, עמ' 288; אלטר, אמנות הסיפור, עמ' 185; יעקבס, מידה כנגד מידה, עמ' 130 הערה 109), ובין במילים שהיקרויותיהן בו מועטות, אך הן מצויות במקומות מפתח בסיפור, כגון הצירוף "טָרֹף טֹרָף" (לז, לג; מד, כח); תכולת המשאת שנושאים הישמעאלים ברדתם מצרימה ותכולת המשאת שנושאים אחי יוסף ברדתם מצרימה (גונקל, ספר בראשית, עמ' 393; אקרמן, יוסף, יהודה ויעקב, עמ' 92); "צרה" (גונקל, ספר בראשית, עמ' 108; יעקבס, מידה כנגד מידה, עמ' 108. בהמשך תידון המילה הזאת לא בהקשר הצר של עצמה, אלא בהקשר סמנטי רחב יותר העוסק בנרדפותיה [לקמן פרק יב]). כמו כן, לא יידון המוטיב של קריעת הבגדים.

26. כגון השורש "נ־כ־ר" והשורש "נ־כ־ל" (לוונטל, נרטיב, עמ' 65; אקרמן, יוסף, יהודה ויעקב, עמ' 89-88; שטרנברג, פואטיקה, עמ' 289-288); "וַיִּרְאוּ"-"וַיִּירָאוּ" (גונקל, ספר בראשית, עמ' 427. לשון נופל על לשון זה יידון במסגרת רחבה יותר [לקמן עמ' 158-156 ובמיוחד בהערות 281-280]); "אחד"-"אחר" (שם, עמ' 429. לשון נופל על לשון זה יידון במסגרת רחבה הרבה יותר [לקמן הערות 50 ו־120]). השימוש בטכניקה של לשון נופל על לשון, האופיינית לסיפור כולו, בא לחזק את התבנית המוסרית של מידה כנגד מידה (אקרמן, יוסף, יהודה ויעקב, עמ' 90-89).

27. אמנם זוהי מילה הכרחית בסיפור, אך החוקרים המתחקים אחר היקרויותיה מוצאים גם בה כוונות. בר־אפרת מתייחס אליה בסיפור קין והבל, ואומר כי אף־על־פי שבמקרא אין המילה הזאת נדירה כלל ועיקר, הרי שבסיפור קין והבל (בראשית ד, א-טז) היא מצויה על נטיותיה שבע פעמים, ומכאן הוא גוזר שהיא מילה מנחה בסיפור (בר־אפרת, העיצוב האמנותי, עמ' 23), ועל משמעות היקרויותיה המרובות והצפופות בסיפור קין והבל ראו שם, שם. אם מילה שמספר היקרויותיה בסיפור עומד על שבע היא מילה מנחה, קל וחומר בסיפור יוסף ואחיו, שבו יש לה (בנטיותיה השונות) במהלך שמונה פרקים (לז; מב-מז; נ) כשמונים ושבע היקרויות (!) (בכללן שתי היעדרויות [לקמן הערה 71 ועמ' 55], וכבר עמדנו על כך שהיקרויותיה השליליות של מילה נמנות עם היקרויותיה החוזרות). גם לתנודה מהצירוף "אחֵי יוסף" ל"אחִי יוסף" (בנימין) מיוחסת משמעות וכן לעובדה שהם נקראים "אחי יוסף" ולא "בני ישראל" (מב, ג) ברדתם מצרימה בפקודת יעקב (לוונטל, נרטיב, עמ' 64; אלטר, אמנות הסיפור, עמ' 183).

28. גם למילה "בן" ולמילה "אב", על נטיותיהן השונות, יש בסיפורנו מספר היקרויות ניכר. למילה "בן" – בעשרה פרקים (לז; מב-נ) יש כשלושים היקרויות (הכוונה היא רק בהקשר של יעקב ויוסף, יעקב ובנימין ויעקב ובניו, בלי התייחסות לרשימת היורדים מצרימה ולנאמר בברכת יעקב לבניו), ולמילה "אב" – באותם עשרה פרקים – כשמונים (!) היקרויות.

