גרוש

 חתונה שהתבטלה

ירדתי את עשרים המדרגות וספרתי מאה יחידות עד שעמדתי מול דלתה, בקומה השנייה בבניין שבו שכרנו דירות. דירתי הייתה בקומה רביעית, דירת הגג של הבניין. התקשיתי להחליט מה מוטב יהיה, לאזור את הדרוש כדי להקיש עליה, או לחלוף על פניה כאילו התכוונתי ללכת אל המכולת לקנות מצרכים לקראת השבת.

חשבתי אם במקרה מקשיבה היא לקול סנדליי החובטים על המדרגות בכל פעם שאני בדרכי למטה, ועומדת היא מאחורי עין הדלת, מציצה לראות אותי, ותקווה גדולה בליבה שמה שחלמה ודיברה עליו בינה לבין עצמה, בשכבה על מיטתה לבדה בלילות האחרונים, יתגשם.

אולי יגיע היום או רגע גדול בחייו של הבחור, והוא יקיש בדלתי, ואני אפתח לו אותה ואציע לו קפה, נשוחח ונכיר זה את זה, נהפוך לידידים. אוכל להציע לו שאעלה אליו, נאזין למוזיקה שמחה ושובבה. הוא יציע לי את חיזוריו, ואני אציע את מיטתו, אשכב עליה, ונאהב אחד את השני עד כלות כוחותינו. אז אדע שסוף־סוף מצאתי את אשר חיפשתי, ואהבתנו תובילנו אל החופה. יחד נבנה לנו קן משפחה יפה, כי נמאס לי, וּודאי גם לו. כך, אהבתי לדמות את מחשבותיה.

עמדתי מול הדלת והקשתי עליה בקלילות, לבל יעידו הדפיקות על נוקשותי, והיא תחרד, תרחיק מעצמה את הרצון לפתוח את הדלת בפניי ואני איעלב, אך אעדיף לחשוב שהיא לא בבית, כי עסוקה היא בסידורים ובהכנות לחתונה העתידה להתקיים על גגו של הבניין.

בפעם הראשונה, פגשתיה במדרגות, נוקשת את עקביה בדרכה אל מקום עבודתה. היא הייתה מלצרית בקפה גלידה עם בלינצ’ס באמצעו של רחוב דיזנגוף. היה זה מקום – בהיותו מרוחק מכיכר דיזנגוף – שקט ומיושב במעט אנשים וזוגות, בשל מספר השולחנות הדל והדלפק הקטן, כך שיותר מעשרה אנשים לא יכלו לשבת בו.

“את חיה בשכירות?” שאלתי אחרי ברכת שלום בין שכנים.

תמימות כיסתה את תאוותנו להכיר עמוק יותר ומהר יותר זה את זה.

“כן,” היא חייכה, שפתיה פשוקות, חושפות שני טורי שיניים לבנות. פניה מוארות בחן רב. נשביתי בקסמה ברגע אחד של רטט שאפף אותי.

התאכזבתי. הייתה בי תקווה שהיא בעלת הדירה. חשבתי שטוב אם יהיה לה בית משלה, כי מה יקרה אם נצעק את מריבותינו? או להפך, מה יקרה אם לא נקים רעש בבניין ויתגשמו רוב האפשרויות ביחסינו לטובה ובאהבה? אז בעיות דיור לה לבדה או לשנינו יחד היו נפתרות בזכותה.

רציתי לחלוק איתה את כל הפרטים עליי. לספר לה שאין לי רכוש ולא כלום, לתאר באוזניה את עברי, מבלי להעלים ולהסתיר דבר. אך חששתי שיהיה זה חשוף, כמו להציע לה נישואין מייד עם פגישתנו האקראית הראשונה. זה היה עלול להיות מטופש, משום שהיה קיים סיכוי של אחד למאה שנועדנו זה לזה, האקט חסר הטקט, מרתיע נשים. בעודי מהרהר בכך, התחלתי ללוות אותה וחפזוני הטבעי ביקש שאוחז בידה ואקח אותה למקום אחר. אלא שהייתי מובטל מעבודה משך שבועיים, חוב של אלפי שקלים תפח בחשבון הבנק שלי, ורק שלושים וחמישה השתפשפו ונשחקו בארנק העור הקטן שהיה מונח בכיסי. מספיק בקושי בשביל לשבת בבית הקפה “כסית” ברחוב דיזנגוף וללגום בקבוק בירה “מכבי”, ולא אסכים להתבייש כך. נאלצתי לשקר ולומר לה, בפינת הרחוב שגרנו בו, שעליי ללכת לשיחה במערכת העיתון “פרוזה ספרות” עם העורך הראשי, ומאחר שזו נמצאת בניגוד לכיוון הליכתה ומועד הפגישה הגיע, לצערי היא תצטרך להמשיך לבדה בדרכה לעבודתה.

“לא נורא, ניפגש בפעם אחרת,” אמרה. חיוכה מוסס את קרביי.

