גרני

פרק 1

מראת שידת התמרוקים הייתה זרועה נקודות אפורות שביניהן הפרידו רווחים של חצי סנטימטר והיו מסודרות בשורות אלכסוניות. הן יצרו מסך של שלג על פני המראה אך לא כיסו לחלוטין את מה שניבט מאחוריהן למרות שלזר לא היה ברור מה ניבט.

היא הייתה עסוקה מדי ביגונה מכדי שתשאל עצמה הכיצד דמעות, שמטבען היו נזילות ולא חדלו מלנוע ולהשתנות, יצרו למול עיניה דגם כל כך מסודר ויציב. אפילו אם היו אלו רק תעתועי דמיונה שגרמו לדמעות להסתדר כמו חיילים, מה שראתה נדמה לה מציאותי ביותר.

מבעד למסך דמעותיה ראתה את בבואתה. הנה אישה שאך לפני שנה מלאו לה ששים אך לא נראתה יותר מבת ארבעים וחמש בזכות פניה העגולות והמלאות ותספורת הקארה הבלונדיני החלק שהגיע עד ללסתותיה ועטף אותם במסגרת מושלמת. בת ששים פוקחת עין כמאמר השיר, חשבה במרירות, אך מה תועיל לה עתה פקיחת עיניה?

היא מיקדה מבטה בשיערה כיון שמיאנה לראות את כל פניה. בשנים האחרונות בילתה שעות רבות בניסיונות להפוך אותו למעניין, פעם מסרקת אותו לצד, פעם פוסקת אותו באמצע ופעם אוספת לזנב סוס. כשהיה פזור ידעה כל שיערה את מקומה אלא שעתה היה סתור ומוזנח.

מחשבה נוספת חלפה במוחה. למרות שנשים רבות היו רוצות תספורת כל כך מחמיאה ונוחה כמו שלה, הרי לה עצמה הייתה זו תספורת זרה מאז ומעולם, שלא הצליחה לחבר בין חיצוניותה לפנימיותה. עד לפני כמה שנים התהלכה בתספורת קצוצה שאימצה לעצמה מאז נולד בנה השלישי דוד, מטעמי נוחות גרידא ותוך התאמה לאורח חייה כמורה לכתות הנמוכות וכאם לשלושה ילדים קטנים.

סדר יומה היה כה עמוס שלא הותיר זמן לטיפוח נשי אך היא לא חשה שזה היה חסר לה. בסדר יום שכזה על כל דבר היה להיות מעשי ודקדקני, שאם לא כן כל המארג המשפחתי המורכב והמתוכנן להפליא היה מתפורר והופך לערימה של קשרים בלתי ניתנים להתרה. בימים ההם קיוותה להטמיע בילדיה מעשיות ולא פנטזיות, ממש כמו שאימה הטמיעה בה. "רגליים נטועות בקרקע הם המפתח לחיים טובים", הייתה חוזרת ומשננת לה.

למרות היותו של שיערה הקצר סתמי בימים ההם, הייתה בטוחה שמצא חן בעיני יעקב בעלה. אלא שיעקב רצה אותה אחרת וגילה את רצונו מיד כשאחרון הילדים עזב את הבית.

הוא מצא לנכון שוב ושוב לחזור ולנסות לשכנעה שתצבע את שיערה השחור כפחם לבלונד זוהר. בנוסף, דרש שתאריך אותו ותאמץ תספורת קארה. ההצקות שלו נשאו פרי והיא נכנעה לבסוף לאלוף נעוריה, אהבתה היחידה מאז ומעולם. כך, מזה כעשור היא מתהלכת באותה תספורת.

אלא שלאחר שמילאה את דרישתו זו ומשהתרצה בעניין השיער, עבר לבחון את גופה ומצא בו פגמים קלים, "לא משהו שכירורג פלסטי לא יוכל לתקן," אמר אז.

