גנבו לי את המדינה

מבוא

כבר שנה תמימה כולנו מרגישים את המועקה שבגרון. מסתובבים איתה. חסרי אונים, מנסים לשרוד רק עוד יום. גם אלה מאיתנו שלא חוו את אסון שבעה באוקטובר על בשרם, חוו זאת בנפשם. כולנו נותרנו שם, הופקרנו לנפשנו בידי קולקציה ייחודית של חדלי אישים ואנשים בלי לב, בלי שכל, או בלי שניהם.

הנתונים היבשים כשלעצמם נוראיים: 898 חיילים שנהרגו ו-891 אזרחים שנרצחו עד לכתיבת שורות אלה, מתוכם 53 ילדים, ילדות ובני נוער; 12 משפחות שחוו יותר מאובדן אחד; כמעט 1,600 יתומים; 100 חטופים שעדיין לא הוחזרו; יותר מ-13 אלף פצועים שמתמודדים עם נכויות ומוגבלויות שונות; כ-12 אלף פגועי נפש; כ-120 אלף אזרחים שפונו מבתיהם בצפון ובדרום, ומיליונים חיים תחת אש בלתי פוסקת; 13 יישובים שנחרבו כליל ועוד רבים שההרס שבהם עצום; 400 מיליון שקלים עלות יום לחימה, ועוד מיליארדים רבים שאבדו בשל הפסד מתיירות (שאינה) נכנסת; שלוש הורדות בדירוג האשראי; גירעון שצמח באופן מבהיל עד ל-8.5% מהתקציב; אינפלציה שחוזרת ומרימה ראש; ירידה בהשקעות בהייטק, עלייה במחירי הדיור, ועוד ועוד.

הנתונים ממערכת הבריאות מלמדים על עלייה משמעותית בישראלים שסובלים ממצוקה נפשית, ומספר הפוסט-טראומתיים מאיים למוטט את המערכת. וזו רק ההתחלה. העתיד נראה אפור וקודר הרבה יותר - כלכלית (עוד ילאימו לנו את הפנסיות), בריאותית (המוני רופאים מחפשים ומוצאים רילוקיישן) וחברתית.

מאחורי כל הנתונים הללו מסתתרים סיפורים של אזרחים ואזרחיות ישראלים שהופקרו לנפשם בידי ממשלה של מטורפים שמורכבת מאנשים שעסוקים אך ורק בעצמם ובניסיונות לנקות את שמם, והסוף לא נראה לעין, אלא אם מדובר בסוף שלנו, והוא בהחלט נראה גם לעיניהם של כבדי ראייה. לא החיסול של נסראללה וגם לא זה של יחיא סינואר - שיישרפו שניהם בגיהינום - יפתרו את הבעיות הללו, אפילו לא במעט. יש במותם אולי מעט סיפוק עבורנו, שסבלנו מהם, אך על אף רשעותם ושנאתם כלפינו, הם היו רחוקים מלהיות הבעיה הכי גדולה של מדינת ישראל.

זה מכבר, הובהל אחד ממכרי מעוטף עזה לחדר המיון והוחלט לאשפז אותו. האיש מלח הארץ, קצין בכיר, לוחם, כל חייו עשה מילואים, נלחם, יישב את הארץ ובחר לגור על הגבול, היכן שכל משפחתו בחרה להתגורר. כמצופה מאדם לא הכי צעיר, הרופאים מיהרו לבדוק אותו. הכול התגלה תקין לחלוטין, כל המדדים היו בסדר ולא נמצאו סימנים לבעיות אקוטיות שעלולות לסכן את חייו, ובכל זאת הוא סבל ונראה רע.

במהרה התבררה הבעיה: הגוף בסדר גמור, אבל זו הנפש שפצועה. בשבעה באוקטובר היא חטפה מהלומה קשה, אבל קשות יותר היו המהלומות שספגה נפשו מאז. הוא, המייצג הנאמן ביותר של מדינת ישראל כפי שחלמו אותה האבות המייסדים, פשוט מתכווץ מבושה ומכאב.

במשך 50 שנה הוא מתגורר בעוטף עזה, חווה אין-ספור מבצעים ומלחמות ואזעקות ונפילות. ראה סבב ועוד סבב ועוד אחד, כל אחד מהם על היעדר החזון והיעדר התכלית שלו. הוא ידע שאין לזה סוף, ובכל זאת נשאר כדי לספוג שוב ושוב את הכשלים של ממשלות ישראל.