“להתראות,” אמרתי והנחתי למחשבותינו להתרוצץ על סלילים נפרדים, כשאני מלא ציפייה שבמערכת הטלפתיה הן יעלו על גל אחד, ואנחנו, בהגיגינו, נפַתח ונקַדם את דעותינו שישפיעו על הרגשות בכיוון חיובי ואהיה מקובל על דעתה.

לאחר פסיעות אחדות לכיוון השני, נעמדתי והסבתי את מבטי. ראיתיה הולכת וחיכיתי להיווכח אם תסב אף היא את עיניה לעברי. הכנתי את ידי כדי לסמן לה שתחכה, כי יש בדעתי לומר לה עוד דבר־מה שעלה במוחי ואשר אינו סובל דיחוי. והיא, כמו ענתה לציפיותיי, הסתובבה לעברי. החוויתי לעברה כי תמתין והרצתי את עצמי אליה. בעיניי, יכולתי לחוש את מבטה הלוחש לי להציע בפניה הזמנה כלשהי. אין לי די כסף, אך יש לי די סוכר, קפה, מים, פלטה לחימום, שולחן להגשה ומיטות לישיבה, כי על הכיסאות לא נוח לשבת, העירו לי על כך, ואני מזמינהּ לכוס קפה אצלי בבית.

“אני עובדת עד אחרי חצות,” אמרה, “אבל תודה, אעלה בפעם אחרת.”

“אל תבטיחי כדי שלא תצטרכי לקיים,” אמרתי בחיוך.

“להתראות,” אמרה ולא חייכה.

היא המשיכה בדרכה ואני פניתי לביתי. הייתי בטוח שהיא לא תסב פניה בשנית, וכך תתפוס אותי חוזר אל ביתי כאילו התבטלו פגישותיי האחרות בהיותן חסרות חשיבות ועניין, לעומת הרצון שלי לשבת בבית בחיכיון. כאילו אשתי היא שיצאה לעבודה ואני כבעלה, יושב בבית בלי טרדות, צופה בתוכניות הטלוויזיה בזו אחר זו, עד שובה.

הייתי מעדיף לשבת עם בן שיחה. ראיתי בטלוויזיה מדיום המצליח לרתקני אליו רק משום שהייתי עצל מדי מכדי לעשות דברים אחרים. כסף לבילויים לא היה לי. יכולתי לפחות לצאת, לשוטט ולחפש לעצמי מראות עיניים מַפרי מחשבה, אלא שאלה שהציעו לי ברחוב דיזנגוף כבר השביעו די את דמיוני, אפשר לומר, עד בחילה, ורובם ככולם של בני האדם המשוטטים והמבלים ברחוב שעממו אותי. ואם כך, אני יכול להוסיף לשכנע את עצמי ולומר שמלבד צרכיי בחיים, אין דבר הקרוב להוצאה של שלושים וחמש לירות שיש בו עניין, ולכן בוחר אני לשבת בביתי, לנעוץ מבטי בטלוויזיה, להסתגר ולחכות לה. ואפילו חסכתי סכום כסף קטן ולא בזבזתי אותו.

הייתי מאושר ביכולתי לקבל סיבות ותירוצים משכנעים להיחשב כקמצן או כאחד הטוענים לתואר “חסכן” ויושבים בבית, מעדיפים להשתעמם עם מחשבותיהם. ידעתי את הסכנה הנָכונה ומחכה לכל מי שלא היה להם מה לעשות ובחרו בבדידות, טוענים שהיא מקובלת עליהם ואינה משגעת את דעתם, ויכולים בכל רגע ובכל שעה להוכיח שהם עדיין רציונליים בכל מקום ומסגרת בחברה של היום.

תמיד אמרתי שיש לי הובּי שמעסיק אותי ביותר ואני תולה בו תקוות גדולות. ואם בבדידות אני שוהה הרי שמלבד החיכיונות שיש לי בביתי, אני גם כותב את כל מה שאני חושב או רואה. על כן, אם יוצא לי להיות רעב או חסר לבוש נקי, אז עיסוקים הכרוכים בבישול ובכביסה הם לי ריפוי, וחש אני את עצמי בַּבדידות כָּאדם הֶעסוק ביותר בעולם, ואין לי פנאי לפגישות ולשיחות, אפילו לא עם אנשים שבידם לפרסם את כתביי. אמת. חיכיתי לאהבה ונדמה היה לי שאף היא חיכתה לי עשרים מדרגות תחת דירתי, בקומה השנייה של הבניין שבו גרתי.

שנינו היינו במצב “גָרוש”. וכשעולה תואר משמעותי זה, נדמה כי גורשנו מעל פני איזושהי אדמה. ועוד נראה כי טעינו בבחירה ומדובר בבני זוג לחיים ארוכים־ארוכים. אין אדם שאספר לו שאני גרוש ומתוסכל, שלא ישאל אותי אחרי כמה רפליקות בדיאלוג משעמם ונדוש את השאלה:

“אם כן, למה?”

