גיבורים ללא מדים

"עד הנשימות האחרונות" הסיפור של דפנה ורננה מאיר

דפנה מאיר הי"ד נולדה ב־1977 ברמלה־לוד, בת שלישית מתוך שלושה ילדים. בילדותה הוצאה מהבית בצו שופט וגדלה בפנימיות ובמסגרות חוץ־ביתיות. עבדה כאחות בבית החולים סורוקה וכיועצת בנושאי פוריות, נשיות ומיניות. התגוררה בעתניאל, היתה נשואה ואם לשישה ילדים, ארבעה מהם ביולוגיים ושני ילדי אומנה.

רננה מאיר (כהן) נולדה ב־1998 בעתניאל, בכורה מבין שישה אחים ואחיות. למדה בתיכון אמי"ת בבאר שבע, שירתה בשירות לאומי. סטודנטית לתואר שני בלימודי מזרח תיכון באוניברסיטת בר־אילן. מתגוררת ברמת גן. נשואה ואם לשניים.

ביום ראשון, עם רדת החשיכה, אור לח' שבט, 17 בינואר 2016, חדר לעתניאל מחבל חמוש בסכין והגיע לביתם של דפנה ונתן מאיר. דפנה נדקרה לעיני אחד הבנים הקטנים. כשהיא פצועה באורח אנוש, נאבקה במחבל על מנת למנוע ממנו להוציא את הסכין מגופה ולדקור את ילדיה שהיו בבית.

רננה, שהגיעה מחלק אחר של הבית לאחר ששמעה את זעקותיה של אמה, ראתה אותה ברגעיה האחרונים. היא פעלה באומץ ובקור רוח, הדפה את המחבל עד שברח מהבית, הרחיקה את אחיה הקטנים, הזעיקה את כוחות ההצלה והביטחון ושהתה לצד אמה עד להגעתם.

אנחנו פוגשים את רננה ואת נתן, אביה והאלמן של דפנה, בקליניקה שלו בירושלים.

נתן: אני מחבר שברי מידע לכדי תמונה שלמה. האדם היחיד שראה את כל האירוע לכל אורכו הוא י', ילד אומנה שלנו עם צרכים מיוחדים, שהיה בן שבע בזמן הפיגוע ויכולת הביטוי שלו מוגבלת. לקח לי ארבע שנים עד שהבנתי שהיה מרדף בתוך הבית. כשהמחבל נכנס, דפנה עמדה בפינה הרחוקה ממנו, מהצד השני של האי במטבח. אבל היא רצה להגן על הילד שעמד בצד.

באותו זמן אני הייתי עם ילד האומנה הצעיר שלנו אצל רופא בגוש עציון. דפנה התקשרה אלי ב־17:23 וב־17:25. היא רצתה לתת לי לדבר עם י'. לא עניתי כי היינו אצל הרופא. חזרתי אליה ב־17:26 והיא כבר לא ענתה. בדקה הזאת היא נרצחה. אני יודע איפה היא עמדה כשהמחבל נכנס כי אני יודע איפה היא הניחה את הטלפון.

דפנה סידרה את כלי העבודה באזור הכניסה לבית. היא היתה בתוך פרויקט של כמה חודשים לסדר את כל הבית. במשך תקופה היא עברה חדר־חדר, חפץ־חפץ. חלק ניכר מהחפצים הגיעו לפח או למסירה. זה שחרר מהבית אנרגיה מיותרת.

המחבל נכנס לבית הראשון שהוא ראה. בן 15 וחצי שרב עם אבא שלו והבטיח לו שיהרסו לו את הבית, אז הוא לקח סכין מטבח והגיע לעתניאל. ההבטחה שלו לאבא שלו, אגב, קוימה. הוא ראה שדלת הבית פתוחה. דווקא היינו מאלה שנועלים את הבית, אבל באותו זמן דפנה כנראה רצתה אוויר.

המחבל תצפת עליה. הוא אמר בחקירה שראה שהילד לידה וברגע שהיא סובבה אליו את הגב, הוא רץ לתוך הבית.

