גנב השירים

אתם כולכם פה לממלכת השירים? בלי ההורים? יפה, אז קודם כול — כמה הסברים. קצרים. באמת. ממש ממש קצרים. אחרי הכול אתם בעצם תיירים. לא יודעים כלום על הארץ, לא מכירים. בקיצור, אני המדריך שלכם כמו שאומרים.

אני אתאר, אני אספר, איפה שצריך אני אתן הסבר. הרי זאת הפעם הראשונה שהגעתם לבקר. אבל אולי כדאי שאני אמהר, כי כשאני מתחיל לדבר אני לא גומר, ואתם אתם עלולים לעבור לסיפור אחר.

אז ככה...

בואו נבקר בעיר הבירה תחילה (ואם יישארו דפים נמשיך אחר כך לממלכה כולה). ובכן, במרכז העיר עומד ארמון המלך המפואר, מצדדיו שדרות העצים הרחבות ומולו — הכיכר. במרכז הכיכר ניצב פסלו של המלך, פסל ממש יפה, וסביב הכיכר: חנויות, מרכזי קניות ובתי קפה. במבט ראשון נראית העיר כמו ערי בירה אחרות, אבל החנויות סביב הכיכר מעט מוזרות. למשל, חנות ענקית בבניין מפואר, עם שלט גדול צבעוני ומואר:

כאן מתקנים חרוזים לא מוצלחים,

השירות מהיר, המחירים נוחים!

או חנות אחרת, ממש מולה, שבחלון שלה תלויה מודעה גדולה:

לא מצאת חרוז, אל תתייאש.

פנה אלינו, כי לנו יש!

וחנות שלישית, לא פחות מפוארת, שעליה תלויה פרסומת אחרת:

חרוזית שפה קשה??? לא כאן!

אצלנו באולפן לומדים חרוזית בחצי הזמן!

חרוזית? חרוזים? מה הסיפור? טוב, אסביר זאת ממש בקיצור. כאן בממלכת השירים, אני איני מגזים, התושבים כולם מדברים רק בחרוזים. כולם בלי הבדל של מין או של גיל, דוברים חרוזית באופן רגיל. אפילו תינוק קטן ונחמד, גם הוא — בוכה בחרוזים בלבד.

הנה אבא צעיר עם עגלה מטייל. נתקרב ונשמע מה התינוק ממלמל. הוא אומר, "אבא, אבא, מהר! רטוב לי בטוסיק, תביא חיתול אחר." כך הוא אמר, נשבע, בחיי, את זאת שמעתי במו אוזני.

נשמע לא קל, אך זה הכלל: שמנים וגם רזים, גברים, נשים, זקנים וטף רק מדברים בחרוזים. כי פה אם תדברו רגיל, יהיה קצת לא נעים. כולם יאמרו לכם בקול, "לא מבינים", או "לא שומעים". כלומר צריך מאוד־מאוד להקפיד — ורק בחרוזים להשתמש תמיד.

למשל: אל תגידו, "סליחה אדוני, איפה זה רחוב גדעון?"

אלא אמרו, "סליחה אדון, איפה זה רחוב גדעון?"

עוד למשל: אל תגידו בשום אופן, "שים לי בכריך גבינה וביצה קשה."

אלא אמרו: "שים לי בכריך בבקשה, גבינה וביצה קשה."

וכששני אזרחים נפגשים, איך נשמעת שיחה רגילה? אצטט לכם שיחה שכזאת מילה במילה.

אזרח א': "איש עם קרחת החליק במקלחת, אבל לא נורא, הוא נפל על התחת. אשתו אמרה, 'איזו קדחת,' ורצה צורחת לבית המרקחת. קראה הרוקחת, 'איזו אורחת,' ואמרה לה בנחת, 'שימי לו קרח על הפדחת.' הניחה האישה קרח על צלחת, צררה כמה קוביות במטפחת..."

אזרח ב': "זה כלום! ישבתי לנוח תחת עץ האשוח, אכלתי קינוח, פתאום באה רוח, נשבה כמו מפוח, נפל עלי לוח. ואפילו שאני בחור די קשוח, מצאתי עצמי על הארץ מרוח כמו דג מלוח. עם אף כבר נפוח, לא היה לי ביטוח והתחיל שם ויכוח..."

זה מסובך? לא, לא כל כך...

מה לא כל כך? כן כל כך! זה קשה מאוד לדבר בחרוזים!

מאוד־מאוד קשה, אבל מה אכפת לי? אני לא גר בממלכת השירים, אני לא תושב של הממלכה הזאת ואני לא מוכן לשבור את הראש ולכתוב את הסיפור הזה כולו בחרוזים. שאזרחי הממלכה ימשיכו מצדי לדבר בחרוזית. אני אספר לכם את הסיפור על גנב השירים בעברית רגילה, כזאת שאנחנו מדברים בחיים.

נכון שלא אכפת לכם? ידעתי...