גל

 יאלָה, סרי לנקה, 26 בדצמבר, 2004

בתחילה לא ייחסתי לכך חשיבות. האוקיינוס נראה מעט קרוב מהרגיל למלון. זה הכול. גל של קצף לבן התרומם עד קצה רצועת החול שהחוף צנח ממנה בתלילות אל הים. המים לא מגיעים אף פעם לרצועת החול הזאת. ידידתנו אורלַנתָה היא שהסבה את תשומת לבי לכך. זמן קצר קודם לכן היא הקישה על דלת חדרנו לשאול אם אנחנו מוכנים לנסיעה. היינו כמעט מוכנים. סטיב היה במקלחת, או סביר יותר, קרא בשירותים. שני בנינו שיחקו במתנות שקיבלו לחג המולד במרפסת האחורית.

היינו ביאלָה, שמורת טבע בחוף הדרום-מזרחי של סרי לנקה. המקום משופע בעיטמים לבני בטן, וויקרַם חשב שאין עופות נפלאים מהם. ויקרם ידע המון על עופות, יחסית לילד שעוד לא מלאו לו שמונה. זוג עיטמים קינן על יד הלגונה שנשקה למלון הזה ביאלָה, והוא נהג לשבת שעות ארוכות על הצוק בחוף הלגונה ולארוב להם בשקיקה, ולו כדי להעיף בהם מבט חטוף. והם תמיד הופיעו, מהימנים כמו פיית השיניים.

באנו הנה עם הורי לארבעה ימים. בעוד פחות משבוע אנחנו אמורים, סטיב, הבנים ואני, לטוס הביתה ללונדון. נסענו דרומה מקולומבו ליאלה בבוקר למחרת קונצרט שבו מאלי ניגן בכינור. מאלי לא התעניין במיוחד בכינור, ההופעה על במה היא שקסמה לו. הוא עמד וחיקה בתנועות קשת מסולסלות ומשכנעות בדייקנותן את הילדה שעמדה לידו. "הוא עושה כאילו, אמא, הוא עושה כאילו," לחש לי ויק בערב ההוא בעת הקונצרט. הוא התרשם עמוקות מעזות המצח של אחיו בן החמש.

ידידתנו אוֹרלַנתָה נתנה למאלי שיעורי נגינה בכינור בעת ביקורינו בסרי לנקה. היא התגוררה בדרך כלל בלוס אנג'לס, אבל באה לקולומבו לכמה שנים כדי ללמד מוזיקה, ותזמורת הילדים שלה עשתה חיל. התזמורת נקראה "מיתרים לחוף הים".

עכשיו עמדנו אורלנתה ואני ופטפטנו בפתח חדר המלון. לא תכננו לבוא יחד ליאלה, היא באה עם הוריה, שהגיעו לחופשה מארצות הברית. עכשיו הביטה בבני המשתובבים ואמרה לי שכבר היתה רוצה מאוד להקים משפחה. "החיים שלכם חלום," היא אמרה.

ואז היא ראתה את הגל. "אוי אלוהים, הים מתקרב." זה מה שהיא אמרה. הסתכלתי לאחור. לא ראיתי משהו יוצא דופן. או מבהיל. זה היה רק התלתל הלבן של גל גדול.

אלא שבדרך כלל לא ראינו מחדרנו את הגלים נשברים. בקושי ראינו את האוקיינוס. הוא נראה רק כנצנוץ כחול מעבר לרצועת חול רחבה שירדה בשיפוע תלול אל המים. עכשיו התרומם קצף הגל מעל המדרון והתקרב אל עצי המחט שצמחו באמצע הדרך, בין חדרנו לשפת המים, עצים שהיו נטע זר בנוף של שיחים קוצניים נוקשים. וזה היה משונה. קראתי לסטיב בשירותים. "סטיב, צא, אני רוצה להראות לך משהו מוזר." לא רציתי שיחמיץ את המראה. רציתי שיֵצא מהר, לפני שכל הקצף הזה יתמוסס. "עוד רגע," הפטיר סטיב, בלי שום כוונה למהר החוצה.

