גירושים מאוחרים



סבא באמת בא. גשם בחוץ ולא חלום. בלילה, נזכרתי, העירו אותי באמת והראו לי אותו כי הבטיחו שיעירו ברגע שיגיע מהאווירון אפילו אם אני אישן, בשביל זה הסכמתי לישון ולא לחכות לו ער. בהתחלה שמעתי הם התווכחו בחושך כי אבא לא רצה להדליק אור אבל אמא אמרה הבטחתי לו ואבא אמר אז מה? יהיה לו מספיק זמן לראות אותו, אבל אמא התעקשה, רק לרגע בוא אבא ותראה אותו כבר שלושה ימים הוא מחכה לך לא מפסיק לשאול עליך, מה שלא היה נכון בכלל. והאור נדלק אבל לא יכולתי לפתוח את העיניים כי האור כאב לי, ואז שמעתי את הקול הצרוד והחדש של סבא שנכנס, אני לא מאמין שזה באמת גדי ואני עוד חושב אותו תינוק, גידלתם כאן ענק. ענק הוא אמר ולא שמן, אבל אבא צחק, הזמן לא נרדם. הוא לא משלכם הוא משלנו, גדול ושמן ובריא, השמיכה מסתירה אותו עכשיו אתה עוד תראה, בכיתה הילדים קוראים לו בוקסר הוא באמת מתוק כל־כך... והכאב חתך לי שוב בלב, איך? למה? שְׁ... שְׁ... קֶדמי, לחשה אמא, הילד כבר ער, וליטפה את הראש שלי וניסתה להקים אותי אבל היא איחרה כמו תמיד, סבא כבר שמע. מי סיפר לאבא? הכל הוא יודע. אם אמא היתה לפחות מסבירה עכשיו לסבא על הבלוטות שלי. אבל היא הושיבה אותי במיטה והחזיקה לי בגב כי אני הייתי נופל חזרה מתוך השינה, גדי תקום הנה סבא הוא בא, תפתח את העיניים, ופתחתי וראיתי את דוד צבי במגבעת רק מקומט וגבוה יותר מלא שערות ובוכה, ואמא הרימה אותי אליו והוא ניסה להרים אותי מתנודד כמעט הפיל ונישק והרטיב אותי מהדמעות. הוא לא זוכר אותי... אתה זוכר אותי גדי? אמרנו לך שהוא יבוא בסוף, צחקה אמא וגם בכתה בעיניים. רצית שנעיר אותך. ואני שמתי את השפתיים על הלחי היבשה הלא־מגולחת לנַשֵׁק. די אמר אבא ולקח אותי מסבא והפיל אותי למיטה והם כבר היו על־יד התינוקת לראות גם אותה, אבל לא העירו אותה כי אחרי שהיא מתעוררת היא לא ישֵׁנה יותר. ואבא אמר, אתה עוד תספיק לראות אותם טוב־טוב עד שיימאס לך, מספיק, וכיבה את האור ואני כבר כמעט ישנתי בחזרה, אבל פתאום הוא חזר והוריד את השמיכה, אם כבר התעוררת אולי תעשה פיפי קטן שלא יהיה לנו שוב פעם ביזיון. אין לי, לחשתי. תנסה, תמיד יש שם משהו, והוא הקים אותי ועזר לי להכניס את הרגליים לַנעלי־בית והוביל אותי לבית־שימוש ומשך לי את המכנסיים, וראיתי את הבית מואר כולו ומזוודות ותיקים, ואת הגב של סבא יושב עם המגבעת ושותה תה. אבל לא בא לי שום פיפי, הראש התנודד אל הברֵכה הקטנה של המים החלקים ואבא עמד ליד הדלת ושמר ושרק, נו... עשיתי כבר, לחשתי והורדתי תיכף את המים. לא שמעתי, הוא אמר, אבל עשיתי. והרמתי את המכנסיים והלכתי חזרה למיטה מה הוא רוצה ממני מתרוצץ כל הזמן אחרַי כמו שוטר, והוא כיסה אותי ואמר תן לי נשיקה ונישקתי אותו וגם הוא נישק אותי חזק והלך, ואז הרגשתי שאם הייתי מחכה אולי היה בא לי קצת, אבל דווקא בגלל השריקה. ונרדמתי.

ועכשיו כמה זמן חם ורטוב למַטה, והריח הכזה מתוק של הביזיון, וגשם, אני שומע אותו מטפטף כל הזמן אפילו שעוד כמה ימים ליל־הסדר האמיתי והיום יש סדר של הכיתה. ובבית שקט אפילו לא רדיו, ואבא בפתח הדלת כבר שֶׁבע אתה קם, וניגש להוריד את השמיכה, שאני אבל אחזתי חזק. אני קם אמרתי והוא לא הריח ורק יצא ואני קמתי דחפתי קצת חזרה את הדלת הורדתי מהר את המכנסיים הרטובים והכנסתי לילקוט וכיסיתי בספרים, ולקחתי שמיכת צמר ישנה ושמתי על הכתם במיטה לספוג אותו, והתינוקת פתחה את העיניים. הלכתי לשירותים ורחצתי את הפנים. המזוודות של סבא נעלמו רק המגבעת נשארה על השולחן. מהמטבח בא הריח של הקפה ואבא ישב שם מאחורי העיתון.

– איפה אמא?

– היא ישֵׁנה. הם הלכו לישון כמעט בבוקר, יאללה תמהר, יורד גשם, אני אקח אותך לַבית־ספר. אתה רוצה ביצה?

– כן. וישבתי ליד השולחן שהיה מלא אוכל ואבא קם לטגן לי ביצה.

– סבא יגור עכשיו איתנו?

– לא, מה פתאום.

– הוא ילך לגור אצל סבתא?

ואבא צחק. איפה?

– שם איפה שהיא גרה.

אבל בעצם לא הייתי אף־פעם בכפר ששם היא גרה, רק על־יד הכפר הזה.

– לא, הוא בא רק לכמה ימים לסַדֵר משהו, ויהיה גם אצל צבי בתל־אביב ואצל אסא בירושלים. ואחר־כך יחזור לאמריקה.

– לתמיד?

– בינתיים.

ונתן לי את הביצה וגם קקאו ופצפוצים ושתי פרוסות לחם, הוא תמיד נותן לי הרבה אוכל ורוצה אחר־כך שאני אגמור את הכל.

– למה סבא בכה?

– מתי?

– בלילה.

– הוא בכה? לא ראיתי... אני יודע, רצה לבכות, קדימה, מספיק עם השאלות תמהר אני צריך לזוז.

והתחלתי לאכול והקשבתי לשקט בבית וראיתי את טיפות הגשם רצות על החלון. בסוף אמרתי, רק ילד אחד אמר פעם בוקסר, לא כולם...

אבא הוריד בבת־אחת את העיתון והביט בי וצחק.

– אני יודע... סתם סיפרתי... לא התכוונתי... וגם אם קוראים לך בוקסר מה אכפת לך, שילכו לעזאזל, גם אני הלוא קצת שמן ואתה רואה זה בכלל לא נורא, במיוחד אם גבוהים. והוא קם והראה לי את הבטן שלו שהוא גם ניפח אותה בכוונה והיכה עליה בכוח באגרוף.

– אתה תהיה בדיוק כמוני, אל תדאג...

אני לא רוצה להיות בדיוק כמוהו אבל שתקתי. היה כבר אחרי שבע־וחצי, וגמרתי לאכול וחזרתי לחדר לסדר את הילקוט ולבדוק אם הכתם נעלם אבל הוא לא נעלם, אז סידרתי קצת את המיטה והתינוקת הסתכלה בי כל הזמן, טוב שהיא לא יכולה לספר, שמתי לה מוצץ בפה ועברתי ליד הדלת הסגורה איפה שסבא ישן והסתכלתי לראות אם הוא השאיר משהו בשבילי, אבל לא היה משהו שנראה כמו בשבילי. אז נכנסתי לחדר־שינה ונגעתי באמא שתיכף פתחה את העיניים וחייכה אבל אבא כבר היה אחרי, תעזוב אותה גדי, אל תיגע בה, תן לה לישון. מה אתה צריך?

– אני צריך מצות יין וחסה, יהיה לנו ליל־סדר בכיתה הבוקר.

– למה לא אמרת אתמול?

– אמרתי לאמא.

– אולי תוותר... תלווה מילד אחר.

– אני אקום, אמרה אמא.

– לא חשוב, אני אתן לו, בוא, אבל תמהר קצת.

והוא הלך למטבח ועטף בעיתון שתי מצות, חיפש בארון ומצא בקבוק יין ישן, טעם ממנו ועיקם את הפרצוף, הסתכל בי ואמר ממילא לא תשתו את זה, זה רק לְסֵמל, ומזג לתוך צנצנת ישנה שהיו בה פעם זיתים ואמר, על החסה תוותר, תלווה עלה ממישהו. התכוננתי ללכת שוב לאמא, אז הוא אמר, אל תהיה עקשן כזה כבר מאוחר, אבל אמרתי לו, אני מוכרח חסה, והוא חיפש במגירה של הירקות ומצא כמה עלים ישנים ונתן לי, וכעס, נהיית אדוק פתאום. ושמתי הכל בילקוט והשעון רץ בבת־אחת לעשרה־לשמונה.

– מה חסר לך עוד?

– האוכל לַבּית־ספר.

– המצות לא יספיקו לך?

– הן בשביל הסֵדר רק.

– טוב, אני אתן לך שלא תהיה רעב, והוא חתך במהירות שתי פרוסות עבות של לחם ומרח לי עם שוקולד והתחיל לקשקש במפתחות, ואמא פתאום היתה ואמרה לי שאקח מגפיים והלכתי לנעול אותם והיא סירקה אותי, ואבא התחיל לצעוק אחת ושתיים אני זז, וזז, והתינוקת בכתה ולבשתי את הילקוט וירדתי במדרגות ובאמצע נזכרתי ועליתי במהירות חזרה ואמא פתחה לי והתינוקת כבר על הידיים שלה.

– מה קרה?

– שום דבר...

ונכנסתי במהירות לאמבטיה ופתחתי את הילקוט והוצאתי את מכנסי הפיג'מה הרטובים והטמנתי עמוק בתוך סל המלוכלכים ועברתי ליד הדלת של סבא ופתחתי בשקט וראיתי אותו ישן בחושך ולידו המזוודה פתוחה עם בגדים אבל לא ראיתי שום דבר בשבילי.

– אחר־כך תראה אותו, כשתשוב מבית־הספר. אמא נגעה בי ורצתי במדרגות. המכונית של אבא כבר היתה מוּנעת, המגבים הרעישו, עשן לבן יצא מאחורה.

