גלויה מאי יווני

במסדרון הכניסה של הבית הגדול שבו עבדה, הניצב על ראש גבעה המשקיפה אל שדות עשב שופעי כבשים, ג'ינה פיזמה לעצמה בשמחה ואספה את חומרי הניקוי שלה אל סל הכביסה ששימש אותה להעביר אותם מבתי הלקוחות שלה אל תא המטען של המכונית שלה. היא בדקה שלא שכחה כלום, השעינה את הסל על מותנה השמאלי ופתחה את דלת הבית הכבדה כדי לצאת במורד השביל התלול והאינסופי — כך לפחות הרגישה — אל המקום שבו נאלצה עכשיו לחנות. מר וגברת הוֹטוֹן־ג'ונס הקפידו מאוד על שמירת שביל הלבֵנים שלהם בצבע הדבש, ומאחר שבחודש שעבר דלף שם שמן שחור ודביק ממכונית הרנו קליאו החבוטה של ג'ינה, הם ביקשו ממנה לחנות על העשב בשולי הדרך. היא כמובן התנצלה על זה בזמנו מעומק לבה. פניה התלהטו בעל כורחה, ובתוך תוכה קיללה את הזיעה ששטפה אותה דווקא ברגע הנורא שבו החל לרדת גשם והיא וגברת הוטון־ג'ונס ראו איך כתם השמן נהפך לנחל קטן בצבעי הקשת. השמן נמרח והכתים את כל שביל הגישה לבית ונקווה סביב חרטום נעלי הקנווס של ג'ינה, שללא ספק ידעו ימים טובים יותר. היא רצתה לברוח משם מרוב בושה, אבל לא יכלה מפני שהיתה זקוקה לכסף מעבודת הניקיון הזאת עבור התשלום האחרון על החופשה שלה — שבועיים שלמים באי היווני קָלוֹסירוֹס.

שנים ג'ינה חלמה וניקתה ופיזמה לעצמה שירים וחשבה על חזרה לאי היווני האידילי הזה הרווי זיכרונות ילדות מאושרים עם אִמה החד־הורית, שירלי. היא זכרה בחיבה את טחנות הרוח המעוגלות, את שבילי האבנים הלבנות, את חופי הצוקים, ואת השמש הים־תיכונית הזוהרת על פני גלי התכלת הצלולים. במיוחד זכרה את הקיץ שבו מלאו לה חמש־עשרה והיא חוותה נשיקה ראשונה — ואחריה עוד נשיקות בקיצים הבאים — עם ניקו, הנער מהטברנה שעל החוף. החופשות פסקו כששירלי חלתה ואז מתה, והימים הטובים ההם התפוגגו לכדי זיכרון רחוק. זמן קצר לאחר מכן ג'ינה פגשה את בעלה, קוֹלין, אבל במשך כל השנים הבאות מצאה את עצמה תוהה אם ניקו עדיין גר באי הזעיר הזה ואם הוא זוכר אותה, כי היא אף פעם לא שכחה אותו. אבל לא בגללו רצתה לחזור לקלוסירוס. היא מעולם לא שכחה את הרגשת השמחה והשחרור של נעוריה, את הרומנטיקה ואת תחושת המפלט שלה שם, ואת אלה היא חלמה להשיב לעצמה. אז אחרי שראתה לפני שנים אחדות את הסרט הכי אהוב עליה — "מאמא מיה!" — שהחמיצה בזמן שהוקרן לראשונה, ג'ינה התחילה לעבוד בניקיון ולחסוך כסף. בעיני רוחה היא פיזזה בגלימה דקה על החוף לאור ירח, רוח חמימה בשערה, והגיטרה המלהיבה של להקת אבבא מנגנת איפשהו ברקע את "פֶרנַנדוֹ". ולמען האמת, בזכות המחשבה הזאת היא החזיקה מעמד בכל פעם שלבשה את כפפות הגומי הצהובות־בוהקות שלה כדי לקרצף בידיה שירותים של מישהו.