קומת הכניסה של הבית היתה בעצם הקומה העליונה, עם הסלון והמטבח. במפלס התחתון, בחדרי הילדים, שהו רננה, שהיתה אז בת 17 והתעסקה בטלפון שלה בחדר, ועוד בת שלנו, שהיתה אז בת עשר, ישבה שם ליד המחשב. י' עמד כמה מטרים מדפנה, ליד הירידה לקומה התחתונה.

המחבל רץ אל דפנה והיא רצה קודם כול אל הילד. כשהמחבל הגיע אליה, הוא דקר אותה שלוש פעמים בבטן. היא נאבקה בו, צרחה, ניסתה להדוף אותו, והוא דקר אותה בראש. דפנה נאבקה בו כך שהסכין תישאר בתוך גופה והוא לא ימשיך לפגוע.

רננה: שמעתי צרחות מהקומה העליונה. אמא היתה צורחת מג'וקים או אם נתפסה למישהו האצבע במשהו, אבל הפעם הבנתי שאלה לא צרחות רגילות. עליתי חצי מהמדרגות למפלס העליון ושם קלטתי. זרקתי את הטלפון שהחזקתי ביד.

אמא היתה על הרצפה, שכובה כמו עובר, והחזיקה את הסכין בכוח בתוך גופה, והוא רכן מעליה וניסה להוציא ממנה את הסכין. אחי עמד מבוהל עם הגב למחבל.

אחותי הקטנה סיפרה שהיא שמעה אותי צורחת. אני לא זוכרת את זה. תפסתי את המחבל ומשכתי אותו מהקפוצ'ון שלו במטרה להרחיק אותו מאמא. היה לו קפוצ'ון שחור עם כיתוב צהוב. ברגע הזה אמא ואני שיתפנו פעולה: היא התאמצה להחזיק את הסכין בתוכה, ואני התאמצתי להדוף את המחבל ממנה.

כשהמחבל הבין שהוא לא יוציא את הסכין, הוא הסתובב וברח. ידעתי שאסור להוציא את הסכין, כי הייתי בקורס מגישי עזרה ראשונה. אגב, היה לי ויכוח עם אמא. היא רצתה שאלך לקורס הזה ואני לא הבנתי למה. התשובה שלה היתה שזה ידע חיוני, גם אם לא אעשה איתו כלום. היא היתה פריקית של ידע. הפריע לה שאנשים לא ידעו דברים. היא לא הפסיקה ללמוד.

צרחתי ל־י' שירד למטה. צרחתי לאחותי הקטנה שתקרא לו. ההבנה של י' היא מאוד בסיסית. הייתי צריכה ממש לצרוח.

התקשרתי למד"א מהטלפון הביתי, שני מטרים מאמא שלי, ואמרתי, "דקרו את אמא שלי, תגיעו דחוף". המוקדנית שאלה אם היא נושמת. ברגע הזה ראיתי את הנשימה האחרונה שלה. אמרתי לה שזהו. המוקדנית החזיקה אותי על הקו עם שאלות מאוד קונקרטיות, אולי פחדה שאאבד את זה. זה היה מאוד מקצועי מצדה.

אמא עבדה בטיפול נמרץ נוירוכירורגי, עם פגועי ראש ואנשים במצב צמח. ידעתי שהפחד שלה היה להפוך לאחת מהם. כשהסכין היתה במצח ולא ראו פנים, הבנתי שבמצב הזה עדיף לה למות. אני זוכרת את זה. אני הבת שלה וראיתי אותה מסיימת את החיים שלה.

אבא שלי התקשר. בהתחלה לא עניתי לו. בדקתי שהאחים נמצאים למטה. הייתי לבד עם אמא בערך דקה וחצי, שנראו לי כמו נצח, עד שנכנסו כיתת הכוננות עם נשקים שלופים.

