גיבור דורנו

 1 בֶּלָה

נסעתי בעגלת דואר מטִיפְליס. כל המטען שלי היה מזוודה אחת קטנה, מלאה עד חציה רשימות מסע מגרוּזיה.3 רובן אבדו, למזלכם; ולמזלי שלי נותרו שאר חפצַי והמזוודה עצמה שלמים בלא פגע.

השמש כבר התחילה מתחבאת מאחורי הרכס המושלג כשנכנסתי לעמק קוֹישָׁאוּר. העגלון האוֹסֶטי4 שר בקולי קולות, מאיץ בלי חָשָׂך בסוסיו כדי שנספיק להגיע אל ראש הר קוֹישָׁאוּר לפני רדת הלילה. כמה נפלא העמק הזה! סביב־סביב הרים שׂגיאים, סלעים אדמדמים עטופים קיסוס ירוק ועטורים קבוצות של עצי דולב, מדרונות צהובים זרועים ערוצי סַחַף; הלאה משם, גבוה־גבוה, גדילי הזהב של השלגים, ולמטה — האַרַגְווָה,5 מתחבקת עם איזה נחל בן בלי שֵׁם הפורץ ברעש מתוך נקיק שחור, דְחוּס חשֵׁכה, ומשם נמשכת והולכת כמו חוט של כסף, מתנוצצת כנחש בקשׂקשֹיו.

הגענו למרגלות הר קוֹישָאוּר ועצרנו ליד פונדק דרכים. כאן התגודדו בהמולה כעשרים איש, גרוּזים ושאר בני־הרים למיניהם: לא הרחק מפה עצרה שיירת גמלים ללינת לילה. נאלצתי לשכור שוורים שימשכו את עגלתי במעלה ההר הארור הזה, כי היה כבר סתיו וקרח בדרכים, והמרחק עד ראש ההר כשתי וֶרְסְטָאוֹת.6

לא היתה ברירה, שכרתי שישה שוורים וכמה אוֹסֶטים. אחד מהם טען על שכמו את מזוודתי, האחרים נחלצו לסייע לשוורים, בצעקות בעיקר.

מאחרי עגלתי התנהלה רביעיית שוורים שמשכה עגלה נוספת — משכה אותה בלי שום קושי, אף שהיתה עמוסה לעייפה. הדבר הפליא אותי. אחרי העגלה הזאת פסע בעליה, מפריח עשן ממקטרת קַבַּרְדִית7 קטנה משובצת כסף. לבוש היה מקטורן צבאי בלי כותפות, ולראשו כובע צמר צ'רקסי. לפי מראהו היה כבן חמישים; פניו השזופות העידו על היכרות ממושכת עם השמש הקווקאזית, ושפמו שהלבין בטרם עת לא הלם את הילוכו הנמרץ ואת מראהו הרענן. ניגשתי אליו והחוויתי קידה; הוא השיב לי קידה אילמת ופלט ממקטרתו עננת עשן כבדה.

"אנחנו חברים לדרך, כמדומה?"

הוא קד לי שוב בשתיקה.

"אתה ודאי נוסע לסְטַאוורוֹפּוֹל?"

"אכן כן... עם מטען ממלכתי."

"תגיד לי, בבקשה, איך זה שארבעה שוורים סוחבים את עגלתך הכבדה בקלות שכזאת, כאילו כלום, בעוד שהעגלה הריקה שלי בקושי זזה ממקומה, אף שהיא רתומה לשש בהמות, והאוֹסֶטים האלה עוד מסייעים להן?"

הוא חייך בלגלוג ונתן בי מבט של יודע דבר.

"באת לקווקאז לא מזמן, כמדומה?"

"לפני כשנה."

הוא חייך שוב.

"ובכן, מה?" שאלתי.

"אה, סתם... הם פשוט מנוולים, האסיאתים האלה! אתה חושב שיש איזה טעם בצעקות שלהם? רק השד יודע מה הם צועקים! אבל השוורים דווקא מבינים אותם: תרתום אפילו עשרים — ברגע שאלה צועקים בשפתם, אף שור לא יזוז! נוכלים שאין לתאר! אין מה לעשות, זה התענוג שלהם, לעשוק עוברי־אורח... יותר מדי פינקו אותם, את הגזלנים: עוד תִראה איך יסחטו ממך 'בשביל וודקה'!... אני מכיר אותם, אותי לא ימשכו באף."

"אתה משרת פה כבר מזמן?"

"כן, שירתתי פה עוד בימיו של אָלֶכְּסֵיי פֶּטְרוֹביץ',"8 השיב בזקיפת גו. "הייתי פּוֹדְפּוֹרוּצ'יק9 כשהוא הגיע לחזית," הוסיף. "ותחת פיקודו הועליתי בדרגה פעמיים, על חלקי בקרבות עם ההרריים."

"ועכשיו אתה...?"

"עכשיו אני נמנה עם הבטליון השלישי בקַו החזית. ואתה, אם יוּרשה לי לשאול?..."

אמרתי לו.

בכך הסתיימה השיחה; המשכנו ללכת זה לצד זה בשתיקה. הגענו אל פסגתו המושלגת של ההר. השמש התחילה שוקעת — והחושך תפס את מקום האור בחטף, כרגיל בארצות הדרום; ואולם לנוגה השלג הבוהק הצלחנו לראות את השביל שעוד הוסיף להעפיל במעלה ההר, אף שתלילותו התמתנה. ציוויתי על האוֹסֶטים להניח את מזוודתי בעגלה ולהחליף את השוורים בסוסים, והבטתי בפעם האחרונה למטה אל העמק — אך הערפל הכבד, שהגיח גלים־גלים מן הנקיקים, כבר כיסה אותו כליל, ושום קול לא הגיע משם לאוזנינו. האוֹסֶטים הקיפו אותי ברעש גדול ודרשו "בשביל וודקה"; אך הקפיטן גער בהם בקול מאיים כל כך, שהם התפזרו בן־רגע.

"איזה מין אנשים!" אמר לי, "להגיד 'לחם' ברוסית עוד לא למדו, אבל לצעוק 'קצין, תן בשביל וודקה!' כבר למדו ועוד איך! אפילו הטטארים טובים מהם: אלה לפחות לא שותים..."

עד התחנה נשארה וֶרְסְטָה אחת בקירוב. בַּכּול היתה דממה — דממה דקה כל כך, שעל־פי זמזומו של יתוש אפשר היה לעקוב אחר מעופו. משמאל השחיר גיא עמוק; מאחוריו ולפנינו, בשיפולי הרקיע החיוור שעוד השתמרו בו זהרורי שקיעה אחרונים, הצטיירו פסגות כחולות כהות, חרושות קמטים ומכוסות שכבות של שלג. במרומי השמים החשוכים החלו לנצנץ כוכבים — ומוזר הדבר, נדמָה לי שהם גבוהים הרבה יותר מאשר אצלנו בצפון. משני צדי הדרך הזדקרו אבנים שחורות חשופות. פה ושם ביצבצו שיחים מבעד לשלג, אבל אף עלה יבש לא זע, ובתוך תרדמת המוות הזאת של הטבע עלץ הלב לשמוע את נחרתם של סוסי הדואר היגעים ואת קרקושה המקוטע של המצילה הרוסית.

"מחר יהיה יום יפה!" אמרתי. הקפיטן לא השיב דבר, ורק הורה באצבעו על הר גבוה שהתנשא לנגדנו ממש.

"מה זה?" שאלתי.

"הר גוּד."

"נו, ומה?"

"תראה איך הוא מעשן."

ואכן, מראש הר גוּד היתמר עשן. עננות קלילות הזדחלו סביבו, ועל פסגתו רבץ ענן שחור — כה שחור, עד שנראה ככתם על־פני השמים האפלים.

כבר יכולנו להבחין בתחנת הדואר ובגגות הסַאקְלוֹת10 המקיפות אותה; אורות קטנים כבר ריצדו לעומתנו בנועם, כשלפתע־פתאום קמה רוח לחה, צוננת, הגיא נאנק ונהם, וגשם דק התחיל לזרזף. בקושי הספקתי להתעטף באדרתי, וכבר ירד שלג כבד. הבטתי אל הקפיטן בהערצה...

"נצטרך ללון פה," אמר במורת־רוח. "בסופת שלג כזאת אי־אפשר לעבור את הרכס. מה, היתה מפולת שלגים בקְרֶסְטוֹבַאיָה?" פנה אל העגלון.

"לא, אדון," ענה העגלון האוֹסֶטי, "אבל יש המון־המון שלג שמחכה לרדת."

כיוון שבתחנה לא היתה אכסניה, הקצו לנו מקום לינה בסַאקְלָה מלאה עשן. הזמנתי את רעי למסע לשתות איתי תה, שהרי היה עמי קומקום של ברזל יצוק — נחמתי היחידה במסעותי בהרי הקווקאז.

הסַאקְלָה היתה דבוקה בצדה האחד אל סלע; שלוש מדרגות רטובות, חלקלקות, הוליכו אל הפתח. נכנסתי פנימה, ממשש ומגשש, ונתקלתי בפרה (אצל האנשים האלה אתה מוצא רפת במקום חדר משרתים). לא ידעתי לאן אפנה: כאן פועות כבשים, שם רוטן לו כלב. למזלי הבליח אור קלוש מן הצד, ובסיועו מצאתי עוד פתח אחד, כמין דלת. כאן נגלתה לעיני תמונה מרתקת: הסאקְלה הרחבה, שגגה נתמך בשני עמודים מפויחים, היתה מלאה אדם. בתווך, על הקרקע החשופה, רחשה מדורה קטנה, והעשן הכבד, שמפאת הרוח נדחק דרך החור שבגג חזרה פנימה, כיסה הכול במעטה עבה כל כך, ששעה ארוכה לא ראיתי כלום; ליד האש ישבו שתי נשים זקנות, המון ילדים וגרוזי צנום אחד, כולם בבלויי סחבות. בלית ברירה התרווחנו ליד המדורה, הצתנו את המקטרות שלנו, ועד מהרה פצח הקומקום בזמרור נעים.

"כמה הם עלובים," אמרתי לקפיטן, מצביע על בעלי־הבית המלוכלכים שהסתכלו בנו בדממה, בעיניים בוהות, כהלומי רעם.

"עם של מטומטמים!" השיב. "היית מאמין? לא יודעים לעשות כלום, לא מסוגלים ללמוד כלום! קח למשל את הקַבַּרְדינים שלנו, או את הצֶ'צֶ'נים: שודדים כולם, פרחחים — אבל איזה לוחמנות! ואילו אלה — אפילו חוש לנֶשֶק אין להם, לא תמצא אצלם פגיון אחד לרפואה. כן, כאלה הם, האוֹסֶטים!"

"זמן רב שירתת בצֶ'צְ'נִיָה?"

"כן, כעשר שנים ישבתי עם הפלוגה שלי במבצר שליד קַאמֶנֵיי בְּרוֹד — מכיר?"

"שמעתי עליו."

"אה, ידידי, הבריונים הרצחנים האלה המאיסו עלינו את החיים! כיום, תודה לאל, כבר שָקט שם יותר, אבל בימים ההם — די היה שתתרחק מאה צעדים מהסוללה, וכבר אורב לך איזה שֵׁד שעיר: תמצמץ רגע — ואבדת: או פלצור על צווארך, או כדור בעורפך. ובכל זאת — בחורים לעניין!..."

"מן הסתם היו לך הרבה הרפתקאות בחיים?" שאלתי. הסקרנות כבר בערה בי.

"איך לא! היו גם היו..."

כאן התחיל מורט את שפמו השמאלי, הרכין ראשו ושקע בהרהורים. חשק עצום ניעור בי, להציל מפיו איזה סיפור קטן — תשוקה המיוחדת לכל הנוסעים ומחברי רשימות המסע. לא עברה שעה קלה והתה כבר היה מוכן; הוצאתי מהמזוודה שתי כוסות קטנות, מילאתי אותן והנחתי כוס אחת לפניו. הוא טעם מן התה ואמר כמו בינו לבינו: "כן, היו גם היו!" אמירה זו הפיחה בי תקווה. ידעתי שוותיקי הקווקאז אוהבים לדבר, לספר — אבל בקושי נקרית להם הזדמנות: יושב לו פלוני חמש שנים באיזה חור נידח עם הפלוגה שלו, וחמש שנים תמימות אף אחד לא אומר לו אפילו "שלום!" (שכּן הפֶלְדפֶבֶּל11 דרכו לומר "ברכות מאליפות!"). והלוא יש ויש על מה לגלגל שיחה: מסביב אוכלוסייה פראית, מרתקת, סכנות על כל צעד ושעל, שלל מקרים משונים — ועל כורחך אתה מצטער שרק מעט מאוד מכל זה מועלה אצלנו על הכתב.

"אולי להוסיף לך קצת רום?" פניתי אל בן שיחי, "יש לי פה לָבָן, מטיפְליס; קר עכשיו."