"זה באמת נחוץ יעקב? כי אני לא כל כך שמנה, רק פה ושם בליטות בגלל ההריונות והגיל. אם אני לובשת מחטב, הבגדים נראים עלי טוב. אף אחד לא העיר לי מעולם בנדון."

"אך אני שם לב לכך ואם אני אומר לך שיש מקום לשיפור, כדאי שתקשיבי לי, לאדם הקרוב ביותר אליך מאז ומעולם," אמר בעודו מתבונן בה ומעקם את פרצופו שנשאר עקום עד לרגע שבו הסכימה לעשות כרצונו.

לזכותו יאמר שלא זנח אותה לאורך כל הפרוצדורה שעברה תחת ידיו של הכירורג המפורסם, חברו מהצבא, עד שעוצב מראה האישה הנערית. למרות שלא גילתה ליעקב את שבליבה, חשה מצוקה פנימית על שום שלא הכירה את חיצוניותה יותר. היא גם תהתה כיצד תתאים התנהגותה הבוגרת והאחראית למראה החדש החיצוני והשובב משהו שהתהווה בסופו של דבר.

בימים שבאו אחרי ששאבו לה שומן ככל שיכלו לשאוב, שמתחו את עורה היכן שיכלו ועד כמה שיכלו, קיבלה החלטה שלעולם לא תעבור את זה שוב. על מנת שלא יוצר מצב שכזה, חדלה מלאכול כמעט ונותרה רזה וכחושה לשביעות רצונו של יעקב. הלה לא הפסיק להחמיא לה על שנראתה כמו הבחורות שהעסיק במשרד הפרסום המצליח שלו, אבל גם לא התאפק והעיר שחבל שהשנים גרמו לגובהה להצטמק והנה עתה היא לא עוברת מטר ששים. "לא היו מזיקות לך עוד עשרה סנטימטרים," אמר, והיא חשבה באותם רגעים שטוב שאין ניתוח להוספת סנטימטרים לגובה כי יעקב היה מחייב אותה לעבור אותו בלא כל ספק.

אם חשבה שבזאת תמו שיגיונותיו, הרי שטעתה. יעקב החל להעלות רעיונות מוזרים. בהתחלה לא הקשיבה למה שאמר כי נאמרו דברים בתוך דברים, בליל של דיבורים, שחשבה שאופייניים לגברים בגיל העמידה בעלי ממון ופנאי לחשיבה.

היא הייתה עסוקה בתפקידה החדש כסבתא טרייה לנכדיה שנולדו מעבר לים. בכורה, בנימין, התגורר בניו ג'רזי עם מריאן האמריקאית. שני ילדים נולדו לו. לעומתו, לנועה בתה, שבחרה לחיות עם בעלה הישראלי דניאל בלונדון, היו שלושה ילדים. חייה התנהלו בין תל-אביב, לונדון וניו-ג'רסי אך היא נהנתה מהנסיעות ויעקב לא התאונן על שהיא זונחת אותו. אלא שכששהתה בארץ לא הפסיק ללהג באוזניה.

היא אמנם קלטה שהוא מדבר על "הדור שלהם", על בריאותו הגופנית היחסית של דור זה לעומת דורות קודמים, על מצבם הכלכלי של בני הגיל השלישי שהרבה מהם "עשו את זה, מספיק כדי לא לעבוד והם חיים חיי רווחה". פעם שאל ללא הרף מה עם כל הדור של וודסטוק.

"מה איתו?" התעניינה רק כשהזכיר זאת בפעם הרביעית.

"הרעיונות שהיו לנו, לדור של וודסטוק, על חופש, על אהבה, מה קרה להם?" שאל מהורהר.

"פנטזיות נעורים. נולדים ילדים ושוב חיינו אינם שלנו בלעדית."

"אבל עכשיו הם אינם זקוקים לנו," המשיך לפתח את הנושא.