ואז היה עוד קצף לבן, ועוד. ויק ישב ליד הדלת האחורית וקרא את העמוד הראשון של "ההוביט". אמרתי לו לסגור את הדלת. דלת הזכוכית היתה מחולקת לארבעה חלקים, והוא סגר כל חלק וחלק, ואז נכנס לחדר ונעמד לידי. הוא לא אמר דבר; הוא גם לא שאל אותי מה קורה.

הקצף נהפך לגלים. הגלים זינקו מעל הרכס שתחם את החוף. המראה היה לא שגרתי. הים מעולם לא הגיע למרחק כזה. הגלים לא נסוגו ולא התפזרו. הם הלכו וקרבו. חומים ואפורים. חומים או אפורים. הגלים דהרו אל האורנים והתקרבו לחדר שלנו. ועכשיו כל הגלים האלה הסתערו, הסתחררו. זועפים לפתע. מאיימים לפתע. "סטיב, אתה חייב לצאת. מהר."

סטיב יצא במרוצה מהשירותים אגב קשירת הסָרוֹנג שלו. הוא הסתכל החוצה. לא דיברנו.

לקחתי את ויק ואת מאלי ויצאנו בריצה מהחדר. הקדמתי את סטיב. החזקתי ילד בכל יד. "תני לי אחד מהם," צעק סטיב והושיט יד. אבל לא נתתי לו. כדי לא להאט. לא היה לנו זמן. ידעתי שאנחנו מוכרחים להזדרז. אבל לא ידעתי ממה אנחנו נמלטים.

לא עצרתי לאסוף את הורי. לא עצרתי כדי לדפוק על דלת החדר של הורי, שהיה מימין לחדרנו, כשברחנו החוצה. לא צעקתי כדי להזהיר אותם. לא הלמתי בדלתם ולא קראתי להם לצאת. כשעברתי ליד דלת חדרם תהיתי לשבריר שנייה אם עלי להזהיר אותם. אבל לא הייתי מסוגלת לעצור. זה יעכב אותנו. אנחנו מוכרחים להמשיך לרוץ. החזקתי את הבנים בכוח בידיהם. אנחנו מוכרחים לצאת מפה.

נמלטנו לכיוון שביל הכניסה שבחזית המלון. הבנים רצו במהירות כמוני. הם לא מעדו ולא נפלו. הם היו יחפים, אבל גם הקוצים והאבנים שהכאיבו להם לא האטו את צעדיהם. הם לא אמרו מילה. רגלינו הקימו רעש. שמעתי אותן הולמות באדמה.

ג'יפ נסע לפנינו במהירות. הוא נעצר. ג'יפ ספארי פתוח מאחור ובצדדים, מחופה בגג ברזנט חום. הג'יפ הזה חיכה לנו. רצנו אליו. העליתי את ויקרם מאחור, והוא נחת על בטנו על רצפת המתכת הגלית. סטיב קפץ פנימה והרים אותו. כולנו היינו בפנים. ויקרם ישב על ברכיו של סטיב, ואני ישבתי ממול עם מאלי על ברכי. גבר נהג בג'יפ. לא הכרתי אותו.

עכשיו הסתכלתי סביבי והכול נראה רגיל. לא היו פה מים מקציפים, רק המלון. הכול נראה כפי שאמור להיות. שורות החדרים הארוכות עם גגות רעפי החרס, רצפות הטֶרקוטה במסדרונות הפתוחים, שביל החצץ המאובק, החום-כתמתם, עם הקקטוסים הפראיים הצומחים בצפיפות משני עבריו. הכול היה במקומו. הגלים שככו ככל הנראה, חשבתי.