כשג'ינה הגיעה למכונית שלה היא אחסנה את הסל בתא המטען ושלפה את הטלפון שלה מכיס סינר העבודה הוורוד כדי להדליק אותו. הטלפון השמיע מיד קול ציוץ שסימן הגעת הודעה נוספת. היא עצמה לרגע את עיניה ונשפה אוויר כדי להתחשל לפני שתביט במסך. היא ידעה שהסימפוניה של צפצופי התראות על הודעות מגיעה מקולין, בעלה זה עשרים ושבע שנים. הוא היחיד שמתעקש לשלוח לה מבול של הודעות כשהיא בעבודה. ההודעה הראשונה שלו צפצפה לה בטלפון שעתיים קודם לכן, כשרק הגיעה לביתם של מר וגברת הוטון־ג'ונס והניחה את סל הכביסה בזהירות על מחצלת ה"ברוכים הבאים" שמחוץ לדלת הכניסה שלהם. האצבע שלה בדיוק נשלחה ללחיצה על פעמון הדלת שצלצל כמו עדר עזים הרריות עם פעמונים על הקולר, והיא ידעה שגברת הוטון־ג'ונס תקבל את פניה בחיוך נאנח וקצר רוח אם תפתח את הדלת ותראה את ג'ינה מסתכלת בטלפון שלה, לכן היא מיהרה לכבות אותו ולתחוב אותו לכיס שלה. אבל עכשיו כבר לא יכלה להתעלם ממנו — קולין רק ימשיך להתקשר או להציק לה עם עוד הודעות עד שהיא תענה לו. אז אחרי שהקשיבה להודעה שנקטעה, היא עברה ברפרוף על כל ההודעות כדי להבין את עיקר הדברים והתמקדה במילות מפתח שגרמו לאצבע המקישה שלה לרעוד מרוב תדהמה ואכזבה.

מצטער מותק... אין מה לעשות... אני אפצה אותך... לא משנה... למה שלא תיסעי עם חברה או עם אמא שלי במקומי?

ג'ינה ניסתה לעכל והתכוונה לספור קודם עד עשר, אבל הצליחה לספור רק עד שלוש והזעם כבר התגעש בתוכה והיא התקשרה אליו. היא השתדלה להירגע, אבל ככל שהתאמצה הרגישה שהיא לא מסוגלת לכבוש את הרגשות. זה קרה לה יותר ויותר בשנה האחרונה — לחץ נוראי, זעם שכמו ירד עליה משום מקום ולעתים קרובות גם בלי סיבה. אבל כאן ועכשיו היתה לה סיבה, וגם אם התסכול שלה נראה מוגזם להחריד, זה לא שינה את העובדה שהיא לא רצתה לנסוע לחופשה רומנטית של פעם בחיים עם חברה! לא שהיו לה בכלל חברות, בטח לא כאלה שהיא מרגישה מספיק קרובה אליהן כדי לצאת איתן לחופשה של שבועיים. נכון שיש כמה נשים שהיא מפטפטת איתן בגינה הקהילתית שהיא מטפלת בה בשבת בבוקר, אבל עם החברות הטובות האמיתיות מבית הספר היא איבדה קשר כבר לפני שנים, כשהתחילה לצאת עם קולין. הוא תמיד אמר שיש להם זה את זה והם לא זקוקים לעוד חברים. בהתחלה עוד חשבה שזה מתוק, אבל עכשיו כבר לא כל כך. והחותנת שלה, פּאם, שגרה איתה ועם קולין, בכלל שונאת כל דבר שהוא "זר". פאם לא מסכימה אפילו לטעום קציצת עוף ממסעדה סינית בשישי בערב. היא משוכנעת ש"זה לא יעשה לי טוב ואני אקבל התקף כזה שלא אירדם כל הלילה בגלל צרבת". לג'ינה נמאס לשמוע כל הזמן את הדברים האלה. זה הרס את מעט שמחת החיים שהיא עדיין חשה מדי פעם. אמנם, בדרכה שלה, היא אהבה את פאם, אבל היא ממש לא התכוונה להעמיד את האהבה הזאת במבחן של בילוי משותף בארץ זרה, שבועיים שלמים, עשרים וארבע שעות ביממה. לא, לא היה לג'ינה עניין למצוא את עצמה בבית סוהר יווני באשמת חנק חמותה.