– מה קורה אתך, לעזאזל? מה שוב שכחת?

– כלום.

– אפשר להשתגע.

והמכוניות שנסעו במורד לא נתנו לאבא לצאת לכביש וצפרו חזק וחרקו בבלמים, אבל אבא בסוף קילל ויצא לכביש והוריד אותי ליד הבית־ספר.

הגשם התחזק והילדים רצו, ומישהו עבר על־ידי ואמר הנה בוקסר במגפיים, ועד שרציתי לתפוס אותו הוא כבר נעלם בין הילדים אבל אני הרגשתי שזה אותו ילד מכיתה גימל־אחת שכבר אמר את זה כמה פעמים. ולא היה מִסדר ונכנסו ישר לכיתות, והמורה גליה דיברה איתנו על הגשם שאולי הוא המלקוש, וכתבה על הלוח מלקוש, ואחר־כך פתחנו את ספרי התורה ועוד לפני שהיא אמרה משהו הצביעו כמה ילדים לענות, יש אצלנו ילדים כאלו, וקראנו על יעקב אבינו שחשב שאכלו את יוסף כי כל האחים שיקרו לו, ואני חשבתי על סבא אִם הוא כבר התעורר, ואז אמרה לי המורה להמשיך לקרוא ואמרתי את מה, הלוא הפרק נגמר, והיא אמרה, את הפרק החדש, וקראתי. והרעב כבד בארץ ויהי כאשר כילו לאכול את השבר אשר הביאו ממצריים... והמורה הפסיקה אותי לשאול מה זה שבר, ועניתי שזה מין אוכל אבל לא ידעתי איזה בדיוק וסיגל תיכף הצביעה ואמרה שזה חיטה, שהם אכלו חיטה, והמורה אמרה גם חיטה וגם דברים אחרים, ודיברנו איך עושים קמח מחיטה ואיך אופים לחם, ואני פתחתי את הילקוט לראות אם הלחם שם. ובסוף היה צלצול והוצאתי את הלחם כי הייתי רעב, אבל המורה אמרה לי להחזיר בחזרה כי רק בהפסקה השנייה אוכלים.

ובהפסקה נשארנו במסדרונות כי בחוץ היה בוץ והשָׁרָת לא נתן לנו לצאת ורק פיזר נסורת ממש עלינו והילדים השתוללו וצעקו ואני הסתובבתי וחיפשתי את הילד שאמר בוקסר אם הוא יבוא להגיד עוד פעם בוקסר. בסוף ראיתי אותו מתרוצץ רזה וקטן וניגשתי אליו אבל הוא רק חייך בעיניים שחורות וגדולות, רציתי שיגיד שוב כדי שאשמע ברור ואז אוכל להרביץ לו אבל הוא שתק, והיה הצלצול והוא נכנס לכיתה שלו, באמת גימל־אחת.

היה שיעור ציור ואני תיכף ציירתי שמש וגדר ובית כמו במקום של סבתא, ואיש עומד ליד הגדר ומחזיק בילד, אבל הילד יצא מאוד גדול כמעט כמו האיש, אז הוספתי לו זקן ועשיתי אותו גם כן איש, ואת האיש הראשון עשיתי אשה עם צמות וציירתי ילד חדש, תינוק כזה ששוכב על האדמה, והקפתי אותו בפרחים גדולים והראיתי למורה לציור והיא אמרה יפה אבל למה השמש כל־כך נמוכה, היא כמעט נוגעת באנשים, ואז חזרתי לשולחן וכיסיתי את השמש בענן שחור והורדתי ממנו גשם וכתבתי עליו מלקוש ונתתי לאיש ולאשה מטרייה, אבל לא לתינוק, כי הוא לא יכול להחזיק ואז הוא יירטב, ופתאום נמאס לי, כתבתי למטה גדי והוצאתי את הלחם ואכלתי אותו כי למורה לציור לא אכפת אם אוכלים אצלה בשיעור, והורדתי את המכנסיים ונשארתי עם בגדי התעמלות. אחר־כך יצאתי למגרש כי הגשם הפסיק ושיחקנו בגולות בבוץ, והילד הזה מגימל־אחת שכנראה אף־פעם לא משחֵק עם ילדים מהכיתה שלו, רק עם ילדים קטנים יותר, הצטרף אלינו ולא אמר לי כלום כאילו אף־פעם לא אמר כלום ויותר גם לא יגיד, רק הוציא שתי גולות ושיחק בזריזות ובמהירות. והמשחק בגולות היה משונה כי הגולות היו שוקעות בבוץ ולאט־לאט נעשו גדולות יותר, ממש כמו כדורים כבדים חומים ואיטיים, הצחיק אותנו איך הן מתגלגלות שמנות ליד השלוליות, ואנחנו התלכלכנו בבוץ והיה קצת נעים אפילו. אבל כשבא הצלצול והתחלנו לאסוף את הגולות ולהכניס לכיסים חשב עידו מהכיתה שלי שגולה שלי היא שלו ואמר מי לקח אותה, והקטן הזה אמר בשקט הבוקסר שלכם לקח לך ונצמד אל מורָה שעברה לידנו, אז עשיתי כאילו לא שמעתי רק הלב התכווץ לי והלכתי הצידה לחפש מקל כי הוא כבר ילמֵד אחרים להגיד בוקסר ואז לא יהיה לזה סוף.

ובסוף התחיל השיעור להתעמלות שאני שונא כי המורֶה נטפל אלי כל הזמן שאני לא מתכופף מספיק ולא מרים טוב את הידיים, ואחר־כך רצנו אל החמור מעץ לקפוץ עליו, ואני רצתי אליו אבל ברגע האחרון זזתי הצידה ורק נגעתי בו, וכשהעלו לו את הרגליים אפילו לא ניסיתי, הלכתי כל פעם באיטיות לסוף התור ונתתי לאחרים לעבור אותי. המורה קרא לי ואמר תנסה גדי אני אעזור לך, ואמרתי אני לא יכול. אז הוא אמר אם תרזה קצת תוכל לקפוץ, אבל אני אמרתי, זה לא בגלל האוכל זה בגלל הבלוטות שלי שלא בסדר. ואז הוא אמר, מה אתה מקשקש? איזה בלוטות? הסברתי לו על הבלוטות האלו שבפנים שבגללן אני שמן, הרופא אמר לנו וגם נתתי לו אישור בתחילת השנה שאסור לי לקפוץ. והוא הסתכל בי בייאוש כזה, ואני התפלאתי שעוד אין לי דמעות בעיניים כי בדרך־כלל אני מתחיל לבכות מיד כשהוא מתחיל להציק לי, אבל היום הוא היה עייף מלצעוק, אולי כי עוד מעט מתחיל החופש. הוא רק אמר, בצבא כבר יתלבשו עליך ושרק במשרוקית. ועכשיו בחרו בקבוצות למחניים ונבחרתי אחרון ונקלעתי ראשון, והלכתי שוב לחפש מקל עד שמצאתי מוט קצר מברזל ושמתי במחבוא מאחורי הגדר וחיכיתי שהגשם יתחיל שוב והשיעור ייפסק והזמן ייחתך.

היו שוב צלצול וגשם, ונכנסנו לכיתות וערכנו את השולחנות לַסֵדר ושמנו סדינים והוצאנו את המצות ואת היין והחסות מהילקוטים ושמנו על השולחנות. המורה לזמרה באה עם האקורדיון והתחילה לנגן כדי שנשיר שירי פסח ושרנו, ואחר־כך היא הלכה לכיתה אחרת שגם תוכל לשיר ואנחנו אמרנו מה־נשתנה וקידוש ועוד קטע ולקחנו את המצות בידיים והחזרנו לשולחנות ועטפנו בחסה ושוב לקחנו והרמנו באוויר ובסוף אכלנו את הכל. ואני שתיתי גם את היין שאבא נתן לי, ובהתחלה עיקמתי גם אני את הפרצוף, אבל בכל־זאת היין משך אותי וגמרתי את הכל ופתאום הייתי קצת שיכור. באמת. אכלתי אפילו את המצה והחסה של עידו שהוא לא רצה.

סידרנו חזרה את השולחנות ובעצם התחיל חופש פסח כי מחר רק ייתנו תעודות. ואני הייתי באמת שיכור ואפילו כמעט נפלתי במדרגות, והלכתי למחבוא ולקחתי את המוט והמשכתי הביתה באיטיות דרך הגן הישן שלי, ונעמדתי שם ליד החלון וראיתי את החדר עם הצעצועים שאני מכיר כל־כך טוב ואת הגננת שהיתה גם שלי פעם יושבת על כיסא קטן ומספרת סיפור וכל הקטנים יושבים ושומעים, והקשבתי לסיפור שהיה טיפשי ותינוקי אבל בכל־זאת הקשבתי כי זכרתי אותו אבל לא זכרתי את הסוף, ועל־ידי נעמדו הורים עם מעילי־גשם בשביל הילדים שלהם ודחפו אותי, כי גם הם רצו לשמוע, אז זזתי הצידה ועליתי קצת ברחוב וישבתי לנוח על גדר וחיכיתי לראות, ובאמת הילד מגימל־אחת יצא מהסמטה של הבית־ספר, ואחרי שהוא נפרד מילד גדול, שנכנס לבית שלו, הוא התקדם בכיוון שלי ותיכף ראה אותי יושב על הגדר ליד הגן שהיה שלי, והוא נעצר רגע וחשב ואחר־כך עבר למדרכה השנייה וחייך לעצמו והתקרב והסתכל בי ואני קפצתי מהגדר והוצאתי את המוט מתחת למעיל ובבת־אחת הוא התחיל לרוץ ולצעוק בוקסר שמן ואני התחלתי לרוץ אחריו אבל הוא היה מהיר והמרחק בינינו גדל עד שהוא נפל פתאום וכשקם אני כבר תפסתי בילקוט שלו וקרעתי לו בבת־אחת את הרצועה ואז הרגשתי מה שידעתי, שהוא בעצם חלש, והפלתי אותו שוב והפלתי את עצמי עליו כי החוזק שלי הוא הכובד, והוא ניסה לנשוך אבל לא הצליח ואני הרמתי את המוט כי התכוונתי אולי להרוג אותו עכשיו. אבל מבוגר שעמד ליד הגן רץ אלינו ותפס אותי בכוח ואמר מספיק, אתה לא מתבייש להכות ילדים קטנים, ואני התחלתי לבכות תעזוב אותי הוא יותר גדול ממני, אבל הילד כבר השתחרר וגם הוא בכה והשתולל והיה לו דם על הפרצוף והוא התחיל לנבוח פתאום בוקסר שמן בוקסר שמן, ותפס אבן שהיתה בצד, אבל המבוגר צעק מספיק ילדים ולקח ממני את המוט והעיף אותו לשדה והזיז משם את הילד ואמר לו לך הביתה, ואותי הוא החזיק חזק ביד. אמרתי לו תעזוב אותי. וגשם ירד, סימן שמה שהיה מקודם לא היה המלקוש אולי הוא עכשיו, והילד התקדם ברחוב ובכה נבהל מהדם שלו וקילל, ואני התיישבתי בחזרה על הגדר לייבש את הדמעות ולחכות שהוא ייעלם, ואז יצאו הקטנים מהגן ואני נצמדתי לשכנה שלנו שלקחה את הילד שלה עד לבית שלנו הלכתי לידה כאילו גם אני בן שלה וככה הגעתי הביתה.