תחילה מנסה אני להתחמק, מכיוון שאני תוהה לכוונתה של למה. למה התחתנתי או למה התגרשתי? למה אני כזה או למה אני אחר? אני עומד עם שקית מלאת סיבות, תירוצים והסברים שייתנו תשובה וישכנעו שאכן צדקתי, תחילה בבחירתי, ולאחר שנים אחדות צדקתי בהגיעי למסקנה שלא צדקתי בבחירתי. חשתי שאצטרך לתת דין וחשבון אך ורק לעצמי בנושא. אך כשעמדתי מול החברה, בחרתי להיות מקובל, “רגיל”. כעבור תקופה קצרה, מצאתי שאין הסבריי משכנעים, שלא הייתי טיפש בבחירתי ושלא נשארה מטיפשות זו בראשי גם אחרי שקיבלתי את התואר “גרוש”.

מאז, רבות הן אדמות האהבה שעליהן צועד אני בצעדים קטנים, לא משמעותיים, אך עם סוף טוב שבו תמיד אני נשאר לבד. מפני שנכשלתי בבחירה ראשונה, שנייה, שלישית... ועשירית, יצא לי להתרגל “להתגרש” מאחת לזרועות אחרת, עד שמאסתי באהבה ובאתי לידי בחירה מוחלטת של היות עם עצמי לבדי, על כל המשתמע מכך.

זה כחודשיים ימים אני חי ללא אהבה ועושה סקס בכוחות עצמי ללא בושה פנימית, תוך כדי התעלות ותחושת נשגבות. עוטה את גלימת טוהר המידות של אָדם לפני שנוצרה חוָה. גם הוא חש את הבדידות ונפשו שיוועה לבת זוג, ועד שהתמלאה משאלתו – היה מאונן ללא הרף לפחות חודשיים ימים, כמוני. אפרופו מחשבות על אדם, ניקרה במוחי שאלת גילו. לפי מראה פניו ושיער ראשו, גודל וגובה גופו בשעה שנברא, צורתו ודאי לא עוצבה כגופו של תינוק בן יומו. איש לא נתן את הדעת על כך. באיזה גיל חוה נראתה כאשר נשלפה מצלעו של אדם? האם היו לה כבר שדיים של אישה עם חמוקיים לוהטים?

למיטב ידיעתי, גם שם היה סיפור עם גירוש. לא חשובה הקטגוריה. חשוב שאדם וחווה היו מגורשים מגן העדן, ובמשך הדורות בתקופת ההשכלה התגרשו אדם וחווה גם מזה שברא אותם, האלוהים. אומרים שניטשה הרג אותו אחרי שמת הוא בעצמו. וכשהתקיימו נבואותיו כפי שחזה, תככים ומלחמות עולם, רק אז חדרה משמעות מותו של האלוהים לדעת האנושות.

אבל גלשתי מהנושא בגלל עניין הגירושין. הם משמעותיים בחיי אדם. מה אני כבר יודע? יש אלוהים, אין אלוהים? אני לא יודע.

בחיפושיי אחר האהבה, מצאתי עוד אחת שעליה אמרו חכמים שגָרוֹש גורשה מבעלה, אם מרצון אם מכפייה, אין זה משנה את הנסיבות. העיקר שהיא גרה בקומה שנייה, כפי שאמרה לי, בשכירות, באותו בניין שבו נמצאת גם דירת הגג הקטנה ששכרתי אני לעצמי, בקומה ארבע. אפשר שזה לא מקרי. אפשר שההזדהות בינינו תהיה בסיס לקשר שיביא אותנו לידי אחדות כזו, שנוכל להקים לנו מין משפחה, חדשה ורעננה עם תקוות ובחירות.

היא הייתה אם לשני בנים. הגדול שבהם בן שמונה־עשרה ואחיו הצעיר בן ארבע־עשרה. ראיתי את הבן הגדול בפעם הראשונה כשירד ממכונית אביו, שהקפיץ אותו לביקור אצל אימו. גבה קומה ומתנשא מעל לצמרות, רזה ובעל חומת חזה רחבה, הבעת פניו נוקשה, עיניו מביעות חוסר אמון בזולת מלבד בעצמו. עמדתי סמוך אליו כדי לבדוק עד היכן יגיע ראשי, אם יהיה עליי להתעמת מולו בוויכוח סוער או לשיח עימו את חוכמת חיי, כאב חורג עם בנו המחורג.

כשרחקה מכונית אביו, נתקלנו זה בזה בכניסה לבניין וניסיתי לדבר איתו, לשמוע אם קולו יצלח לזִמרה. לא שהתעסקתי בארגון הופעות לזמרים, אלא חשבתי שמוטב שיהיה תיאום לפחות בצליל הקולות שלנו, שלא חלילה אענה לו בטנור והוא ישיב באלט סופרנו, או שאציע לו את עזרתי והוא ישליך עליי עגבניות רקובות.