"לא, רב תודות, אינני שותה."

"למה זה?"

"ככה זה. נדרתי נדר. פעם אחת, כשעוד הייתי פּוֹדְפּוֹרוּצִ'יק, אתה יודע, קרה שהתהוללנו קצת יחד — ובלילה היתה אזעקה: התייצבנו למִסדר בגילופין. איזה מנה חטפנו כשזה נודע לאלכסיי פטרוביץ'! אלוהים ישמור, איך הוא כעס! כמעט שהעמיד אותנו למשפט. כן, ככה זה: יש שאתה יושב פה שנה שלמה בלי לראות נפש חיה, ואז, כשנוספת גם וודקה — אתה אבוד."

עכשיו איבדתי כמעט כל תקווה.

"קח למשל את הצ'רקסים," המשיך הקפיטן. "רק ילגמו מן הבּוּזָה,12 בחתונה או בהלוויה — וכבר יעופו שם מכות רצח! גם אני נמלטתי פעם בעור שיני, למרות שהייתי אורחו של אחד מ'נסיכי־השלום'."13

"איך זה קרה?"

"הנה כך," (הוא פיטם את מקטרתו, שאף קצת עשן והתחיל לספר) "הנה כך, שים לב, זה היה כשחניתי עם הפלוגה שלי במבצר מעֵבר לַטֶרֶק14 — כבר עברו כמעט חמש שנים מאז. יום אחד, בסתיו, הגיע אלינו משלוח של מזון, ועם המשלוח הגיע קצין, בחור כבן עשרים וחמש: התייצב לפנַי במדי קצונה הדורים והודיע שקיבל פקודה להישאר אצלי במבצר. הוא היה כל כך דקיק, כל כך לבנבן, מדיו היו כל כך חדשים, שתכף הבנתי שהוא חדש פה אצלנו בקווקאז. 'בטח הועברת מרוסיה?' אמרתי. 'אכן כן, אדוני הקפיטן,' ענה. לקחתי את ידו בידי ואמרתי: 'אני שמח מאוד, שמח מאוד. יהיה לך קצת משעמם פה, אבל נחיה זה עם זה באחווה וברֵעוּת. אנא, קרא לי פשוט מקסים מקסימיץ'; ועוד משהו: בשביל מה כל ההידור הזה? בוא אלי תמיד בכובע רגיל.' הקצו לו דירה למגורים, והוא השתכן במבצר."

"ומה היה שמו?" שאלתי את מקסים מקסימיץ'.

"שמו היה... גריגורי אלכסנדרוביץ' פֶּצ'וֹרין. בחור כארז, תאמין לי, אבל קצת מוזר. הנה, למשל, גשם, צינה — והוא לא חוזר מן הציד; כולם כבר קפואים, מותשים, והוא — כאילו כלום. ואילו פעם אחרת יסתגר בחדרו כל היום: רוח נושבת — והוא כבר טוען שהצטנן. תריס חורק — והוא מחוויר, מתחלחל; אבל במו עיני ראיתי אותו נאבק לבדו עם חזיר בר. יש ששעות על שעות לא תוציא ממנו מילה; ויש שיתחיל לספר משהו — והבטן מתפקעת מצחוק... כן, בעל מוזרויות רבות היה, וגם עשיר, כמדומה: המון חפצים יקרים ראיתי אצלו!..."

"זמן רב נשאר אצלכם?" שאלתי שוב.

"בערך שנה. אבל איזה שנה — לנֶצח לא אשכח אותה! הרבה צרות עשה לי, שלא ייזָכֵר לו לרעה... כן, יש בעולם אנשים כאלה, שנגזר עליהם עוד מִבֶּטֶן שיקרו להם כל מיני דברים יוצאי דופן..."

"יוצאי דופן?" קראתי בסקרנות ומזגתי לו עוד כוס תה.

"שמע ואספר לך. במרחק כשש וֶרסטאות מהמבצר חי נסיך אחד מ'נסיכי־השלום'. בנו, נער בן חמש־עשרה, עשה לו מנהג לבוא אלינו יום־יום — פעם לעניין זה, פעם לעניין אחר... כן, פינקנו אותו כהוגן, גריגורי אלכסנדרוביץ' ואני. פרא־אדם היה, זריז כשֵׁד לכל פעולה — אם לירות ברובה ואם להרים כובע שנפל בעיצומה של דהרה. רק חיסרון אחד היה לו: חולשה גדולה לכסף. פעם, בצחוק, הבטיח לו גריגורי אלכסנדרוביץ' מטבע זהב אם יגנוב בשבילו את התיש הכי משובח של אביו. נו, ומה? כבר בלילה שלמחרת גרר אלינו את הבהמה בקרניה. לפעמים היינו מתגרים בו קצת, והוא — אלוהים ישמור: העיניים מתמלאות דם, היד תופסת בפגיון. 'אוי ואבוי לך אַזַמאט,' הייתי אומר לו, 'יום אחד עוד תשלם בראשך!'

"פעם אחת הגיע אלינו הנסיך הזקן עצמו, להזמין אותנו לחתונה: הוא השיא את בתו הבכירה, וכיוון שהיינו קוּנַאקים,15 הוא ואני, שום סירוב לא בא בחשבון, אתה מבין, אפילו שהוא טטארי. יצאנו לדרך. בָּאָאוּל16 קידמו את פנינו המוני כלבים, נובחים בקולי קולות. הנשים, רק ראו אותנו והסתתרו מיד; אלה שהספקנו לראות את פניהן לא היו יפהפיות כלל. 'היתה לי דעה טובה יותר על הצ'רקסיות,' אמר לי גריגורי אלכסנדרוביץ'. 'חכה קצת,' עניתי בחיוך. והיתה לי סיבה.

"בסַאקְלָה של הנסיך כבר נאסף המון גדול. האסיאתים, דע לך, נוהגים להזמין לחתונות שלהם כל עובר ושב. אותנו קיבלו בכל גינוני הטקס והוליכו מיד לחדר המיוחד לקוּנַאקים. אף על פי כן הקפדתי לפקוח עין ולראות איפה משכנים את הסוסים שלנו, על כל צרה שלא תבוא, אתה יודע."

"איך הם חוגגים את החתונות שלהם?" שאלתי את הקפיטן.

"לגמרי רגיל. קודם בא המוּלָה ומקריא להם איזה קטע מהקוראן; אחר כך מגישים מתנות לזוג הצעיר ולכל קרוביהם; אוכלים, שותים בּוּזָה; ואז — להטוטי רכיבה: תמיד יופיע איזה פרחח מסמורטט על סוסון צולע, יעשה פרצופים, יתפתל, יצחיק את הקהל; אחר כך, כשיורד הערב, יתחיל בחדר הקוּנַאקים מה שאצלנו נקרא 'נֶשֶׁף'. איזה ישישון עלוב יקרקש בכלי עם שלושה מיתרים — שכחתי מה שמו בלשונם — נו, משהו דומה לבָּלַלַייקה שלנו. בחורות ובחורים נעמדים בשתי שורות, אלה מול אלה, שרים ומוחאים כף. בחור אחד ובחורה אחת יוצאים מהשורה, נעמדים בָּרֶווח ומתחילים לדקלם בנעימה מכל הבא ליד, בעוד השאר עונים אחריהם במקהלה. ישבנו, פֶּצ'וֹרין ואני, במקום של כבוד, והנה ניגשת אליו פתאום בתו הקטנה של בעל־הבית, נערה כבת שש־עשרה, ומתחילה לשיר לו... איך לומר?... אפשר לקרוא לזה 'מחמאות'."

"ומה היו מילות השיר, אתה זוכר?"

"עד כמה שזכור לי, משהו כזה: 'תמירים הם הג'יגיטים17 הצעירים שלנו, ולבוּשם רקום כסף, אך הקצין הרוסי הצעיר תמיר מהם, ומדיו עטורים פַּסֵי זהב. כברוש יתנשא ביניהם — אך לא ילבלב ולא יפרח בגַנֵנוּ.' פֶּצ'וֹרין קם וקד לפניה, מצמיד ידו אל מצחו ואל לבו, וביקש ממני לענות לה; אני מיטיב לדבר בלשונם, ותירגמתי את תשובתו.

"כשהתרחקה מאיתנו לחשתי לגריגורי אלכסנדרוביץ': 'נו, איך היא?' — 'תאווה לעיניים!' ענה. 'ומה שמהּ?' — 'שמהּ בֶּלָה,' עניתי.

"כן, היא היתה מצודדת באמת: גבוהה, דקיקה, עיניה שחורות כעיני יעלת הרים, חודרות לך ישר לנשמה. פֶּצ'וֹרין ישב מהורהר ולא גרע עין ממנה, וגם היא הציצה אליו בחשאי שוב ושוב. אבל לא רק פֶּצ'וֹרין התענג על מראה הנסיכה הנחמדת. מפינת החדר ננעץ בה עוד זוג עיניים — קפואות בלי נוע, בוערות. הבטתי לשם וראיתי את מכרי הוותיק, קַזְבּיץ'. הוא, עליך לדעת, לא נמנה לא עם אנשי שלומנו ולא עם יריבינו. הרבה חשדות עורר עליו, אבל מעולם לא נתפס בתעלול כלשהו. מפעם לפעם היה מביא אלינו כבשים ומוכר בזול, אך לא סבל שום התמקחות: תן לו מה שביקש — הוא ייהרג ולא יפחית פרוטה. סיפרו עליו שהוא מרבה לשוטט עם האַבְּרֶקים18 אל מעֵבר לקוּבּאן, והאמת, היה לו פרצוף של שודד: קטן, צנום, רחב כתפיים... כולו זריז ומזורז — שֵׁד משחת! הבֶּשְׁמֶט19 קרוע תמיד, מטולא, אבל הנשק משובץ כסף. ואיזה סוס היה לו! תהילתו יצאה בכל קַבָּרְדָה — ואכן, סוס מפואר מזה לא יתואר כלל. לא סתם קינאו כל הפרשים בקַזְבּיץ': שוב ושוב ניסו לגנוב אותו ממנו — והעלו חרס. אני עוד רואה אותו לנגד עיני: שחור כזפת, הרגליים — מיתרים, העיניים יפות לא פחות מעיניה של בֶּלה; ואיזה כוח! עלֵה ודְהר אפילו חמישים וֶרסטאות במכה אחת!... וגם מאולף היה — כלבלב ממש: רץ אחרי אדוניו, אפילו את קולו הכיר! קַזְבּיץ' גם לא קשר אותו מעולם. אכן, סוס של שודדים!...

"אותו ערב היו פניו של קַזְבּיץ' קודרות יותר מתמיד, וראיתי שמתחת לבֶּשמֶט הוא עוטה שריון. 'לא סתם בא בשריון,' חשבתי. 'הוא בטח זומם משהו.'

"נהיה מחניק בסַאקְלָה; יצאתי החוצה לשאוף קצת אוויר. הלילה כבר רבץ על הרכס, ערפל התחיל לשוטט בנקיקים.

"עלה על דעתי להציץ אל הסככה שמתחתיה עמדו הסוסים שלנו, לראות אם קיבלו מספוא; וחוץ מזה — הזהירות לעולם לא תזיק: הרי גם לי היה סוס יפהפה, ולא קַבָּרְדי אחד כבר תלה בו מבט מצועף ומילמל: 'יַאקְשִׁי טְחֶה, צֶ'ק יַאקְשִׁי!'20

"אני פוסע לאורך הגדר, ופתאום שומע קולות; קול אחד הכרתי מיד: זה היה אַזַמאט הפוחז, בנו של המארח שלנו; השני היה שָׁקט יותר ומיעט בדיבור. 'על מה הם מדברים שם?' חשבתי, 'שמא על הסוסון שלי?' התיישבתי ליד הגדר והטיתי אוזן; התאמצתי לא לאבד אף מילה. קולות השירה והדיבור שעלו מהסַאקְלָה בלעו מפעם לפעם את השיחה שכל כך עניינה אותי.

"'יש לך סוס נהדר!' אמר אַזַמאט. 'לוּ הייתי אדון פה, לוּ היה לי עדר של שלוש־מאות סוסות, את חציו הייתי נותן בעד האביר שלך, קַזבּיץ'!'

"'אה, זה קַזבּיץ'!' אמרתי בלבי ונזכרתי בשריון.

