גלעד

כשנכנסה לחודש השלישי של ההיריון, מת שמעון. זה היה עוד לפני שהודיעו לכולם שהיא הרה בפעם הראשונה. את הידיעה על מותו של האב בטרם היה לאב, בעודו רק ידיעה מופשטת של אבהות, קיבלה בעבודה. היא שימשה מזכירת יום מפוצלת בסניף קופת חולים בחלקו המרוחק יותר של הכרמל, שהיה בעצם נווה שאנן. הבטן הקטנה, שנועדה למלא את החלל שבין הכיסא הנוסע לבין שולחן המזכירות המוארך, הנוקשה, רעדה, כך היה נדמה לה, באבל על דבר שכלל לא התקיים. כך חשבה לעצמה. שמעון מת, אמרו לה, פעמיים, בטלפון, והיא הניחה את השפופרת על המכשיר. מי זה שמעון? חלפה בה תמיהה משוללת היגיון. השם ניתק מהגוף, כפי שמילים היו ניתקות ממשמעותן כשעוד היתה ילדה קטנה, לפני שנתפרה זו אליהן בחליפה שאין להתיר. עתה איבד שמעון את גופו וריחף באוויר סביב אותיות שמו.

היא ארזה את התיק הקטן שלה. שפכה לתוכו מהשייך לה על השולחן ויצאה מהמשרד. לאחר מכן, בבית החולים, הצטערה על כך ששכחה את הסוודר על גב הכיסא, אך אז כבר היה מאוחר מדי. בדרך עצרה בחדרו של חזי והודיעה שהיא צריכה ללכת בדחיפות. היא לא אמרה למה. מעולם לא הציגה את שמעון לחבריה לעבודה. איש לא הכיר אותו. שמעון, שנפרד ממהותו כחבר לחיים, נפרד עתה מהחיים, אך עכשיו מאוחר מדי להכניסו לאחת מהתבניות האלו. שמעון ייאלץ להידחק לתבנית אחרת.

בחוץ נשבה רוח יבשה של חמסין. עור הפנים שלה היה יכול להיסדק, להתרסק לרסיסים, להתפורר על המדרכות ולסמן את הנתיב שצעדה בו, אך הוא נותר במקומו. השוקיים שלה גירדו ועקצצו מתחת לגרבונים הדקים, הסינתטיים, בצבע גוף שגרבה. היא דימתה את שערות הרגליים הבהירות שלה מזדקרות בחשמל סטטי מבעד לחורי המחט של הגרבונים, אבל הפסיקה כאשר צפה המחשבה לתודעתה. החום הלם בה בחוזקה. השמש היתה עכשיו במרכז השמים ודבר לא עמד להגנתה, הכול היה חשוף ופתוח. היא פנתה ימינה לכיוון תחנות האוטובוס, נשימתה כבדה ומאומצת, היא הרגישה. כמה עייפות היתה בה ברגע זה. דווקא עייפות. חשבה שלא יהיה רע כל כך להצטנף בגינה הציבורית הקטנה, שלידה היתה עוברת מדי יום בדרכה הלוך וחזור מהעבודה, תחת שיחי הגומא הירוקים ומחוספסי העלים, לצד בריכת הדגים הקטנה מלאת הירוקת. להיאבד בשינה בפינה אפלולית, לשתות דרך הגוף את המים הקרירים שבעלים, להצטנן עד העצמות מהאדמה שמתחת לדשא. לישון את הידיעה ואת חוסר הידיעה, את המהות שהיא עכשיו לעומת חוסר מהותו של שמעון, שהולך ומתהווה מרגע לרגע.