אמא פתחה לי ואמרה שְׁ... שְׁ... סבא עוד ישן, למה איחרת? אני צריכה אותך. ואני כבר שכחתי על סבא. והיא לא ראתה את הבוץ ואת הדמעות. היא היתה עצבנית ולא מרוכזת, והתינוקת שכבה בלול באמצע הסלון וברגע שראתה אותי נכנס קראה לי דִי... דִי... זה השם שהיא קוראת לי. ניגשתי לשים לה מוצץ בפה אבל אמא אמרה אל תיגע בה אתה כולך מטונף לך להתרחץ ובוא מהר לאכול, אני צריכה אותך היום, והלכתי להתרחץ והסתכלתי בראי וראיתי את העיניים האדומות שלי ונזכרתי בילד ההוא, איך התפתל מתחתי ואיך בכה, ורחצתי את הפנים שלי והלכתי לאכול.

ואמא אמרה, בכית? ואמרתי, מה פתאום. משהו קרה? לא, שום דבר. כבר החלטתי שאני לא אספר לה כלום כי היא מספרת הכל לאבא.

– אל תאכל כל־כך מהר.

ושקט בבית. רק התינוקת מדברת אל צעצוע.

– סבא כל הזמן ישן?

– כן הוא עייף מאוד מהדרך ומההבדל של השעות. מה היה בבית־ספר?

– כלום.

– אל תאכל כל־כך מהר... עשיתם את הסדר?

– כן.

– מה היה?

– כלום.

– מה כלום? שרתם? קראתם מההגדה?

– כן.

– אז למה אתה אומר כלום... לאיפה אתה הולך?

– רגע, לתת אוכל לתולעים.

– תעזוב אותן עכשיו, קודם תגמור לאכול.

– רק רגע.

והלכתי לראות את תולעי־המשי שלי. עוד אחת כבר הפכה הלילה לגולם, לכן הזזתי אותה ושמתי לאחרות עלי־תות טריים. לאמא כבר אין שליטה עלי. מאז שעליתי לכיתה בי"ת, כשאני מתעקש היא מוותרת, אין לה כוח להתווכח אתי כמו אבא. חזרתי לשולחן. בחוץ התחילה ממש סופה. הטלפון צילצל, זה בטח אבא, תמיד הוא בודק בשעה כזאת אם חזרתי הביתה. התינוקת התחילה לבכות ואמא אמרה לי גש אליה. ניגשתי אליה ואמרתי לה הנה דִי דִי, אבל היא המשיכה לבכות. ניפחתי את הלחיים והפלצתי בפה כדי להצחיק אותה והיא הפסיקה תיכף לבכות, הסתכלה בי בעיניים הכחולות המלאות דמעות ואפילו חייכה קצת אבל תיכף התחרטה ושוב פעם התחילה לבכות. ניפחתי מחדש את הלחיים.

אמא התווכחה אתו שם בטלפון, בזמן האחרון הם רבים כל הזמן, אחר־כך היא סגרה ובאה והרימה את התינוקת מהלול והלכה לאמבטיה להחליף לה. הלכתי אחריה. לתינוקת היה פירור צהוב קטן של קאקי.

– זה כל מה שעשית לנו? אמרה לה אמא מאוכזבת, אבל התינוקת לא ענתה לה. רק ניענעה במהירות את הרגליים שלה באוויר.

– גם התינוקת תישאר שמנה...

– היא לא שמנה, כל התינוקות הם כאלה. אבל למה אתה שוב קורא לה תינוקת, יש לה שם.

– גם אבא קורא לה התינוקת.

– אתה לא אבא ולא כל מה שאבא עושה הוא טוב. תפסיק להגיד תינוקת, יש לה שם כל־כך מתוק.

שתקתי.

– למה אתה מחזיק כל הזמן את היד שלך על החזה.

– הלב כואב לי קצת...

– מה פתאום? איפה בדיוק...

פתחתי את החולצה והראיתי לה.

– שם לא נמצא הלב.

– אז איפה הוא?

היא הראתה לי. הזזתי את היד לשם.

– כן, בדיוק פה כואב לי.

– מה אתה מקשקש.

– באמת.

– ממתי?

– תמיד קצת...

– זה שום דבר... היתה לכם התעמלות היום.

– זה לא מההתעמלות, זה בטוח.

– אז מה, אתה רוצה שאקח אותך לרופא?

– בסדר.

– תיכננת משהו לאחר־הצהריים?

– כלום.

– אני מוכרחה ללכת.

– לאיפה?

– אני מוכרחה ללכת, לא חשוב... לקנות משהו... אתה תשגיח כאן על רקפת.

– אבל גם אני צריך ללכת.

– לאן? מה פתאום?

– לקטוף עלי־תות.

– תקטוף אחר־כך, ממילא יורד גשם... רקפת תלך עכשיו לישון, בכוונה החזקתי אותה ערה כל הבוקר כדי שתישן הרבה שעות... היא לא תפריע לך.

– ואם היא תבכה?

– היא לא תבכה. ואם היא רגע תבכה תיתן לה מוצץ, אתה יודע להרגיע אותה... תעשה לה פרצוף מצחיק כמו שהיא אוהבת... תהיה טוב, גדי, כמו שאתה יודע להיות.

יצאתי מהאמבטיה.

היא גמרה לחתל את התינוקת והשכיבה אותה במיטה שלה והתלבשה מהר ושמה על השולחן בסלון קערה עם מוצצים נקיים וביסקוויטים, וגם בקבוק תינוקות עם מים, וגם צרור מפתחות ישנים שרקפת אוהבת ללעוס, ואפילו שלושה חיתולים, אבל הזהירה אותי לא להרים אותה בשום־פנים־ואופן. אם תצטרך להרים אותה תוכל להעיר את סבא.

– הוא יודע לטפל בתינוקות?

– כן, בטח, בקרוב יהיה לו תינוק.

– איפה?

– לא חשוב... ותיכף כבר התחרטה שסיפרה לי.

– אבל איפה?

– באמריקה.

– מה פתאום?

– יהיה לו.

– אבל למה?

– יהיה לו, מה זה למה?

והיא חיבקה אותי.

– די, גדי, אני הולכת, הוא עוד מעט יתעורר, אל תפריע לו, רקפת תישן זה בטוח. ואם היא תבכה תיתן לה מוצץ והיא מיד תירדם, אבל אל תיגש אליה בידיים מלוכלכות.

היא היתה נורא עצבנית.

– תביאי לי משהו?

– מה?

– אווירון.

– בסדר.

־אווירון, לא הליקופטר, כי יש לי כבר. את יודעת את ההבדל.

– בוודאי.

– למה הוא בכה בלילה?

– סבא? כי הרבה שנים הוא לא ראה אותנו, לא ראה אותך.

– אז למה הוא בכה?

– מהתרגשות, משמחה... בוכים גם משמחה.

היא היתה עצובה. תמיד היא עצובה, אבל עכשיו יותר. והיא כיבתה את התנור ואמרה שלא יהיה לנו קר ושוב נישקה אותי ועזבה את הבית ואמרה שתחזור בעוד שעתיים־שלוש. הלכתי למטבח ופתחתי את המקרר לראות מה יש ומה אין, וחיפשתי במזווה, ולא שהייתי רעב אבל למקרה שאני אהיה רעב אחר־כך, ומצאתי חבילת אגוזים וסוכריות־משוקולד שאבא קנה לעצמו לאכול בערב ליד הטלוויזיה והוצאתי ושמתי על השולחן. והיה שקט בבית, והדלקתי את הטלוויזיה ולא היה כלום רק קווים וכיביתי והתחלתי להוציא את המכוניות שלי מהמגירה ולסדר אותן בשיירה ולשים בהן גלמים. אבל פתאום הפסקתי והלכתי לראות מה עם סבא. עמדתי ליד הדלת ולא שמעתי כלום אז פתחתי טיפה וראיתי את הקצת־חושך ואת המזוודה הפתוחה בדיוק כמו בבוקר וסבא מקופל שם במיטה כאילו הראש שלו לא מחובר לגוף. והשלט ברוך־הבא עם הפרחים שהכנתי לו על השולחן. וסגרתי והלכתי לחדר שלי והתינוקת ישנה ופתאום היא הפנתה את הראש ונאנחה מצחיק, כמו זקנה שהחיים שלה קשים, אז לקחתי את הקופסה עם התולעים והסתלקתי משם. והוצאתי תולעת אחת ושמתי אותה על אוטו מכבי־אש ונתתי לה חתיכת עלה־תות שיהיה לה מה לאכול בנסיעה והתחלתי להסיע אותה לראות איך היא מרגישה. ואז צילצל הטלפון וזה היה הדוד אסי מירושלים והוא רצה את סבא ואני אמרתי לו סבא ישן והוא נדהם, הוא שוב ישן? אמרתי לו הוא עוד ישן ואמא לא בבית, אתה רוצה שאני אעיר לך אותו? הוא חשב רגע ואמר לא ושהוא יטלפן בערב. ורשמתי על הנייר ליד הטלפון אסי ולקחתי את התולעת שבינתיים ירדה מהאוטו מכבי־אש והחזרתי אותה לקופסה והוצאתי תולעת־משי אחרת והכנסתי אותה להליקופטר ונתתי גם לה חתיכת עלה והטסתי אותה למטבח.