אמא היתה אקטיבית. כל החיים היא היתה אומרת לנו, בהקשר של הטרדות מיניות, משפטים כמו: "מסכן מי שיפגוש אותי בסמטה חשוכה". לא היה אצלה מקום לקורבנוּת. היא היתה אומרת לי: "אנחנו ישר שולפות ציפורניים". תמיד צחקתי שאם מישהו יציק לי ברחוב ואני לא אגיב, אפחד יותר מאמא שלי מאשר ממנו. מתוך שלוש אפשרויות התגובה - לקפוא, לברוח או להילחם - אין מצב שאמא לא היתה נלחמת עד הסוף, עד שהיריב שלה יפסיד.

הפיגוע היה מאוד קצר, פחות מדקה, ברובו היא כנראה לא היתה בהכרה צלולה. הפגיעה בה היתה קשה מהרגע הראשון. הדבר היחיד שאנחנו יודעים בוודאות הוא שהיא החזיקה את הסכין ממש עד הנשימות האחרונות שלה. זה היה מאבק פיזי. הוא ניסה להוציא את הסכין בכוח.

נתן: אני לא אוהב את התיאורים הפלסטיים, משתדל להשאיר את הראש שלי נקי, אבל התנועה של דפנה מחזיקה את הסכין בתוך הגוף שלה היא תנועה מדהימה.

האינסטינקט החייתי הבלתי נשלט שלנו כבני אדם הוא להגן על הילדים שלנו. כמו שאריה רץ אל האש כדי להציל את הגורים שלו. כמו שגם אבא שלא יודע לשחות יקפוץ למים כדי להציל את הבן שלו. אבל דפנה הוכיחה שזה האינסטינקט שלה גם כלפי ילד אומנה. הרי ייסורי המצפון הכי גדולים להורים באומנה זה שהם לא מצליחים לאהוב אותם כמו את הילדים שלהם. בפיגוע דפנה הוכיחה שזה לא נכון, היא היתה נאמנה לחלום חייה.

(דומע.)

בשנים הראשונות י', ילד האומנה שלנו שהיה עד לרצח של דפנה, לא בכה. כמה הייתי צריך לשבור את הלב שלי עד שהגעתי למקומות החשופים שלו. י' פגוע מאוד מהאירוע, הרבה מעבר למה שהיה קודם.

האם השכולה מרים פרץ אמרה לי שזה החלק שאצלנו, המשפחות השכולות, לא מדברים עליו: הפגיעות הנפשיות בעקבות האירוע. אני לא מתבייש לדבר על זה. כל בני הבית נפגעו נפשית. מה שאני עושה בחיים זה בעיקר לטפל בבני המשפחה שלי.

כשהילדים שלי מביאים תעודה, אני אומר להם: מבחינתי קיבלתם בכל מקצוע ציון 100, ועליו תוסיפו את מה שקיבלתם בתעודה. אף אחד לא מבין כמה קשה לקום בבוקר אחרי דבר כזה. הבית שלנו נפגע. אני מכיר יותר מדי מחלות נפש מקרוב.

ארבע שנים וחצי עוד המשכנו לגור באותו בית. שיפצנו אותו ברמה של להחליף טיח וריצוף כדי שיהיה אפשר לחזור לנשום בו. אף קיר לא נשאר במקום. התייעצתי עם משפחות שכולות אחרות שקרו להן אסונות בתוך הבית. אמרו לי, "אל תעזוב את הבית. הילדים יאבדו גם אמא וגם בית". זה המקום שחיינו בו מהיום שהתחתנתי עם דפנה. "הבית הראשון שלי בחיים", ככה דפנה היתה אומרת. וזה גם המקום שבו קרה הרצח. שיקמנו את הבית והפכנו אותו לאחד היפים בארץ.

החזקתי מעמד בבית הזה עוד כמה שנים וזהו. כשהתחלתי להרגיש שהבית מוריד אותנו למטה, הסכמתי להעביר את הכאב ולבקש שהוא לא ייאחז בשום זיכרון פיזי.