לא ראיתי את אורלנתה בורחת איתנו, אבל היא ברחה מן הסתם. כי היא היתה בג'יפ. הוריה יצאו בחיפזון מחדרם כשאנחנו יצאנו מחדרנו, ועכשיו גם אביה, אנטון, היה איתנו. אמה של אורלנתה, בּיוּלָה, התרוממה בתנופה כדי להיכנס לג'יפ, אבל הנהג לחץ על דוושת הדלק. הג'יפ זינק קדימה והיא איבדה את אחיזתה ונפלה. הנהג לא ראה. אמרתי לו לעצור, צעקתי לו שוב ושוב שהיא נפלה. אבל הוא המשיך לנסוע. ביולה שכבה על השביל וראתה אותנו מתרחקים. היא ספק חייכה, במבוכה, כך נראה.

אנטון רכן החוצה לאחור כדי להגיע לביולה ולמשוך אותה למעלה. הוא לא הצליח וקפץ החוצה. עכשיו שניהם שכבו על השביל, אבל אני לא צעקתי לנהג שיחכה להם. הוא נסע מהר מאוד. הוא צודק, חשבתי, אנחנו מוכרחים להמשיך להתקדם. תכף נתרחק מהמלון.

השארנו את הורי במלון ונסענו בלעדיהם. עכשיו נלחצתי. אילו צעקתי ליד דלתם בדרך החוצה, הם היו יכולים לברוח איתנו. "לא לקחנו את אַאַצ'י וסִיָה," צעקתי אל סטיב. ויקרם פרץ בבכי לשמע דברי. סטיב חיבק אותו והצמיד אותו לחזהו. "אאצ'י וסיה יהיו בסדר, הם יבואו אחר כך, הם יבואו," הוא אמר. ויקרם הפסיק לבכות והתרפק עליו.

הכרתי טובה לסטיב על דבריו, הם הרגיעו אותי. סטיב צודק. הגלים פסקו. אמא ואבא יֵצאו מחדרם. אנחנו נצא מפה קודם, והם יצטרפו אלינו. ראיתי בעיני רוחי את אבי יוצא מהמלון, בכל מקום היו שלוליות, ומכנסיו היו מגולגלים עד הברכיים. אני אטלפן לנייד של אמא ברגע שאגיע לטלפון, חשבתי.

התקרבנו לקצה שביל הכניסה למלון. עמדנו לפנות שמאלה לדרך העפר שעוברת ליד הלגונה. סטיב הביט בדרך שלפנינו. הוא לא חדל להקיש בעקבו על רצפת הג'יפ. מהר, זוז כבר.

ואז הג'יפ נסע בתוך מים. ופתאום כל המים היו בתוך הג'יפ. מים התרוממו מעל ברכינו. מאין באו המים האלה? לא ראיתי את הגלים מגיעים אלינו. המים בקעו כנראה מתחת לפני הקרקע. מה קורה? הג'יפ המשיך להתקדם לאטו. שמעתי את המנוע מתאמץ, רוטן. אנחנו יכולים לעבור את המים האלה, אמרתי לעצמי.

היטלטלנו מצד לצד. המים עלו ומילאו את הג'יפ. הם הגיעו לנו לגובה החזה. סטיב ואני הרמנו את הבנים גבוה ככל האפשר. סטיב החזיק את ויק, ואני את מאלי. פניהם היו מעל פני המים, קודקודיהם נדחקו אל גג הברזנט של הג'יפ, וידינו החזיקו אותם בכוח מתחת לבתי השחי. הג'יפ היטלטל. הוא צף, הגלגלים כבר לא אחזו באדמה. השתדלנו להיצמד בכוח למושבים. אף אחד לא דיבר. אף אחד לא הוציא הגה.

ואז ראיתי את פניו של סטיב. הבעה שכמוה לא ראיתי מעולם. מבט פתאומי של אימה, עיניים פקוחות לרווחה, פה פעור. הוא ראה מאחורי משהו שלא ראיתי. לא הספקתי להסתובב לאחור ולהסתכל.

כי הג'יפ התהפך. הוא התהפך על צדו, לכיוון שלי.

***

כאב. זה כל מה שהרגשתי. איפה אני? משהו מחץ את החזה שלי. אני לכודה מתחת לג'יפ, אמרתי לעצמי, הג'יפ מועך אותי. ניסיתי להדוף אותו ממני, רציתי להשתחל החוצה. אבל הדבר שהיה מונח עלי היה כבד מדי, והכאב בחזה לא חדל.