שם שתיתי מיץ ואכלתי קצת מהאגוזים של אבא, ובחוץ היה גשם ואפור וחורף ממש, מה יהיה בליל־הסדר. והתולעת ניסתה לרדת מההליקופטר אז נתתי לה פירור מהאגוז אבל היא לא אכלה ודחפתי אותה חזרה להליקופטר והטסתי אותה לחדר־השינה של אבא ואמא והורדתי את התריס והוצאתי שמיכה וכר ושכבתי שם על המיטה הגדולה ושמתי את ההליקופטר על־ידי והוצאתי לו את הסולם הקטן, ובאמת התולעת השמנה והלבנה שאני קורא לה סיגל זחלה על הסולם וירדה על השמיכה הלבנה וחיפשה דרך על הגבשושיות הקטנות ובטח חשבה שנחתה על הירח. ואז צילצל הטלפון והרמתי את השפופרת על־ידי, כי אבא שׂם טלפון כמעט בכל חדר. וזה היה אבא, והוא התפלא נורא שסבא עוד ישן, הוא השתגע, הוא אמר, ואני אמרתי שאולי הוא חולה. ופתאום הוא שאל איפה אתה עכשיו, מאיזה טלפון אתה מדבר, יש לו תמיד רגש כזה להרגיש איפה אני נמצא ומה אני עושה אפילו כשהוא רחוק. אמרתי לו, אני מדבר מהטלפון בחדר־שינה שלכם, והוא אמר, מה אתה מחפש שם, ועניתי, כלום. אל תהפוך את הבית יותר מדי, הוא אמר, אולי תשכב קצת ותנוח, ואני עניתי, אולי. אחר־כך ניסיתי להירדם כי בבית היה שקט והגשם החשוך בחוץ הביא לי שינה ואולי גם בגלל היין המשונה ששתיתי. אבל פתאום התחילה התינוקת לבכות, בהתחלה בכי קטן, בטח הטלפון של אבא עם העצבנות שלו העירו אותה. חיכיתי שהיא תפסיק כי לפעמים היא מפסיקה מעצמה היא רק חולמת איזה חלום רע קצר שלקחו ממנה את הבקבוק או משהו כזה. והיא באמת הפסיקה, אבל אחרי רגע היא שוב פעם בכתה ועוד יותר חזק ולא הפסיקה, בכתה ובכתה בתוך השקט בבית בכי שאני עכשיו אחראי לו, אז קמתי מהמיטה של אמא ואבא והלכתי לחדר שלנו והכנסתי לה מוצץ לפה.

אבל היא לא רצתה את המוצץ, היא רצתה לבכות ופלטה את המוצץ ואני בכל־זאת הכנסתי לה אותו שוב אבל היא ניענעה בראש שלה בשביל להוציא אותו ולכן תפסתי לה בזהירות את הראש והכנסתי לה טוב־טוב את המוצץ והפעם החזקתי אותו בפה שלה בכוח, שתתרגל אליו, כמו שאמא עושה לה, והיא קפאה לרגע והסתכלה בי כאילו היא מנסה להבין מה לעשות, ובאמת התחילה למצוץ את המוצץ עוד ועוד כאילו זאת חובה שלה, אבל בסוף נמאס לה וברגע שהזזתי את היד היא זרקה אותו והתחילה שוב לבכות ולא רצתה לקבל אותו בחזרה, התחמקה ממנו בכעס וכולה היתה אדומה. אמרתי לה, תפסיקי לבכות, הנה דִי דִי, אבל היא בכתה עוד ועוד. לכן יצאתי מהחדר וסגרתי את הדלת ונתתי לה לבכות והסתכלתי על השעון לראות שהיא לא בוכה הרבה זמן כי אבא הסביר פעם לאמא שכשאנחנו חושבים שהתינוק בוכה בלי סוף אז אם מסתכלים על השעון רואים שהוא בכה בסך־הכל חמש דקות, ואם יש לנו כוח לתת לו לבכות עוד חמש דקות בסוף הוא שותק מעצמו. הדלקתי את הרדיו והלכתי למטבח וסגרתי את הדלת כדי לא לשמוע, אבל אז בדיוק צילצל הטלפון וזה היה הדוד צבי מתל־אביב, שהוא לא רציני כמו אסי מירושלים, הוא תמיד מפטפט אתי ושואל שאלות, וגם עכשיו, איך אני מרגיש ומה היה בַּבּית־ספר ומה אני אעשה בחופש ואני עונה לו הכל כי אני יודע שהוא באמת מעוניין, עובדה שהוא זוכר מה שאמרתי לו לפני הרבה זמן, וכל השיחה שמעתי את הצרחות של התינוקת וגם הוא בסוף אמר, מי זה צורח שם כל הזמן, זאת רקפת הקטנה שלנו? כן, אמרתי, ואמא אצלה? לא, אמא לא בבית, אני לבדי עם סבא, והוא חשב רגע ואמר, טוב, תן לי את הזקן שלי, אבל אני אמרתי לו שהוא ישן, והוא אמר, טוב, אז אל תעיר אותו, תרוץ להרגיע את רקפת הלב נשבר לי אפילו בתל־אביב כשאני שומע אותה בוכה בחיפה, אתה ילד נהדר, ואמר שיטלפן בערב.

הלכתי לתינוקת והיא היתה אדומה וצרחה בכעס בכלוב שלה כאילו שוחטים אותה וזרקה ממנה את השמיכה והושיטה את הידיים שלה גבוה באוויר. ניסיתי לדבר אליה אבל היא אפילו לא הסתכלה אלי. הבאתי לה את הבקבוק עם המים אבל היא היכתה עליו בכוח ודחפה אותו והפילה על הרצפה, אז עליתי על כיסא והפכתי אותה על הבטן והיא באמת השתתקה לרגע ואחר־כך התחילה להיאנק וניסתה לזחול כאילו יש לה איזו מטרה. חשבתי שלפחות תתעייף, אבל היא התחילה להיחנק בסדין, והפכתי אותה חזרה והיא בכתה בכי אמיתי, ואני כל־כך התרגזתי על אמא שהשאירה אותי איתה לבד בלי רשות אפילו להרים אותה, אז יצאתי ופתחתי לאט את הדלת של החדר שסבא ישן בו שישמע אולי גם הוא את הבכי שלה ויעזור לי.

אבל הוא לא זז ולא שמע, שכב ליד הקיר כמו גל סמרטוטים מכוסה כולו בשמיכה לבנה רק כפות הרגליים הרזות שלו יוצאות. סבא, לחשתי לאיש הזה שלא הכרתי אף־פעם, וכמעט בכיתי, אבל הוא ישן עמוק נורא.

והיא כל הזמן בכתה ולא התכוונה בכלל להפסיק. הבאתי לה ביסקוויט אבל היא לא רצתה, פוררתי אותו לפירורים וקלעתי לתוך הפה הפתוח שלה אבל היא לא הרגישה בכלל שיש לה משהו בפה, גם לא הסתכלה אלי רק צרחה והושיטה את הידיים שלה למעלה ובכתה אל התקרה. ניסיתי לפתוח את הסורגים ולא הצלחתי, לא תפסתי אף־פעם את הפטנט שם. אז אכלתי את הביסקוויט והורדתי נעליים ולקחתי כיסא ושמתי אותו ליד המיטה שלה ועליתי עליו ועברתי את הסורגים ונכנסתי לתוך המיטה שלה, שהיתה פעם המיטה שלי. רקפת מה יש? הנה דִי דִי אצלך, אבל היא לא שמעה מרוב שצרחה. הרמתי אותה בזהירות לא למָעֵך לה את הראש כמו שאמא הזהירה את אבא שכמעט מיעך לה את המקום הפתוח ששם השכל שלה צריך לגדול. ואז הבכי שלה נחלש ופתאום היא שתקה. ואני ישבתי בתוך המיטה והרגשתי את הגומי שמתחתי והתינוקת שכבה על הברכיים שלי והרמתי קצת את הראש שלה וגם הכנסתי לה מוצץ חדש לפה והיא מצצה והסתכלה בי סוף־כל־סוף בדאגה כזאת, כאילו לי צריך לדאוג, והדמעות נעלמו לה בבת־אחת, כאילו היא אף־פעם לא בכתה, כי אמא הסבירה שהבכי של התינוקות הוא הדיבור שלהם, ככה הם מדברים, ופתאום היא סגרה את העיניים ופלטה את המוצץ והתאדמה ואני לא הבנתי בהתחלה עד שהרחתי מה היא עושה. היא התאמצה עוד ועוד, המצח שלה התקמט כמו של זקנה. אז הוצאתי את הברכיים שלי לאט מתחתיה והיא החליקה חזרה למיטה והיתה מרוצה מעצמה, הכניסה את האגרוף שלה לתוך הפה לאכול אותו. ואני קמתי מהר, עברתי חזרה את הסורגים והסתלקתי מהחדר. והיה שקט עכשיו אולי לחמש דקות, והיא אפילו שרה ודיברה משהו, אבל תוך כדי דיבור יצאה לה יבבה שמחדש קוראת אלי, אז סגרתי לה את הדלת אולי היא תתעייף סוף־סוף ותישן, הרי אמא אמרה שכל הבוקר היא לא ישנה. והלכתי לחדר־השינה של אמא ואבא לחפש את תולעת־המשי ומצאתי אותה זוחלת בחושך שמתחת למיטה, ולקחתי אותה להליקופטר להחזיר אותה לכדור־הארץ. והטלפון צילצל וזאת היתה סבתא רחל, כי הסבתא השנייה אף־פעם לא מטלפנת כי היא חולה.

היא אמרה, גדי חמודי אתה יודע מי מדבר, ואני אמרתי, כן. והיא אמרה, זה סבתא מדברת, ואני אמרתי, כן. והיא אמרה, כמה זמן לא ראיתי אותך גדי למה אתה לא בא לבקר אותי אתה יודע שלסבתא קשה לבוא אליכם בגלל המדרגות הרבות שלכם, ואני אמרתי, כן. והיא אמרה למה אתה לא מבקש מאמא ומאבא שיביאו אותך אלי, עכשיו יש לך חופש אתה רוצה להיות קצת אצלי? ואני אמרתי, כן. והיא אמרה, סבא בא אליכם הלילה מאמריקה, אתה שמח שסבא בא אליכם? ואני אמרתי, כן. מה הוא הביא לך אתה תספר לסבתא, ואני אמרתי, כן. צעצוע או בגד הוא הביא, אתה תראה לי, ואני אמרתי, כן. עכשיו חמודי תספר לי מה שלום רקפת שלנו. בסדר, אמרתי. אתה אוהב אותה ועוזר לאמא לטפל בה? כן, אמרתי. צריך לאהוב אותה, ועכשיו תקרא לי לאמא. סיפרתי שאמא לא בבית, ואז היא רצתה את סבא, להגיד לו ברוך־הבא. אמרתי לה שסבא ישן. ישן עכשיו? כן, אמרתי, הלוא עכשיו לילה בשבילו. מה פתאום לילה? הסברתי לה על כדור־הארץ והשמש ועל ההבדל של השעות, והיא כנראה לא האמינה לי ורק אמרה, אתה כמו אבא שלך, לכל דבר יש לך תשובה. והתולעת שוב ירדה מההליקופטר והתחילה לחצות במהירות את החדר, ולכן לחשתי, רגע סבתא, אבל התולעת כבר ברחה מתחת לארון ושמה אי־אפשר למצוא אותה, והתינוקת שוב התחילה בבכי הנורא שלה, ורצתי לסגור טוב יותר את הדלת, וחזרתי לטלפון. סבתא תיכף שאלה, לאיפה הלכת, ולא רציתי להגיד לה על התולעת כי היא לא תבין וזה יגעיל אותה גם, אז אמרתי לה, חשבתי שרקפת בכתה אבל היא לא. איתה אני משקר תמיד, יוצאים לי בקלות המון שקרים כאילו היא מבקשת שישקרו לה.