את הכול הוא שרד, ומכל פגיעה הוא הצליח להתאושש ולשגשג כמו יער אחרי שריפה, אבל מה ששבר אותו זו הדרך, או יותר נכון אובדן הדרך, של ממשלת ישראל הנוכחית. למשל, הניסיון לשחד אותו ואת חבריו - 38 אלף שקל למשפחה, העיקר שיחזרו הביתה לחיות תחת הנטל הזה. בני הדור שלו חזרו, כמובן, מכיוון שהם לא יכולים להסתובב עם תחושת הבושה שנטשו את ביתם. גאוותם חזקה מדי עד כי הם מוכנים לסכן את חייהם. אבל הילדים והנכדים נותרו מאחור. ספק אם יחזרו גם אם הסכום הזה יוכפל וישולש - ואם בכלל יישאר כסף בקופה המתרוקנת במהירות.

אנשים הגיוניים, מי היה מאמין.

בשעות שבהן נכתבות השורות הללו, מתנהלת מערכת החינוך בדרום ובצפון ״כסִדרה״. בזו הדרומית לא ברור כמה נותרו בכלל ללמוד, בצל האזעקות שעדיין נמשכות גם שנה אחרי שצה״ל נכנס לעזה. בצפון הרחוק אין בכלל מערכת חינוך, לאחר שהקהילות התפרקו לחלוטין, ואין לדעת אם ישובו.

כל אחד לנפשו, לחייו. בכל שבוע נוספים עוד עשרות ומאות אלפים למעגל היושבים בבית - תלמידים שכבר איבדו שנה אחת תמימה לקורונה, וכעת שוב יושבים בבית ועושים כאילו הם לומדים בזום. או פשוט לא לומדים בכלל, כי מי מסוגל להתרכז כשהתותחים רועמים. עִזבו את הנחיות פיקוד העורף, שתפקידן להציל חיים אך אינו משפר את איכותם או את רווחתנו. מי ישלח את ילדיו לבית ספר, כאשר הוא יודע שבבוא האזעקה הם יהיו רחוקים ממנו?

הסוגיה המהותית היא היעדרו של בעל בית, כפי שנחשף בשבעה באוקטובר, כאשר מלבד הכישלון הצבאי המהדהד, נרשם גם כישלון ניהולי יוצא דופן שכמותו לא ידענו - כל המערכות הממשלתיות קרסו. ובמקום לקחת אחריות, מנסים לשחד את האזרחים שישתקו ויחזרו הביתה. משחדים אותם בכסף שלנו, שלהם, שילדיהם ונכדיהם ייאלצו לשלם כל חייהם.

בשונה ממכרי היקר ומשאר תושבי עוטף עזה, מצבה של מדינת ישראל חמור הרבה יותר. זו לא רק הנפש שלה שקרסה, אלא כל המערכות - הראש, הלב, הכליות. לא נותר דבר. אני, ששֵׁירַתִי בממשלות ישראל, שזכיתי לעבוד עם ולצד גדולי המנהיגים שידעה המדינה, מביט על חדלי האישים הגדולים ביותר שניתן להעלות על הדעת, שהגיעו בעת הזאת לגדולה. מביט בהם - ויוצא מדעתי.

שלא כמו שנדמה לעתים למתבוננים מבפנים - הצפרדעים המתבשלות בסיר - לא מדובר בהתקף לב, באירוע מוחי, בקריסת מערכות. לא. זה לא אירוע פתאומי ובלתי צפוי, מכת ברק, גזירת גורל. אירועי שבעה באוקטובר הם, אולי, בהסתכלות מצומצמת מאוד, כאלה. אבל גם האירוע הזה, ובמיוחד כל מה שקרה לפניו ואחריו - הם תוצאה מובהקת של סרטן שהלך והתפשט, ובמקום למגר אותו בחרו מנהיגי המדינה לשמש לו כפונדקאי. כלומר, להפוך את כולנו לביתו, לטפח אותו, לאפשר לו לשלוח גרורות לכל מקום עד כי ספק אם ישנו בעולם טיפול שיוכל להושיע אותנו, אזרחי ישראל, מהגורל האכזרי שבוודאי בוא יבוא.

אתחיל במנהיגות. תאמרו, ״עוד חסיד שוטה״, אולי ״מבוגר שתקוע אי-שם״, ״שבוי בנוסטלגיה״, ״שקוע באידיאליזציה ובאילוזיה". תאמרו מה שתרצו. אבל הכול מתחיל בסרטן הכיבוש, במשיחיות - ומסתיים במנהיגות ובכשליה. הייתי שם. עבדתי באופן צמוד עם אחד מגדולי המנהיגים שקמו למדינת ישראל - יצחק רבין.