“אתה רק רוצה לשכב עם האימא שלי,” אמר לי כששאלתיו אם הוא הבן של האישה הנאה שגרה בבניין בקומה השנייה. הוא חשב שההיכרות שלי עם אימו כבר הגיעה לשלב של יחסי מין, אך רק שאבתי ממנה מידע על המצב הסוציאלי שלה, לא הסקסואלי. הוא כבר ראה קדימה, כאילו ידע מתוך ניסיון לאן מובילה השאלה “האם את גרה לבד?” שלא שאלתי, מפני שידעתי שהיא חיה בגפה לאחר מעקב מקרי ולא סמוי שביצעתי אחר יציאותיה וכניסותיה לבניין. תמיד הייתה לבדה ואיש לא היה כרוך בזרועותיה או אחריה.

לו היה צבע עורי לבן בהיר, היה מבחין הבחור בסומק ההבלגה שהציף את פניי. אבל שפתיי רטטו מעלבון ומזעם מאופק. זה קורה לי כשאני מופתע מתגובות של אנשים וילדים.

“אני אפילו לא מכיר אותה,” השבתי והרגשתי נמושה.

“אז מה יש לך לדבר איתי בכלל?”

קלטתי שיהיה עליי לנטרל את הרוח המורדת שלו, אם ארצה לפתח את הקשר שלי עם המשפחה שלו. יחסו לגברים אחרים בחיי אימו היה תוצאה של שטיפות המוח הקנאיות של אביו. אף שלאביו הייתה כבר בת זוג, עורכת דין בתחומי נכסי דלא ניידי, הוא לא רצה לדעת שלגרושתו, אֵם ילדיו, יש גבר יותר טוב ממנו ששבה את ליבה.

“לך לעזאזל,” סיננתי בשפתיים חשוקות.

לא הייתי בטוח שהוא ציפה לזאת. הִסקתי שלא אוכל להיות לו אב חורג אם הוא ימשיך כך. אמרתי לו: "שטויות ילד, קח את החיים בקלות,” ופניתי ללכת לרחוב דיזנגוף.

אני לא יודע על מה הוא כעס או נעלב, אך שמעתי מפיו קללה עסיסית מזנקת מקצה לשונו, רודפת אחריי ו”פאק יו” נוחתת בתנוכי אוזניי הרגישות. הצטלצלו פעמוני האלימות בכל שריריי, ואלמלא האֲסורים שבהם, הייתי מפצח את ראשו לתאים תאים. אך המשכתי בדרכי, מסוגל להתעלם ממרד הנעורים הזה. קיוויתי שתהיה לי הזדמנות אחרת לתקן את מצב היחסים בינינו.

את הילד הצעיר לא פגשתי. סופר לי ברבות הימים שאין הוא מרבה בביקוריו אצל אימו משום שהוא “בראש אחד” עם האב. “זה קורה במשפחות הכי טובות,” אומרים אנשים היודעים דבר בסיפורי משפחות. אני חשבתי שכנראה צריך שיהיה דבר מה באֵם שלא ימצא חן בעיני הבן הקטן, וטוב יהיה לדעת מה טיבו. אפשר ששני הילדים מבטאים ברגשותיהם אל אימם את שני צידי המנטליות, האופי והאישיות שיש בה. חבל היה בעיניי שלא יָצא לי להיפגש עם הבן הקטן לפני שקרה המקרה שהביאני לידי ביטול כל העסקאות הרגשיות עם משפחה מפורדת זו.

הייתי צעיר ממנה בשש שנים, עם שתי בנות משלי, הגדולה בת תשע והקטנה בת ארבע. הפרש הגילים ביני ובינה לא היה חשוב כהוא זה, מרצוני להיות נאהב ובעל סיפור רומנטי. הייתי בטוח שבתוך משפחתי, אימי ואחיי, לא יהיו כאלה שיעירו בפניי שהיא יותר מבוגרת ממני, למרות שהעירו לי על הפרשי גילים בזוגיות האחרונה שהייתה לי.

פעם אחת, לא מזמן, כשהייתי בן שלושים ושתיים, היה לי רומן עם נערה בת שמונה־עשרה. שאלה אותי אימי ביום חורפי בהיר אִם הוריה של הנערה לא מתנגדים לאהבתנו. הנערה הייתה בעלת פנים צנומים וישבנים תפוחים, גולשים ומרחיבים את אגנה מעבר לכל פרופורציה סקסית, אך הייתה נעימה לעיניי, מתקבלת על דעתי. אף־על־פי־כן, במשפחתי לא מצאו להעיר הערות מלבד על הפרש הגילים, כמו לא די במראה החיצוני שלה, כדי שיהיה להם על מה לרכל.