– רקפת בבית? אמא לא לקחה אותה איתה?

– לא, היא ישֵׁנה.

– ואתה לבד איתה? השאירו אותך לבד איתה?

– מה יש? גם סבא בבית.

– אבל הוא ישן.

– אבל הוא יקום אם אני אגיד לו.

– גדי, תיזהר חמודי, איפה היא?

– במיטה.

– אז בשום פנים אל תרים אותה, אתה יכול להפיל אותה.

– בסדר.

– וכשאמא ואבא יבואו תגיד להם שטילפנתי אבל לא רציתי כלום, ושלא ישאירו אותך לבד עם התינוקת.

– טוב.

– ותיזהר שלא תרים אותה. אתה יכול להפיל אותה ואז היא תהיה משותקת כל ימי חייה. אתה לא רוצה שתהיה לך אחות משותקת.

– לא.

– אז תיזהר, חמודי, היא לא בוכה עכשיו?

שמתי את היד על השפופרת, שסבתא לא תשמע את הצרחה הנוראה.

– לא.

וחיכיתי שסבתא תגיד עוד משהו והיא לא אמרה כלום אז סגרתי את הטלפון לאט.

ובאמת היא צָרחה, זה כבר לא היה בכי, פשוט צְרָחה אחת חזקה וארוכה. ואני הייתי ממש מיואש, נכנסתי אליה עם צרור המפתחות, וניסיתי לתת לה גם את הבקבוק, אבל היא דחפה את הכל, אז הלכתי מהחדר והדלקתי שוב פעם את הטלוויזיה, שהרעש יתגבר עליה, והסתכלתי שם בשיעור באנגלית, אבל רקפת היתה יותר חזקה מהטלוויזיה והתחילה לקרוא ברור בשם שלי, דִי דִי, הצרות שלה גרמו לה להיות חכמה יותר. הלב נשבר לי. נכנסתי אליה. היא היתה אדומה כולה ודמעות ירדו לה על הפנים והיא הסריחה ממה שהיא עשתה. ממש אומללה. פתאום החלטתי החלטה. הלכתי לארון־הבגדים ומצאתי מעיל־גשם ישן שלי, ולבשתי אותו. היה שם כובע מצמר ושמתי אותו על הראש, ולקחתי גם כפפות מעור של אבא והלבשתי אותן על הידיים, ובַמטפחת־ראש של אמא כיסיתי את הפה שלי. הלכתי למטבח להביא משם את המלקחיים של הסוכר־חתיכות, ואז הקרבתי את הכיסא למיטה שלה, אבל הפעם לא הורדתי את הנעליים, ועברתי שוב את הסורגים ונכנסתי למיטה שלה. פתחתי מרחוק את החיתול שלה, הרמתי את הרגליים שלה ביד אחת ובשנייה משכתי במלקחיים את החיתול המלא והרטוב והזזתי אותו הצידה בלי להסתכל, ותוך רגע היא היתה חצי עירומה והתחילה להעיף את הרגליים באוויר. זרקתי את המלקחיים לפינת החדר, נתתי לה את הבקבוק־מים, ועכשיו היא תפסה אותו מהר והתחילה לשתות כמעט את הכל וקיבלה מצב־רוח מצוין והתחילה לשיר. ואז אמרתי לה: עכשיו טוב לך, דִי דִי שיחרר לך את הלכלוך, והיא הקשיבה ואחר־כך עשתה קול של תימהון כאילו להצחיק אותי והיטתה את הראש לצד והביטה אל החיתול שעל־יד הראש שלה. ואני לקחתי שמיכה וכיסיתי אותה שלא יהיה לה קר, וברחתי מהחדר לפני שהריחות יגיעו אלי. והשעה היתה כבר חמש והגשם לא הפסיק לרדת. הסתכלתי בראי וראיתי את עצמי משונה מאוד עם הכפפות והכובע והמעיל, איך רקפת לא נבהלה ממני, וחשבתי אולי מתאים לקחת רובה ולקחתי רובה ונשכבתי מאחורי הכורסה הגדולה כמו עמדה במארב, ויריתי. פעם הייתי יותר נהנה מהמשחק הזה. בבית היה שקט והתינוקת לא הוציאה הגה. פתאום חשבתי שאולי היא עירומה שם בלי שמיכה ותתקרר, ובאתי בשקט וראיתי שבאמת השמיכה הזאת נפלה והיא בכלל זזה למקום אחר במיטה ומשכה אליה את החיתול שהורדתי ממנה והכל מסריח, חתיכות מתגלגלות מסביב לה והיא מנסה לתפוס משהו, מדברת אליו, ואני חשבתי שתיכף היא גם תאכל אותו.

ואז רצתי לחדר של סבא להעיר אותו, נגעתי בו ואמרתי, סבא תקום מהר קרה משהו לתינוקת. היה מוזר שאני מדבר אליו כאילו אני מכיר אותו, כי לא דיברתי אתו אף־פעם. והוא הסתובב אלי פתח את העיניים וראו תיכף שהוא לא יודע איפה הוא כי הסתכל בי כאילו מנסה להבין מי אני בכלל ושם את היד על המצח שלו לחשוב אם זה לא חלום. אני גדי, אמרתי לו כדי שימהר להבין, והוא חייך והושיט לי יד ומשך אותי למיטה החמה שלו ושאל מה השעה ואמרתי לו כבר חמש אחרי־הצהריים והוא אמר אבל איזה יום היום, יום ראשון כבר נגמר? והוא הסתכל בשעון שלו ושם היה עשר בבוקר ואז הוא אמר, נכון, כבר חמש ואני ישנתי בלי סוף.

– התינוקת מלוכלכת וצריך לנקות אותה ואמא לא בבית, משהו קרה שם, אתה תוכל לעזור לי, אמא אמרה להעיר אותך כי אסור לי להרים אותה.

הוא קם במהירות בפיג'מה אדומה והלך לראות והסתכל בה וחייך. איך היא הפשיטה את עצמה והיא קפואה לגמרי. זה בסדר, תיכף נעשה לה אמבטיה וננקה אותה. אבל אני אמרתי לו, לא צריך אמבטיה, לא תוכל, גם אבא לא יכול, פשוט צריך לנקות אותה בתחליב הזה והראיתי לו על בקבוק לבן. אבל הוא אמר, יהיה בסדר אל תדאג רק תראה לי איפה האמבטיה שלה והמגבת, וקצת תעזור לי ואחר־כך תוכל ללכת. לאן, אמרתי. והוא אמר, אתה לא צריך לצאת החוצה? אמרתי לו, מה פתאום? והוא אמר, חשבתי שהתלבשת במיוחד בשביל לצאת, ואז הורדתי מהר את הכפפות, המעיל והכובע ואמרתי לו אלה סתם בשביל איזה משחק שכבר גמרתי, והוא נגע לי בראש.

וכל־כך מוזר איך שהוא יָשַׁן כמו מת לפני רגע ועכשיו הסתובב בבית בפיג'מה האדומה שלו עם ערמת שערות לבנות זקוף וזריז ולא נראה בכלל זקן יותר מדי והעיניים שלו בהירות. וגם התינוקת שהיתה שקטה אחרי שאולי אכלה קצת מהקאקי שלה הסתכלה על הסבא החדש שלה בהתעניינות, בכלל כבר לא רצתה לבכות, רק המשיכה לפטפט. וסבא עטף אותה בשמיכה והוציא אותה מהמיטה והיא בחנה אותו טוב והסתכלה אלי כדי לדעת אם זה בסדר.

– זה בסדר, אמרתי לה, זה הסבא החדש שלך מאמריקה.

וסבא צחק ואמר, רק אשתה קפה כדי להתעורר, אחרת אני אעשה ביזיון קטן, אתה מתמצא במטבח? והיה לו מין דיבור מהיר כזה, שמזכיר את הדיבור של צבי. הוצאתי לו ספל וסוכר והבאתי לו חלב וקפה ואפילו שמתי קומקום על הגז ואמרתי לו להדליק את האש, והוא הדליק ביד אחת, והוצאתי לו עוגה מהארון והוא חייך, אני רואה שבדברים האלה אתה מתמצא טוב, ושתקתי אפילו שידעתי לְמה הוא מתכוון והוא חתך גם לו וגם לי פרוסת עוגה ביד אחת, והתינוקת כל הזמן ביד השנייה, ונתן לי כאילו הוא המארח ואני רק אורח, והמים רתחו והוא מזג לו, שוב ביד אחת, והתיישב לשתות. ובחוץ ירד גשם שקט כזה אבל שוטף את החלון, והוא אמר, מה זה כל הזמן גשם. זה המלקוש אמרתי לו, והוא אמר, זה לא נראה מלקוש, זה סתם גשם והוא לא ייגמר מהר, וכאילו הוא היה מרוגז על הגשם הזה, אז שאלתי אותו, באמריקה כבר היה המלקוש? והוא אמר, באמריקה אין מלקוש, המלקוש הוא רק המצאה של ישראל, וכאילו התרגז על ישראל בגלל זה. והתינוקת שכבה אצלו כל הזמן והסתכלה איך הוא מכניס לפה חתיכות עוגה ואיך הוא שותה את הקפה. וכל פעם העיניים שלה היו נעצמות בעייפות אבל הפה שלה היה זז כאילו היא אוכלת אתו. פתאום היא שוב התחילה לייבב, ואז הוא לקח על המזלג חתיכת עוגה ושם לה בפה, והיא נבהלה קצת מהמזלג אבל אחר־כך היא מצצה את העוגה, כי כמעט אין לה שום שיניים, והוא נתן לה עוד חתיכונת וגם אותה היא אכלה קצת מתפלאת. אני לא יודע אם אמא היתה מרשה לוּ היתה יודעת אבל עכשיו האחריות היא שלו, מרגע שהוא קם האחריות היא שלו.

וככה היא אכלה עוד ועוד, והוא היה מאכיל אותה בחיוך כזה, ואמר, היא באמת מסריחה כהוגן, צריך לרחוץ אותה, והזיז את הצלחת של העוגה הצידה. מי עשה את העוגה הזאת? אמא? סבתא שלך היתה מכינה עוגות מצוינות.

– סבתא שבבית־חולים?