סבא שלי היה דמות מרכזית בהולנד. ערב השואה, ולמרות שהציעו לו משרת רבנות בכירה שם, הוא חזה את העתיד ועלה לארץ. כשהצלב האדום שלחו ליהודים באירופה מכתבים, שחזרו כי הנמענים נספו, הם העבירו את המכתבים לסבא שלי בארץ ישראל. המכתבים נשמרו אצל הורי והוחזקו בארגז המצעים מתחת למיטה שלי. גדלתי כשאני ישן מעל מכתבים שיועדו למשפחות שנספו. גדלתי עם הידיעה שאסון גדול קרה, אבל אתה חי ועושה הכי טוב שאתה יכול.

רננה סוחבת יותר צלקות מכולנו. היא אישה אמיצה מאוד. היא זאת שהבריחה את המחבל. הוא היה נער והיה מבוהל כי הרגע דקר אישה. כשהיו עוד ידיים שהעיפו אותו, הידיים של רננה האמיצה, הוא ברח. אבל אני לא חומל עליו. אני מייחל ליום שבו הוא ואני לא ננשום את אותו אוויר.

בדרך למעלה רננה השליכה את הטלפון שלה כדי שיהיו לה ידיים פנויות להילחם. היא דאגה לאמא שלה, לאחים שלה. באופי שלה היא תופסת את העניינים נורא מהר. כמה שנים לפני הפיגוע נסגרה דלת כבדה על אצבע של אחד הילדים. דפנה נעמדה וצרחה, ורננה רצה להציל את הילד.

רננה: עברו הרבה שנים עד שהרגשתי גיבורה. היום אני מרגישה ככה. אבל לגבורה יש השלכות. אנשים תופסים ממני גיבורה, ויש פחות לגיטימציה לקושי. היה לי קשה ששערי העיתונים פשפשו ברגעים האחרונים של אמא ולא עצרו לדבר על זה שאיבדתי אמא.

משהו באיך שגדלתי הביא אותי לרצף הזה של פעולות, שאולי הוא אוטומטי ואולי לא. לאמא היה יצר הישרדות מדהים, היא נאחזה בחיים. עם סיפור החיים שלה, היו לה את כל הנתונים להיכנס למיטה, לדיכאון, ליפול לסמים. והיה לה חשוב לבחור בחיים. גם בפיגוע אמא עשתה הכול בשביל לא למות. היא נרצחה אבל לא הפסידה בקרב.

אני חושבת שאם הייתי בעצמי בסכנה פיזית, גם אני הייתי נלחמת עד הסוף. שאני לא מאלה שבורחים או קופאים. לפעמים אני אומרת לעצמי: בפעם הבאה תברחי. אבל ברגע האמת אני לא מצליחה לברוח. כשאני רואה משהו ברחוב, אני לא יכולה להתקדם הלאה. בעלי אומר שאני צריכה כרטיס חבר במוקד 100 של המשטרה.

בשנה שאחרי הפיגוע, כששיפצנו את הבית, הגענו לנקודה שבה השיפוץ לא התקדם, הבית היה הרוס, והיינו חייבים כבר לסיים את הבנייה. הבאנו פועלים פלסטינים, ואחד מהם הניף לעברי מכוש בתנועה מאיימת. רצתי לאוטו והכנסתי את המפתח לסוויץ' בלי הקוד, וזה הפעיל את האזעקה. אבא שלי יצא מיד החוצה. הפועל הזה עף באותו יום. בגלל מה שעברתי, אני מניחה שמהירות התגובה שלי טובה יותר.

כשאת לא מאלה שבורחים, יש לזה השלכות. ההשלכה אצלי היתה לראות את הכול. הכול. ראיתי את הבית שלי מלא בדם, אחר כך מגודר, אחר כך מלא באנשים זרים. והייתי בתוך הרגע שבו הפרק אמא-בת נגמר. זו תמונה שנצרבת במוח. אני חיה עם הידיעה שאמא הגנה עלינו. אני לא יודעת אם הגוף שלה אחז בסכין מתוך תגובה אינסטינקטיבית או שזה היה מודע. אבל זה החדיר בנו באופן בל יימחה את המסר שלא משנה מה קורה לך, אפשר להילחם. לא משנה מה קורה לנו, אנחנו לא הקורבן.