לפני כחודשיים אימצתי את שרירי אצבעותיי ופשקתי אותן ככל האפשר, והנחתי לאהובתי חסרת הפרופורציה לחמוק מביניהן חזרה לבית הוריה. נימוקי היה שמאז גיל חמש־עשרה הפסקתי להתגפף עם קטינות. אף שעברה את גיל שמונה־עשרה ויום, עדיין הייתה בחזקת קטינה בעיניי. ימים רבים ניסיתי לשכנעה שתלך מרצונה, והיא הייתה עיקשת באהבתה אליי.

רק לאחר שגייסתי את הוריה וטענתי אותם בחומר נפץ מוסרי, הצלחתי לשכנעם שמוטב לכל הנוגעים בדבר שהיא תשוב לביתם, ושתחזור לחיק האהבה השופעת של משפחתה.

חלף למעלה מחודש וחצי מאז שובה לבית הוריה. התקשרתי אליהם לשאול על מצבה. הייתה זו שעת אחר הצוהריים, היא הרימה את השפופרת, וכששמעה את קולי הזדעקה: “אתה רע,” וטרקה את הטלפון. התברר שכל כוונותיי להיראות אדם רע בעיניה הצליחו, אז גם ידעתי שהיא נחלצה מהמשבר של אהבתה הנכזבת, והוריה עזרו לה ותמכו בה. הייתי אמור להיפגע מצעקתה, אך היות שכל כוונתי הייתה לטובתה, כך רציתי שתרגיש כלפיי, שלא תוסיף לראות אותי כמלאך הגואל אותה מייסוריה ומבדידותה. הייתי חייב לשקר לה בנוגע לטיבם של רגשותיי אליה, כי אהבתי אותה באמת ונהניתי מיחסי המין שלנו, אך ראיתי שאין כל סיכוי שנגיע בקשר למקום שייחלה לו, הקמת בית ומשפחה. מה גם שלפניה מסלול מותווה על ידי כוונות הוריה בנוגע אליה; שתמשיך בלימודיה, אוניברסיטה, תואר ראשון, שני ודוקטורט. ראיתי את הפוטנציאל שטמון בה. ידעתי שאם תישאר איתי היא לא תגשים את עצמה, והאשמה תרבוץ על מצפוני כל חיי לצידה. אמרתי לה ללכת מעליי ונותרתי דואב ועצוב. היא לא ידעה.

כעבור שתיית כמה בקבוקי בירה “מכבי”, ארבע כוסות ויסקי “סאוור” ושלוק אחרון מגביע “קמפרי”, מצאתי את עצמי ברחוב. התנודות שלי מהבר אל הבית אילצו אותי לחבק כל עץ שנשתל לאורך המדרכה או להיצמד אל קירות הבתים כתומך אני בהם שלא ייפלו על המדרכה. מעין משחק לשיכורים. מעץ לקיר ומקיר לעץ, מתנודד בגילופין עד לביתי, עליתי במדרגות עד לקומה רביעית, נזהר שלא ליפול על דלתות השכנים. לקח בידי כמה שנים למצוא את חור המנעול בדלת הכניסה לביתי, לפחות חצי שנה, אבל לבסוף נכנסתי. ברגל כושלת סגרתי את הדלת אחריי בחבטה שהרעידה את כל הבניין. קרטעתי, נאחז ברהיטים, בדרך למיטתי ונפלתי עליה פרקדן. חשבתי שכנראה אסור היה לי להתקשר אליה.

לאחר שישנתי עידן ויובלות, התעוררתי לחיי היום־יום שלי, מאושש מהמועקה. המשכתי במלאכות בישול וכביסה כעיסוק בריפוי, ואת חברותי במוסד של חולים דחיתי מטעמי בריאות נפשי. חששתי מהשעמום שבַּבדידות.

ידעתי שבעקבות הניסיון שצברתי עד כה בחיי, אוכל לפתח קשר אהבה משמעותי רק עם אחת שיש לה יתרון עליי, בשנים ובניסיון.

על כן בחרתי אישה כבת שלושים ושמונה, מלאה בגופה, חיונית ודינמית, ואני בן שלושים ושתיים.

ראיתיה פעם אחת הולכת ברחוב דיזנגוף. כמטר שישים ושמונה של גוף חטוב, לבושה במכנסיים כהים, הדוקים ולחוצים על חמוקיה, ובחולצה בהירה החושפת חזה מלא ושופע. נענועי ישבניה המוצקים מצד לצד ריתקו את מבטי אליהם.

היא הלכה לכיוון צפון, בזמן שאני הייתי בדרכי אל הדרום. גייסתי את חוסר הנועזות שבי כדי לנמק למה לא ניגשתי אליה. יכולתי להמציא אמתלה ולבוא אליה בדברים, אך העדפתי לפתוח עימה במעשי חיזור ושאר להגים באופן נאות, כאשר נהיה ביחידות, רק אני והיא ברחוב, או בחדר המדרגות, כמו שקרה, בלי עוברים ושבים שיהיו עדים לדבריי. המשכתי בדרכי לדרום, נמנע מחוסר הטקט שלי וממחדליי הבלתי מובנים.

