ג’ק וחזיר חג המולד

אזיר היה חזיר צעצוע קטן, עשוי מבד מגבת רך. בתוך הבטן היו לו מין כדוריות פלסטיק קטנות, ובזכותן היה כיף לזרוק אותו. כפות הרגליים המעיכות שלו היו בדיוק בגודל הנכון לנגב דמעה. בזמן שהילד שהוא שלו, ג׳ק, היה קטן מאוד, הוא היה נרדם כל לילה כשהוא מוצץ לאזיר את האוזן.

אזיר קיבל את שמו כי בזמן שג׳ק רק התחיל לדבר, הוא היה אומר ״אזיר״ במקום ״חזיר״. כשאזיר היה חדש, הוא היה בצבע ורוד־סלמון, עם עיני פלסטיק שחורות מבריקות; אבל ג׳ק כבר לא זכר שאזיר פעם נראה ככה. אזיר בטח היה תמיד כמו שהוא עכשיו: אפרפר ודהוי, עם אוזן אחת נוקשה מרוב מציצה. עיניו של אזיר נשרו, ולזמן מה נותרו לו חורים קטנים בפרצוף, אבל אז אמא של ג׳ק, שהיתה אחות בבית חולים, תפרה לו כפתורים קטנים במקום חרוזי הפלסטיק החסרים. ביום ההוא, כשג׳ק חזר מהגן אחר הצהריים, אזיר היה מונח על שולחן המטבח עטוף בצעיף צמר, וחיכה שג׳ק יבוא ויסיר את התחבושת הקטנה שכיסתה את עיניו. אמא אפילו הכינה לאזיר גיליון רפואי שנכתב בו: ״מר א׳ זיר. ניתוח להשתלת כפתורים. המנתחת: אמא״.

אחרי הניתוח הזה בעיניים כולם התחילו לקרוא לו מר א׳ זיר, או בקיצור ״מרזיר״. מאז שהיה בן שנתיים, ג׳ק אף פעם לא הלך לישון בלי מרזיר, ולעיתים קרובות זה עורר בעיות, כי כשהגיעה שעת השינה, בדרך כלל לא היו מוצאים את מרזיר. לפעמים לקח לאמא ולאבא המון זמן לגלות איפה הוא, כי הוא הסתתר בכל מיני מקומות: בתוך אחת מנעלי הספורט של אבא, לדוגמה, או מכווץ בתוך עציץ.

״למה אתה כל הזמן מחביא אותו, ג׳ק?״ שאלה אמא בכל פעם שמצאה את מרזיר מצונף בתוך מגירה במטבח או מסתתר מאחורי כרית על הספה.

התשובה היתה סודית, עניין פרטי בין ג׳ק למרזיר. ג׳ק ידע שמרזיר אוהב חללים קטנים שבתוכם הוא יכול להתכרבל ולישון.

מרזיר אהב לעשות את כל הדברים שג׳ק אהב: להתחפר מתחת לשיחים ובתוך כוכי מחבוא, ושג׳ק יזרוק אותו באוויר כמו שאבא של ג׳ק היה זורק את ג׳ק באוויר. למרזיר לא היה איכפת להתלכלך או ליפול בטעות לשלולית כל עוד הוא וג׳ק כייפו ביחד.

פעם, כשג׳ק היה בן שלוש, הוא הכניס את מרזיר לתוך פח המיחזור. הוא שמע את אמא אומרת שמיחזור מוביל חפצים לגלגול הבא שלהם, וחשב שזה קשור איכשהו לגלגלים של אופניים. ג׳ק חיכה עד שאמא יצאה מהמטבח, ואז שמט את מרזיר לתוך פח המיחזור, ודמיין איך כשסוגרים את המכסה הוא מתגלגל לו בפנים על אופניים. אמא צחקה כשג׳ק הסביר לה למה הוא מציץ מתחת למכסה ומנסה לראות דברים מתגלגלים. היא הסבירה ש״מיחזור״ זה בכלל לא דומה לרכיבה על אופניים. הכוונה היא לקחת את כל הדברים מהפח ולהפוך אותם לדברים אחרים, וככה לתת להם חיים חדשים לגמרי, כמו גלגול נשמות. ג׳ק ממש לא רצה שייקחו את מרזיר ויהפכו אותו למשהו אחר, אז הוא אף פעם לא הכניס יותר את מרזיר לפח המיחזור.

כל ההרפתקאות הללו נתנו למרזיר את הריח המעניין שלו, שג׳ק אהב מאוד. זאת היתה תערובת של כל המקומות שמרזיר ביקר בהם בהרפתקאות שלו, נוסף על ריח המערה החמימה מתחת לשמיכה של ג׳ק ושמץ קל של ניחוח הבושם של אמא, כי היא תמיד חיבקה ונישקה גם את מרזיר כשבאה להגיד לילה טוב לג׳ק.

מפעם לפעם אמא היתה מחליטה שמרזיר כבר מסריח קצת יותר מדי, ושהגיע הזמן לכבס אותו כמו שצריך. בפעם הראשונה שמרזיר נכנס למכונת הכביסה, ג׳ק נשכב על רצפת המטבח וצרח מרוב זעם ואימה. אמא ניסתה להראות לג׳ק כמה מרזיר נהנה להסתחרר בתוך המכונה, אבל רק אחרי שמרזיר חזר באותו לילה למערה מתחת לשמיכה של ג׳ק, כולו רך ויבש ומדיף ריח של אבקת כביסה, הצליח ג׳ק לסלוח לאמא. עד מהרה הוא התרגל לזה שמרזיר נכנס מדי פעם בפעם למכונת הכביסה, אבל תמיד חיכה בכיליון עיניים שהריח הטבעי של מרזיר יחזור אליו.

הדבר הכי גרוע שקרה למרזיר מאז ומעולם היה כשג׳ק היה בן ארבע ואיבד אותו בחוף הים. אבא כבר ארז את המגבות ואמא עזרה לג׳ק לרצ׳רץ׳ את הקפוצ׳ון שלו, ואז ג׳ק נזכר פתאום שהוא קבר את מרזיר באיזה מקום, אבל לא זכר איפה בדיוק. הם חיפשו עד שהשמש התחילה לשקוע והחוף היה כמעט ריק, ואבא התעצבן נורא, וג׳ק בכה והתייפח, אבל אמא אמרה לו לא לאבד תקווה והמשיכה לחפור בידיים מסביב. ואז, בדיוק כשאבא אמר שלא תהיה ברירה אלא לנסוע משם בלי מרזיר, ג׳ק חפר ברגלו היחפה בחול והאצבעות שלו נתקלו במשהו מעיך. ג׳ק שלף מהחול את מרזיר, בוכה מרוב שמחה, ואבא אמר שהוא לא מרשה שמרזיר יבוא איתם עוד פעם לחוף. ג׳ק חשב שזה לא הוגן, כי מרזיר ממש אהב חול, ובעצם זאת הסיבה שג׳ק קבר אותו שם מלכתחילה.