– כן.

שתקתי, הוא הסתכל אלי.

– אף־פעם לא לקחו אותך אליה?

– לא, פחדו שאני אֶדַבֵּק.

– תידבק? ממה? הוא כמעט צעק.

– מהמחלה שהיא חולה.

– שטויות, מי אמר לך את זה?

– אבא.

– מה אבא שלך בכלל מבין במחלות כאלו.

שתקתי. הוא הביט עלי.

– אני אגיד לאמא שתיקח אותך לסבתא, כשהיית תינוק היא כל־כך אהבה אותך.

שתקתי.

ורקפת פתאום נרדמה לגמרי עם הפה שלה פתוח, מרוח בשוקולד. אמרתי לו, היא ישֵׁנה כבר אולי לא כדאי שתעשה לה אמבטיה.

– היא בכלל אוהבת אמבטיה?

– לפעמים. שאמא שרה לה היא שמחה.

ומאוד משונה היה לי שאני משוחח ככה עם הסבא החדש שבעצם אף־פעם לא הכרתי. והתינוקת ממש יָשנה, אולי העוגה עם השוקולד עִייפה אותה. וסבא חשב מה לעשות. גם הוא אולי פחד לעשות לה אמבטיה, אבל כשהריח אותה שוב הוא החליט, מוכרחים, אתה תעזור לי. בסדר, אמרתי לו, אבל תדע שהיא שוב תצרח.

– לא נורא, גם כשאתה היית קטן ואבא ואמא השאירו אותך פעם אצלנו בתל־אביב צרחת כל הלילה וסבתא לא ישנה בכלל.

– סבתא טיפלה בי?

– ודאי.

– היא גם היתה אז חולה?

– לא, מה פתאום...

– למה אבא ואמא שמו אותי אצלכם?

– סתם, הם רצו קצת לנוח ממך.

ושוב הוא התכופף להריח את התינוקת הישֵׁנה בתוך הלכלוך שלה, כאילו לפי הריח הוא צריך להחליט, ואני פתאום הרגשתי שאולי אז באמת נדבקתי מסבתא מהמחלה שלה שכבר בטח היתה בה. הרגשתי פתאום כאב בצד ליד הלב ואפילו בתוך הלב ממש. למה אמא ואבא נתנו אותי להם. וסבא קם והלך לשים את רקפת במיטה שלה ואני הראיתי לו איפה כל הדברים ואיך ממלאים מים באמבטיה, והוא פתח את הארון והתחיל להוציא משם בגדים וחיתולים ומגבת, מוזר שהוא מחטט שם כאילו הכל מותר לו. הוא הוציא עוד ועוד בגדים, ופתח אותם והריח אותם, ניסה את הכפתורים ואת הרוכסנים איך הם נפתחים, עשה חזרה. ואז נתתי לו את הסבון וגם אותו הוא כמובן הריח, ועזרתי לו למלא מים באמבטיה, והוא הביא תנור קטן לאמבטיה והדליק אותו. ושמנו את המדחום במים, אבל לא ידעתי להגיד לו איזה מספר צריך שיהיה, והוא הלך להביא את המשקפיים שלו, הרכיב אותם והסתכל במדחום, אבל גם הוא לא היה יכול להחליט מה הוא רוצה. ואז הוא אמר לי להכניס את היד למים ולהגיד לו מה אני מרגיש, ואני אמרתי כל הזמן חם אבל הוא כשבדק היה אומר, קר, מה אתה אומר, ובסוף ביקש כפית וטעם מהמים. ואחרי הרבה הכנות הוא הוריד את המשקפיים והלך להביא את התינוקת שהיתה ישֵׁנה לגמרי, והטלפון צילצל ורציתי ללכת להרים אבל הוא אמר, אל תזוז עכשיו ממני, אני צריך אותך כל־כך. ואמר לי לסגור את הדלת של האמבטיה.

והוריד את השמיכה מהתינוקת והיא היתה באמת מאוד מלוכלכת והוא ניגב אותה בצמר־גפן קצת רטוב, ואני החזקתי לו את הפח גבוה כדי שיוכל לזרוק אליו ישר את מה שמלוכלך. והתינוקת כל הזמן יָשנה והראש שלה היה נופל הצידה והטלפון צילצל שם בלי סוף. והוא הוריד לה את החולצה וניסה להוריד לה את הגופייה אבל לא הצליח לפתוח את הקשר, והתחיל להתעצבן נורא, מי זה קושר לה ככה, ואמר לי להביא לו מהר מספריים, והתינוקת עוד ישנה. רצתי להביא לו מספריים אבל לא מצאתי, והטלפון צילצל כל הזמן כאילו רודף אחרַי, זה בטח אמא או אבא והם מתעצבנים שאין תשובה, ולכן הרמתי את השפופרת והנחתי אותה בצד שלפחות יהיה כמו תפוס, וחזרתי אליו וראיתי שהוא כבר פשט את החולצת פיג'מה שלו שלא ירטיב אותה ונשאר חצי עירום עם השיער הלבן שלו שמכסה את החזה. אמרתי לו, לא מצאתי מספריים, והוא אמר, תרוץ תביא לי סכין, מהר גדי. רצתי בטיסה למטבח והבאתי לו סכין חדה והוא הרכיב שוב פעם את המשקפיים וניסה לחתוך את הקשר, הפך את התינוקת הישֵׁנה לגמרי, אבל הוא לא ראה פתאום טוב וצעק לי תדליק לי אור, מהר גדי, אני אעשה אסון, והדלקתי אור והוא חתך לה את כל הגופייה וקילף אותה ממנה ורקפת התעוררה פתאום והתחילה לבכות. ואז הוא הרים אותה והתכופף שוב אל המים וליקק אותם לראות שהם לא חמים מדי והכניס אותה, אבל התינוקת התחילה לצרוח נורא, נלחמת נגדו. היא חשבה שהיא כבר ישֵׁנה והתרגלה לזה, ופתאום היא מוצאת את עצמה בתוך אמבטיה, והיא ממש פירפרה, ואולי הוא גם החזיק אותה חזק מדי כי כל הזמן הוא פחד שהיא תחליק לו, והיתה ממש בהלה, הוא אמר לי, גדי תשיר לה, ושרתי את השיר שאמא שרה, כחול ים המים, והוא הצטרף אלי רק במנגינה, ואמר לי להחזיק את הרגליים שלה ולשפוך סבון לתוך המים, וניסיתי לתפוס ברגל המשתוללת אבל היא החליקה לי, רקפת נלחמה כמו אריה נגד שנינו, צרחה, ופתאום היה במים דם סביבה, אמרתי לו, סבא יש דם במים והוא נהיה חיוור ואמר קח מהר את המגבת ואני אשים אותה אצלך, אמרתי לו שאסור לי להרים אותה אבל שאני אשים את המגבת על הארון והוא ישים אותה שם, וככה בדיוק עשינו, והוא עטף אותה מהר והסתכל ביד שלו שהתמלאה בדם, אבל הדם היה שלו ולא של רקפת, כי הוא את עצמו פצע בסכין ולא הרגיש בכלל, ורקפת עכשיו הפסיקה לצרוח בבת־אחת ושיפשפה את העיניים שלה, וסבא מצץ את האצבע הפצועה שלו ואמר, ברוך השם, ועצם את העיניים, וניגב אותה טוב־טוב, ואחר־כך התחיל להלביש אותה, אמרתי לו, צריך לשים עליה בהתחלה טאלק, ככה אמא עושה לה תמיד. אם צריך, הוא אמר, אז אני אעשה כל מה שתגיד לי, מה הייתי עושה בלעדיך. ונתתי לו את קופסת הטאלק והוא שפך טאלק על התחת שלה ועל הפיפי שלה ומרח אותם, וגם על השוקיים השמנות שלה. ואז שאלתי אותו, אתה חושב שהיא תמיד תישאר ככה שמנה, והוא צחק, היא לא שמנה, כל התינוקות הם כאלה. גם שלך? רציתי להגיד, אבל שתקתי, והתינוקת הסתכלה עכשיו ישר בפנים של סבא שניסה להלביש אותה והראש שלה נשען קצת הצידה כאילו היא מתפלאת איך איש זקן עושה לה אמבטיה באמצע היום. אבל סבא היה במצב־רוח מצוין שר משהו וכל פעם הפסיק כדי למצוץ עוד קצת דם מהפצע באצבע, צחק אליה, קישקש שטויות, אפילו התחיל להתכופף בשביל לנשק את הבטן שלה.

– היא דומה לסבתא.

לא שאלתי. אמרתי. סתם הייתי בטוח שהוא יודע. הוא לא נישק, כי הזדקף מיד.

– מה???

– צבי, פעם כשהוא היה פה, אמר לאמא שהיא דומה בדיוק לסבתא, זאת־אומרת לאמא שלהם, אמרתי מהר, כדי שיבין שצבי אמר את זה ולכן זה נכון.

הוא חייך חיוך משונה, הסתכל בתינוקת, נבהל כאילו.

– ככה צבי אמר?

– כן.

– ומה אמא אמרה?

– אמא לא אמרה כלום, אבל אבא אמר שטויות.

והוא עמד ומצץ את האצבע הפצועה שלו כמו ילד, וחייך חיוך טיפשי כאילו סיפרתי לו דבר נורא משונה. הושטתי לו את הגופייה והוא לקח אותה והידיים קצת רעדו לו, והוא הלביש לה את הגופייה הפוך ואחר־כך הוריד וניסה מכיוון אחר, ואחר־כך הלביש לה חולצה, ושאל אותי בעצם בדיוק בת כמה היא ואמרתי לו בת שישה חודשים בערך, והוא לקח סוודר והלביש לה גם אותו, ואחר־כך חיפש בארון התרופות ומצא תחבושת רחבה, חשבתי שבשבילו, אבל הוא התחיל לחבוש את הבטן שלה, ככה סתם, בלי שיהיה לה שום פצע. אף־פעם לא ראיתי שאמא עושה לה ככה, והוא עשה את זה בזריזות כאילו כל הזמן הוא רגיל לעשות דבר כזה.

אמרתי לו, בשביל מה התחבושת הזאת? אמא לא שמה לה, אבל הוא אמר שככה צריך, בשביל להחזיק את הבטן שלה.

– שלא תהיה שמנה שם.

– לא, זה לא קשור... ולמה אתה חושב שהיא שמנה? היא לא, וגם אתה לא שמן.

– אצלי זה בגלל הבלוטות, לחשתי, אבל הוא לא שמע.

והתינוקת היתה דווקא מרוצה מהתחבושת ששמו לה על הבטן. היא התחילה לצעוק איזה קשקוש בשמחה. וסבא שמח.

– ככה אתה עושה גם לתינוק שלך באמריקה?