"עדיין זקוקים אבל פחות," ענתה לו וחשבה שבזה תסכם.

"אז מה מונע מאיתנו לחזור לשם?"

"לאן 'לשם'? לבית הוריך? לירושלים? אפשר לבקר במקום. באמת מעניין מי גר שם עכשיו." הוא בטח מתגעגע כמוה לבית אבא, חשבה והסתכלה עליו בחיבה.

"אפשר? לחופש? לנעורים? אפשר מעשית?" היא לא שמה לב שריחף במחשבותיו.

"אפשר," אמרה מבלי להבין את כוונותיו לעומקן, מבלי לתת דעתה לרצינות שבה התייחס לדברים אלא אך ורק כדי לסיים את השיחה. לאחר מכן לא חזר להזכיר את הנושא והיא שכחה מכך.

***

היא חשדה ביעקב שהוא מתכנן לה מסיבת הפתעה לכבוד יום הולדתה הששים אך לא שיערה את גודל הפאר וכמות האנשים שהוזמנו לגן האירועים בפרברי תל-אביב. בנימין ונועה הגיעו מחו"ל עם משפחותיהם ודוד הגיח לכמה ימים מהמזרח הרחוק או שמא מדרום אמריקה, זאת לא ידעה, שכן היה נע ונד בעולם מזה שנים. קרובי משפחתם המעטים שנותרו בחיים, חבריהם הקרובים, מכריהם ולקוחותיו של יעקב שבקושי הכירה אחד או שניים מהם, כולם התייצבו לחגוג עימהם.

פתאום, באמצע הסעודה, הקים יעקב את כולם ממקומותיהם והזמין אותם לצאת מהאולם לרגע קט. הוא הורה להם להרים את ראשם למרומים כדי לצפות במטוס קל החג מעל, ושלט מזדנב מאחוריו ועליו הכיתוב "אוהב אותך לנצח".

היא בכתה מרוב התרגשות והוא חיבק אותה ודרש ממנה נאום, שלמען האמת, כיון שחשדה בו שהוא מתכנן לה מסיבת הפתעה, השכילה לכתוב מראש.

"משפחתי," פתחה, "בלעדיה דבר אינו שווה. הם העמוד התומך של חיי. ילדינו, פאר יצירתנו, על אף שכולכם יודעים עד כמה יעקב יצירתי גם בתחום עבודתו. אף על פי כן, הם היצירה הגדולה שלנו," הפנתה מבט לעבר ילדיה בעיניים לחות ומחאה להם כפיים. הם והאורחים השיבו לה במחיאות כפיים משלהם.

"וגם אתם, משפחה וחברים יקרים, מהארץ ומהעולם, האם חיי היו כל כך מעניינים בלעדיכם?" היא שוב מחאה כפיים וכולם שוב מחאו לה בחזרה.

אף רחש שעבר בקהל לא התגנב לאוזניהם של בני משפחתה ואוהביה בזמן שנאמה. הקרובים ביותר לא נחשפו להטלות הספק מצד האורחים הפחות מקורבים לזוג לאחר נאום התודות שלה. תדמית 'המשפחה המושלמת' שהציגו יעקב וגלדיס לא שכנעה את מכריהם הרחוקים ולקוחותיו של יעקב. הללו הטילו ספק בדבריה על שום הרינונים אודות יעקב רודף השמלות.

אחר כך עלה יעקב לנאום.

"האישה הזו, לא הייתה ולא תהייה שנייה לה. היא אהבתי הראשונה," אמר ברצינות תהומית אך מיד אחר כך חייך ועבר לשעשע את אורחיו:

"קושיה לי לכם, כמה אהבות מתרחשות בחייו של אדם?" כולם צחקו והיו כאלה שזרקו מספרים לחלל האוויר בהלצה. אחרים הוסיפו שגם אהבה לחיית המחמד נחשבת לאהבה שניתן לספור.