"'כן,' ענה קַזבּיץ' כעבור שתיקה קצרה, 'סוס כזה לא תמצא בכל קַבָּרְדָה. פעם יצאתי עם האַבְּרֶקים אל מעֵבר לטֶרֶק, לפשוט על עדרי הסוסים של הרוסים. לא שיחק לנו המזל, נאלצנו לברוח איש לדרכו. אחרַי רדפו ארבעה קוזאקים; כבר שמעתי אותם צועקים, את הגְיָאוּרים,21 ומולי ראיתי יער עבות. השתטחתי על האוכף, הפקדתי את רוחי בידי אללה, ולראשונה בחיי עלבתי בסוסי בצליפת שוט. הוא נבלע בין הענפים כמו ציפור; קוצים חדים קרעו את בגדי, זרדי בוקיצה חבטו בפרצופי. הסוס דילג מעל גדמי גזעים, ביקע סבכי שיחים בחזהו. על־פי התבונה היה עלי לנטוש אותו בקצה היער ולהסתלק ברגל, אבל צר היה לי להיפרד ממנו — והנביא, בחסדו, גמל לי. כדורים אחדים שרקו מעל ראשי; כבר שמעתי את הקוזאקים קופצים מן הסוסים ודולקים בעקבותי... פתאום ראיתי לפנַי נִקרה עמוקה; סוסי האביר הירהר רגע — ודילג. פרסותיו האחוריות נשמטו מן הגדה שמנגד, והוא נשאר תלוי ואחוז ברגליו הקדמיות. שמטתי מידי את הרסן ועפתי לתוך הנקרה, וכך ניצל הסוס: הוא זינק — ונחלץ. הקוזאקים ראו את כל זה, אבל איש מהם לא ירד לחפש אותי: ודאי חשבו שהתרסקתי למוות. שמעתי אותם מסתערים ללכוד את סוסי. לבי שתת דם; זחלתי בעשב הצפוף לאורך הנקיק, הסתכלתי: הגעתי לקצה היער. פתאום ראיתי כמה פרשים קוזאקים מגיחים מתוכו ופניהם אל השדה — והנה מזנק ודוהר לעומתם קָרָגיוֹז שלי; כולם הסתערו אליו בצווחה; שעה ארוכה־ארוכה רדפו אחריו — ובראשם אחד שכמעט הצליח פעם־פעמיים להשליך את הפלצור על צווארו; נתקפתי רעד, השפלתי את עיני ומילמלתי תפילה. כעבור שניות מעטות נשאתי את עיני וראיתי: קָרָגיוֹז שלי טס בנפנוף זנב, חופשי כרוח השדה — ואילו הגְיָאוּרים מתנהלים להם בזה אחר זה הרחק משם, בערבה, על סוסיהם התשושים. חי־אללה, כל זה אמת, אמת לאמיתה! עד מאוחר בלילה ישבתי בנקרה שלי. ולפתע פתאום — מה תאמר על זה, אַזַמאט? בחשכה אני שומע סוס דוהר על שפת הנקיק, מנחרר, צוהל, רוקע בפרסותיו; הכרתי את קולו של קָרָגיוֹז שלי: זה היה הוא, ידידי ורעי!... מאז ועד היום לא נפרדנו עוד.'

"שמעתי איך הוא טופח בידו על חלקת צווארו של הסוס ומרעיף עליו שלל שמות חיבה.

"'אילו היה לי עדר של סוסות,' אמר אַזַמאט, 'הייתי נותן את כולו בעבור קָרָגיוֹז שלך.'

"'יוֹק, לא רוצה,' ענה קַזבּיץ' באדישות.

"'שמע־נא, קַזבּיץ',' אמר אַזַמאט, מחנן את קולו, 'איש טוב אתה, גם ג'יגיט נועז... ואבי מפחד מהרוסים ולא נותן לי לצאת להרים; תן לי את סוסך — ואעשה בשבילך כל מה שתרצה, אגנוב את הרובה הכי משובח של אבי, או את חרבו — מה שרק תבקש; והלוא חרבו היא גוּרְדָה22 אמיתית: תקרב את הלהב ליָד — והוא ננעץ בבשר מאליו: שום שריון שבעולם, גם כזה כמו שלך, לא יועיל כאן כלום.'

"קַזבּיץ' שתק.

"'בפעם הראשונה שראיתי את סוסך,' המשיך אַזַמאט, 'הוא הסתובב וקפץ מתחתיך וניפח את הנחיריים; רסיסי אבנים התעופפו לו מתחת לפרסות; בנשמתי התחולל אז משהו שאי־אפשר לתאר, הכול נהיה לי תפל מאז: על מיטב סוסיו של אבא הסתכלתי בבוז, התביישתי להיראות רכוב עליהם, נעטפתי עצב גדול; וככה, בעצב, ישבתי ימים שלמים על הצוק, וכל רגע היה מופיע מולי סוסך השחור עם הילוכו הגמיש, עם גבו החלק, היָשר כמו חץ; בעיניים בוערות היה מביט לי עמוק בעיניים, כאילו ביקש לדבר אלי. אני אמות, קַזְבּיץ', אם לא תמכור לי אותו!' אמר אַזַמאט בקול רועד.

"נדמָה לי שאני שומע אותו בוכה; ודע לך שאַזַמאט היה ברנש קשוח מאין כמוהו; שום דבר בעולם לא היה בו כדי לסחוט דמעה מעיניו, גם כשהיה רך יותר בשנים.

"בתשובה לדמעותיו נשמע כמין צחוק.

"'שמע־נא!' אמר אַזַמאט בקול נחוש. 'תִראה, אני מוכן לכול. אגנוב את אחותי בשבילך, רוצה? איך היא רוקדת! איך היא שרה! וגם רוקמת בזהב — פלא־פלאים! אפילו לסולטן הטורקי אין אישה כזאת... רוצה? חכה לי מחר בלילה בנקיק, במקום שזורם הנחל: אני אעבור איתה שם בדרך אל האָאוּל השכן — והיא שלך. אינך חושב שבֶּלה היא תמורה נאה לסוסך?'

"קַזבּיץ' שתק, שעה ארוכה־ארוכה. לבסוף, במקום תשובה, התחיל לשיר בחצי־קול זמר עתיק:23

האָאוּלים שלנו מלאים עַלְמות־חן,

כוכבים נוצצים בשְׁחוֹר עיניהן,

אהבתן מענגת, כולה מתיקוּת,

אך הנועז, תִמתַק לו יותר החירוּת.

הרבה נשות־חֵיק יִיקָנוּ בממון,

אך טוב סוס אביר מחֶמדוֹת ההרמון:

את הנוראה בַּסוּפוֹת יחצה בדהרה,

לעולם לא ינטוש, לא יבגוד בצרה.

"לשווא דיבר אַזַמַאט על לבו, לשווא החניף לו, לשווא בכה ונשבע שבועי־שבועות; לבסוף קטע אותו קַזבּיץ' בקוצר־רוח: 'עוף מפה, פרחח מטורף שכמוך! מי אתה שתרכב על סוסי? לא תעבור שלושה צעדים והוא ישליך אותך ארצה, ראשך יתנפץ אל האבנים.'

"'אותי?!' צרח אַזַמאט, משתולל מזעם, וברזל פגיונו הקטן נחבט בקול צלצול בשריון. יד חזקה הדפה אותו לאחור, הוא נחבט בגדר בכוח כזה, שהגדר התנודדה. 'יהיה שמח!' אמרתי בלבי, חשתי אל האורווה, רתמתי את הסוסים שלנו והוצאתי אותם אל החצר האחורית. כעבור שתי דקות פרצה בסַאקְלָה מהומת אלוהים. וזה מה שקרה: אַזַמאט התפרץ פנימה בבֶּשמֶט קרוע ואמר שקַזבּיץ' ניסה לשסף את גרונו. כולם קפצו על רגליהם, תפסו איש את נשקו — הילולה וחינגה! רעש, צווחות, יריות. רק קַזבּיץ' כבר רכב על סוסו והתרוצץ כשֵׁד בקֶרב ההמון בחוץ, מפלס לו דרך בנפנופי חרבו.

"'לא מומלץ להשתכר במשתה לא־לך,' אמרתי לגריגורי אלכסנדרוביץ' ואחזתי בזרועו. 'מוטב שנסתלק מפה מהר, לא?'

"'נחכה ונראה איך זה ייגמר.'

"'בכי רע, מן הסתם. ככה זה אצל האסיאתים האלה: שתו קצת בּוּזָה — והשוחט שחט!' קפצנו על הסוסים ודהרנו הביתה."

"וקזבּיץ', מה קרה לו?"

"מה כבר יכול לקרות לטיפוסים כמוהו!" ענה הקפיטן ולגם לגימה אחרונה מן התה שלו. "נמלט על נפשו!"

"אפילו לא נפצע?" שאלתי.

"אלוהים יודע! השודדים האלה, אין סוף לחיוּת שלהם! ראיתי אותם בקְרב: פלוני כבר כולו ככברה מדקירות כידונים — והוא עדיין מנופף בחרבו." כעבור שתיקה קצרה רקע הקפיטן ברגלו ואמר: "דבר אחד לא אסלח לעצמי לעולם: כשחזרנו למבצר, דחק בי פתאום השטן לספר לגריגורי אלכסנדרוביץ' את מה ששמעתי מאחורי הגדר; הוא צחק — פיקח שכמותו! — ומיד זמם מזימה."

"איזו מזימה? אנא, ספר!"

"נו, אין ברירה! התחלת לספר — חובתך לגמור.

"כעבור שלושה או ארבעה ימים הגיע אַזַמאט למבצר. כהרגלו, נכנס גם הפעם אל גריגורי אלכסנדרוביץ', שפינק אותו תמיד בממתקים. הייתי שם. התגלגלה שיחה על סוסים, ופֶּצ'וֹרין פצח בדברי הלל ושבח לסוסו של קַזבּיץ': כל כך זריז, כל כך יפה — יעלת הרים ממש; בקיצור, אין עוד סוס כזה בעולם.

"אש ניצתת בעיניו של הטטארי הקטן, אבל פֶּצ'וֹרין עושה עצמו כלא רואה; אני פותח בעניין אחר — והוא שוב חוזר אל הסוס של קַזבּיץ'. וכך בכל פעם שבא אלינו אַזַמאט. כשלושה שבועות עברו, ופתאום שמתי לב שהנער הולך ומחוויר ופניו נופלות מיום ליום, כאותם חולי אהבה שברומנים... מי היה מאמין?...

"אתה מבין, רק אחר כך התברר לי כל העניין: פֶּצ'וֹרין התעלל בו ככה, שהוא כמעט הטביע את עצמו בנהר. יום אחד אמר לו:

"'אני רואה, אַזַמאט, שנפשך יוצאת אל הסוס הזה. אבל לראות אותו תזכה כמו שתזכה לראות את עורפך! ועכשיו תגיד לי: מה היית נותן למי שייתן לך אותו במתנה?...'

"'כל מה שירצה,' השיב אַזַמאט.

"'אם כך, אשיג לך אותו, אבל רק בתנאי... תישבע שתקיים אותו...'

"'אני נשבע... תישבע גם אתה!'

"'ניחא, אני נשבע שתקבל את הסוס; אבל תמורתו אתה חייב לתת לי את אחותך בֶּלה: קָרָגיוֹז יהיה המוהַר שלה! אני מקווה שהעסק כדאי בעיניך.'

"אַזַמאט שתק.

"'אינך רוצה? נו, כרצונך! חשבתי שאתה גבר, אבל אתה עדיין ילד: עוד לא הגיעה שעתך לרכוב על סוס...'

"אַזַמאט התרתח. 'ואבי?' קרא.

"'הוא לא עוזב לפעמים את הבית?'

"'דווקא כן...'

"'ובכן, אתה מסכים?...'

"'מסכים,' לחש אַזַמאט; חיוורון מוות כיסה את פניו. 'מתַי?'

"'בפעם הבאה שיבוא קַזבּיץ': הוא הבטיח להביא תריסר כבשים. את כל השאר תניח לי. פְּקַח עין, אַזַמאט!'

"וככה סגרו עניין... עניין רע, למען האמת! אחר כך אמרתי זאת לפֶּצ'וֹרין, אבל הוא השיב שצ'רקסית פראית יכולה רק לשמוח בבעל חביב כמוהו, שהרי על־פי מנהגיהם הוא בעלה לכל דבר, ואילו קַזבּיץ' הוא שודד הראוי לעונש. תגיד לי אתה, מה יכולתי להשיב לו?... אבל בזמן ההוא לא ידעתי כלום על אותה מזימה. והנה יום אחד מגיע קַזבּיץ' ושואל אם יש לנו צורך בכבשים ובדבש; אמרתי לו להביא את הסחורה למחרת.

"'אַזַמאט!' אמר גריגורי אלכסנדרוביץ', 'מחר יהיה קָרָגיוֹז בידי; אם בֶּלה לא תהיה כאן הלילה, לעולם לא תזכה לראות את הסוס...'

"'בסדר!' אמר אַזַמאט, ודהר אל האָאוּל. בערב לקח גריגורי אלכסנדרוביץ' את נשקו ויצא ברכיבה מן המבצר: איך ביצעו את זממם — אין לי מושג, אבל בלילה חזרו שניהם, והזָקיף ראה אישה מוטלת לרוחב האוכף של אַזַמאט, ידיה ורגליה כפותות וראשה עטוף בצעיף."