כעוזר שר הביטחון וכמנכ״ל משרד ראש הממשלה, השתתפתי בעשרות פגישות עם מנהיגי העולם: עם נשיאי ארצות הברית רונלד רייגן, ג׳ורג׳ בוש הראשון וביל קלינטון, עם נשיאי צרפת פרנסואה מיטראן וז׳אק שיראק, עם ראש ממשלת בריטניה ג׳ון מייג׳ור. כולם בלי יוצא מן הכלל דחפו וניסו לשכנע את רבין לסגת לקו הבינלאומי ולוותר על רצועת הביטחון בדרום לבנון. ״למה אתם צריכים את זה?״ שאלו אותו, ביקשו, הפעילו לחצים. ״אתם סתם מאבדים שם חיילים ולא משיגים כלום״, אמרו.

לשווא. ״אם ניסוג באופן חד-צדדי מרצועת הביטחון, נביא עלינו אסון״, הוא השיב להם. ״השיעים יֵשבו על הגדרות ויציצו לחלונות ביתם של תושבי מטולה וראש הנקרה. לא יקרה״.

זו היתה החלטה אמיצה, לא פופולרית. המחיר שהיא גבתה היה קשה, בדמותם של כ-20 הרוגים ועשרות פצועים בכל שנה, בתקופת רצועת הביטחון. אבל רבין ידע היטב מה הוא עושה, והדבר היחיד שעמד בראש מעייניו הוא הצורך הביטחוני של מדינת ישראל.

כמובן, הוא לא ראה ברצועת הביטחון חלק מישראל, לא חיפש ליישב אותה, לא ביקש לשלוט על תושבי ארץ הארזים. הוא פשוט האמין בשלום, שלום אמיתי, כזה שמשיגים בהסכם, והתנגד באופן נחרץ לנסיגות חד-צדדיות בלא ערבויות ובלא ביטחון. ״תשלחו חטיבות שלכם לעשר שנים״, הציע לאמריקאים והצרפתים, שנחרדו מההצעה וסירבו בנימוס. ״האו״ם לא מסוגל להגן על הגבול״.

אמר - וצדק. מאז החלטתו האומללה של אהוד ברק לברוח מלבנון ולהפקיר את בעלי בריתנו בצבא דרום לבנון על הקצינים ובני משפחותיהם, מספר ההרוגים והפצועים והנפגעים בנפש, וכך גם הנזק הכלכלי, גבוהים לאין שיעור ממספר הנפגעים ומהנזק הכלכלי במשך 16 שנות קיומה של רצועת הביטחון. יתרה מכך, האינתיפאדה השנייה - גם היא תוצאה של מדיניות כושלת של אותו מנהיג כושל - היתה כרוכה גם היא באותה בריחה, שהולידה את מלחמת לבנון השנייה ואת התעצמות חיזבאללה.

מדינה ריבונית, דמוקרטית, מחויבת להגן על יישוביה ועל תושביה. זה תפקידה של הממשלה - וזה תפקידה של מערכת הביטחון. שני אלה נכשלים שוב ושוב, וכאן נכנס לתמונה ראש ממשלה שהצליח לשבור את שיאיו של ברק ולהיות גרוע יותר, מזיק יותר, עד לכדי סיכון ממשי למפעל הציוני כולו - בנימין נתניהו.

יצחק רבין היה מדינאי, אסטרטג, מצביא צבאי וישראלי מסור ונאמן. הוא היה בן אדם ועשה גם טעויות, שהרי איש אינו מושלם. אבל בשונה מברק ומנתניהו, הוא מעולם לא הטיל את האחריות על אחרים. תמיד לקח אותה על עצמו במלואה. הוא לא ייחס לעצמו את ההצלחות במסיבות עיתונאים, ולא שלח את דובר צה״ל לקחת אחריות על הכישלונות.

התבוננו כעת סביב. ״רצועת הביטחון״ הלא-רשמית של ישראל עוברת כיום בקו עמיעד-עכו ואף דרומה מכך, דרומית לחיפה. את הגליל כבר איבדנו - יותר ממאה אלף אזרחים נמלטו מבתיהם, והם מסתובבים כעקורים ברחבי המדינה. איש אינו מטפל בהם, ודאי שלא טיפול עומק. ״נו, כשזה ייגמר נשלם להם והם יחזרו״, חושבים לעצמם הגאונים מירושלים, שמרוקנים בינתיים את הקופה הציבורית כדי להבטיח שיהיה כסף לאנשי שלומם בלבד.