בתחנת האוטובוס ישבה על ספסל המתכת הרותח, אחוריה מתחממים במהירות והבשר נלפת מתחת לחצאית הבד הדקה, מתחת לגרבונים. לא היה איש בתחנה כשהתיישבה. אט-אט החלה נדידה אטית של אנשים בתוך האוויר הכבד, הכמעט מוחשי, אל תוך אזור התחנה. רובם התרכזו בצד התחנה, שם נותר עוד פס דקיק של צל. כשהגיע האוטובוס היו כבר חבורה מוכרת של ממתינים. היא בחנה את פניהם, את שקיות הקניות השקופות, את תיקי הפלסטיק הדבקים לבשר הגוף, את האיפור המדוקדק ואת זה הנוזל. ואף על פי שהיתה הראשונה בתחנה, היה עליה להידחק עתה בין אותם ממתינים כדי לעלות לאוטובוס. גל קריר של אוויר קידם את פניה כשדחקה את רגלה אל המדרגה הראשונה, מנכיחה את עצמה כעובדה קיימת. אך ככל שהתקדמה אל תוך בטנו המתכתית של האוטובוס, הלך ואזל האוויר, והמחנק והדחיסות הלכו והתגברו. במושב שבו בחרה לבסוף חשה את החום עולה אל ירכיה מרצפת האוטובוס, ממנועו של הרכב, אבל לא החליפה מושב. בחוץ חלפו הרחובות העייפים. אנשים גררו את רגליהם, אחת-אחת, על המדרכה, והעצים שמרו את צִלם לעצמם. טיפות זיעה נטפו מתחת לשדיה אל שיפולי הבטן, מצמררות אותה. כתמי זיעה ארוכים וכהים התהוו תחת בתי השחי שלה ופניה התלהטו.

היא ירדה מהאוטובוס ליד הכניסה לבית החולים רמב"ם וצעדה על כביש הגישה הארוך אל הכניסה הראשית. בימים אלה ניצב ביתן שומר בשער הכניסה, וגופים עברו בגלאי המתכות ותיקים נבדקו בסלסילות פלסטיק קטנות מדי. תור קטן נשרך בכניסה לביתן. איך משתחרר וממה משחרר התור. שער גלאי המתכות צפצף כשגופה עבר בו. אולי גם הוא זיהה את העובר המיניאטורי שבתוכה, אולי היה זה החום האדיר שנפלט מגופה. השומר העביר על גופה את גלאי המתכות האפור הקטן וגם הוא צפצף. היה עליה לומר לו להפסיק, אבל היא לא אמרה מילה. מה שהוא זיהה לא היה בר-חיים.

בית החולים לא היה ממוזג. החמסין הכה את כולם בהפתעה. איש לא חיכה לו, איש לא ידע שיבוא. אנשי המיזוג נעלמו. לא היה מי שיזיז את החוגה, שיאזן את חום הגוף. כל אדם לעצמו, כל אדם לגופו. היא לא ידעה כיצד ניתן לאזן את זה. היא דווקא רצתה בחום, בזיעה, בהתלהטות הלחיים, בתחושת החיים. היא לא ידעה מה עליה לאזן. היא הניחה בצד את גופה כרגע והתמקדה במטרה אחרת. לאו דווקא בעובר, כפי שחשבה שתעשה, אלא במציאתו של הגוף המת של האב. היה עליה לאתר את הגופה, את האלונקה שעליה מונחת הגופה חסרת החיים של האב.

עדיין ואף על פי כן, בעומקם של מסדרונות בית החולים פשתה קרירות עדינה באוויר העומד. גופיהם של החולים העוברים ושבים הניעו את האוויר במערבולות דקות; כמעט היה ניתן להעביר בהן יד, כמו במפלי מים קטנים. ככל שהלכה והתקדמה, כך התמעטו החולפים והמסדרונות נעשו קרירים יותר ויותר. כך ידעה שהיא בדרך הנכונה אל שמעון, שנח היכנשהו בסופו של מסדרון קפוא וכחלחל. כשמצאה אותו לבסוף היתה האלונקה מונחת במסדרון ומוקפת בבני משפחה ספורים, חלקם יושבים על ספסל סמוך וחלקם עומדים בגבם אל האלונקה ומשוחחים בשקט עם אחת מחברי הצוות הרפואי שרשמה את דבריהם בקפידה.