"והסוס?" שאלתי את הקפיטן.

"רגע, רגע. למחרת, השכם בבוקר, בא קַזבּיץ' ועמו כתריסר כבשים למכירה. אחרי שקשר את סוסו לגדר, נכנס אלי; כיבדתי אותו בכוס תה: שודד או לא שודד — הוא קוּנאק שלי.

"התחלנו לפטפט על דא ועל הא... פתאום אני רואה: קַזבּיץ' נרעד, פניו חשכו — הוא זינק לחלון! אך לרוע המזל נשקף החלון אל החצר האחורית.

"'מה קרה?' שאלתי.

"'הסוס!... הסוס שלי!...' אמר, רועד בכל גופו. ואכן, שמעתי קול שעטת פרסות.

"'מן הסתם הגיע איזה קוזאק...'

"'לא! אוּרוּס יַמַאן, יַמַאן!'24 שאג קַזבּיץ' ושעט החוצה כפנתר פראי. בשתי קפיצות הגיע לחצר; ליד שערי המבצר חסם הזקיף את דרכו ברובהו; הוא דילג מעל לרובה ופרץ בריצה לאורך הדרך... במרחק התאבך אבק: אַזַמאט נישא בדהרה על קָרָגיוֹז קל הרגליים; תוך כדי ריצה שלף קַזבּיץ' את רובהו מנרתיקו וירה; רגע קפא תחתיו, עד שנוכח שהחטיא; אז פלט יללה, הטיח את הרובה באבן, ניפץ אותו לרסיסים, צנח ארצה וגעה בבכי כמו ילד קטן... קהל התקבץ סביבו, מאנשי המבצר — אך הוא לא ראה איש. עמדו שעה קלה, החליפו כמה מילים ושבו על עקבותיהם. ציוויתי להניח לידו את הכסף בעד הכבשים; הוא לא נגע בו ורק שכב שם כמו מת, פניו כלפי מטה. היית מאמין שהוא שכב ככה עד מאוחר בלילה, בעצם כל הלילה?... רק למחרת בבוקר בא למבצר והתחיל מפציר בכולם שיגידו לו מי החוטף. הזקיף, שראה את אַזַמאט מתיר את הסוס ומסתלק בדהרה, לא מצא לנכון להסתיר את הדבר. כששמע את שמו של הנער ניצתה אש בעיניו של קַזבּיץ', והוא מיהר אל האָאוּל שישב בו אביו של אַזַמאט."

"נו, והאב?"

"בזה כל העניין, שקַזבּיץ' לא מצא אותו בבית: הוא נסע לאיזה מקום לשישה־שבעה ימים, שאם לא כן, איזה סיכוי היה לאַזַמאט לחטוף את אחותו?

"כשחזר האב, שוב לא מצא לא את בתו ולא את בנו. ערמומי שכמותו: הלוא הבין שאם ייתָפס, לא יֵצא חי. עקבותיו אבדו מאז: מן הסתם חָבַר לאיזו כנופייה של אַבְּרֶקים וקיפח את חייו אי־שם מעֵבר לַטֶרֶק או לַקוּבּאן. כך יאה לו!...

"עלי להודות שגם אני לא יצאתי בזול. כשנודע לי שהנערונת הצ'רקסית נמצאת אצל גריגורי אלכסנדרוביץ', מיד שמתי עלי כותפות וחגרתי חרב והלכתי אליו.

"הוא היה שרוע על מיטתו בחדר הקדמי, ידו האחת תחת עורפו והאחרת מחזיקה במקטרת כבויה; הדלת המוליכה אל החדר הפנימי היתה נעולה על מנעול, ובמנעול לא היה מפתח. בכל אלה השגחתי מיד... התחלתי להשתעל ולהקיש בעקבי על המפתן, אך הוא העמיד פנים כלא שומע.

"'אדוני הפְּרַפּוֹרְשְׁצ'יק!'25 אמרתי בנימה חמורה ככל שיכולתי, 'כלום אינו רואה שנכנסתי אליו?'

"'אה, שלום לך, מקסים מקסימיץ'! אולי תרצה מקטרת?' ענה בלי להתרומם ממשכבו.

"'במחילה מכבודו! אני לא מקסים מקסימיץ'. אני הקפיטן!'

"'היינו הך. ואולי כוס תה? לוּ ידעת מה מעיק לי על הלב!'

"'אני יודע הכול,' עניתי וניגשתי אל המיטה.

"'וטוב שכך. אין לי חשק לפתוח בסיפורים.'

"'אדוני הפְּרַפּוֹרשְׁצ'יק, על המעלל שלו עוד יתבעו דין־וחשבון גם ממני...'

"'נו באמת! על מה כל הרעש? הלוא התרגלנו לחלוק בינינו הכול.'

"'מה הבדיחות האלה, אדוני? יואיל־נא למסור לי את חרבו.'

"'מיטְקה, החרב!...'

"מיטְקה הביא את החרב. משמילאתי כך את חובתי, התיישבתי לידו על המיטה ואמרתי: 'שמע־נא, גריגורי אלכסנדרוביץ', תודֶה שזה באמת לא בסדר.'

"'מה לא בסדר?'

"'נו, שחטפת את בֶּלה... איזה פגע רע, האַזַמאט הזה!... נו, תודֶה כבר,' אמרתי לו שוב.

"'ואם היא מוצאת חן בעיני?...'

"נו, מה יכולתי לענות על כך?... נעתקו מילים מפי. ובכל זאת, אחרי שתיקה קצרה אמרתי שאם יתבע אותה אביה מידינו, יהיה עלינו להשיבה לו.

"'לא, ממש לא!'

"'והרי ייוודע לו שהיא כאן?...'

"'איך ייוודע לו?'

"שוב נעתקו מילים מפי.

"'שמע־נא, מקסים מקסימיץ',' אמר פֶּצ'וֹרין והזדקף קצת על משכבו, 'הרי לב טוב לך! ואילו הפרא הזה, אם נחזיר לו את בתו, ישסף מיד את גרונה או ימכור אותה. המעשה נעשה — עכשיו אסור לנו לקלקל! את הנערה תשאיר אצלי, ואת חרבי — אצלך...'

"'בוא תַראה לי אותה,' אמרתי.

"'היא כאן, מעֵבר לדלת; אבל גם אני, אך לשווא ביקשתי היום לראותה: יושבת בפינה, מכורבלת בצעיף, לא מדברת, לא מביטה: מפוחדת כמו יעלת בר. שכרתי את הפונדקית שלנו: היא דוברת טטארית, היא תטפל בה ותרגיל אותה למחשבה שהיא שלי — כי היא לא תהיה של איש מלבדי,' הוסיף, והטיח אגרופו בשולחן. גם לזה הסכמתי... מה יכולתי לעשות? יש אנשים כאלה, שאין לך ברירה אלא להסכים איתם."

"נו, ואחר כך?" שאלתי את מקסים מקסימיץ'. "הוא הרגיל אותה אליו בסופו של דבר? או שמא נמקה הנערה בשבי, מרוב געגועים למולדת?"

"סלח לי, איזה געגועים למולדת? הלוא מהמבצר נשקפים בדיוק אותם הרים כמו מן האָאוּל: הפראים האלה לא צריכים יותר מזה. חוץ מזה, גריגורי אלכסנדרוביץ' נתן לה יום־יום מתנה; בתחילה דחתה את מתנותיו בשתיקה ובגאווה, והן עברו כולן לידי הפונדקית, שקיבלה אותן בשלל תודות נמלצות. אה, המתנות הללו! מה לא תעשה אישה בשביל איזה סמרטוט צבעוני!... אבל זה סיפור אחר. ימים רבים התייגע עמה גריגורי אלכסנדרוביץ'; בתוך כך למד לדבר טטארית, והיא החלה להבין את שפתנו. לאט־לאט למדה להביט עליו, בתחילה רק בחשאי, מזווית העין, אבל היתה עצובה כל הזמן, היתה שרה לה חרש את שיריה, עד שלפעמים נעצבתי גם אני כששמעתי את קולה מהחדר הסמוך. תמונה אחת לא אשכח לעולם: עברתי ליד החלון והצצתי פנימה; בֶּלה ישבה על דרגש וראשה שמוט על חזהּ, וגריגורי אלכסנדרוביץ' עמד לפניה.

"'תקשיבי, פֶּרִי26 שלי,' אמר, 'הרי ברור לך שבמוקדם או במאוחר תהיי שלי; למה לך, אם כן, לענות אותי ככה? אולי את אוהבת איזה צֶ'צֶ'ני? אם כן — אשלח אותך מיד הביתה.' רעד כמעט לא נתפס עבר בה, היא נדה בראשה. 'ואולי,' המשיך, 'אני מעורר בך תיעוב?' היא נאנחה. 'ושמא הדת שלך אוסרת עלייך לאהוב אותי?' היא החווירה ושתקה. 'תאמיני לי, אללה — אחד הוא לכל העמים, אין בלתו; אם הוא מרשה לי לאהוב אותך — בשל מה יאסור עלייך להשיב לי אהבה?' היא נעצה בו מבט בוחן, כנדהמת מן הרעיון החדש הזה; עיניה אמרו אי־אמון, מבקשות להשתכנע. איזה עיניים! הן ברקו כשתי גחלים.

"'תקשיבי לי, בֶּלה יפתי, חמדתי!' המשיך פֶּצ'וֹרין, 'את רואה כמה אני אוהב אותך; על הכול אוותר כדי לגרום לך שמחה. אני רוצה שתהיי מאושרת. אם שוב פעם תתעצבי ככה, אני אמות. אנא, הבטיחי לי לשמוח קצת.'

"היא הירהרה רגע בלי לגרוע ממנו את עיניה השחורות, אחר כך חייכה במתיקות וניענעה בראשה לאות הסכמה. הוא אחז בידה והחל לדבר על לבה שתנשק אותו; היא התגוננה ברפיון ורק חזרה ואמרה: 'בָקָשה, בָקָשה, לא צריך, לא צריך.' הוא התעקש; היא נרעדה ופרצה בבכי.

"'אני שבויה שלך,' אמרה, 'שפחה שלך; בטח שאתה יכול להכריח אותי,' ושוב דמעות.

"גריגורי אלכסנדרוביץ' חבט באגרופו על מצחו וזינק אל החדר הסמוך. נכנסתי אליו; הוא התהלך אנה ואנה בפרצוף קודר ובידיים שלובות.

"'נו מה, ידידי?' אמרתי לו.

"'שֵׁדה ולא אישה!' השיב. 'אבל שים לב, אני נותן לך מילת כבוד: היא תהיה שלי...'

"נדתי בראשי.

"'רוצה להתערב?' אמר. 'כבר בעוד שבוע!'

"'אדרבא!'

"תקענו כף ונפרדנו.

"כבר למחרת שלח שליח לקיזְליָאר, לעשות קניות. הלה חזר ועמו שלל אריגים פרסיים — שפע שלא ייסָפר מרוב.

"'מה דעתך, מקסים מקסימיץ'!' שאל פֶּצ'וֹרין בעודו מראה לי את המתנות. 'האם תוכל היפהפייה האסיאתית להדוף ארטילריה שכזאת?'

"'אינך מכיר את הצ'רקסיות,' עניתי, 'הן שונות לגמרי מן הגרוזיות או הטטאריות שבעֵבר־הקווקאז, שונות לגמרי! לצ'רקסיות כללים משלהן: הן חונכו אחרת.' גריגורי אלכסנדרוביץ' חייך והתחיל שורק איזה שיר לכת.

"אבל התברר שצדקתי: המתנות פעלו לחצאין בלבד. בֶּלה נהייתה יותר חביבה, פחות חשדנית — וזהו. הוא גמר אומר אפוא לנקוט אמצעי אחרון. בוקר אחד ציווה לחבוש את סוסו, לבש בגדי צ'רקסים, חגר את נשקו ונכנס אליה. 'בֶּלה!' אמר, 'את יודעת כמה אני אוהב אותך. חטפתי אותך בתקווה שכשתכירי אותי מקרוב, תאהבי אותי. טעיתי. היי שלום! כל מה שיש לי יישָׁאר ברשותך. אם תרצי, שובי אל אביך: את בת־חורין. חטאתי לך, ועלי להעניש את עצמי: היי שלום, אני נוסע... לאן? מי חכם ויֵדע! לא זמן רב, מן הסתם, ארדוף אחרי כדור הצלף או מכת החרב. ואַת, זכרי אותי ביום ההוא וסלחי לי.' הוא הסב פניו והושיט ידו לפרידה. היא לא לקחה את ידו. ושתקה. אך בעודי עומד מאחרי הדלת ראיתי יפה את פניה מבעד לחריץ, ורחמי נכמרו: כה נורא היה חיוורון המוות שכיסה את הפנים הנחמדות האלה! משלא באה תשובה, פסע פֶּצ'וֹרין פסיעות אחדות לעבר הדלת; הוא רעד כולו — ואתה יודע מה? לדעתי, היה מסוגל לקיים בפועל את מה שאמר בצחוק. כן, כזה היה האיש, יסלח לו אלוהים! וכך, הוא עוד לא נגע בדלת, והיא כבר קפצה, פרצה בבכי ונפלה על צווארו. תאמין או לא — בעודי עומד מעבר לדלת בכיתי גם אני, זאת אומרת, אתה מבין, לא ממש בכיתי, אלא ככה... שטויות!..."