לא. אף אחד לא יחזור לביתו, מפני שאף אחד לא מאמין למדינה - כלומר, ודאי שלא תחת הממשלה הזו - שהיא תגן עליהם. היא כשלה בשבעה באוקטובר - בהגנה, בהתקפה, בטיפול המערכתי. היא נכשלת מאז מדי יום ביומו ומובילה לעוד ועוד הרג. והיא תיכשל שוב, פשוט מכיוון שהיא לא יודעת לנהל ולא מסוגלת לתפקד. היא שבויה מרצון בידיהם של סיקריקים מסוכנים שלקחו על עצמם משימה - להשמיד את החזון הציוני ולבנות תחתיו חזון חדש, משיחי ודתי. הם עושים זאת באדיקות וברצינות, בשונה משאר התחומים שבהם הם לא עושים דבר במקרה הטוב, או מתנהלים בבלגן במקרה הפחות טוב.

וזו הנקודה השנייה, המשמעותית יותר, שהובילה אותי לכתוב את הספר הזה. בגופה של החברה הישראלית מקנן וצומח זה 50 שנה סרטן. הוא טופח גם בידי ממשלות ״שמאל״ ואישים בכירים במחנה כמו שמעון פרס, אבל פרויקט טיפוחו הגיע לשיאו מאז ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון.

זהו מפעל ההתנחלויות שהצמיח את גידול הפרא המשיחי מתוככי הציונות הדתית הערכית, מפעל שאיתו כרת בנימין נתניהו ברית, ובאמצעותו החל לפעול על מנת להשחית את כל המנגנונים שאמורים היו לשמור עלינו, כחלק מתפיסת עולמו הניהולית, אם ישנה כזו - מלבד שמירה על הכיסא.

כך הגענו עד הלום, לעברי פי פחת. לנקודה הנמוכה ביותר, שכמעט מדי יום מתגלות נמוכות ממנה. למקום שממנו אם לא נתאושש במהרה - ואינני מן האופטימים - כבר לא נתאושש כלל.

בשעה שבה נכתבים הדברים הללו, גם אם תיחתם הפסקת אש עוד בטרם יֵרד הספר הזה לדפוס, מדינת ישראל עדיין על סף תהום. לא פחות. וזה כבר לא ניתן לשינוי תחת הממשלה הזו. כלכלית, היא במשבר חמור שרק יילך ויחריף מכיוון שהמלחמה עולה הרבה יותר מכפי שתוכנן או היה צפוי, וההתנהלות של שר האוצר הכושל בהיסטוריה, היא מחדל בסדרי גודל שבימים עברו היו מקדישים לו פרק בתנ״ך - אם בחוקותי תלכו, עוד תראו לאן תידרדרו. חינוכית - המערכות שאמונות על הכשרת האזרחים של הדור הבא, רקובות עד היסוד ונשלטות על ידי חדלי אישים, טיפשים ורשעים, המופעלים בידיהם של חברי כת משיחיים. הילדים והנכדים שלנו עוברים שטיפת מוח יום-יומית, ובמקום להשכיל ולפתח אוריינות, שתוליד עוד מדענים וחוקרים וזוכי פרס נובל וסופרים, המערכת הופכת אותם למסוממים ושונאים.

ובשעה הזו, הרגישה כל כך, קואליציה שלמה הולכת כצאן לטבח. משתפת פעולה בחדווה עם מפעל של איש אחד - לחרב את מדינת ישראל. הוא עושה זאת בשיטתיות, ביסודיות, באמנות. לתפיסתו, הוא מדינת ישראל - ובלעדיו אין לה קיום. בשל כך, הוא מפרק את מערכות אכיפת החוק; את כלי התקשורת; את מערכות הביטחון; את המנגנונים של שומרי הסף; את כל מי שיכול להאיר את עיניהם של האזרחים ולהוביל לעצירת הטירוף.

ובאין מי שיעצור את הטירוף, ובכן, הטירוף יימשך ויימשך עד שנגיע לתחתית של התחתית ויקיץ הקץ על מדינת ישראל. לא ״מדינת ישראל כפי שהכרנו אותה״ - כמו שטוענים אחדים מהמחנה הליברלי - אלא קִצה של מדינת ישראל בכלל, כישות מדינית.