לא הייתי תקועה מתחת לשום דבר. אני מתנועעת, שמתי לב עכשיו. גופי היה מצונף והסתחררתי במהירות.

האם אני נמצאת מתחת למים? התחושה לא היתה כמו במים, אבל ברור שאלה מים. אני נגררת, וגופי נחבט קדימה ואחורה. לא הצלחתי לעצור. כשעיני נפקחו מדי פעם, לא ראיתי מים. אפור ועשן. זה כל מה שקלטתי. והחזה שלי. הוא כאב כאילו אבן ענקית חובטת וחובטת בו.

אני חולמת חלום. אחד מהחלומות האלה שבהם נופלים ונופלים ואז מתעוררים. עכשיו הייתי בטוחה בזה. צבטתי את עצמי. שוב ושוב. הרגשתי את הצביטה בירכי, מבעד למכנסיים. אבל לא התעוררתי. המים משכו אותי במהירות שלא הכרתי ודחפו אותי קדימה בכוח שלא יכולתי להתנגד לו. נהדפתי מבעד לענפי עצים ושיחים, ופה ושם נתקלו מרפקי וברכי במשהו קשה.

אם זה לא חלום, אני ודאי עומדת למות. הכאב הנורא הזה לא יכול להיות שום דבר אחר. הג'יפ התהפך, ועכשיו משהו הורג אותי. אבל איך ייתכן שאני עומדת למות? רק עכשיו הייתי בחדר המלון שלנו. רק עכשיו הייתי עם הבנים. עם הבנים שלי. מוחי התנער בניסיון להתרכז. ויק ומאלי. אסור לי למות. אני חייבת להישאר בחיים, בשבילם.

אבל הכוח שהופעל על חזי היה אימתני. רציתי רק שהוא ייפסק. אם אני עומדת למות, אז מהר, בבקשה.

אבל אני לא רוצה למות, החיים שלנו טובים, חשבתי. אני לא רוצה שהם ייגמרו, יש לנו עוד הרבה מה לעשות, הרבה מאוד. ובכל זאת, נאלצתי להיכנע לתוהו ובוהו הלא מוכר הזה. חשתי בזה. אני עומדת למות, אני קליפת שום לעומת הדבר הלא ידוע הלופת אותי באחיזתו. אין מה לעשות, הכול נגמר, זה הסוף. נכנעתי. אבל כשהמשכתי להסתחרר במים הרגשתי אכזבה על כך שחיי צריכים להסתיים.

לא יכול להיות שזה קורה. רק עכשיו עמדתי ליד הדלת, דיברתי עם אורלנתה. ומה היא אמרה? חלום? החיים שלכם חלום. זה מה שהיא אמרה. דבריה חזרו אלי עכשיו, וקיללתי אותה על שאמרה אותם.

לפתע פתאום ראיתי מים חומים. לא מים אפורים כעשן, אלא מים חומים גואים הרחק לפנים, עד האופק. ראשי נמצא עכשיו מעל פני המים. ועדיין נסחפתי במהירות רבה. לא היה לי במה להיאחז. נזרקתי מצד לצד. מסביבי הסתחררו עצים. מה קורה פה? הייתי עם ויק, בחדרנו. הוא רוצה ללבוש את החולצה החדשה של נבחרת הקריקט האנגלית שקיבל. עוד מעט אנחנו נוסעים בחזרה לקולומבו. הנחתי את החולצה על המיטה שלו. זה בטח חלום, חשבתי. טעם מלח עמד בפי. מים חבטו בפני, עלו לאפי, צרבו את מוחי. זמן רב כלל לא הבחנתי שהכאב בחזי פסק.