הקפיטן השתתק.

"כן, אני מודה," אמר אחר כך, מורט את שפמו. "צר היה לי ששום אישה לא אהבה אותי ככה מעולם."

"ואושרם האריך ימים?"

"כן, היא התוודתה לפנינו שמיום שראתה את פֶּצ'וֹרין הוא היה מופיע שוב ושוב בחלומה, וששום גבר לא עשה עליה מעודה רושם שכזה. כן, הם היו מאושרים!"

"כמה משעמם!" קראתי על כורחי. אכן, ציפיתי לאיזה סוף טרגי — ותוחלתי נכזבה כך לפתע פתאום!... "ואיך ייתכן," המשכתי, "שאביה אף לא העלה על דעתו שהיא נמצאת אצלכם במבצר?"

"נדמה לי שהוא חשד דווקא. אך כעבור כמה ימים נודע לנו שהוא נרצח, הזקן. בוא תשמע איך זה קרה..."

סקרנותי ניעורה מחדש.

"תקשיב: קַזבּיץ' נתפס למחשבה שאַזַמאט גנב לו את הסוס בהסכמת אביו; כך אני מניח, על כל פנים. הוא ארב לו אפוא יום אחד בצדי הדרך, כשלוש וֶרסטאות מן האָאוּל; הזקן חזר בפחי נפש מן החיפושים אחרי בתו; האוּזְדֶנים27 שלו נחשלו מאחור — היתה שעת בין ערביים — והוא רכב לו לאיטו, שקוע בהרהורים; והנה, כמו חתול ממש, הגיח קַזבּיץ' מבין השיחים, זינק על גב הסוס מאחור, הפיל את הזקן ארצה במכת פגיון, תפס בידו את הרסן — ונעלם כלא היה; אוּזְדֶנים אחדים ראו הכול מראש הגבעה; הסתערו לרדוף אחריו, אך לא השיגוהו."

"הוא פיצה את עצמו על סוסו האבוד, וגם נקם את נקמתו," אמרתי בניסיון לעורר את בן שיחי להשמיע את דעתו.

"כמובן, לשיטתם הוא צדק לגמרי," אמר הקפיטן.

על כורחי נפעמתי לנוכח הכישרון הזה, המיוחד לאיש הרוסי, לסגל עצמו למנהגיו של כל עם ועם שבקרבו הזדמן לו לחיות; איני יודע אם סגולה זו של הנפש ראויה לגנאי או לשבח, מכל מקום היא מעידה על גמישות שלא תיאמן, וגם על אותה חשיבה בהירה ומפוכחת, הסולחת לָרע כל אימת שהוא נראה לה בלתי נמנע או בלתי ניתן לעקירה.

בתוך כך סיימנו את שתיית התה; הסוסים שנרתמו מזמן עמדו בשלג רועדים מקור; במערב הבהיק בחיוורונו הירח, וכבר עמד להיבלע בעבים השחורים, שהיו תלויים על פסגות רחוקות כמו קרעי מסך מרופט; יצאנו מן הסַאקְלָה. בניגוד לתחזיתו של חברי למסע, מזג־האוויר שהתבהר הבטיח לנו בוקר שקט. הכוכבים, מרקדים במעגל ונשזרים יחדיו לעיטורים מרהיבים בשיפולי הרקיע, התחילו דועכים זה אחר זה, בעוד נוֹגה הזריחה החיוור מתפשט והולך על כיפת השמים הסגולה־כהה, מאיר מעט־מעט את מורדותיהם התלולים של ההרים העוטים שלג בתולי. מימין ומשמאל השחירו תהומות קודרים, אפופי מסתורין; ערפילים כבדים, מתאבכים ומתפתלים כנחשים, זחלו לשם דרך קמטי הסלעים הסמוכים, מָשָׁל כבר קלטו בחושיהם את קרבת היום העולה והתייראו מפניו.

שלווה היתה בשמים ובארץ, כמו בלבו של אדם בזמן תפילת שחרית; רק מפעם לפעם הגיח משב רוח קריר ממזרח ופרע את רעמות הסוסים שֶׁעטו שכבת כפור. יצאנו לדרך; חמש סוסות כחושות גררו בדי עמל את עגלותינו במעלה הנתיב העקלקל אל ראש הר גוּד; הלכנו ברגל מאחור, וכל אימת שקרסו הסוסים תחת משאם היינו תוחבים אבנים אל מתחת לגלגלים; דומה היה שהנתיב מוליך השמיימה, שכן כל עוד נתפס בעין היה מטפס ועולה עוד ועוד, וסופו שנתפוגג בענן שנתלה מבעוד ערב מעל פסגת הר גוּד, כמו נץ האורב לטרפו; השלג חרק תחת רגלינו; האוויר נהיה דליל כל כך, שהנשימה הכאיבה; הדם פרץ לראש שוב ושוב; ועם זאת פשטה בכל עורקי איזו תחושה מענגת, ומין שמחה נכנסה בי על שאני מרחף גבוה כל כך מעל לעולם: תחושה ילדותית, אני מודה, אך ככל שאנו מתרחקים מן החברה ומוסכמותיה ומתקרבים אל הטבע, על כורחנו אנו נעשים ילדים: כל מה שנרכש וסוּגל — נושר מן הנפש כמו קליפה, והיא שבה ונהיית מה שהיתה לפנים, ובוודאי גם תשוב להיות ביום מן הימים. מי שנזדמן לו לשוטט כמוני בהרים שוממים, להתבונן שעות על שעות בצורותיהם המופלאות, ולבלוע בשקיקה את האוויר המחַיֶה המציף את נקיקיהם, הוא יבין מן הסתם את התשוקה הזאת המפעמת בי — לספר, לתאר, לצייר את התמונות הקסומות הללו.

והנה הגענו סוף־סוף אל ראש הר גוּד, נעמדנו והשקפנו סביב: ענן אפור היה תלוי על ההר, ונשימתו הקרה איימה עלינו בסופה מתקרבת; אך המזרח היה כה צח, כה זהוב, עד ששנינו, כלומר הקפיטן ואני, התעלמנו ממנה לגמרי... כן, גם הקפיטן: לבבות פשוטים מרגישים את היפה והנשגב שבטבע בעוצמה רבה יותר, בחיוּת עזה פי מאה יותר מאיתנו, המסַפְּרים הנלהבים, המרבים מלל בעל־פה ובכתב.

"אתה, נראה לי, כבר התרגלת למראות הנהדרים הללו?" שאלתי אותו.

"כן, שהרי גם לשריקת הכדור אפשר להתרגל, כלומר אתה מתרגל להסתיר את דפיקות הלב המתגברות בלי משים."

"ואני דווקא שמעתי שהמוזיקה הזאת נעימה לאוזניהם של אי־אלה לוחמים ותיקים."

"כן, היא עשויה גם להנעים, אם תרצה — אבל דווקא משום כך, דווקא משום שהלב מחיש את פעימותיו! תסתכל," הוסיף בהצביעו אל המזרח, "איזה נוף!"

ואכן, ספק אם אזכה אי־פעם לראות שוב נוף שכזה: מתחתינו השתרע עמק קוֹישָׁאוּר, שנהר האַרַגְווָה ועוד איזה נחל חוצים אותו כשני חוטים של כסף; ערפל תכלכל מחליק על־פני העמק, נמלט מפני קרני הבוקר החמימות אל הנקיקים הסמוכים; מימין ומשמאל מתרוממים רכסי הרים, נמשכים לכל מלוא העין, חוצים זה את זה, מתגבהים זה מעל זה, מכוסים שלג וסבכי שיחים. במרחק — שוב הרים על גבי הרים, ואין בהם סלע אחד הדומה למשנהו; וכל השלגים האלה בוערים בזוהר חכליל עז כל כך, שׂמח כל כך, עד שמתחשק, כמדומה, להישאר כאן לנצח. השמש הציצה מעט מעֵבר להר כחול־כהה, שרק עין מנוסה עשויה להבדיל אותו מענני הסער. אבל מעל לשמש נמתח פס של דם, וחברי הביט בו בתשומת לב מיוחדת. "אמרתי לך," קרא בקול, "שיום סגריר היום; צריך למהר, אחרת תתפוס אותנו הסערה בקְרֶסְטוֹבַאיָה. זוזו!" קרא אל העגלונים.

באין בלמים, הנחנו שלשלאות מתחת לגלגלים, שלא יחליקו מטה; אחזנו את הסוסים ברסניהם והתחלנו לרדת; מימין היה צוק, ומשמאל תהום עמוקה כל כך, עד שכפר שלם של אוֹסֶטים ששכן בתחתיתה נראה כמו קן סנוניות; הצטמררתי למחשבה שכאן, באישון לילה, בדרך הזאת שאין בה די מרחב לשתי עגלות לסור זו מפני זו, עובר כעשר פעמים בשנה איזה שליח בהול מטעם המלכות, בלי לצאת אפילו ממרכבתו המיטלטלת. אחד העגלונים שלנו היה מוּז'יק רוסי מיַארוֹסְלַבְל והשני אוֹסֶטי; האוֹסֶטי התיר את צמד הסוסים המובילים, ואת האמצעי הוליך ברִסנו בזהירות שאין למעלה ממנה — ואילו הרוסי השאנן שלנו אף לא ירד מעל הדוכן! כשהערתי לו שעליו לדאוג לפחות למזוודה שלי, כי אין לי שום חשק לזחול אל תחתית התהום לחפש אותה, השיב לי: "אֶה, אדון! בחסדי שמים נגיע בשלום, לא פחות מהם: הרי לא פעם ראשונה היא לנו!" — והוא צדק: אמנם אפשר היה גם שלא נגיע, אך עובדה היא שהגענו; ואילו הטריחו עצמם הבריות לחשוב קצת יותר, היו נוכחים שאין החיים כדאיים שנחרד להם עד כדי כך.

אך אתם ודאי רוצים לדעת את סוף סיפורה של בֶּלה? — ובכן ראשית, איני כותב סיפור אלא רשימות מסע, ומכאן שאיני יכול להכריח את הקפיטן להמשיך בסיפורו בטרם יעשה כן באמת. המתינו קצת אפוא, או, אם תרצו, הִפכו דפים אחדים — אף שאיני ממליץ על כך, שכן המעבר דרך הר קְרֶסְטוֹבַאיָה (או כמו שקורא לו גַאמְבָּה המלומד,28 Le Mont St. Christophe) ראוי בהחלט לתשומת לבכם. ירדנו אפוא מהר גוּד אל עמק צֶ'רְטוֹבָה... איזה שֵׁם רומנטי! בדמיונכם אתם כבר רואים את מאורתו של רוח הזדון בין צוקים מהלכי אימה — ולא היא: שֵׁם העמק לא נגזר מן המילה "צ'וֹרְט" אלא מ"צֶ'רְטָה",29 שכן לפנים עבר כאן גבולה של גרוּזיה. העמק היה גדוש כולו ערמות־ערמות של שלג, שהזכירו מאוד את נופי סָרַאטוֹב, טַמְבּוֹב, ושאר מיני מקומות מלבבים של מולדתנו.