כמו חורבן הבית הראשון, כמו חורבן הבית השני - כך גם בשלישי. הדברים אינם גזירה משמים, גורל שמישהו הטיל ואנחנו צועדים כעיוורים בעקבותיו. חורבנה המתהווה של מדינת ישראל, הממלכה היהודית השלישית, הוא תוצאה מובהקת של תהליכים.

את התהליכים הללו אבקש לפרוס כאן, ולפרק אותם לגורמים. זאת, לא על מנת להוכיח דבר-מה. לא על מנת לשסות. לא כדי ללבות שנאה. לא כדי לצעוק ״אמרתי לכם״, ולא כדי להעצים את המנהיגים שהיו כאן בעבר. אלא כדי שאולי-אולי עוד יהיה אפשר לתקן ברגע האחרון, להציל את מדינת ישראל ולהוביל אותה בדרך חדשה ובטוחה.

בין עמודים אלה אַראה כיצד צמח מפעל ההתנחלויות והפך למפלצת שכבשה לא רק את יהודה ושומרון, אלא אותנו, את כולנו, את מדינת ישראל, את כל עמדות הכוח בה, וכמעט את כל הדרגים הבכירים בכל המוסדות המשמעותיים - באמצעות השתלטות כוחנית ומינויים של אנשים שתפקידם לכבוש, לרמוס, לעשוק ולחמוס, וגם לעורר מדון ולייצר חיכוכים בלתי פוסקים עם המיעוטים השונים במדינת ישראל; ואתאר באריכות כיצד נתניהו פירק ומפרק את כל המנגנונים שהיו יכולים למנוע את שבעה באוקטובר, אך גם להאיר את כישלונותיו הרבים מאוד - גם כאן באמצעות השתלטות על מוקדי הכוח, עקב בצד אגודל, תוך הפיכתה של מדינת ישראל לגן עדן למושחתים ורמיסת משטרהּ הדמוקרטי.

בשונה מהטענות השונות, בסגנון הוואטאבאוטיזם החביב כל כך על חסידיה השוטים של הכת (״אבל...״), אראה גם כיצד זה לא יכול היה לקרות תחת ממשלה אחרת - וב״זה״ אין הכוונה רק לתוכניותיהם של איראן ושותפיה לפגוע בישראל ולהחליש אותה, אלא גם ליכולת שלהם להוציא לפועל את התוכניות הללו, ולשותפות האמיצה שנבנתה כאן בינם לבין שונאי הציונות מבפנים. באמצעות דוגמאות שונות נלמד יחדיו כיצד הדברים עבדו בעבר - וגם כיצד הם יכולים לעבוד בעתיד. לא, זה לא עבד ככה בתקופת מפא״י, שגם היא לא היתה טלית שכולה תכלת.

כמובן, אף שהם רק התוצאה והסימפטום המובהק, אירועי שבעה באוקטובר הם הטריגר לכתיבתו של הספר הזה, שנכתב בעקבות תחקיר מעמיק ואין-ספור שיחות שערכתי עם אישים שונים מתוך המערכת הפוליטית, המשפטית והציבורית, וגם עם אישים שונים במוקדי הכוח השונים, כאלה שעוד נותרה בהם יושרה.

אכן, בשורה התחתונה, ראש הממשלה ושרי הקבינט, הממשלה כולה, מפקדי צה״ל וראשי השב״כ - כולם נכשלו. האסון הנורא ביותר, שבשעת כתיבת שורות אלה אנו עוד בעיצומו, רשום על שמם והוא באחריותם גם אם לא באשמתם הבלעדית. הם היו צריכים להתפטר כבר בתום 30 ימי האבל, אם לא ממש באותו יום. במדינות אחרות, מסודרות יותר, היו האזרחים מצפים מההגונים שבהם לבצע חרקירי. אך ההגינות מתה ואינה עוד בישראל של 2024.