צפתי על גבי. שמים כחולים ללא רבב. להקת חסידות עפה מעלי במבנה מסודר ובצווארים מתוחים. הציפורים עפות לכיוון שאליו נושאים אותי המים. חסידות מצוירות, חשבתי. להקת חסידות מצוירות בשמי יאלה, ראיתי את זה אלפי פעמים. המראה המוכר כל כך השכיח ממני את המים המטורפים. לצפות בחסידות עם ויק, לצחוק איתו על מעופן דמוי הפּטַרוֹדַקטילוּס, ולרגע אחד או שניים, הייתי שם.

ויק ומאלי, חשבתי שוב. אני לא יכולה להרשות לעצמי למות פה, בדבר הזה, מה שזה לא יהיה. הילדים שלי.

ילד צף לעברי. ראשו היה מעל המים והוא צעק. אבא, אבא. הוא נאחז במשהו. משהו שנראה כמו מושב שבור של מכונית; בפנים היה פלסטיק מוקצף או גומי בצבע צהוב. הוא שכב על החפץ כמו על סקייטבורד. מרחוק חשבתי שהילד הוא מאלי. ניסיתי להגיע אליו. המים הוטחו בפני והדפו אותי לאחור, אבל הצלחתי להתקרב אליו. בוא לאמא, אמרתי בקול רם. ואז ראיתי את פניו מקרוב. זה לא היה מאל. ותכף ומיד הושלכתי הצדה והילד נעלם.

נפלתי מאשדות מקציפים. המים הלכו וירדו. היה שם איש, והוא היטלטל בזרם. פניו היו מופנות מטה. הוא לבש חולצת טריקו שחורה, רק חולצה. זה סטיב? שאלתי את עצמי, אולי זה סטיב והסרונג נפל ממנו. בתחילה חשבתי על זה בשלווה, ואז נחרדתי. לא, לא יכול להיות שזה סטיב. רק שזה לא יהיה סטיב.

מעל המים צץ ענף. נסחפתי לעברו על גבי. אני חייבת להיאחז בענף הזה, אמרתי לעצמי, איכשהו, אני חייבת. ידעתי שאעבור מתחתיו במהירות, לכן הייתי צריכה להרים את זרועותי בזמן כדי שיהיה לי סיכוי לתפוס אותו. המים הצליפו בפני, אבל ניסיתי לא להסיט את מבטי מהענף הזה. ואז הייתי מתחתיו והושטתי את ידי, אבל הענף כבר היה כמעט מאחורי. הנפתי את זרועותי מעט לאחור והצלחתי לתפוס ולהיאחז בו.

רגלי היו על האדמה.

לא הצלחתי למקד את מבטי. אבל אז ראיתי מסביב את העצים ההפוכים, אותם הצלחתי לראות, עצים ששורשיהם מזדקרים מעלה מוטלים על האדמה. מה זה פה, ביצה? נמצאתי בביצה עצומה. הכול היה בצבע אחד, חום, שהשתרע הרחק לכל עבר. המקום לא נראה כמו יאלה, שבה האדמה יבשה וסדוקה ומכוסה שיחים ירוקים. מהו העולם העקור הזה? אחרית הימים?

הייתי מקופלת לשניים ולא יכולתי להתיישר. החזקתי בברכי, התנשפתי במאמץ והשתנקתי. היה לי חול בפה. לעלעתי ופלטתי דם. ירקתי עוד ועוד. כל כך הרבה מלח. גופי היה כבד מאוד. המכנסיים שלי, הם כבדים ומושכים אותי לארץ, חשבתי. פשטתי אותם. מה קרה לגלים ההם? מסביבי יש מקווי מים עומדים, אבל אין גלים. אלה אגמים או לגונות?

לא הצלחתי לעמוד יציבה. כפות רגלי שקעו בטיט. בהיתי בנוף הבלתי מוכר הזה והמשכתי לשאול את עצמי אם אני חולמת, אבל חששתי מאוד שלא, כמעט ידעתי זאת.

ורק אז שאלתי את עצמי מה קרה לכולם. ייתכן שהם מתו? יש להניח. יש להניח שהם מתו. מה אעשה בלעדיהם, חשבתי. המשכתי להתנשף, לרקוק. לא הצלחתי לשמור על שיווי משקל, החלקתי בתוך בוץ.