חלף לו השבוע הראשון, ואני מחכה לפעם האחרת שהיא הבטיחה לעלות אליי לקפה וכולי. מאוד חשקתי בליבי ובכל גופי, בעיקר באזורים המוצנעים, שתבוא כבר ותקיש על דלתי.

יום אחד שבתי מביקור אצל ידידים ועליתי לאיטי את עשר המדרגות אל הקומה השנייה כדי להמשיך עוד עשר אל השלישית, ומשם קיוויתי להגיע, עם עוד עשר, אל חדרי הקטן ששכרתי על גגו של הבניין. אבל בקומה השנייה נפתחה הדלת, ולא יכולתי לחמוק, כי הסבתי את פניי אל דלתה עוד לפני שתיפָתח וראיתיה עומדת בפתח, בשמלת משי כחולה שקופה עם כתפיות, החושפת את חמוקיה, כמו הייתי משקיף על כל רוחב ליבה.

“שלום,” אמרה, מחייכת את שני טורי שיניה הצחורות.

“שלום.” הינה, נקרתה לפניי הזדמנות.

איך ממשיכים, מה אומרים עכשיו, האם להציע לה שתעלה אליי לשתות קפה כמו שהבטיחה? אני אובד עצות. המילים נתקעות בגרוני, הגרוגרת שלי עולה ויורדת, בולעת רוק. אבל העיניים שלנו דיברו ביניהן בזמן שפיותינו שתקו, והתמזל לי המזל להצליח ולהעביר אליה תשדורת של רטן קל על שמניחה היא לי לחכות כה הרבה זמן בכניסה לביתה.

“בוא היכנס,” היא הזמינה אותי לבסוף.

“יש לי תפילה אל מה שאת מאמינה בו, שתעניק לך אפשרות להיות פעם אחת רצינית, לשם שינוי, על אף שאינך אוהבת להיות,” אמר הליצן אל אהובתו בלילה הראשון, הפיל מקלו לפניה ונשאהּ בזרועותיו אל בימת הליצנים תחת חופת הקרקס. ההמון הריע וצחק. הליצן הרצין והקהל צחק מחמת ההרגל. דבק רעם הצחוק בעמודים ורוח נופפה את החופה. המסך ירד והקהל שב לביתו לישון.

“אני לא חשה בנוח אך אינני נבוכה,” אמרה. היא מוצאת חן בעיניי. “בוא, היכנס.”

אני נכנס. כשאני חולף על פניה, כמעט מתחכך בגופה, עולה בנחיריי הריח החריף של בושם “שאנל חמש”.

“איזה ריח נעים,” אני אומר ומתעטש בתוכי. אני ממשיך אל הסלון, הריח מתחלף בריחו החזק של תירס המתבשל על הכיריים במטבח. השילוב של שני הריחות נמהל בחלל חדר הסלון שאליו נכנסנו.

אני מתיישב בכורסה מרופדת, המרוחקת מהשולחן הסלוני ומהספה בעלת כיסוי העור, סקַיי סינטטי, כי נראתה לי הנוחה ביותר בשל האפשרות להיות רחוק ממגע פיזי. לא הסכנתי עדיין למגעים. רציתי שיעשה הדבר רושם שאני אדם רציני המעניק כבוד לאישה שהוא מתכוון לערטל אותה, ויחַפֶּה על חוסר התמצאותו בהיכרויות חדשות. מישהו טען בי מחשבה שאני סובל מרגשי נחיתות ברגעים כאלה, ולהיות ביישן היה כמו להמיט חידלון על הסיפור. אז, כשהוצעה לי מחצית קלח התירס שהיה בצלוחית, תוך תנועות סירוב, לקחתי מיָדה את הצלוחית. הצחוק שלה ומגע אצבעותינו אלה באלה הבעירו את לחיי.

“תודה.” הרגשתי מבוכה, רפיון וחוסר ביטחון והתאמצתי להסתיר זאת. נדמה לי שהיא לא חשה בכך.

לאחר שנגסתי בשיניי הקדמיות קבוצה גדולה של גלעיני תירס, ניסיתי לדבר תוך אכילה.

“ש’ה תירש’ חם, הו, אוף,” נשפתי אוויר כדי לקרר את השריפה שחשתי בפי. היא שוב צחקה.

מחלקת הדיאלקטיקה אצלי נפגמה קלות. לנוכח ניסיונה לצחוק מנומס, נחשף הנימוס כתופעה חברתית שלא רציתי לטפח ביחסים שביני ובינה. בלעתי את מה שהיה לי בלועי והפסקתי לאכול. תלשתי בידי גלעין מעוך שנשאר בודד בחלקה הנגוסה בקלח, הבאתיו אל פי, תוך שאני שומע אותה אומרת שהטלוויזיה אינה משדרת באופן ברור את תמונותיה.