"את כבר בדרך חזרה?" שאל קולין בתחילת השיחה, ונדמה היה שלא אכפת לו בכלל והוא מתעלם מן העובדה שזה עתה ניפץ לאשתו תוכנית של שנים על חופשה חלומית שלמענה היא עבדה קשה כל כך כדי לחסוך כסף. ג'ינה הרחיקה את הטלפון מאוזנה בתנועה מוגזמת, כמו שרואים בסרטי סלפסטיק כשהמילים מוציאות את מחזיק הטלפון מאיזון. שוויון הנפש שלו רק ליבה את האש שבערה בתוכה.

"לא, קולין. אני לא בדרך חזרה!"

"אבל בדרך כלל את מסיימת בשעה כזאת וכבר הכנתי לך כוס תה. פינוק ממני. חשבתי שיתאים לך אחרי כל הניקיונות האלה, מותק." היא יכלה ממש לשמוע חיוך של שביעות רצון בקולו כאילו טפח לעצמו על השכם. כוס תה — מדליה מגיעה לו. השתיקה הקצרה שהשתררה עכשיו היתה מחרישת אוזניים. ג'ינה התמקדה בהלמות הדם שלה באוזניה שהפכה את צלילות דעתה לראש מלא צמר גפן.

"זה כל מה שיש לך להגיד?" ג'ינה נענעה במהירות בראשה ונשמה עמוק בניסיון להתמקד. היא נכנסה למכונית וסגרה את הדלת. היא ידעה שלא כדאי לה מן הסתם להתפרץ בטווח השמיעה של מעסיקיה. מצד שני, אם החופשה מבוטלת היא ממילא לא תצטרך יותר לנקות אצלם. קולין מכסה את כל הוצאות הבית, רק לא מוכן לשלם מעבר לכך, וזאת הרי הסיבה שבגללה בכלל התחילה לעבוד בניקיון, כדי לחסוך כסף לחופשה שלהם. האכזבה היתה הרסנית, ולרגע חשבה שתפרוץ בבכי. הדמעות ערפלו את הראייה שלה. היא משכה את חגורת הבטיחות מעל לכתפה ונעצה אותה במקומה, העבירה את הטלפון למצב דיבורית והניחה אותו במעמד שעל לוח המחוונים. היא סובבה את המפתח ואוטומטית התפללה כמו תמיד שתצליח להתניע בפעם הראשונה. שום דבר. רק צליל חלול של מתכת שחוקה כאילו המכונית החליטה סוף־סוף להיכנע לעד — זה גם מה שלג'ינה התחשק לעשות באותו רגע.

כשהציצה בעצמה במראה הפנימית תהתה ממתי היא נראית עייפה כל כך. שחוקה ומותשת. השורשים האפורים של שערה בלטו כניגוד לתלתלים הצבועים חום. היא פלטה אנחה ממושכת, סילקה בשולי שרוולה את הדמעות מלחייה ונשענה לאחור. בכל מקרה היא לא היתה כשירה לנהוג הביתה בשלום, ולמען האמת הבית היה המקום האחרון שרצתה להיות בו ברגע זה. בטח לא עם קולין, שאדיש כל כך לעובדה שאכזב אותה, ועם פאם שמתלוננת על עניין זה או אחר.

"אמרתי לך באחת הודעות שלי שאפצה אותך, מותק. נוכל לנסוע בכסף שחסכת לסוף־שבוע ארוך במקום הזה של הקרוואנים שמצא חן בעינייך —"

"בבקשה, קולין, אַל..." היא אמרה בשקט, כאילו השלימה כבר עם העובדה שהם אכן לא יצאו לחופשה. שהתרסקה לה ההזדמנות להצית מחדש את החיבור הרומנטי ולהחיות את הנישואים הדהויים שלה.

"טוב, אני בסך הכול מנסה לעזור... מה את מעדיפה שאעשה? שאאבד את מקום העבודה שלי? כי זה מה שיקרה אם לא אשתתף ביום הגיבוש הזה," קולין הרים את קולו, ולבה של ג'ינה צנח עמוק יותר. זה הספיק לה. הוא פשוט לא מבין. והיא תהתה אם הבין בכלל אי־פעם.