דבר לא בצבץ מהאלונקה המכוסה. השקט השלֵו עטף אותה, את הסובבים אותה ואת קווי המתאר המטושטשים של הגוף שנח על גביה. היא ציפתה לסדין מוכתם לפחות. אם לא מוכתם מאוד כי אזי מוכתם מעט. בין פרחי הסדין הכחולים וכיתוב שם בית החולים, החוזרים על עצמם, יכלה להבחין רק בחור קטנטן פרום מעט על גבי בליטת הרגליים. היא ציפתה לאיזשהו מאבק של הגוף שימצא את ביטויו בצורת הסדין ובאופיו, אבל הגוף היה שקט עכשיו. ייתכן שהמאבק הושתק בסדין חדש. ייתכן שלא היה מאבק. לפחות, כך ציפתה, יהיה הרעש בסובבי האלונקה, אבל גם הם היו שקטים עתה. גם היא היתה שקטה עכשיו. כשהתקרבה לאלונקה פינו לה הגופים את הדרך בלי לחוש בה. ייתכן שחום גופה בקור הזה דווקא הרחיק אותם אינסטינקטיבית מעליה, כמו היה גופה מודלק ומידבק. כך התקרבה ועמדה לצדה.

על האלונקה שכבה רוח רפאים בסגנון הישן. קודקוד הראש נקודת האמצע, והסדין נמשך ממנו מטה. היה בזה משהו כמעט מגוחך, כמו היה זה משחק ילדים. אולי הוא מעדיף להמשיך להתחבא מפניה תחת הסדין, אולי לא ירצה לצאת לעולם, אולי עדיף כך. וכבר כמעט עמדה להסתובב וללכת, להשאיר אותו לבדו תחת הסדין כפי שרצה, אבל נשארה. במשחק הילדים הזה לא ידעה מעולם לאבחן אם המתחבא מצחקק צחוק חנוק מתחת לסדין ולבו דופק במהירות, ממתין לרגע הגילוי המתוק, או שמא באמת רצה להסתיר את פניו המגלות את מה ששרץ ונע בתוכו. הפעם, כך היה נראה, לא יוכלו להתווכח על הלבד או הביחד. לא יוכלו להיעלב ולהשלים, לשקול את הזמן הנפרד שלהם לעומת הזמן שלהם יחד. ואף שנדמה היה לה שממש כמו תמיד הוא מעדיף גם עכשיו להישאר לבדו ולהתמודד עם העצב והכאב, ידעה גם שלא יהיה אחר כך. אחר כך תהיה לבד כמה שתרצה, כעסה. עכשיו נהפוך את סדר הדברים המוכר. היא הפשילה את הסדין מעל פניו.

היא ראתה את הכתמים, את סימני המאבק של הגוף. נימי הדם שלא עמדו בעומס, חבטות הכביש בקסדה, שהותירו כתמים כחולים רחבים. שארית הדם, שאיבד את כלי הקיבול שלו לרגע ואז נכלא לתמיד בתוכו, נקרש באלימות. היא רצתה עכשיו להפשיל ממנו את הסדין לגמרי, לראות את מלוא היקף הנזק, את מה שמוטט את הגוף ללא אפשרות תיקון, את הפצע המדויק שהשקיט את הגוף, הרי כל אלה היו נזקים שוליים, עניינים פתירים. וכבר החלה להוריד את הסדין מהצוואר, ותחתיו התגלו עוד כיסויים מקומטים כחולים ותחבושות ספוגות, ומישהו תפס בידה ומשך אותה לאחור, והפנים כוסו מחדש והאלונקה הוזזה ממקומה והיא נדחקה ממקומה אל ספסל היושבים. ידיים נוגעות בה, אוחזות בידיה, פוצעות בה כתמים כחולים, מדביקות בה שאריות דם, מפוצצות בה נימים. והכול בדממה מוחלטת. האם הפסיקה לשמוע? האם הורד הווליום מהכול? האם אבדה חדותו של הצבע?

מישהו ידע את שמה, והיא הביטה בו בדברו אליה. והגם שלא שמעה את דבריו ופיו נע מול פניה כמו פיה של פרה המעלה גֵרה ולועסת את האוכל המעוכל העולה בה שוב ושוב, היה בריח הבל הפה שהגיע אליה מן המרגיע והמרכֵּז. היא הריחה את רעבו של הפה, ריח עיכול, ריח סיגריות ישנות, והרפתה את גופה אל הספסל.