חרף הטענות כי על הבכירים להמתין, מחשש שהממשלה תמנה במקומם עוד חדלי אישים שימיטו עלינו את האסון הבא, אני מאמין שגם המוכשרים והטובים שבהם - אלה שהמוטיבציות שלהם חיוביות ולבם במקום הנכון - היו צריכים ללכת הביתה. זאת, מכיוון שאף אדם, יהיה אשר יהיה, לא מסוגל לקבל החלטות נקיות במצב הנפשי שבו הם נתונים אחרי האסון הנורא. הרי התכונה האנושית ביותר היא לנסות לתקן, להוכיח שאנחנו לא אשמים, לקבל החלטות מתוך נקמה או באופן הפוך לדרך שבה פעלנו קודם. אבל זו לא הדרך לניהול מדינה. זו לא דרך שמובילה לעתיד חיובי ובהיר. כל החלטה שמקבלים כיום ראש השב״כ, הרמטכ״ל ואחרים בצמרת, נגועה בחשש מפני שיקול דעת מוטה. גם כאשר ההחלטות נכונות.

אבל בישראל של היום, האנטי-מנהיגות מחלחלת מלמעלה למטה, והיעדר האסטרטגיה היא המדיניות החדשה. מתגלגלים, מושכים זמן, מקווים לטוב, מתפללים - וממשיכים לטעות ולהוביל את כולנו אל האבדון.

בשעה זו, יותר משנה לאחר המלחמה, כבר היינו צריכים להיות הרבה אחרי מערכת בחירות, כפי שהיה קורה בכל מדינה מתוקנת; עם הסכם להפסקת הלחימה בתנאי להחזרת כל החטופים, חיים ומתים כאחד, ולאחר יציאה מעזה עם רצועת ביטחון שהעולם כולו יקבל ויבין; עם הרכנת ראש והבנה שלא משנה מה נעשה, בסיבוב הזה הפסדנו כבר בשבעה באוקטובר, כאשר אלפי מחבלים חצו את הגבול וטבחו בלא הפרעה בישראלים ברחובות וביישובי הדרום; עם הצטרפות ליוזמה האמריקאית האסטרטגית, שיכולה לשנות את פני המזרח התיכון, להגיע להסכם עם ערב הסעודית שיכול לשנות בתכלית את מצבה ומעמדה של ישראל. ובעיקר, עם הכרה במקומנו בשרשרת המזון ובהיררכיה הבינלאומית, והבנה לאיזה מחנה אנו משתייכים - כי ללא ההשתייכות הזו, אין לנו בכלל זכות קיום.

זה לא קרה. בחלוף שנה וחודשיים, בשעת כתיבת שורות אלה, אנחנו עדיין באותה נקודה בדיוק, רק במצב גרוע יותר מכל הבחינות. את האשראי הבינלאומי בזבזנו עד תום. ממצב שבו כל העולם איתנו ותומך בזכותנו המוסרית להגן על עצמנו, לגבות מחיר מחמאס ולוודא כי לעולם לא עוד, חזרה ישראל למעמד של מדינה מצורעת ומנודה, שרוב העולם המערבי פונה נגדה ורואה בה מדינה המבצעת פשעי מלחמה, ויותר ויותר ראשי מדינות ואישים בכירים קוראים להטיל עליה סנקציות או, לכל הפחות, למנוע ממנה נשק חיוני.

***

בטרם נצלול לסיפורים ולסיבות ולנסיבות, חשוב לזכור ולהזכיר ולומר. היו ראשי ממשלה ומנהיגים פוליטיים שהערכתי והיו כאלה שלא. היו כאלה שתמכתי בהם והיו כאלה שלא. חלקם היו ממחנה פוליטי ששורשַי המשפחתיים, שייכותי התנועתית, השקפת עולמי ואמונותי, לא היו מאפשרים לי אפילו להרהר בתמיכה בהם.

אבל כולם, בלא יוצא מן הכלל, היו אוהבי המדינה, מאמיניה כמדינה יהודית, ליברלית ודמוקרטית. כולם - דוד בן-גוריון ולוי אשכול, גולדה מאיר ומנחם בגין, יצחק שמיר ואריאל שרון, אהוד אולמרט וגם נפתלי בנט ויאיר לפיד. כולם, מלבד האסון המנהיגותי הגדול ביותר שידע העם היהודי מאז ומעולם - יותר מבר כוכבא, יותר מאלעזר בן יאיר, הרבה יותר מכל אחד אחר - בנימין נתניהו. האיש שחלם שעל שמו ייקראו כיכרות ומחלפים וייפסלו פסלים, ייזכר לדיראון עולם כַּגורם לחורבן העם והמדינה.

אין זה תיעוב אישי כלפי האדם. כלומר, בוודאי שישנו בי תיעוב כלפיו, אך הוא לא פרסונלי. הוא לא עשה לי דבר. הוא עשה לנו. כישראלי, כציוני בכל רמ״ח איברי, כמתיישב, כבשר מבשרה של הארץ הזו, שחשובה לי יותר מכול - ולעולם לא אוכל לסלוח לו.