"אם היית באמת רוצה לעזור, היית מעדיף את החופשה שלנו על יום גיבוש בעבודה!" היא התפרצה. "איפה אמרת שזה?" החלק הזה היה מלא רעשים סטטיים בהודעה הקולית של קולין והיא לא הצליחה לשמוע את מה שאמר.

"אָה, איפשהו ליד סלַאוּ, אני חושב. אני יכול להשיג בשבילך את כל הפרטים אם את לא מאמינה לי..." הוא הציע בלהט. קצת יותר מדי בלהט, ג'ינה קלטה פתאום. "את יודעת, על המלון שכולנו נהיה בו..." ג'ינה שאפה שוב אוויר. העמימות שלו גרמה לה אי־נוחות, אבל לא היתה לה כרגע די אנרגיה לשאול עוד שאלות. בסופו של דבר קולין בלי ספק לא שריין בכלל את ימי החופש האלה, כי אחרת לא היו מצפים ממנו לבטל חופשה בחו"ל שמתוכננת למעלה משנתיים, כדי להשתתף באיזשהו יום גיבוש ליד סלאו.

נקישה פתאומית בחלון הבהילה את ג'ינה. היא אמרה לקולין אינסטינקטיבית, "אני חייבת לזוז," וניתקה את השיחה. גברת הוטון־ג'ונס עמדה ליד דלת המכונית. רק היא חסרה לה עכשיו.

ג'ינה פתחה בחשש את החלון.

"הכול בסדר, יקירתי? כי את יושבת כאן כבר די הרבה זמן," אמרה גברת הוטון־ג'ונס, מיששה את תליון הזהב העתיק שעל השרשרת סביב צווארה, שילבה את זרועותיה והעלתה על פניה הבעה מודאגת.

"כן, כן, תודה, מצטערת, אני כבר עוזבת, היתה לי קצת בעיה להתניע את המכונית ואחר כך בעלי התקשר ואמר לי שהוא לא יכול לצאת לחופשה שאני חולמת עליה מאז ומ..." ג'ינה השתתקה, קלטה שהיא מקשקשת ומשתפת ביותר מדי מידע ושגברת הוטון־ג'ונס הטתה עכשיו ראשה הצדה לאות הזדהות — וזה היה הדבר האחרון שג'ינה רצתה. היא הרגישה שדמעות מעקצצות שוב בזוויות עיניה. בבקשה אל תרחמי עלי. בבקשה אל תרחמי עלי. ג'ינה חזרה ואמרה בלבה שוב ושוב כמו מנטרה מרגיעה, והתאמצה לא לבכות — כמו תמיד כשמישהו נחמד אליה.

"אוי לא." גברת הוטון־ג'ונס בחנה לרגע בעיניה את ג'ינה, ואז, למרבה האימה, ההפתעה או אי־האמון המוחלט שלה — היא לא ידעה מה בדיוק היא מרגישה — המעסיקה שלה פתחה באחת את דלת המכונית, הסירה את ידה של ג'ינה מן ההגה ואחזה בה בלחיצה מרגיעה. "בואי אני אכין לך ספל תה חזק ומתוק, בזמן שתספרי לי על החופשה הזאת שאת לא יכולה לקחת לך ובינתיים הרולד יבדוק את המכונות שלך." ג'ינה דידתה החוצה. "יופי, זהו זה." והיא כבר לא הצליחה לכבוש את הדמעות, כי גברת הוטון־ג'ונס כרכה את זרועה סביב כתפיה והכריחה אות לעלות בחזרה בשביל הגישה האינסופי לכיוון הבית.

עברו כמה שבועות, וג'ינה עדיין הודתה למזלה הטוב על ההחלטה שלה, כשהזמינה את החופשה לפני זמן כה רב, לעשות ביטוח מקיף מיוחד. גברת הוטון־ג'ונס, או אַן — כפי שביקשה מג'ינה לקרוא לה עכשיו — הסבירה לה הכול. ומאחר שהיתה במקצועה עורכת דין לענייני זכויות צרכנים, ג'ינה הבינה מיד שהיא רצינית כשלגמה תה והקשיבה לג'ינה שסיפרה לה הכול על קולין ועל יום הגיבוש שלו בעבודה. וכך אחרי כמה שיחות טלפון, ג'ינה — שאן אמרה לה מה לומר — הצליחה לקבל החזר על הכרטיס של קולין והתכוונה להשתמש בכסף הבלתי צפוי הזה לבילוי של פעם בחיים ביעד החופשה החלומית שלה, לבדה. זה כָּלל שדרוג לחדר דה־לוקס עם נוף לים במלון בוטיק חדש לגמרי, מיראבֶּל, שעכשיו, לבד, יכלה להרשות לעצמה. אן התעקשה בעניין הזה. היא נחרדה לשמוע שג'ינה שקלה, ולוּ לרגע, שלא לנסוע לחופשה רק מפני שבעלה לא יכול או לא רוצה.