29. לעיל הערה 13.

30. אלטר, אמנות הסיפור, עמ' 113; מזור, סיפורי יוסף, עמ' ט.

31. מזור, סיפורי יוסף, עמ' ט. כמו כן היא כותבת על החלומות, על הבגדים ועל הלחם כעל מוטיבים השלובים בעלילה לבלי הפרד (שם, עמ' י). על מוטיב הבגד המשרשר את הפרשה כולה ראו גם קיל, ספר בראשית, כרך שלישי, עמ' ג.

32. מילה שרוב היקרויותיה הן בחלומות – של יוסף ושל פרעה. לשון "וְהִנֵּה" מבליטה את המסר שבפתיחת הפסוקית (פולק, הסיפור במקרא, עמ' 267). היא משמשת לפתיחת פסוק התוכן אחרי לשון ראִייה (שם, שם). שד"ל אומר כי בהיקרויות רבות שלה משמשת המילה בהוראת 'וימצא' או 'וימצאו', כגון בראשית כט, כה. עוד על המילה "וְהִנֵּה" ראו גם ברלין, פואטיקה ואינטרפרטציה, עמ' 63-62; 95-92; קוגוט, 'הנה', עמ' 258-245.

33. להוציא פעלים משני השורשים האחרונים המשמשים גם במשמעות אחרת מאשר תנועה ושינוי מקום, ועל כך לקמן פרק ב ופרק ט. לסצנות בעלילה יש שלושה מוקדי התרחשות שונים – אחד חד־פעמי ושניים רב־פעמיים. 1. עמק דותן – מוקד חד־פעמי. לשם הולכים האחים ולשם הולכים ובאים – איש ממקומו – גם יוסף ואורחת ישמעאלים, ואולי גם מדיינים (לקמן הערה 199). 2. בית יעקב בחברון – מוקד התרחשות רב־פעמי. בו מתחילה העלילה. משם הולך יוסף לבלי שוב, ממנו הולכים האחים ואליו הם באים ושבים לאחר היותם בעמק דותן, משם הם יורדים פעמיים למצרים ולשם הם עולים ושבים פעמיים ממצרים. לעתים הוא נקרא תחת השם הכללי "כנען" או "ארץ כנען". ישנה גם פעם שלישית שעולים יוסף והאחים לארץ כנען, והיא לשם קבורת יעקב אביהם בחברון, ארץ מגורי אביו. 3. מצרים – מוקד התרחשות רב־פעמי. במצרים יש תת־מוקדים שונים: בית פוטיפר, בית הכלא, בית פרעה, מקום ממכר התבואה, בית יוסף, ארץ גושן. אנו נתייחס רק לשלושת תת־המוקדים האחרונים, שהם השייכים לסיפור יוסף ומשפחתו ונקרא להם בשם הכולל "מצרים" או "ארץ מצרים" (על משמעות התוספת "ארץ" לקמן פרק כ). למצרים יורדים הישמעאלים (או המדיינים) עם יוסף, וכמובן – יורדים ושבים עשרת האחים: בפעם הראשונה – רק הם, בלא בנימין, בפעם השנייה – עם בנימין ובפעם השלישית – עם בנימין, עם יעקב ועם כל משפחותיהם. ישנה גם הפעם הרביעית שבה הם שבים אל בתיהם בארץ גושן מארץ כנען לאחר קבורת יעקב, ונאלצים להתמודד עם יוסף לאחר שאביהם כבר אינו בין החיים.

34. כמתואר לעיל בעמ' 15.

35. פעמים שהרמז מרחיק מן העניין הסיפורי והוא מגמתי – אם המספר (או העורך) הוא יהודאי או אם הוא מבית יוסף והוא אנטי־יהודאי. מכיוון שהדבר הזה אינו מעניינו של נושאנו לא נרחיב בו.