“יש לך אנטנה?” ניסיתי להראות ידע טכני בנושא. אולי אוכל להיעזר בחיוניות שבי כאדם בעל ידע טכני שיכול להחליף נורה שנשרפה, על מנת להעמיק את הקשר בינינו.

“לא,” השיבה.

“יופי.”

“מה יופי?” היא שואלת.

“ראיתי על הגג שלי כבל מחובר אל אנטנה, יורד מבעד לחלון היישר אל חדרי. ומאחר שאין לי טלוויזיה, אוכל לסדר לך את הכבל,” השבתי.

ניסחתי היטב את היופי שראיתי בנסיבות – היא זקוקה לדבר שאני יכול לספק. רציתי להמשיך לדבר בנושא ולהראות לה את בקיאותי בתיקון בעיות טכניות, כדי להיות מועיל בהפגת השעמום ועל ידי כך להוכיח שאני מסוגל לתרום ערך חיוני בבניית הקשר בינינו, ואז נפשה תוצת ויעלה קרני בעיניה שיתערפלו מאהבתה אליי, והיא תראה אותי כ”גבר של חייה”. גם אני אוהַב אותה, כי יש בה כל שאני צריך כדי לספק את תשוקותיי ומאוויי. היא תשמש אותי במיטתי, בשולחן האוכל שלי ובגיגית הכביסה הכחולה. וברור עד כמה שוביניסטי הייתי. וכי מה כבר יכולתי להיות עם הניסיון שהיה לי עם נשים, הרי זה כחודשיים ועד היום, נוכח אני לראות שאין אחת מצויה במיטתי, ולאו דווקא משום שאני בעל דעה המקניטה את האישה, אלא מפני שאינני עומד בפני שיבושים שנוצרים מחוסר קומוניקציה, נכנס למבוכה ונחלץ ממנה מאוחר מדי.

כעבור דקות ספורות, הותרתי את קלח התירס שלי ריק וחשוף מגלעיניו, ובעוד היא מוצצת את קלחה, קמתי כדי לצאת ולארגן את הכבל. במקום להיענות לאשר התבקש ממני בִּרְמָזֶיהָ המיניים, יצאתי למשימה של טכנאי טלוויזיה. היא לא אמרה נואש והשליכה קרש הצלה לעברי.

“את החלק הכי טוב של התירס, אתם לא יודעים לנצל.” היא צחקה בהתכוונה לקלח שמצצה. כאילו אומרת לי, עזוב את האנטנה, תראה את התירס.

דבריה נשמעו לי כהתגרות. אלא שבמקום לחטוף את ההזדמנות, לזנק אליה, לחבקה, לנשקה ולמשוך אותה אל הספה, הפה שלי אמר:

“אני אוהב לכרסם ולפצח את עצם שוק התרנגולת, משום שאת מוח העצמות המבושל לא רק כלבים אוהבים.”

המוח שלי נוהג לעשות זאת תמיד ברגעים הקריטיים. הוא משבש לי בהברקה הזויה את כל התוכניות. לא היה לי מושג מניין קפצה עצם השוק הבשרית לומר דבר על עצמה, מה בקלח התירס העלה את העניין למוחי. היא המשיכה ושאבה מהקלח את המיץ והמשיכה למצוץ אותו בהנאה גם לאחר שהתייבש.

חוששני שבתגובתי פגעתי בה. לא במה שאמרתי, אלא בכך שהפגנתי כי אני לא מקשיב לה ולא מבחין במה שהיא משדרת אליי. האנטנה הקלוקלת היא זו שנמצאת בראשי ומפגינה בפניי תמונות מטושטשות. אינני קולט את רמזיה הברורים ועושה מעצמי שוטה.

האשמתי את חוסר הטקט שלי בניהול שיחות, ואת חוסר הקליטה, אפילו את הרמזים השקופים ללא המילים ששידרה אליי, כתאווה עם הקלח שאכלה. טענתי בפני כל השופטים אותי על אשמתי בבדידותי, כי מעל גלי האתר פולשים זרים אל תחום השיפוט שלי, ואף שתחומים אלה ארעיים, אין להם כל זכות להפריע לי. השופטים לא הבינו במה מדובר, כמובן.

פולשים זרים, ניסיתי להפיל על כוחות אופל את חדל האישים שבי ויצאתי אשם.

קיבלתי שלילת רישיון למשך שנתיים ואלפיים שקלים קנס. את הקנס מיהרתי לשלם בגלל תסביך הפרנויה שהתפתח אצלי בזכות מרדפיה של גרושתי בעקבות אי תשלום דמי מזונות בזמן, ופקודות המעצר בידיה.

אני אל בית האסורים לא איכנס, ודוחה אני בזאת, קבל עם ועדה, את נישואיי השניים לסיפור אהבה אחר. זקוק הייתי לזמן נוסף על מנת להוסיף עוד מנה של הרהורים ומחשבה, בטרם אגיש את מועמדותי להיות בעלה בפועל של מוצצת הקלח היקרה.