"והנה קְרֶסְטוֹבַאיָה," אמר הקפיטן כשגלשנו אל העמק, והצביע על גבעה עטופה שלג וצלב של אבן משחיר בראשה; לפני הצלב נמתחה דרך כמעט סמויה מן העין, שאין נוסעים בה אלא בזמן שהשלג חוסם את הנתיב הצדדי, הסובב את הגבעה. העגלונים שלנו הודיעו שמפולת שלג לא היתה, ולכן, כיוון שחסו על הסוסים, הסיעו אותנו מסביב. במִפנה הדרך פגשנו חמישה או שישה אוֹסֶטים; הם הציעו לנו את שירותיהם, ומיד אחזו בגלגלים והתחילו מושכים את העגלות ומייצבים אותן בקול צעקה וצווחה. ואכן, הדרך היתה מסוכנת: מימין נתלו מעל לראשינו מצבורים של שלג, שאיימו להידרדר אל הגיא עם משב רוח ראשון. הנתיב הצר היה מכוסה מקצתו שלג, שבמקומות אחדים שקע תחת רגלינו ובמקומות אחרים נהפך לקרח בהשפעת קרני השמש והכפור הלילי, עד שגם אנו עצמנו התנהלנו בדי עמל; הסוסים כשלו ומעדו. משמאל פער לועו נקיק עמוק ופלג שוקק בו — רגע נחבא מתחת לקרום הקרח, רגע מקפץ ומקציף מֵימיו על האבנים השחורות. בדי עמל עלה בידנו להקיף את קְרֶסְטוֹבַאיָה בשעתיים — שתי וֶרסטאות בשתי שעות! בינתיים צללו העננים מטה, ניתך ברד, ירד שלג. הרוח פרצה אל הנקרות, שואגת ושורקת כמו הזמיר־השודד,30 ועד מהרה נבלע צלב האבן בערפל שהתגלגל ובא גלים־גלים מן המזרח, כל גל דחוס וכבד מקודמו. אגב, על־פי מסורת מוזרה, אך רווחת, הצאר פיוטר הראשון הוא שהעמיד שם כביכול את הצלב הזה, בזמן שחצה את הקווקאז; אלא שראשית, פיוטר לא ביקר אלא בדַגֶסְטאן, ושנית, על הצלב נכתב באותיות גדולות שהגנרל יֶרְמוֹלוֹב הוא שציווה להציבו שם — בשנת 1824, למען הדיוק. אבל חרף הכתובת נשתרשה אותה מסורת כל כך, שכבר אינך יודע לְמה להאמין — ומה עוד שלא הורגלנו לתת אמון בכתובות למיניהן.

כדי להגיע לתחנת קוֹבּי היה עלינו לעבור עוד כחמש וֶרסטאות במורד סלעים מכוסי קרח ושלג טובעני. הסוסים כבר היו מיוגעים עד מוות, אנחנו רעדנו מקור; סופת השלגים הגבירה נהמתה מרגע לרגע, מָשָׁל היתה בת הצפון, עצמנו ובשרנו; אלא שניגוניה הפרועים היו נוגים יותר, עגמומיים יותר. "גם אַת, רוח גולה, מבַכּה את ערבותייך הרחבות, המשתרעות לכל מלוא העין," הירהרתי, "שם יש לך די מרחב לפרוש את כנפייך הקפואות, ואילו כאן — מחנק, וצר לך המקום, כמו לנשר המתחבט בצריחה אל סורגי הברזל של כלובו."

"צרה צרורה!" אמר הקפיטן, "תסתכל, לא רואים כלום, רק שלג וערפל; עוד רגע נתגלגל חס וחלילה לתהום, או ניתָקע באיזו נקרה; ושמה, למטה, הבַּיידָרָה31 בטח משתוללת ככה, שלא תעבור אותה בחיים. הרי לך אסיה! גם האנשים, גם הנחלים — כולם יכזיבו."

העגלונים הצליפו בסוסים בצעקות וקללות; אך הללו ניחררו, התעקשו, ובשום פנים לא ניאותו לזוז ממקומם, למרות אמנות השכנוע של הפרגולים.

"הוד מעלתך," אמר לבסוף אחד העגלונים, "הרי היום כבר לא נגיע לקוֹבּי; אולי תצווה, לפני שיהיה מאוחר מדי, לפנות שמאלה? הנה שמה, במדרון, משחיר משהו — אלה בטח סַאקְלות: תמיד נכנסים שמה כשיֵש סערה; והם אומרים," הצביע על האוֹסֶטים, "שייקחו אותנו לשם אם ייתנו להם בשביל וודקה."

"כן, אחי, אני יודע גם בלעדיך!" אמר הקפיטן, "ממזרים שכמותם! קופצים על כל הזדמנות לסחוט בשביל וודקה."

"עליך להודות, בכל אופן," אמרתי, "שבלעדיהם היה מצבנו גרוע יותר."

"נכון, נכון," מילמל. "אֶה, מורי־הדרך האלה! תמיד ירחרחו, תמיד ימצאו איפה להרוויח עוד פרוטה, כאילו אי־אפשר למצוא את הדרך גם בלעדיהם."

ובכן פנינו שמאלה, וברוב תלאה וָיֶגע הגענו איכשהו אל מין מחסה עלוב — שתי סאקְלות בנויות לוחות אבן וחצץ וסביבן קיר מגן. בעלי־הבית, לבושי סחבות, קיבלו אותנו במאור פנים. לימים נודע לי שהממשלה משלמת להם ומפרנסת אותם בתנאי שייתנו מקלט לנוסעים שנקלעו לסופה.

"גם זו לטובה!" אמרתי והתיישבתי קרוב לאש, "עכשיו תוכל לגמור את הסיפור על בֶּלה. אני בטוח שעוד לא הגעת לסוף המעשה."

"למה אתה בטוח כל כך?" שאל הקפיטן וקרץ לי בחיוך ערמומי.

"משום שזה טבעו של עולם: מעשה שראשיתו יוצאת דופן — מן הסתם גם סופו כך."

"נו, ניחשת..."

"אני שמח מאוד."

"יפה לך לשמוח, אבל לי כל כך עצוב להיזכר! איזו ילדה חמודה היתה בֶּלה זו! בסוף התרגלתי אליה כמו אל בת; וגם היא אהבה אותי. אני איש ערירי, אתה יודע: עם הורי אין לי קשר כבר שתים־עשרה שנה, לי עצמי לא היה שֵׂכל להתחתן בַּזמן, ואילו עכשיו, אתה יודע — כבר לא יאה... על כן שמחתי שנמצאה לי מישהי לפנק אותה. מדי פעם שרה לנו שירים, או רקדה 'לֶזְגינְקָה'... ואיך היא רקדה! אני הלוא ראיתי את העלמות בערי המחוז שלנו, ופעם, לפני עשרים שנה, אפילו הייתי בבית־הוועד לאצילים במוסקבה: איפה הם ואיפה היא! אין מה להשוות! גריגורי אלכסנדרוביץ' המטיר עליה ליבובים ותפנוקים, קישט אותה כמו בובה; וכמה יפתה אצלנו — פלא־פלאים: נעלם השיזוף מהפנים ומהידיים, בלחיים פרחה ורדרדוּת... וכמה עליזה היתה! כל הזמן התלוצצה על חשבוני, השובבה... יסלח לה אלוהים!..."

"וכשהודיעו לה על מות אביה?"

"ימים רבים, עד שהתרגלה אל מצבה החדש, הסתרנו את זה ממנה; כשסיפרו לה — בכתה יומיים, ואחר כך שכחה.

"שלושה־ארבעה חודשים הכול התנהל על מי מנוחות. כבר סיפרתי, כמדומה, שגריגורי אלכסנדרוביץ' היה צייד נלהב: כאחוז תזזית היה יוצא תמיד ליער לרדוף אחרי חזירי בר או עִזי פרא — ואילו עכשיו היה יוצא בקושי אל הסוללה. אבל פתאום ראיתי שהוא שוב מתחיל לשקוע בהרהורים, שוב מתהלך בחדר וידיו שלובות על גבו; יום אחד יצא פתאום לציד בלי לומר דבר לאיש, ולא חזר שעות ארוכות; וככה פעם ועוד פעם, לעתים קרובות יותר ויותר... 'לא טוב,' חשבתי, 'בטח עבר ביניהם חתול שחור!'

"בוקר אחד נכנסתי אליהם — התמונה עוד חיה מול עיני: בֶּלה יושבת על המיטה לבושה בֶּשמֶט משי שחור, והיא כל כך חיוורת, כל כך עצובה, שנבהלתי.

"'איפה פֶּצ'וֹרין?' שאלתי.

"'יצא לציד.'

"'היום יצא?' היא שתקה, כמתקשה להגות את המילים.

"'לא, כבר אתמול,' אמרה לבסוף ונאנחה אנחה כבדה.

"'אולי קרה לו משהו?'

"'אתמול כל היום חשבתי וחשבתי,' השיבה מבעד לדמעות, 'ציירתי לי בראש כל מיני אסונות: פעם חשבתי שחזיר בר פצע אותו, פעם שאיזה צ'צ'ני חטף אותו להרים... אבל היום נדמֶה לי שהוא כבר לא אוהב אותי יותר.'

"'באמת, חביבתי, גרוע מזה לא יכולת להמציא!' היא פרצה בבכי, אחר כך זקפה את ראשה בגאון, מחתה את דמעותיה ואמרה:

"'אם הוא לא אוהב אותי, מי מפריע לו לשלוח אותי הביתה? אני לא כופה עליו כלום. אם זה יימשך ככה, אסתלק לבד: אני לא שפחה שלו — אני בתו של נסיך!...'

"התחלתי לדבר על לבה.

"'תקשיבי לי, בֶּלה, הרי לא ייתכן שהוא יֵשב פה כל החיים קשור לחצאית שלך: הוא צעיר, הוא אוהב לרדוף אחרי חיות בר... ישוטט לו קצת — ויחזור. אם תשקעי בעצבות, הוא ימאס בך מהר.'

"'נכון, נכון!' השיבה. 'כן, אני אהיה עליזה.'

"היא צחקה, לקחה את הטנבור שלה וקמה לשיר ולרקוד ולפזז סביבי. אבל גם זה לא נמשך הרבה. היא נפלה שוב על המיטה וכיסתה את פניה בידיה.

"וכי מה יכולתי לעשות? מעולם לא היה לי שיח ושיג עם נשים, אתה יודע. חשבתי וחשבתי במה לנחם אותה, ולא העליתי כלום; זמן־מה שתקנו שנינו... מבוכה שכזאת!

"לבסוף אמרתי לה: 'אולי נלך לטייל קצת על הסוללה? כל כך נעים בחוץ!' זה היה בספטמבר: יום נפלא, בהיר ולא חם מדי; ההרים נראו בבירור, כמו על כף היד. יצאנו, התהלכנו בשתיקה על סוללת המבצר, הלוך ושוב; בסוף ישבה בֶּלה על העשב ואני התיישבתי לידה. כן, באמת מצחיק להיזכר: טיפלתי בה כמעט כמו אומנת.

"המבצר שלנו עמד במקום גבוה, ומן הסוללה נשקף מראה מרהיב: מכאן — כר רחב ידיים, מחורץ גיאיות, ובקצהו יער המשתרע עד רכס ההרים ממש; פה ושם היתמר עשן מעל לאָאוּלים, רעו עדרי סוסים; מכאן — נחל רדוד ועל גדותיו חורש שיחים צפוף, משׂתרע על הררי טרשים שהולכים ומתלכדים עם הרכס המרכזי של הקווקאז. ישבנו בפינת המצודה ויכולנו לראות הכול מכאן ומכאן. פתאום אני רואה: מן היער יוצא איש רכוב על סוס אפור; הוא מתקרב והולך עוד ועוד, נעצר לבסוף מעברו האחר של הנחל, במרחק כמאה סַאזֶ'ן32 מאיתנו, ומתחיל לסחרר את סוסו כמו מטורף. תעלול משונה!...

"'תסתכלי, בֶּלה,' אמרתי, 'העיניים שלך צעירות: מיהו הג'יגיט הזה? את מי בא לשעשע?...'

"היא נשאה את עיניה והצטעקה: 'זה קַזבּיץ'!...'

"'אח, השודד הזה! הוא בא לצחוק עלינו, או מה?!' אני מאמץ את עיני: אכן, קַזבּיץ' ולא אחר, פרצופו שזוף, וכולו קרוע ומלוכלך כתמיד.

"'זה הסוס של אבי,' אמרה בֶּלה ולפתה את זרועי; היא רעדה כמו עלה נידף, עיניה ברקו. 'א-הה!' אמרתי בלבי, 'גם בעורקייך, יפתי, עדיין זורם דם של שודדים.'

"'בוא הנה,' פניתי אל הזקיף. 'בדוק את הרובה שלך ותוריד מהר את הברנש הזה! תקבל רובל של כסף.' — 'לפקודתך, אדון; אבל הוא לא עומד במקום אחד...' — 'צווה עליו לעמוד!' אמרתי, צוחק... 'הֵיי, אחי!' קרא הזקיף ונופף לו בידו: 'חכה רגע, מה אתה מסתובב כמו סביבון?' — קַזבּיץ' נעצר והקשיב: ודאי חשב שמבקשים לנהל איתו משא ומתן — ולא היא!... הגְרֶנַדיר33 שלי כיוון... בּוּם! והחטיא: רק אבק־השרפה התלקח. קַזבּיץ' דחף את סוסו, זה דילג הצידה; קַזבּיץ' התרומם על הארכופים, צעק אי־אלה מילים בלשונו, איים עלינו בשוטו — ונעלם כלא היה.

"'איך אתה לא מתבייש!' אמרתי לזקיף.

"'אבל הוא כבר בדרך אל המוות, הוד מעלתך,' ענה לי. 'עַם ארור, במכה אחת לא תחסל אותם!'