ראשית, כמובן, גם על אחריותו להסתה הנוראית כלפי רבין - הסתה שגם בנתה אותו כראש ממשלה. שנית, על דרכו להכחדת הדמוקרטיה. שלישית, על היצמדותו לכיסא בכל מחיר, גם כאשר המחיר הוא חורבן, ומינוי חדלי אישים במקרה הטוב, או רשעים עם כוונות זדון ותומכי טרור עם חביות של נפט וגפרורים בידיים במקרה הרע, בדמותם של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ׳.

כפי שיובהר לכל אורך עמודי הספר הזה, נתניהו והאגף המשיחי בציונות הדתית, חד הם. מבחינתו, הם השטיח שמאפשר לו את השררה כל עוד הוא חי. מבחינתם - הוא החמור, והם המשיח. יחדיו, קיומה של מדינת ישראל לא מעניין אותם כהוא זה. עבורם, החוק הישראלי, כנסת ישראל, מגילת העצמאות, המדינה עצמה, הם כלי לגזל תקציבים ואמצעי למימוש חזון הגאולה תוך חתירה מתמדת למלחמת גוג ומגוג, שבה בנֵינו ובנותינו יהיו החמור המת שעל גבו הם יגררו את עצמם לירושלים ויקימו בה את בית המקדש השלישי.

לא פחות משהם בזים ל״שמאל״, כפי שהם טוענים, הם בזים לציונות, לאנשים שבנו את המדינה, למנהיגים שהובילו אותה בבטחה להיות מדינה משגשגת. הם בזים לדמוקרטיה ולכללי המנהל התקין. בזים לאקדמיה. בזים למחקר. בזים לערכים ולמוסר. בזים לכל מי שדרכו ישרה, לכל מי שמאיר את מנהיגותו של נתניהו באור מגוחך. לא לשווא גם צאצאיהם ובני משפחותיהם של מנהיגי הליכוד לדורותיהם מתעבים את נתניהו ורואים בו אסון לאומי.

האמת היא שאין צורך אפילו להרחיק לכת. כמה וכמה מבכירי הליכוד בהווה רואים בו אסון. ״אנחנו יושבים במיקום הכי טוב על הטיטניק, ורואים את הקברניט מוביל את הספינה הישר אל הקרחון״, אמר לי אחד מחברי הקואליציה. ״משימת חייו של האיש הזה, ביבי, היא לחסל את כל מה שהיה טוב במדינת ישראל ולא קשור אליו. כמו גדולי הדיקטטורים בהיסטוריה, הוא רוצה למחוק כל זכר מכל מנהיגות קודמת שמאפילה עליו. האסון שלנו הוא שמדובר כמנהיג כושל, פחדן, הססן, שבוי בידי הזויים ומופרעים, שכבר לא נותר ממנו דבר מלבד תאוות השלטון״, הוסיף חבר כנסת אחר מהקואליציה. ״הוא סכנה וברורה ומיידית למדינת ישראל״, אמר לי חבר בכיר במסדר הסמרטוטים של הליכוד.

סמרטוטים, מכיוון שלכל אחד ואחד מהם יש הכוח לסיים את הסיפור הזה. הם יכולים לדבר ביניהם, להחליט על הליכה לבחירות או על הקמת ממשלת חירום באי-אמון קונסטרוקטיבי. ישנם יותר מחמישה כאלה, אני מכיר אותם, שמעתי אותם. אבל יותר משהם מפחדים על מדינת ישראל, הם מפחדים מנתניהו ומהביביסטים שלו. מפחדים לאבד את משרתם. מתיישרים עם ראש הממשלה, כי ״הוא מנהיג המחנה״ - תופעה שאני מכיר גם מיצחק רבין, אך היא מגיעה כיום לשיא: פוליטיקאים שמטנפים על נתניהו במילים קשות מאוד בהודעות ווטסאפ ובשיחות סגורות, הופכים למלחכי פנכתו כשהם מול המצלמות והמיקרופונים. כך הם מעדיפים במודע להוביל את ישראל לאבדון, ובלבד שישמרו על הכיסא עם הנוף לקרחון. על כן, הם גרועים כמעט כמו נתניהו. כמי שהיה חלק במערכת הפוליטית במשך לא מעט שנים, אני קובע כי בעבודה נכונה ניתן אז להפיל את הממשלה הזו כבר מזמן. היו כמה וכמה חברים בקואליציה שהמתינו לשווא ליד המושטת מהאופוזיציה המסוכסכת, שראשיה מתקוטטים על המושב ליד ההגה, בזמן שהרכב כבר מטרים ספורים מהתהום.