"אוי לא, יקירתי, אסור לך להניח להפרעה אחת קטנה להטות אותך מהמסלול," אן אמרה לה. "את אישה ראויה! קדימה, תחזרי אחרַי. 'אני אישה ראויה; אף אחד לא ירתיע אותי. אני לגמרי מסוגלת לצאת לבד לחופשה ולעשות חיים!'" ג'ינה הרגישה קצת מטומטמת כשאמרה את כל זה, בייחוד כשאן נעמדה על רגליה בתנוחה כוחנית, הניחה ידיים מאוגרפות על מותניה וחזרה על המנטרה הזאת בקול רם מאוד שהזכיר את מרגרט תאצ'ר, וסימנה לג'ינה לעשות את אותו הדבר. אבל ג'ינה עשתה את זה, וגם הופתעה לגלות שהיא באמת מרגישה עכשיו חזקה יותר וקצת יותר כמו האישה שהיתה פעם, בשנות העשׂרֵה המאוחרות ובשנות העשרים שלה, כשהיה לה הרבה יותר ביטחון עצמי ולא נתנה לאף אחד להאכיל אותה חרא כמו שקורה לה בימים אלה. אמנם קולין לא התפעל ממה שהוא כינה "ההתנהגות המוזרה" שלה, כשסיפרה לו שהיא בכל זאת יוצאת לחופשה וגם העלתה את הרעיון שהם זקוקים לזמן הזה בנפרד. אבל אז, אולי כדי להראות שידו על העליונה, הוא מיהר להגיב במין "התנהגות מוזרה" משלו ואמר, "אני לא מאמין שאת בכל זאת נוסעת. זה כאילו את כבר לא רוצה להיות נשואה לי, אם את מסתובבת ומבלה כמו רווקה. אולי את רוצה שאני אעזוב. כי אם זה מה שאת באמת רוצה, ג'ינה, אני לא אהיה אגואיסט כזה ולא אפריע לך. בואי ניפרד לתקופת ניסיון, תהיה לך הזדמנות לבדוק אם את מסתדרת בלעדַי." והיא משום־מה קיבלה בשלווה את האפשרות הזאת.

עכשיו היא פסעה במטוס לאורך המעבר, חיפשה את המושב שלה כשהיא גוררת אחריה טרולי ומתאמצת למנוע נטייה של המזוודה ימינה בגלל גלגל אחד מקולקל. ג'ינה תהתה אם היתה צריכה לגלח את הרגליים, להוריד שפם בשעווה ולפתוח את האוהל שהחזיקה בחניה כדי להתיז על עצמה בתוכו תרסיס שיזוף. זה מה שהיתה עושה לפני שנים, לפני שהליבידו שלה התחיל להפנות לה עורף וכשעדיין אהבה לעשות סקס עם קולין. כשחשבה על מי שעכשיו הוא בעלה בנפרד, תהתה אם הבחין כבר בפתק שהשאירה לו על המקרר. נסעתי ליוון. אבל במחשבה שנייה, למי אכפת, לא מעניין אותה בכלל כל בלבול המוח הזה, וחוץ מזה היא מתכוונת מיד כשתגיע, בעוד כארבע שעות, להתחיל בשיזוף אמיתי בשמש היוונית. הגיטרה המלהיבה של להקת אבבא החלה לנגן שוב את צלילי הפתיחה של "פרננדו" בתור פסקול פנימי להרפתקה המרגשת שלפניה. היא מוכנה לכפתן שלה — עם רגליים שעירות ושפם והכול — ומחכה כבר בקוצר רוח שהחופשה שלה תתחיל.