עכשיו נפל לו מהיד החיתול שהחזיק.

– יש דבר שאתה לא יודע? הכל סיפרו לך...

– לא הכל.

– מי אמר לך? אבא? אבא שלך?

הוא כעס פתאום שהזכרתי את התינוק שלו אולי הוא מתבייש בגללו.

– לא, דווקא אמא אמרה, אמרתי בשקט, כי כבר לא רציתי יותר להזכיר את הנושא. והוא גמר לחתל את רקפת והלביש לה אפילו מעיל קטן, ועטף אותה בשמיכה ולקח אותה למיטה שלה, אבל שם היה בלגן גדול והוא אמר לי לשבת ושׂם את רקפת בידיים שלי והתחיל לסדר את המיטה שלה להוציא את כל הלכלוך. ורקפת התחילה לבכות אצלי. אחר־הצהריים הזה היא התקלקלה לגמרי, נעשתה מפונקת, חושבת שרק לבכות היא צריכה, אז עשיתי לה את הפרצוף המצחיק שלי עם התנועות המטורפות, וסבא הסתובב לראות אותי.

– פעם זה היה מצליח להשתיק אותה, כשהיא היתה קטנה יותר, הסברתי לו.

הוא צחק. אותי זה רק היה מעורר...

ופתאום היא נרדמה, בבת־אחת, עצמה את העיניים באמצע הפרצוף המצחיק שעשיתי, וסבא לקח אותה ושם אותה במיטה שלה וכיסה אותה, ברוך השם אמרתי, ויצאנו שנינו בשקט, וסגרנו את הדלת. והוא נכנס לחדר שלו וישב על המיטה שלו לנוח, ואני הסתובבתי בבית, הלכתי לאמבטיה, למטבח, לכל המקומות שהיינו, ובסוף הגעתי לשיירה של המכוניות בסלון, הורדתי מהן את הגלמים והחזרתי לקופסת הקרטון, ועכשיו ראיתי שתולעת אחת חסרה, זאת שברחה קודם. חיפשתי וחיפשתי בתוך הצעצועים ולא מצאתי, אבל מצאתי פתאום אונייה קטנה ישנה ששכחתי ממנה, אז לקחתי אותה לאמבטיה של התינוקת שעוד היתה מלאה מים, לראות אם היא עוד שטה, והיא באמת שטה יפה. וסבא לא יצא מהחדר שלו והיה שם שקט, אז הלכתי לראות מה קורה וראיתי שהוא שוב נשכב על המיטה שלו, חושב מחשבות, ועוד מוצץ את האצבע הפצועה שלו.

– קרה משהו, גדי?

– לא.

– התינוקת ישֵׁנה.

– כן.

– תיזהר שלא תעיר אותה.

– בטח.

– תיכף אני אקום. אני רק קצת נח. נשרף לי פקק בפנים כאילו.

– בסדר.

הרגשתי שהוא קצת כועס עלי מפני שדיברתי על התינוק שלו. אז הלכתי למטבח ואכלתי מה שנשאר מהעוגה, והדלקתי את הטלוויזיה חלש להסתכל, וכשהתוכנית נגמרה כיביתי אותה והלכתי שוב להביט על סבא וראיתי שהוא נרדם מקופל במיטה, והתחיל להחשיך אז הלכתי לאמבטיה לראות אם האונייה עוד שטה, וראיתי שהיא טבעה ורציתי להוציא אותה, אבל על המים ריחף דם, הדם של סבא. אז יצאתי משם והלכתי למטבח לשתות משהו, ויצאתי והסתובבתי בַּשקט של הבית וראיתי שהטלפון עוד פתוח כל הזמן, בגלל זה היה כאן שקט כזה. החזרתי את השפופרת למקום ומיד צילצל הטלפון כאילו הצלצול חיכה כל הזמן. וזה היה אבא, שהתחיל לצעוק, מה קרה לכם? השתגעתם? מי מדבר כל הזמן? סבא? כבר שעה שאני מנסה להתקשר.

אמרתי לו, אף־אחד, והוא אמר, מה אתה מקשקש, אם ככה לא החזרת את השפופרת למקום, תקרא מהר לאמא.

– אבל אמא לא חזרה.

– לא חזרה? ואיפה הסבא שלך?

– הוא ישן עכשיו.

– הוא עוד ישן?

פתאום לא רציתי לספר לו על האמבטיה ועל הכל כי חשבתי שיכעס. שאמא כבר תספר לו.

– הוא השתגע לגמרי? תגיד...

שתקתי.

– מה אתה עושה?

– כלום.

– אז למה הורדת את השפופרת?

– רק לרגע הורדתי, התינוקת בכתה ולא רציתי שהטלפון יעיר אותה.

– מה פתאום הטלפון יעיר אותה? אוי ואבוי לך אם תוריד את השפופרת ככה. שיגעת אותי לגמרי, אתה מבין?

– כן.

– היזהר, אתה שומע?

וניתק את הטלפון. ורק הנחתי את השפופרת, ושוב צילצל הטלפון כאילו עוד צלצול חיכה בתור בסבלנות, וזאת היתה אמא שנשמעה כאילו מתחת לאדמה ממרחקים, צועקת בקול מטושטש, לא שומעת אותי, אומרת שהיא בדרך, ובסוף נותקה השיחה.

בבית היה חושך ממש, ואני לא הדלקתי אור, נעים לפעמים להסתובב בחושך. הלכתי לראות את התינוקת והיא ישנה עמוק־עמוק, שלֵווה לגמרי, עכשיו גם פצצה לא היתה מעירה אותה. עברתי ליד הדלת של סבא וראיתי אותו שוכב במיטה על הגב והידיים שלו מקופלות מתחת לראש, חושב מחשבות ומעשן סיגריה.

– גדי? הוא קרא, מי טילפן?

– בהתחלה אבא ואחר־כך אמא.

– מה אמא אמרה?

– שהיא בדרך חזרה.

– לאן היא נעלמה בכלל.

– היא לא אמרה.

וחיכיתי בפתח, אולי יש לו עוד שאלות.

– בוא הנה רגע.

נכנסתי לחדר והתקרבתי למיטה שלו. חשבתי, אולי עכשיו הוא רוצה לתת לי את המתנה שהביא. והוא תפס ביד שלי והביט בי כאילו הוא בפעם הראשונה רואה אותי ממש.

– למה אתה עצוב כזה?

– אני לא עצוב...

– תמיד אתה קודר כך?

הרגשתי לְמה הוא מתכוון קודר, אבל לא ידעתי מה לענות. גם אמא אמרה פעם את המלה הזאת, אבל לא יכלה להסביר בדיוק.

– משהו מרגיז אותך? משהו מדאיג אותך?

לא ידעתי מה להגיד. על הילד שאמר בוקסר ושאני הכיתי ושאולי מחר ינסה להתנקם, אפילו שמחר אחרי התעודות מתחיל חופש, לא רציתי לספר לו, שלא יחשוב שיש הרבה ילדים כאלה. ואני לא קודר מפני שאני שמן, כי אני לא אשם ויש לזה סיבה, ואולי פעם יתקנו את הבלוטות האלו. לכן אמרתי:

– בגלל אמא שעזבה אותי עם התינוקת מהצהריים ועד שהערתי אותך התינוקת לא ישנה בכלל למרות ההבטחה של אמא שהיא תישן, וזה לא בסדר כי אסור לי להרים אותה ואני לא יכול להרגיע אותה כשהיא שוכבת... אף־אחד לא יכול...

והוא הקשיב ובכלל לא נראה זקן, ופתאום קם עדיין בפיג'מה האדומה והתכופף מעל למזוודה שלו וחיפש שם משהו, וחשבתי שהנה סוף־סוף הוא ייתן לי כבר מה שהוא הביא כי לא ייתכן שלא הביא, אבא אמר בפירוש שיביא, אבל הוא רק הוציא חפיסת סיגריות וקרע את הציפוי והוציא סיגריה והדליק לו אותה ושכב בחזרה במיטה, שוב הידיים שלו מקופלות מתחת לראש והוא עם הסיגריה בפה, מסתכל בי אבל חושב על משהו אחר.

ואז הוא התחיל לשאול אותי על אבא ואמא ומה הם עושים ואיך הם חיים ואיך הם מתנהגים, והאם הם רבים. ואני סיפרתי לו שהם כן רבים קצת, ואמרתי שאבא תמיד מתחיל אבל אמא אשמה כי היא שוכחת דברים שהוא מבקש, וסיפרתי לו הכל, סיפרתי יותר מדי, הוא הוציא ממני סיפורים שלא ידעתי שאני יודע, התעניין מאוד, התיישב במיטה והתכופף אלי להקשיב. לא תמיד הוא הבין מה שאמרתי, והייתי צריך לחזור ולהסביר לו, הוא היה אוחז ביד שלי ומתחנן, תדבר יותר לאט, יותר ברור, כי הדברים שסיפרתי כנראה היו חשובים לו מאוד. שאמא משמינה ואבא כועס על כך אפילו שהוא בעצמו שמן אבל לאמא לא אכפת. והוא שאל שאלות קטנות ומדויקות כאילו רצה לחיות איתנו בחזרה את כל הזמן שלא היה פה. ואני סיפרתי לו על דברים שקרו לפני שנה ויותר, למשל על התאונה של האוטו, ועל הלילה שאמא בכתה, וגם דברים שאולי אסור היה לי לספר, שאמא איבדה את הארנק שלה עם יותר מאלפיים לירות, ואבא לא דיבר איתה שבוע עד שהוא דיבר איתה כי התינוקת נולדה. וסבא היה מתוח כמו קפיץ, שומע כל פרט, חוקר אותי, ובחוץ היה חושך גמור וגם בבית, ורק הסיגריה שלו דלקה ואת האפר הוא זרק לכף היד כאילו היא מאפרה, ושאלתי אותו, זה לא שורף לך, והוא אמר, זקנים כבר לא מרגישים חום כי קר להם בתוכם. אז אמרתי לו, אבל אתה לא זקן כי יש לך תינוק, והוא צחק ואמר, אני אהיה זקן עם תינוק, אבל בכל־זאת תביא לי מאפרה, והלכתי להביא לו, והוא שם בה את הסיגריה הגמורה והדליק את האור וקם והתחיל שוב לחפש במזוודה שלו וחשבתי אולי עכשיו, אבל הוא רק הוציא תחתונים והוריד את הפיג'מה שלו, בהתחלה את החולצה ואחר־כך את המכנסיים, ועמד לפנַי עירום, ועד שהספקתי לסובב את הראש כבר ראיתי מה שלא רציתי לראות, את הגוף הרזה והארוך שלו עם השיער הלבן המפחיד למטה עם זין מקומט, אבל כמעט לא ראיתי, ולא הבנתי איך הוא לא התבייש ממני, כאילו אני תינוק, ויצאתי לאט נגעל מהחדר והדלקתי אור בכל מקום, מילאתי את הבית באורות, וגם את הטלוויזיה הדלקתי וחשבתי למה בעצם חיכיתי לו כל־כך הרבה מה יש לי ממנו והרי לא היה אכפת לי אם היה מביא גם משהו לא יקר, והסתכלתי בטלוויזיה כדי לשכוח את המראה של השיער הלבן שלו למטה, ואחרי כמה זמן הוא בא לסלון לבוש ורחוץ ומגולח, עם חולצת משבצות ומכנסיים ירוקים ואפילו היה ממנו קצת בושם, והתיישב בכורסה והסתכל גם הוא בשקט במיקי מאוס. ירדתי על הברכיים לאסוף את המכוניות, והוא אמר אתה לא מסתכל בטלוויזיה, לא, אמרתי, זה סרט תינוקי. ואז הוא צחק, אם כן נכון מה שאומרים אצלנו, שגדל דור חדש שכבר לא נמשך לטלוויזיה, ואתה שייך לדור הזה. טוב מאוד. ופתאום ידעתי שהוא לא הביא לי כלום שהוא סתם מדבר כל הזמן. שהוא חושב שלא צריך לתת לדור החדש שלי מתנות. והוא ישב והסתכל בטלוויזיה כמו ילד, והיו שם עכשיו קולות של מכות ודברים נשברים ורציתי לקום ולראות, אבל אחרי שאמרתי שזה סרט תינוקי לא יכולתי. בסוף נגמר הסרט והתחילו לדבר בערבית אז קמתי ואמרתי לו, אתה מבין ערבית? וכיביתי את הטלוויזיה וישבתי בצד והסתכלתי בו אולי ירצה לשאול אותי עוד משהו.