הימים הללו, החשוכים, קשים וכואבים לי. שבעה באוקטובר היה חייב להיות קריאת ההשכמה האחרונה, לפני ההתנגשות. אלפי ההרוגים והפצועים, החטופים ובני משפחותיהם, העקורים מביתם ומחייהם, שילמו את המחיר הכבד ביותר על ההימור שלקחו קברניטי המדינה על חיינו. והמחיר הזה אמור היה להוביל לצלצול בכל הפעמונים. המונים היו צריכים לשטוף את הרחובות.

זה לא קרה, אולי משום שגם הציבור הישראלי כבר התייאש. רבים הם הצעירים שלא מכירים בכלל אפשרות אחרת מלבד נתניהו בראשות הממשלה. רבים מהם משוכנעים ש״לפחות ביבי לא הקים ממשלה עם הערבים״ - תוצאה של שטיפת מוח בערוץ התעמולה שהוקם למענו של נתניהו ומשרת אותו באופן בלעדי, ובתמורה מקבל מממשלתו הקלות חסרות תקדים.

אל המסע לכתיבתו של הספר הזה יצאתי כאשר לראשונה בחיי אני מעורער ולא משוכנע עוד בהמשך קיומה של המדינה. לראשונה, אני חושש לעתידם של ילדַי ונכדַי כאן, ומהרהר באפשרות לעזוב על מנת לשרוד. והמחשבה הזו כשלעצמה עוכרת את שלוותי ומעציבה אותי עד מאוד. אני הרי ציוני בכל נימי נפשי, ואוהב את המדינה הזו כל כך, ומתוך דאגה עמוקה לה ולגורלה אני כותב את הספר הזה.

אני מביט סביבי ורואה המונים מסתובבים עם פנים נפולות, מיואשים, ללא כל זיק של תקווה. מנסים רק לשרוד עוד יום. לפעמים אני שואל את עצמי איך המדינה לא בוערת. לעתים, לעצמי אני עונה שזה כמעט מובן מאליו: אנשים פשוט מתרגלים. הם כבר לא מאמינים כי אפשר גם אחרת, לא מאמינים שניתן לשנות, או עסוקים בהישרדות עד כדי כך שהם אינם מסוגלים לחשוב על שום אפשרות אחרת.

כמעט מחצית מאזרחי ישראל כיום נולדו לאחר רצח רבין. מרביתם חוו את נתניהו כראש ממשלה במשך 15 מתוך 19 השנים האחרונות. הם מיואשים מהאפשרות לשנות. חלקם ניסו, והניצחון האחרון של נתניהו שבר אותם או שהוא הצליח לשכנע אותם שכולם גרועים באותה מידה, אז לו לפחות יש ניסיון. אחרים רואים את ההיאחזות בכיסא, רואים את חוזקה של הקואליציה - לפחות על הנייר - ומורידים את הראש.

ובכל זאת, בטרם נצלול למעמקים, חשוב לזכור רק זאת: אנחנו הרוב המוחלט. שלושה רבעים מאזרחי ישראל שבויים בידיהם של מטורפים שנתמכים, במקרה הטוב, על ידי רבע מהאזרחים. זו דמוקרטיה למראית עין בלבד. בפועל, אקט הבחירה כבר אינו חופשי, ובקרוב הוא אף עשוי להישלל מאיתנו בכלל בדרכים מתוחכמות. מספיק להסתכל על התהליכים במדינות כמו טורקיה והונגריה, בלארוס ואחרות - נתניהו ושותפיו בוודאי צופים בהן ולמדו את הטקסט-בוק המלא, במטרה ליישם אותו גם כאן, עלינו.

מה עושים עם הרוב המוחלט הזה? איך מממשים אותו, כאשר המדינה הולכת ומאבדת את אופייה הדמוקרטי, אל מול שליט שהוא דיקטטור-דמיקולו? גם על כך אנסה לענות מניסיוני. זה יהיה קשה, וזה דורש מכולנו לפעול ולא להסתפק בפוסטים, בציוצים או בטרוניות בשיחות מסדרון בעבודה, אבל זה אפשרי. עדיין.

וכעת, למלאכה.