"כעבור רבע שעה חזר פֶּצ'וֹרין מן הציד; בֶּלה נפלה על צווארו; שום תלונה, שום נזיפה לא היתה בפיה על היעדרותו הממושכת... אפילו אני כבר כעסתי עליו: 'במחילה מכבודך,' אמרתי, 'הלוא רק כרגע היה פה קַזבּיץ', פה מעֵבר לנחל, ואנחנו ירינו בו: כמה זמן יעבור עד שתיתקלו זה בזה? הם עַם של נקמנים, ההרריים האלה: הוא בטח חושד ואפילו מנחש שעזרת לאַזַמאט, אתה לא חושב? אני מוכן גם להתערב שהוא ראה קודם את בֶּלה. והרי לפני שנה נדלק עליה כהוגן — בעצמו סיפר לי; אילו האמין שיצליח לצבור מוהַר ראוי, כבר היה משתדך אליה...' כאן שקע פֶּצ'וֹרין בהרהורים: 'כן,' אמר, 'צריך להיזהר... בֶּלה, מהיום והלאה את לא יוצאת אל הסוללה.'

"בערב שוחחתי איתו ארוכות: לבי נחמץ למראה השינוי שחל ביחסו לילדה המסכנה; לא די שבילה חצאי ימים בציד — הוא גם נהיה קריר כלפיה, מיעט בגילויי חיבה, והנערה התחילה דועכת ממש; פניה נפלו, עיניה הגדולות נעכרו. לפעמים הייתי שואל: 'למה את נאנחת, בֶּלה? את עצובה?' — 'לא!' — 'את צריכה משהו?' — 'לא!' — 'את מתגעגעת למשפחה שלך?' — 'אין לי משפחה.' קרה שבמשך ימים תמימים אי־אפשר היה להציל מפיה דבר מלבד 'כן' או 'לא'.

"והנה, על כל אלה דיברתי איתו בערב ההוא. 'שמע־נא, מקסים מקסימיץ',' השיב פֶּצ'וֹרין, 'יש לי אופי אומלל; אם זה פרי החינוך שקיבלתי, או שכך ברא אותי אלוהים — איני יודע. רק זאת אני יודע, שבעודי מאמלל אחרים, אני אומלל לא פחות בעצמי; בשבילם זו נחמה עלובה, כמובן — אבל ככה זה. בראשית עלומי, מרגע שנפטרתי מהאפוטרופסות של קרובי, הסתערתי בפראות על כל התענוגות שאפשר לקנות בכסף, וברור שקצתי בהם מהר. אחר כך הסתובבתי איזה זמן בחוגי החברה הגבוהה, אבל גם זו נמאסה עלי. הייתי מתאהב ביפהפיות הטרקלינים, והללו השיבו לי אהבה — אך אהבתן לא עוררה אלא את דמיוני ואת היוהרה שלי: הלב נשאר ריק... התחלתי לקרוא, ללמוד — וגם המדעים היו לי לזרא. נוכחתי שלא התהילה ולא האושר אינם תלויים בהם כל עיקר, שהרי המאושרים מכולם הם הבורים דווקא, ואילו התהילה היא עניין של מזל: הזריז לא יתקשה להשיגה. ואז בא השעמום... כעבור זמן־מה העבירו אותי לקווקאז: זו היתה התקופה המאושרת בחיי. קיוויתי שהשעמום יברח מפנֵי כדורי הצ'צ'נים — אבל טעיתי: לא עבר חודש והתרגלתי כל כך לזמזומם ולקרבתו של המוות, עד שאפילו היתושים העסיקו אותי יותר; והשתעממתי אף יותר מקודם, שהרי כמעט אבדה לי תקוותי האחרונה. כשראיתי את בֶּלה בביתי, כשהחזקתי אותה על ברכי ונשקתי בפעם הראשונה את תלתליה השחורים, אמרתי בלבי, שוטה שכמותי, שהיא מלאך משמים שנשלח אלי בידי גורל רחום... גם הפעם טעיתי: אהבתה של נערה פראית אינה טובה בהרבה מאהבתה של גבירה מיוחסת; הבערוּת ותום הנפש של זו נמאסים לא פחות מחִנחוניה של זו; אני עוד אוהב אותה, אם תרצה, אני מחזיק לה טובה על אי־אלה רגעים מתוקים, אני מוכן לתת את חיי בעבורה — אבל היא משעממת אותי... איני יודע אם טיפשות יש כאן או רשעות; אבל אין ספק שגם אני ראוי לחמלה, אולי אפילו יותר ממנה. הטרקלינים השחיתו את נשמתי: הדמיון אינו יודע מנוח, הלב אינו יודע שובעה, שום דבר אין בו די: גם לתוגה גם לעונג אני מתרגל מהר, חיי נִהיים ריקים מיום ליום; רק תרופה אחת נותרה לי: המסעות. בהזדמנות הראשונה אקום ואסע — אבל רק לא לאירופה, ישמרני האל! אסע לאמריקה, לעֲרָב, להודו — אולי אמות אי־שם בדרך! מכל מקום אני בטוח שנחמה אחרונה זו לא תמוּצֶה במהרה, הודות לסופות ולדרכים המשובשות.' — ככה דיבר עוד כהנה וכהנה, ודבריו נחרתו בזכרוני: זו פעם ראשונה ששמעתי דיבור כזה מפי צעיר בן עשרים וחמש, והלוואי שגם האחרונה... אוזניים תצילֶנה! תגיד לי, בבקשה,' המשיך הקפיטן בפנותו אלי, 'הרי היית במטרופולין, כמדומה, ואפילו לא מזמן: תגיד לי, כל הנוער שָׁם כזה?"

עניתי שרבים מדברים ככה, וביניהם מן הסתם גם כאלה שדבריהם אמת; הוספתי כי תחושת האכזבה והשיממון — כמוה ככל אופנה, אגב — חילחלה מחוגי החברה הגבוהה אל השכבות הנמוכות, ושם נשחקה עד דק; וכי כיום דווקא אלה המשתעממים באמת יותר מכולם, דווקא הם מתאמצים להסתיר את מצוקתם, כאילו היתה איזה מוּם. ואולם כל הדקויות האלה היו מעבר להשגתו של הקפיטן; הוא נד בראשו ואמר בחיוך ערמומי:

"אלה בטח הצרפתים שהנהיגו את האופנה הזאת, להשתעמם?..."

"לא, האנגלים."

"אה, ככה?!..." אמר, "נו טוב, אלה תמיד היו שתיינים פרועים!"

על כורחי נזכרתי בגברת מוסקבאית אחת, שטענה תמיד שבַּיירון היה סתם שתיין ותו לא. עם זאת, הערתו של הקפיטן ראויה יותר לסליחה, שהרי בשביל להתנזר מאלכוהול היה עליו לשכנע את עצמו שכל האסונות בתבל מקורם בשיכרות.

בתוך כך המשיך הקפיטן בסיפורו:

"קַזבּיץ' לא הופיע יותר. אבל אני, אלוהים יודע למה, לא יכולתי להוציא מראשי את המחשבה שלא סתם כך הופיע, שהוא חורש איזו מזימה.

"יום אחד הפציר בי פֶּצ'וֹרין לצאת עמו לצוד חזיר בר. שעה ארוכה סירבתי: וכי לא ראיתי חזיר בר מימַי?! אף על פי כן נגררתי אחריו. השכם בבוקר לקחנו איתנו חמישה חיילים ויצאנו לדרך. עד עשר בבוקר הסתובבנו בין קני הסוף וביער — והחיה איננה. 'האם לא מוטב שנחזור?' אמרתי. 'למה להתעקש סתם? ברור שנפלנו על יום בלי מזל.' אך למרות החום והעייפות לא רצה גריגורי אלכסנדרוביץ' לשוב בידיים ריקות; כן, כזה היה האיש: חשקה נפשו במשהו — תן לו, ואפילו יתהפך העולם! נראה שהאמא'לה שלו פינקה אותו כהוגן... בצהריים מצאנו סוף־סוף את החזיר הארור: פַּף! פַּף! — אך לריק: הוא כבר חמק לתוך הסוּף... אכן, יום בלי מזל! נחנו קצת ופנִינו לשוב הביתה.

"רכבנו זה לצד זה בשתיקה, במושכות רפויות, וכבר היינו קרובים מאוד למבצר: רק חורש שיחים עוד הסתיר אותו מעינינו. ולפתע־פתאום — ירייה... הבטנו זה על זה: חשד אחד הָלַם בשנינו יחדיו; דחופים ובהולים דהרנו לכיוון הירייה; נשאנו מבט, הסתכלנו: חבורת חיילים נדחקים על הסוללה ומצביעים לעֵבר השדה, שם נראה פרש נישא ביעף וכמין צרור לבן מוטל על אוכפו. גריגורי אלכסנדרוביץ' פלט יללה פראית כמו היה צ'צ'ני מלידה ומבטן, שלף את רובהו מנרתיקו וטס לעבר הפרש — ואני בעקבותיו.

"למרבה המזל, בזכות הציד שלא צלח היו סוסינו רעננים עדיין; הם שעטו קדימה כאילו ביקשו להיחלץ מאוכפיהם: מרגע לרגע התקרבנו אל הפרש... לבסוף זיהיתי את קַזבּיץ', אך נבצר ממני לראות מה היה מונח לפניו על האוכף. הדבקתי את פֶּצ'וֹרין וקראתי אליו: 'זה קַזבּיץ'!...' הוא נעץ בי מבט, ניענע בראשו והצליף בשוטו בסוס.

"סוף־סוף קרבנו אליו כמטחווי רובה; סוסו של קַזבּיץ', אם מפני שהיה מיוגע עד כלות ואם מפני שלא היה משובח כסוסינו שלנו, החל מאט את צעדיו, למרות כל מאמציו של רוכבו. אני מניח שהוא נזכר אותו רגע בקָרָגיוֹז שלו...

"פתאום אני רואה: תוך כדי דהירה מכוון פֶּצ'וֹרין את הרובה... 'אל תירה!' אני צועק לו, 'חבל על הכדור. נשיג אותו גם ככה.' — אה, הצעירים האלה! תמיד מתלהטים שלא לעניין... אך הירייה נשמעה, הכדור פגע ברגלו האחורית של הסוס; מתוך ההֶלֶם המשיך זה במרוצתו עוד כתריסר צעדים, ואז קרס ונפל על ברכיו; קַזבּיץ' קפץ ארצה, ואז ראינו שהוא נושא בידיו אישה עטופה בצָ'דוֹר... זו היתה בֶּלה. בֶּלה המסכנה!... הוא צעק אלינו אי־אלה מילים בשפתו והניף פגיון מעליה... אסור היה לאבד אף רגע: יריתי גם אני — על החיים ועל המוות!... נראה שהכדור פגע בכתפו, כי ידו נשמטה פתאום. — כשהתפזר העשן היה הסוס הפצוע שרוע על האדמה, ולידו בֶּלה; ואילו קַזבּיץ' השליך את נשקו וכבר היה מטפס כחתול על הצוק, ידיו נאחזות בשיחים; כל כך התחשק לי להעיף אותו משם, אבל לא היה לי כדור ברובה! ירדנו בקפיצה מעל הסוסים וחשנו אל בֶּלה. ילדה אומללה! היא שכבה בלי נוע ודמה ניגר מן הפצע פלגים־פלגים... נבל שכמותו! אילו דקר אותה בלב — ניחא, לפחות היה גומר אותה במכה; אבל הוא — מאחור, בגב... מכה שאין נבזית ממנה! היא היתה בלי הכרה. קרענו את הצָ'דוֹר וחבשנו את הפצע, מהדקים את התחבושת כמיטב יכולתנו. לשווא נישק פֶּצ'וֹרין את שפתיה הקרות — שום דבר לא היה בו כדי להשיב לה את רוחה.

"פֶּצ'וֹרין עלה על סוסו; הרמתי את בֶּלה בזרועותי והושבתי אותה איכשהו לידו על האוכף; הוא כרך זרועו סביבה ופנִינו לשוב למבצר. לאחר דקות אחדות של שתיקה פנה אלי גריגורי אלכסנדרוביץ': 'שמע־נא, מקסים מקסימיץ', אם נמשיך ככה, היא תמות עוד לפני שנגיע.' — 'אתה צודק,' אמרתי, והאצנו בסוסים בכל הכוח. בשערי המבצר כבר הצטופף קהל; בזהירות העברנו את הפצועה אל חדריו של פֶּצ'וֹרין ושלחנו לקרוא לחובש. הוא בא, אף שהיה שיכור, בדק את הפצע והכריז שבֶּלה לא תחיה יותר מיום; אבל הוא טעה..."

"היא החלימה?" שאלתי את הקפיטן, אוחז בידו מתוך פרץ עיוור של שמחה.

"לא," השיב. "טעותו היתה שהיא חייתה עוד יומיים."

"אבל תסביר לי, איך הצליח קַזבּיץ' לחטוף אותה?"