ואז נפתחה הדלת ואמא באה רטובה מגשם, עם שקיות של דברים שקנתה, וחייכה אל שנינו, כבר קמת, אבא? ניגשתי אליה, ולפי צורת השקיות הבנתי שהיא לא קנתה לי את האווירון, רק דברים שטוחים מבד. סבא ניגש ונישק אותה. היא הורידה את המעיל ורצתה לחבק גם אותי.

– ורקפת?

– היא לא יָשנה. סתם הבטחת. היא עשתה לנו צרות נוראות, גם לסבא, והכל בגללך, לאן נעלמת? היינו צריכים לעשות לה אמבטיה וסבא נחתך.

סבא צחק, לא נורא. אמא היתה מבולבלת.

– עשיתם לה אמבטיה? גם היא צחקה. אבל אני עזבתי אותם, הלכתי למטבח, לקחתי סכין, לבשתי מעיל, ופתחתי את דלת־הכניסה.

– לאן?

– לקטוף עלי־תות, כבר אמרתי לך שאני צריך. את רוצה שהתולעים ימותו?

– עכשיו? בחושך? בגשם?

היא רצתה לתפוס אותי אבל אני חמקתי, כבר הייתי במדרגות וירדתי לרחוב. לא היה גשם, חציתי אותו וירדתי בכיוון הסככה של האוטובוס, הגעתי לעץ התות ניסיתי לטפס על הגזע אבל הוא היה חלק. איש עם כובע עמד מתחת לסככה והסתכל עלי. הוא עזר לי להחזיק את הענף. הוצאתי את הסכין וחתכתי במהירות את העלים הרטובים והרעננים והכנסתי אותם לכיסים של המעיל.

– יש לך תולעי־משי?

– נכון.

האיש התקרב אלי. עכשיו, באור, הוא נראה מלוכלך, איש זקן ומסכן. התחלתי לחזור הביתה. הוא הסתובב והתחיל ללוות אותי, קצת צולע.

– כבר יש לך גלמים?

– כן, חמישה.

– עוד מעט יהיו לך פרפרים.

– אני יודע.

לא ידעתי מה הוא רוצה ממני.

– אתה יודע איך הגולם הופך לפרפר?

– כן.

– איך?

אבל לא ידעתי. והוא התחיל להסביר לי מה קורה שם בפנים בתוך הגולם הלבן והאטום. נטפל אלי ממש, צלע אחרי, הציע לי סוכרייה. ופתאום היו האורות של המכונית של אבא שהגיעה במהירות ועצרה. אבא זרק את הדלת ויצא עם התיק שלו.

– גדי, מה אתה עושה כאן?

הזקן הלך הצידה.

– כן? אתה רוצה משהו?

הזקן גימגם משהו לא־ברור.

– מה הוא רוצה ממך?

– שום דבר.

– איפה אתה גר? אבא דיבר אל הזקן בקול קשה.

הזקן לא ענה והתחיל להסתובב.

– לך, לך... לא פה... קדימה, אדוני... מה הוא רוצה ממך? איך נתת לו להיטפל אליך, תיזהר גדי, אתה לא רואה עם מי יש לך עסק? מה קורה לך בזמן האחרון?

– הוא עזר לי לקטוף עלי־תות, הוא החזיק את הענף...

– די, בוא הביתה. סבא התעורר?

– כן.

– סוף־סוף.

עליתי אחריו וחשבתי איך סיפרתי עליהם לסבא. עכשיו הוא בטח מספר לאמא. ראיתי את הפנים שלהם בדלת, הם הביטו אלי רציניים. נכנסתי לחדר שלי.

חושך, והתינוקת ישֵׁנה כאילו נעלמה. שמתי את העלים בקופסה והוצאתי את הישָׁנים, ואז נזכרתי שוב בתולעת שנאבדה ויצאתי לחפש אותה. אבא דיבר עם סבא ליד הדלת של החדר של סבא, נתן לו ניירות, הרדיו דיבר במטבח, אמא ערכה שולחן בפינת־האוכל. הלכתי לחפש את התולעת במטבח.

– מה יש, גדי? היא דיברה ברכות. סבא אמר שעזרת לו נפלא...

שתקתי וחיפשתי את התולעת הזאת, אולי היא כבר הפכה לגולם. בסוף אמרתי.

– את הבטחת שהתינוקת תישן, והיא צרחה כל הזמן ועוד עשתה את זה.

– חשבתי שהיא תישן, כל הבוקר היא היתה ערה, מי היה יכול לדעת.

– אבל הבטחת.

– מה זאת־אומרת הבטחתי? אל תהיה אידיוט, אני לא יכולה להבטיח איך היא תתנהג.

– אז אל תבטיחי, אבל את הבטחת.

היא נראתה עייפה. למה סיפרתי עליה רעות לסבא? הלכתי לסל הצעצועים והפכתי אותו. לא היתה שם תולעת. לקחתי כל־מיני צעצועים, חזרתי למטבח, והתחלתי לזרוק אותם לתוך פח־הזבל.

– מה קורה שם?

– אני זורק לפח צעצועים מיותרים...

– דווקא עכשיו?

– כן.

אבא בא לפקח ולבדוק ולהתערב.

– מה אתה זורק כאן? השתגעת?

– אני לא צריך אותם.

הוא התבונן בפח המתמלא.

– עכשיו תלך ותזרוק את הפח.

לקחתי את הפח וירדתי למטה. מכוניות טסו בכביש הרטוב, אבל גשם לא היה בכלל, השמיים נהיו בהירים. פתחתי את פח־הזבל. חתולה קפצה משם. הנחתי את השקית בתוך הפח, והחתולה עמדה בצד וייללה. זזתי הצידה, היא קפצה חזרה לתוך הפח. סגרתי עליה את המכסה. פתאום רציתי לא לחזור הביתה. למה סיפרתי לסבא על הכל והוא לא נתן לי כלום ולא הביא כלום. הזקן שמקודם יצא עכשיו מִפֶּתח של בית שכן וחיפש שם משהו ליד הזבל. הוא ראה אותי. עליתי במהירות במדרגות, ופתאום היה חבל לי על כמה צעצועים.

אבא כבר התחיל לאכול, והצלחת של סבא שישב לידו עוד היתה ריקה. התיישבתי, אבל הקימו אותי לרחוץ ידיים. כשחזרתי אבא צחק על המדינה וסבא חייך ואחר־כך סיפר משהו על אמריקה. אבל אני לא שמעתי. אכלתי במהירות. שלחו אותי להתקלח. כשהגעתי בפיג'מה ראיתי אותם יושבים בסלון. אבא עמד ודיבר אל סבא באכזריות. הם דיברו על סבתא, וסבא ישב מכוּוץ בתוך הכורסה עם הראש למטה, לא מסתכל. רציתי להקשיב אבל אמא נגעה בי.

– לך לישון.

– אני רוצה לראות טלוויזיה.

– בשום־פנים־ואופן לא הערב.

נכנסתי למיטה. רקפת עוד יָשנה. עכשיו היא תישן בלי סוף כמו סבא, כאילו גם היא באה מאמריקה. אמא הורידה את הכיסוי של המיטה, הוציאה כר מהמגירה, הרימה את השמיכה, ואני נכנסתי למיטה במהירות לפני שהיא תספיק לראות את הסימנים החיוורים של הכתם מהבוקר. היא כיסתה אותי, ופתאום הניחה את השפתיים על המצח שלי.

– אתה לא חם? אתה נראה כאילו אתה דוגר על מחלה.

אבל לא הייתי חם.

– מחר תעודות, הזכרתי לה.

אבל היא לא שמעה ונראתה עצובה. האם סבא סיפר לה מה שאמרתי?

– סבא מתפעל ממך, ממה שאתה יודע, ממה שאתה מבין...

שתקתי. היא כיבתה את האור ויצאה. שכבתי בחושך. אחר־כך קמתי יחף לעשות פיפי. ראיתי אותם מהמסדרון, אבא עוד הראה לסבא ניירות, וסבא קרא. אמא עמדה מהצד. הם דיברו על סבתא, תיכף הבנתי. היא לא בבית־חולים, היא בבית־סוהר, אני יודע, ידעתי כל הזמן. סבא בא להוציא אותה מבית־הסוהר. פתאום הרגיש אבא שאני עומד בחושך.

– תעוף חזרה...

רצתי לחדר. סבא נראה מסכן. הסתכלתי בתולעים. הן כירסמו את העלים הטריים. תולעת אחת שמסתובבת בבית תהפוך לגולם שיבקע ממנו פרפר אם אבא לא ירמוס אותו בכוונה.

כיסיתי את עצמי בשמיכה. התינוקת נאנחה, הנשימות שלה נעשו פתאום מבולבלות, היא כנראה רוצה להתעורר ולבכות שוב. אם אני אישן מהר אני אספיק לברוח מהבכי הזה.