שמעתי קולות. בתחילה רחוקים, אחר כך קרובים. קבוצת גברים צעקו זה לזה בסינהָלָה. הם לא ראו אותי, ואני לא ראיתי אותם. אחד מהם אמר, "מוּהוּדָה גוֹדָה גַהַלָה. מַהַסוֹנָה אַווילָה." האוקיינוס הציף. מהסונה כאן. מהסונה. הכרתי את המילה, אבל מה האיש אומר? בפעם האחרונה ששמעתי את המילה הזאת הייתי ילדה, והמטפלת שלנו סיפרה לנו סיפורים על שדים ורוחות. מהסונה הוא השד של בית הקברות. אפילו בבלבול העצום שהייתי שרויה בו, הבנתי. משהו איום קרה, המוות בכל מקום, זה מה שהגברים צעקו.

הקול חזר וקרא. "אם יש כאן מישהו, אתם יכולים לצאת, המים ירדו, באנו לעזור." לא זעתי ולא השמעתי קול. הרגשתי שאני מותשת מכדי לדבר. ואז קול של ילד, "תעזרו לי. תצילו אותי. המים סחפו אותי." שמעתי את הגברים מתקרבים כדי לחפש את הילד. המשכתי לשתוק. עמדתי כפופה והחזקתי בברכי.

הגברים הבחינו בי ורצו אלי. הם דיברו אלי, אבל לא עניתי. הם אמרו לי לבוא איתם, אנחנו צריכים למהר, עלול לבוא עוד גל. המשכתי לנענע את הראש וסירבתי. הייתי עייפה מדי. ובלי הבנים, איך יכולתי ללכת משם? אולי הם ניצלו? יכול להיות שהם נמצאים פה קרוב, במקום כלשהו, אני לא יכולה להשאיר אותם וללכת. אבל לא הייתי מסוגלת לבטא את הדברים בקול. לא הייתי מסוגלת לבקש מהאנשים האלה לחפש אותם. לא הייתי מסוגלת לספר להם שנזרקנו מהג'יפ למים. לספר פירושו להפוך את הדברים למציאותיים מדי.

המחלצים היו קצרי רוח. הם דיברו בינם לבין עצמם. הם לא יכולים להשאיר אותי כאן. "אבל אנחנו לא יכולים לקחת אותה ככה," אמר אחד מהם. "היא בלי מכנסיים." מה? חשבתי. הוא פשט את חולצתו וקשר אותה סביב מותני. הם נאלצו למשוך אותי, עדיין הרגשתי כבדות, ורגלי נגררו בתוך הבוץ. הרפש היה עמוק, עד גובה הברכיים. נפלתי כמה פעמים והם הרימו אותי.

ראינו גבר שוכב מתחת לשיח. הוא לבש רק אזור חלציים. אחד מהאנשים שהיו איתי ניגש אליו. הוא מת, הוא חזר אלינו ואמר. הוא ציין שם, וזיהיתי אותו. האיש היה דייג שגר בבקתה קטנה על החוף ליד המלון. סטיב ואני דיברנו איתו פעם. הוא ניסה למכור קונכיות לילדים, והם הצמידו את הקונכיות לאוזניהם כדי לשמוע את המיית האוקיינוס. הסבתי את מבטי מהאיש הזה שהיה מוטל דומם על החול. לא רציתי לראות אף מת.

הם לקחו אותי לרכב מסחרי, ונסענו מרחק קצר. כשהרכב עצר, ידעתי איפה אני נמצאת. הגענו למשרד למכירת כרטיסים בכניסה לשמורה. הכרתי היטב את המבנה הזה. מאז ילדותי באתי הנה מאות פעמים לקנות כרטיסים ולאסוף מורה דרך שידריך אותנו בשמורה. ויק ומאלי נכנסו לפעמים למוזיאון הקטן בבניין, שזוג חטי פיל ענקיים הוצבו בכניסה אליו.

הבניין לא נראה שונה עכשיו. הוא נותר ללא פגע. לא היה סימן למים, לא היו שלוליות וגם לא עצים עקורים מסביב. המשב היבש הזה על פני רגיל לגמרי.