"זה היה כך: למרות איסוריו של פֶּצ'וֹרין, יצאה בֶּלה מהמבצר לטייל על חוף הנחל. היה יום חם מאוד; היא התיישבה על אבן וטבלה את רגליה במים. כאן התגנב אליה קַזבּיץ' — ובן־רגע אחז בה, סָתַם את פיה בידו וגרר אותה לשיחים: שם קפץ על סוסו — וקדימה דְהר! בתוך כך עלה בידה לפלוט צעקה; הזקיפים נזעקו, ירו — אך החטיאו, ואז הגענו אנו."

"ולמה רצה קַזבּיץ' לחטוף אותה?"

"נו באמת! הרי ידוע שהצ'רקסים הם עם של גנבים! משהו מונח בלי שמירה — הם יבואו ויסחבו... גם מי שאין לו צורך — יגנוב... אין ברירה, צריך לסלוח להם! וחוץ מזה, הוא חמד אותה כבר מזמן."

"ובֶּלה מתה?"

"כן, מתה, אבל אחרי ייסורים ממושכים. וגם אנחנו התייסרנו איתה הרבה. סמוך לעשר בערב שבה אליה ההכרה; ישבנו ליד מיטתה; ברגע שפקחה את עיניה התחילה לקרוא לפֶּצ'וֹרין. 'אני כאן, על ידך, גָ'אנֶצְ'קָה שלי' (נשמה שלי, בלשוננו), ענה ולקח את ידה בידו.

"'אני הולכת למות,' אמרה. התחלנו לנחם אותה, אמרנו שהרופא הבטיח שתחזור לאיתנה בוודאות; אך היא נדה בראשה והפכה פניה אל הקיר: לא רצתה למות!...

"בלילה החלה לדמדם; ראשה להט, כל גופה נזדעזע מדי פעם בקדחת; היא פלטה קטעי דיבורים מבולבלים על אביה, על אחיה: רצתה לשוב הביתה, להרים... אחר כך דיברה גם על פֶּצ'וֹרין, העתירה עליו שמות חיבה או נזפה בו על שחדל לאהוב את גָ'אנֶצְ'קָה שלו.

"הוא הקשיב לה בשתיקה, ראשו שמוט על ידיו; אך כל אותה שעה לא ראיתי על ריסיו אפילו דמעה אחת; האם באמת נבצר ממנו לבכות, או שמא רק היטיב לשלוט בעצמו — אין לי מושג; אשר לי, מעולם לא נגלה לעיני מראה מעציב ומכמיר לב יותר מזה.

"עם בוקר חדלה לדמדם; במשך כשעה שכבה בלי נוע, חיוורת, חלושה — רק בקושי אפשר היה לראות שהיא נושמת. אחר כך הוטב לה קצת, היא התחילה לדבר... ועל מה דיברה, לדעתך? אכן, מחשבה כזאת תעלה רק על לבו של גוסס!... היא הצטערה שאינה נוצרייה, ושבעולם הבא לא תפגוש נשמתה את נשמתו של גריגורי אלכסנדרוביץ', ואישה אחרת תהיה רעוּתוֹ בגן־עדן. רעיון צץ במוחי, להטביל אותה לנצרות טרם מותה: הצעתי לה; היא הביטה בי בהיסוס, ושעה ארוכה לא יכלה להוציא הגה מפיה; לבסוף השיבה שתמות בחיק האמונה שבה נולדה. ככה עבר כל היום. איזה שינוי חל בה ביום הזה!... הלחיים החיוורות שקעו, העיניים נהיו גדולות, ענקיות, השפתיים להטו. היא חשה בעֵרה מבפנים, כאילו היה ברזל מלובן מונח לה בחזה.

"בא הלילה השני; לא עצמנו עין, לא זזנו ממיטתה. היא התענתה נורא, נאנקה, אך כל פעם שהכאב שכך קצת, התאמצה לשכנע את גריגורי אלכסנדרוביץ' שהוטב לה, דיברה על לבו שילך לישון, נשקה את ידו האחוזה בשתי ידיה ולא הרפתה ממנה. לפנות בוקר חשה את מגעו של מר המוות; היא החלה לפרכס, תלשה את התחבושת, הדם שתת שוב. כשחזרו וחבשו את הפצע נרגעה לרגע וביקשה מפֶּצ'וֹרין שינשק אותה. הוא כרע על ברכיו ליד המיטה, הגביה את ראשה מעל הכר והצמיד את שפתיו אל שפתיה המתקררות; היא חיבקה חזק את צווארו בידיה הרועדות, כמבקשת למסור לו את נפשה בנשיקה זו... כן, טוב עשתה שמֵתה: וכי מה היה עולה בגורלה לוּ עזב אותה גריגורי אלכסנדרוביץ'? והלוא זה היה קורה במוקדם או במאוחר...

"במשך חצי היום שלמחרת היתה שלֵווה, שותקת וצייתנית, כל כמה שעינה אותה החובש שלנו ברטיות ובשיקויים. 'אנא ממך,' אמרתי לו, 'הלוא בעצמך אמרת שהיא תמות בכל מקרה; לשם מה אפוא כל הטיפולים האלה?' — 'מוטב ככה, מקסים מקסימיץ',' השיב, 'כדי שהמצפון יהיה נקי.' — הרי לכם מצפון!

"אחרי הצהריים החל הצמא לענותה. פתחנו את החלונות, אבל בחוץ היה חם יותר מבחדר. הנחנו קרח ליד המיטה — כלום לא עזר! ידעתי שצימאון בלתי נסבל שכזה הוא סימן לקץ המתקרב, ואמרתי זאת לפֶּצ'וֹרין. 'מים, מים!...' אמרה בקול ניחר, מנסה להתרומם על יצועה.

"הוא החוויר כסיד, חטף כוס, מזג מים והגיש לה. כיסיתי את עינַי בידַי והתחלתי לומר תפילה, לא זכור לי איזו... כן, ידידי, לא פעם ראיתי אנשים גוססים בבתי חולים ובשדה הקרב — אבל זה לא זה, לגמרי לא זה!... ואני, בעוונותי, הרי גם על זה אני נעצב: לפני מותה לא זכרה אותי אפילו פעם אחת; ואני, כמדומה, הלוא אהבתי אותה, כמו אב... נו, יסלח לה אלוהים!... ובכלל, יש להודות על האמת: מי אני שייזָכרו בי בשעת מיתה?...

"ברגע שלגמה מן המים הוקל לה, וכעבור שלוש דקות יצאה נשמתה. קירבו ראי אל שפתיה — שום סימן!... הולכתי את פֶּצ'וֹרין אל מחוץ לחדר ויצאנו אל הסוללה; שעה ארוכה התהלכנו זה לצד זה הלוך ושוב בלי לומר מילה, ידינו שלובות מאחור; פניו לא הביעו שום רגש מיוחד, ולבי התחמץ. לוּ אני במקומו, הייתי מת מצַער! לבסוף התיישב על הארץ בצֵל, והחל לשרטט משהו במקלו על החול. רציתי לנחם אותו, בעיקר משום דרך־ארץ, אתה מבין, והתחלתי לדבר; הוא זקף את ראשו — ופרץ בצחוק... צמרמורת חלפה בבשרי לשמע הצחוק הזה... הלכתי להזמין ארון מתים.

"עלי להודות שבמידת־מה, לפחות, התעסקתי בזה לשם פיזור הדעת. היתה לי פיסת משי יפה, ריפדתי בה את הארון וקישטתי אותו בגדילי כסף צ'רקסיים, שגריגורי אלכסנדרוביץ' קנה במיוחד בשבילה.

"למחרת, השכם בבוקר, קברנו אותה מאחרי המבצר, ליד הנחל, סמוך למקום שישבה שם בפעם האחרונה; סביב קברה הקטן גדלים עכשיו שלל שיחי סַמבּוּק ושיטה לְבָנה. חשבתי להעמיד שם צלב, אבל נמנעתי מזה, איכשהו: בכל זאת, היא לא היתה נוצרייה..."

"ופֶּצ'וֹרין מה?" שאלתי.

"בריאותו היתה מעורערת זמן רב; נהיָה ממש שדוף, המסכן; אבל על בֶּלה לא דיברנו יותר אף מילה אחת: הרגשתי שזה יביך אותו — לשם מה אפוא? כעבור שלושה או ארבעה חודשים העבירו אותו לגדוד אחר והוא נסע לגרוּזיה. מאז לא נפגשנו; כן, נזכרתי: לפני איזה זמן סיפר לי מישהו שפֶּצ'וֹרין חזר לרוסיה, אבל ב'פקודות החטיבה' לא תמצא על כך כלום. בעצם, החדשות מגיעות אלינו תמיד באיחור גדול."

כאן פתח בהרצאה ארוכה והסביר כמה לא נוח לשמוע חדשות באיחור של שנה; מן הסתם ביקש להשתיק את זיכרונותיו העצובים.

לא קטעתי את דבריו ולא הקשבתי להם.

כעבור שעה התאפשר לנו להמשיך בנסיעה; הסופה שככה, השמים התבהרו; יצאנו לדרך. ובדרך הסבתי שוב את השיחה בלי משים אל בֶּלה ופֶּצ'וֹרין.

"האם שמעת מה עלה בגורלו של קַזבּיץ'?" שאלתי.

"קַזבּיץ'? אני באמת לא יודע... שמעתי שאצל השַׁפְּסוּגים,34 באגף הימני שלהם, מסתובב איזה קַזבּיץ', גיבור עז נפש בבֶּשמֶט אדום, שרוכב לו בניחותא אל מול היֶרי שלנו, ומשתחווה בנימוס לכל כדור ששורק לו ליד האוזן — אך ספק גדול אם מדובר באותו האיש!"

בקוֹבּי נפרדתי ממקסים מקסימיץ'; אני המשכתי במסעי בעגלת הדואר, ואילו הוא לא היה יכול להצטרף אלי בגלל צרורותיו הכבדים. לא קיווינו להיפגש שוב, ובכל זאת נפגשנו: אם תרצו, אספר לכם: זו פרשה שלמה... עליכם להסכים, מכל מקום, שמקסים מקסימיץ' הוא איש הראוי לכבוד!... אם אכן תסכימו, יהיה זה גמול נאה על סיפורי שהתארך, אולי, יתר על המידה.

3 גרוּזיה הוא שמה הרוסי של גיאורגיה. כך היא נקראת בטקסט של לרמונטוב, ולא ראיתי מקום להזדקק לשם שנהיה מקובל היום מחוץ לרוסיה.

4 אוֹסֶטים — עם קטן בהרי קַווקאז.

5 נהר גדול בגרוּזיה.

6 וֶרְסְטָה — מידת־אורך רוסית ישנה, 1.066 ק"מ.

7 קַבָּרְדָה — מחוז בצפון הקווקאז.

8 הכוונה לאלכסיי פטרוביץ' יֶרמוֹלוֹב, הגנרל הרוסי שכונן את שלטון רוסיה בקווקאז והיה מושל גרוּזיה.

9 דרגה בצבא הצאר, מקבילה לסֶגן־משנה.

10 סאקְלָה — בקתת־איכרים בקווקאז.

11 דרגה מקבילה לרב־סמל.

12 משקה אלכוהולי קל.

13 כך קראו הרוסים לנסיכי הקווקאז ששיתפו פעולה איתם.

14 נהר בצפון הקווקאז.

15 קוּנאק — בפי הקווקאזים, ידיד שנחשב כמעט בן־משפחה.

16 כפר קווקאזי.

17 ג'יגיט — פָּרָש (טורקית).

18 כנופיות של הרריים שהתקוממו נגד הרוסים בתקופת סיפוח הקווקאז לרוסיה.

19 מעיל קצר.

20 סוס יפה, יפה מאוד (טורקית).

21 כופרים (בפי המוסלמים).

22 חרב מהוללת (בפי בני קווקאז).

23 (הערת המחבר) אני מבקש את סליחת הקוראים על שחרזתי את שירו של קַזבּיץ', שנמסר לי כמובן בפרוזה; אלא שההרגל נעשה טבע.

24 רוסי רע, רע! (טורקית)

25 דרגת הקצונה הנמוכה ביותר בצבא הצאר.

26 פֵיָה טובה במיתולוגיה הפרסית.

27 אוּזְדֶן — בן־לוויה של נסיך בהרי קווקאז.

28 ציר צרפת בטיפליס, שחיבר ספר מסע ברחבי הקווקאז. "מלומד" נאמר כאן באירוניה: שמו של ההר שהוא קורא לו "הר כריסטוף הקדוש" נגזר לאמיתו של דבר מן המילה "קְרֶסְט", שפירושה צלב.

29 "צ'וֹרְט" פירושו שֵׁד; "צֶ'רְטָה" פירושו קַו, קַו־גבול.

30 גיבור של אגדת־עם רוסית.

31 נחל הנשפך אל נהר הטֶרֶק.

32 מידת־אורך רוסית ישנה, 2.13 מ'.

33 חייל רגלִי.

34 שבט בהרי קווקאז.