גפרור – מישהו שיחבק אותי…

13.12.2014 - אני פוסע לאטי ומתקרב בהתרגשות גדולה לבניין האבן הדו־קומתי הישן, המוכר לי כל כך עוד מתקופת ילדותי. בניין קופת חולים של הסתדרות העובדים הכללית בשכונת רמת הטייסים. פרבר דרום תל אביבי שבו נולדתי ובו ידעתי את שנות חיי הראשונות, התמימות והקסומות. אני צועד ברחוב הראשי של השכונה ונדהם לגלות שוב עד כמה הכול נראה לי עכשיו קטן לעומת ממדי השכונה, על בתיה, רחובותיה ומדרכותיה כפי שנשתמרו בזיכרונות ילדותי. היום הוא יום חמישי בשבוע והשעה כמעט אחת בצהריים, היום והשעה הקבועים שבהם אני שב כמדי שבוע למחוזות ילדותי, לפגישה השבועית עם הפסיכיאטרית שלי. אני מוגדר כנכה צה"ל פגוע פיזית והלום קרב בעקבות פציעתי במלחמת יום כיפור, שהתרחשה לפני 41 שנה, בשנת 1973.

בימים הקרובים ימלאו לי 68 חורפים ובמהלך השנים האחרונות אני מגיע לכאן אחת לשבוע, במסגרת הטיפול הנפשי הניתן לנכי צה"ל במרפאת בריאות הנפש של משרד הביטחון. במדרכה המובילה לבניין קופת החולים חולפת בראשי המחשבה על סגירת מעגל בחיי. וכחילוני המאמין בבורא עולם איני יכול להימנע מלהרהר בכך שחוכמתו וידו של אלוהים בדבר - שמכל המקומות בתל אביב ובגוש דן ממוקמת מרפאת בריאות הנפש של משרד הביטחון בשכונה שבה נולדתי וגדלתי, בה עוצבו חיי ובה גובשה אישיותי.

אני נכנס בדלת הבניין, מטפס במעלה המדרגות לקומה השנייה, מרגיש צורך להטיל את מימיי ומאיץ את צעדיי לעבר השירותים שממוקמים עדיין באותו מקום, בצדה המזרחי של המרפאה. אני ממהר לשחרר את הלחץ ממפשעתי, מביט סביבי ונזכר שזה בעצם אותו חדר שירותים שבו בילדותי הייתי שוטף את פצעיי מהבוץ והדם הניגר מהם לפני שהייתי נכנס לחדר האחות. והיא תמיד הייתה שם, כמו חיכתה רק לי, לפרחח שהיה מגיע לחדרה לפחות אחת לשבוע, עם חבלה או פצע מדמם באחד מאיברי גופו, פעם בראשו, פעם בידו ולרוב בברכיו וברגליו. הייתה מקבלת את פניי ברוך אמהי ובחיוך מרגיע, מורה לי להתיישב על כיסא הטיפולים. ואני הייתי מפקיר את גופי בידיה הרחמניות, עוטה על פניי ארשת גיבור ללא חת, מקפיד לא לעצום את עיניי, נושך שפתיים ומרסן קריאת כאב כשהייתה מחטאת את פצעיי בתמיסת אלכוהול שורף או תוקעת זריקת טטנוס מכאיבה בעכוזי. דקות אחדות לאחר מכן כבר הייתי שוב בעיצומו של משחק כדור, רץ, משחק ונחבל במגרש המשחקים הסמוך, כשתחבושת לבנה וגדולה מכסה לתפארת את אחד מאיברי גופי.

החלונות בתאי שירותים ממוקמים על פי רוב למעלה, קרוב לתקרה, והם מיועדים לאוורור. החלון מולו אני עומד עכשיו בנוי בגובה חזי ומסתיים מעט מעל לקודקודי ו-187 הסנטימטרים אליהם אני מתנשא.

המראה הנשקף אליי מבעד לחלון הפתוח מציף בי זיכרונות רבים ומרגש אותי בכל פעם מחדש. מולי ניצב בניין בית הספר היסודי על שם צבי שפירא שבו למדתי את שמונה שנות הלימוד הראשונות והיפות בחיי. מהחלון אני יכול לראות את המבנה הישן של כיתות א‘, אליו צעדתי רועד כעלה נידף, אוחז ולא מרפה מידה של אמי זיכרונה לברכה, נרגש לקראת יום הלימודים הראשון בחיי.

62 שנה חלפו מאז אותו יום, אני עומד וצופה במבנה עתיר הזיכרונות הזה ומתמלא התרגשות. כאן לימדו אותי את אותיות האל"ף־בי"ת, לכתוב ולקרוא את המילים הראשונות בחיי... אמא... אבא... שלום כיתה א‘... ולראשונה לכתוב את שמי...

קצת ימינה ממנו אני רואה את מגרש המשחקים של בית הספר, שבו ידעתי רגעי אושר רבים באינסוף משחקים ומעשי קונדס, בהפסקות הקצרות מדי שבין שיעור לשיעור.

כשאני יוצא מחדר השירותים אני מחייך לנוכח המחשבה שהילד השובב שעדיין מקנן בי מסרב לעכל ולקבל את עובדת התבגרותי. שאני כבר אבא לבתי היחידה וסבא לשני נכדים.

אני פונה למסדרון המוביל לחדרה של הפסיכיאטרית שלי. זה החדר המוכר לי כל כך, ששימש פעם כחדר האחות. בילדותי טיפלו בחדר הזה בפצעיי המדממים, היום לאחר מסע חיים של 68 שנה אני מגיע לאותו חדר לטפל בין ארבעת כתליו בנפשי הפצועה. אני נוחת אל תוך אחת הכורסאות המרופטות שממוקמות מול דלת החדר הסגורה, ובשעה שאני ממתין שיגיע תורי אני עוצם את עיניי, מפליג במחשבות ונזכר איך הכול התחיל...