הגברים נשאו אותי החוצה מהרכב והכניסו אותי לבניין. הכרתי כמה אנשים שעבדו שם וראיתי אותם מתקבצים סביבי ונועצים בי מבטים מודאגים. התרחקתי מהם. לא רציתי שיראו אותי ככה, רועדת ונוטפת מים.

ישבתי על ספסל בטון ירוק במוזיאון, שקירותיו הירוקים והמתקלפים הגיעו רק עד מחצית מגובה התקרה, ועמודי עץ עבים תמכו בגגו. הצמדתי את ברכי לחזי ובהיתי בעצי הפּאלוּ שבחוץ. זה קרה באמת, הדבר הזה עם המים? שכלי החָרֵב לא היה מסוגל לקבוע בוודאות. ורציתי להישאר בלא-מציאותי, באי-הידיעה. לכן לא דיברתי עם איש ולא שאלתי דבר. טלפון התחיל לצלצל. איש לא הרים את השפופרת והוא המשיך לצלצל ולצלצל. הצלצול היה חזק, ורציתי שייפסק. רציתי להישאר בקהות הזאת ולבהות בעצים.

אבל המחשבה שאולי הם ניצלו לא הניחה לי. אולי סטיב יבוא הנה עם הבנים. אולי מישהו מצא את כולם כמו שמצאו אותי. אם הם יובאו הנה, הבנים ייצמדו לסטיב. אבא, אבא. החולצות ודאי נקרעו מהם ויהיה להם קר. ויק רעד והצטמרר תמיד כשהלך לשחות, המים בבריכה היו קצת קרים.

טנדר לבן נעצר. הוציאו ממנו ילדה. על פניה היו חבורות, וענפים ועלים נדבקו לשערה ולבגדיה. כבר ראיתי את הילדה הזאת לפני כן. היא היתה עם הוריה בחדר הסמוך לשלנו במלון. ויק ומאלי ייראו רטובים ונפחדים כמו הילדה הזאת אם הם יובאו לכאן עכשיו. האם גם בשערותיהם הסתבכו עלים? שניהם הסתפרו לפני שעזבנו את לונדון. תספורות. לא הצלחתי להיאחז במחשבה על תספורות.

ילד ישב על הספסל שישבתי עליו. הוא נראה כבן שתים-עשרה, אולי קצת יותר. זה היה הילד שצעק לעזרה קצת לפני שהאנשים ההם מצאו אותי. הם הביאו אותו הנה איתי באותו הרכב. עכשיו הילד הזה לא הפסיק לדבר, לצעוק. איפה הוריו, הוא רוצה אותם, הוא אכל איתם ארוחת בוקר במלון, הם ראו את הגלים, הם ברחו, הוא נסחף. הוא חזר על הדברים שוב ושוב, אבל התעלמתי ממנו. לא התייחסתי לנוכחותו ולא הגבתי לשום דבר שאמר.

הילד התחיל לבכות. הוריו מתים? הוא שאל. הוא לבש רק מכנסיים קצרים, וגופו רעד, ושיניו נקשו, והוא לא הפסיק לצעוד במעגלים סביב ארונות הזכוכית שהציגו שלדים של תניני ביצות ופיתונים. בין המוצגים היה גם קן של ציפור אורגת שוויק תמיד התעניין בו. "זה דומה לבית אמיתי, מאלי. אתה רואה שיש כמה חדרים?"

הילד המשיך להתרוצץ הלוך ושוב ולבכות. רציתי שיפסיק. מישהו הביא מגבת גדולה ועטף את כתפיו. הילד המשיך להתייפח. אבל לא דיברתי איתו. לא ניסיתי לעודד אותו. תפסיק ליילל, חשבתי, שתוק כבר. ניצלת רק כי אתה שמן. בגלל זה אתה לא מת. נשארת בחיים במים האלה כי אתה שמן דפוק. לוויק ולמאלי לא היה סיכוי. שתוק כבר וזהו.