"ועכשיו," המשיך, "לרגע שלו ציפיתם, המתנה שלי לגלדיס." הוא סימן לה בחיוך לחזור לקדמת הבמה, כרע ברך והושיט לה קופסה כחולה קטנה. היא חייכה והתבוננה אל עבר הקהל במבט תיאטרלי של 'מה זה יכול להיות' ואחר כך פתחה אותה. להפתעתה לא תכשיט יהלום היה בה כמו שציפתה, אלא מפתח.

"חחח..." צחק יעקב, "הופתעת? תודי שהופתעת, תודי," היא הייתה נבוכה.

"זה, גבירותיי ורבותי, מפתח לדירת חמישה חדרים, במגדלי סקיי החדשים בתל אביב, בקומה העשרים, שממנה נשקפת העיר שכה למדנו לאהוב בשלושים השנים האחרונות מאז עברנו להתגורר בה. אה? מה תגידו על זה?" לכאורה הפנה שאלה לקהל אך הוא בעצם ציפה למחיאות כפיים בלבד שניתנו לו ברוחב לב.

נדמה היה שזה שיאו של הערב. שוב החלו לחשושים בקהל, האם מדובר בהשקעה כספית או שמא משרדו מתחיל להיקלע לקשיים והוא מעביר נכסיו לבני משפחתו? הרי המתנה עולה מיליונים ואין אהבה בימים אלו שגדולה עד כדי כך, אמרו הציניקנים מביניהם. בייחוד היו מודאגים לקוחותיו האמידים והמתוחכמים של יעקב שמתנה כזו לכאורה לא הייתה אלא מהלך עסקי לדידם.

אך בני משפחתה הכירו את יעקב כבלתי צפוי וראוותני מאז ומעולם. תמיד חיפש איך להרשים. מעולם לא עניינו אותו פרטים קטנים או מעשים טריוויאליים. הוא היה משתעמם בקלות, מודה שיש בו היפראקטיביות שלא נעלמה עם הגיל ומציין באותה נשימה שבעיה זו היא שגרמה לו להשיג את הישגיו המרשימים, את עושרו ואת הצלחתו החברתית. הוא נחשב לחבר רצוי בכל מקום, כך התגאה. גלדיס האמינה בכל מה שאמר על עצמו וגם הסכימה עם מה שאמר עליה מבלי לפקפק לרגע בנכונותם של הדברים. נדמה היה שאת הכל ראתה רק דרך עיניו.

בסוף הערב כל המוזמנים החמיאו ליעקב ולה, אמרו דברי שבח גם באוזני הילדים וגם האחד לשני בין אם האמינו בכך ובין אם לאו.

הרכילויות לא פסקו גם בימים שלאחר מכן. נאמר בהן שיעקב נראה מעט פתטי בשערו הארוך הצבוע שחור, שמה שנותר ממנו היה אסוף בזנב סוס. הוא נראה להם כבוהמיין מעושה במכנסי הג'ינס שרק לכאורה נראו משופשפים וישנים אך למעשה היו מותג יקר מאד. בליבו ידע שהם לא ישבו עליו היטב, כי לא משנה עד כמה היה מחפש מידה קטנה שתיצמד לירכיו הגרומות ותעניק לו מראה סקסי משהו של בחור שרירי צעיר, לא מצא גזרה כזו ורגליו לא הצליחו למלא עד תום את חלל המכנסיים. גם החולצה בעלת הצווארון הגברי והז'קט המחויט נתלו עליו ברישול, משל הביעו סולידריות עם מכנסי הג'ינס.

"הוא נראה כמו דחליל שגובהו מטר תשעים וחמשה," להגו בלחש הלשונות הרעות אך אף אחד לא העז לומר דברים בקול, אף אחד לא רצה שיעקב יפנה את גבו אליו, אף אחד לא רצה לוותר על התופינים שבאו מכיוונו לעתים קרובות.