אבל היא טרם חשבה על נישואים. הבנתי זאת מחילופי מבטיה עם הטלוויזיה, קימָתָהּ להדליק אותה וישיבתה, כעבור שניות אחדות, בכורסה שהתפנתה עקב יציאתי אל הגג כדי לבדוק מה אפשר לעשות, ומתוך כוונה שהאהבה תיקלט בתמונות ברורות.

בדרכי, את עשרים המדרגות לא קיפצתי בזוגות ולא דילגתי על פני הזמן שהיה לי להרוויח בטיפוס איטי אל הגג. כל מדרגה הרחיקה אותי ממנה עשרות סנטימטרים, וכשהגעתי אל הגג הייתי כבר כחמישה-עשר מטר מעליה. רציתי להמשיך ולטפס על האנטנה, לרסק את הקולטים, לפרק את כל החוטים ולהשליך את כל העמודים הארוכים למטה לחצר. עלה לי רעיון לנקות את הצינורות מקליפות האנטנה ולמכור אותם לאינסטלטור בתמורה לכסף כיס שיעשיר את ארנקי. נזכרתי לשם מה עליתי לגג וויתרתי על הרעיון. ראיתי שהכבל שהגיע לחדרי לא ארוך דיו על מנת להגיע לקומה השנייה וירדתי חזרה. היא עמדה לכל רוחב הדלת, חוסמת את כניסתי לדירתה. עיניה פעורות, מבטה נוקב לתוך עיניי, הבעת פניה רצינית, ללא שמץ של חיוך, ואלה כמו העידו כי הבינה שאני לא יוצלח וכי התייאשה מהמשך הקשר בינינו.

“הכבל לא ארוך דיו,” אמרתי בשפל רוח.

“מה לעשות.” היא לא שאלה, היא אמרה שבעצם לא כדאי להמשיך ולטרוח. אך אני עדיין לא קלטתי את כוונתה. לטרוח ברומן או בתיקון הטלוויזיה...

“אם תקני כבל אוכל להתקין לך אותו,” אמרתי ברוח התנדבותית, אך התסכול כבר גלש מעיניה שהתרוצצו בין הדלת ובין המשקוף.

“להתראות,” אמרתי לה. היא נכנסה וסגרה אחריה את הדלת. סבתי ופניתי לדלג את המדרגות שלשות־שלשות לעבר הבית הקטן ששכרתי על הגג. האנטנות המשיכו לשדר את חוסר העניין שלי בטלוויזיות ובאהבות, וביטלתי חגיגית את כל ההזמנות לחתונה, שנים רבות לפני שכתבתי אותן.

אם אכן זה אשר מתרחש בדמיוני, מתוך תקווה גדולה שלי שכך הוא המצב לאשורו, הרי שהיא תהיה צודקת במה שתחשוב לעצמה, שנמאס לי להיות לבד בעיר הגדולה, תל אביב, שאליה באתי במטרה לראות סיפורים ומצאתי את סיפורי, כאיש ההולך מן המושבה ובא אל הכפר, מתחתן שם ומוליד שתי בנות, ובמלאות שמונה שנים לבתו הבכורה הוא מתגרש מחמת מיאוס באשתו, ופונה אל העיר למצוא סיפורים דומים לשלו, בכוונה להירגע שאין זה הוא לבדו שלא עמד בתלאות הנישואים ובחיי משפחה, ולא הוא לבדו התגרש. הייתי כאותו אדם שחיפש לו שותפים לסיפורו, אך בעיקר ביקש שותפה לסיפור אהבה עם משפחה ובית, סדר וניקיון.

תקווה קלושה הייתה לי, שזו אשר מתגוררת שתי קומות מתחתיי, היא־היא המיועדת הבאה להיות לי לאישה. בתחילה עוד אמרתי לגשש, לרחרח, אך הספקות שבאוּני בעקבות כישלון החלָטתי הפזיזה להינשא לראשונה, הם שהגבירו את הזהירות שנקטתי בבחירתי השנייה. לא חפצתי למעוד שוב וחשתי עצמי חזק.

אף שידעתי שבשעות חולשה או מחדל, עלול אני להיות שדוּד בידי רגשות שטותיים ומתיילדים שישתלטו עליי ויגרמו לי שלא לראות או לחוש את אשר אני עושה ביושבי בצוותא עימן, הרי שמעדיף אני להיסחף בזרם לא מבוקר של תלות רגשית הנוצרת בין בני האדם הפוחדים מפני הבדידות, מאשר בבחירה מוחלטת של היקשרות. ועם שבחרתי בה, בבדידות, עדיין רציתי לשחק בפיתוח רצונות שכליים והכרתיים, כי האמנתי שיכולים הם להיות יוצרים של מערכת חיים יציבה יותר מזו הנוצרת באמצעות הרגשות.